הבלוג של אורי הייטנר

בנאום בו הודיע שמעון פרס על החלטתו לרוץ לנשיאות, לאחר חודשים ארוכים בהם השקיע מרץ רב ב"לא לעסוק בזה", הוא אמר: "זו תהיה, אולי, תרומתי האחרונה למדינה".

המילה החשובה ביותר במשפט היא "אולי". פרס אינו סוגר אופציות. בעוד שבע שנים יהיה בן 91, שזה בהחלט גיל ראוי להתחלה חדשה. נשיאות המדינה עשויה להיות קרש קפיצה לראשות הממשלה, ומי שחושב שזו אינה תוכניתו של פרס – שיקום.

מה שמטריד יותר משאלת התמודדותו על ראשות הממשלה בעוד שבע שנים, היא האם הוא ישלים עם מהות תפקידו, ויבין שגם אם הגדרת נשיא המדינה היא "ראש המדינה", אין הוא ראש הממשלה? האם לא ינסה להוביל תהליכים מדיניים? האם לא ינסה לממש את פנטזיות המזרח התיכון החדש שלו? האם לא ינסה לדחוף את האג'נדה הפוליטית שלו כשחקן ראשי במערכת הציבורית בישראל? אם מישהו מאמין שהוא יצליח, או שכלל ינסה, להתגבר על היצר שלו – שיקום.

אולמרט ניסה בכל מאודו לדחוף את בחירתו של פרס לנשיא, על מנת להרחיק ממנו את המתמודד התמידי, שתמיד ניצב לצידו, ותמיד "אינו עוסק" בהתמודדות נגדו. האם אולמרט לא יתחרט על הרגע שבו פעל לבחירת פרס לנשיא? האם הוא ויורשיו יוכלו לתפקד כראשי ממשלה, כשפרס יטיל עליהם צל כבד של "ראש המדינה" פעיל ומעורב בנושאים מדיניים ופוליטיים?

יכול להיות גם אחרת. שמעון פרס הוא אישיות לאומית ובינלאומית מוערכת מאוד. הוא מנהיג היודע להציב חזון שציבור רחב יאמין בו ויתחבר אליו. יש בו היכולת ללכד ולאחד את העם. יש לו ניסיון ציבורי רב ויכולת לשמש דמות ממלכתית בשעות משבר ומצוקה.

אם יבחר פרס לנהוג כנשיא ממלכתי וישקיע בכך את כל מרצו ומאודו, הוא יוכל להיות נשיא מצויין. אם הוא יבחר לעסוק באחדות העם, באיחוי הקרעים בין המגזרים בעם; אם יבחר להיות מצפון ומצפן חברתי, המעורר את המערכות בקריאה ופעולה למען צדק חברתי ושוויון, למען החינוך בישראל, למען האוכלוסיות החלשות, נגד השחיתות, הוא יוכל להיות נשיא מצויין.

האם פרס יהיה, כדרכו, פוליטיקאי בעל אמביציה משוללת רסן וחסרת גבולות, חתרן בלתי נלאה, המשתמש בעוצמה שניתנה בידיו לרעה? או שמא בגילו המתקדם יבחר בדרך הממלכתית הראויה לאדם שהגיע לפסגה ומחליט לפייס את האמביציות שלו ולהסתפק בתפקיד הנשיא?

האם שמעון פרס יפתיע?

אולי.

* "שווים"

            מלחמה פסיכולוגית

ההצהרות המתלהמות ויצירת אווירת ערב מלחמה עם סוריה, לא נועדו לאוזניים הסוריות. מטרתן לא היתה להרתיע את הסורים, אלא את אזרחי ישראל. היה זה ספין שנועד להעביר מסר לפיו אם לא ניסוג מהגולן תפרוץ מלחמה. זו הברירה – נסיגה או מלחמה. עיתוני סוף השבוע הפליגו בתיאורים פלסטיים של המלחמה, שלא ידענו כמוה.

כבר בראשיתו של הסיבוב הנוכחי, הוציאו מצדדי הנסיגה את נשק יום הדין – איום על אזרחי ישראל במלחמה. בתום שבוע הספין הקשה הזה, התפרסם סקר דעת קהל ב"מעריב". בסקר זה 84% מהנשאלים הביעו התנגדות לנסיגה מהגולן, לעומת 10% בלבד שהביעו תמיכה בנסיגה. מצדדי הנסיגה ויוזמי הספין חטפו נוקאאוט בסיבוב הראשון.

אבל יש מקום לדאגה. השבוע הזה מעיד על הסרת כפפות ועל התייחסות לנסיגה כאל מטרה המקדשת את האמצעים הנפסדים ביותר.

            מאתרג את עצמו

לפני חודשים אחדים התראיין ראש הממשלה אהוד אולמרט והכריז: "כל עוד אני ראש הממשלה, הגולן יהיה ישראלי לנצח". ההצהרה הזו קצת תמוהה מבחינה לוגית. האם אולמרט מאמין שיהיה ראש הממשלה לנצח? האם מבחינתו הנצח הוא תום הקדנציה שלו? אבל מה שחשוב הוא המסר – התנגדות נחרצת לנסיגה מהגולן.

בערב שבת שעברה יצא "ידיעות אחרונות" בכותרת מרעישה, לפיה אולמרט העביר מסר לאסד ובו הביע נכונות לנסיגה מלאה מהגולן. הכותרת לא הוכחשה. אילו הוכחשה, ניתן היה להתווכח האם להאמין להכחשה. אולם משלא הוכחשה, ברור שראה"מ היה מעוניין בה. השאלה האם הכותרת מדוייקת בפרטיה משנית. מה שחשוב הוא שאולמרט מכין את דעת הקהל למו"מ על נסיגה.

מה קרה בחצי השנה האחרונה שגרם לאולמרט לסיבוב פרסה חד כל כך? האם הגולן השתנה? האם סוריה השתנתה? מה קרה?

מה שהשתנה הוא מעמדו של אולמרט. הכישלון במלחמת לבנון השניה, המסקנות הקשות של ועדת וינוגרד, הצפי למסקנות קשות בדו"ח המלא של הוועדה, חקירות מבקר המדינה והמשטרה נגד אולמרט, ערערו מאוד את מעמדו.

בצר לו, נזכר אולמרט בדרך בה שרון הפך משנוא האליטה השלטת בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפטית ליקירה. ברגע שהחל את תהליך ההתנתקות, נסלחה לו התנהלותו הכוחנית, נסלחה לו השחיתות. התקשורת גוננה עליו "כמו על אתרוג", כפי שהעיד בגילוי לב אמנון אברמוביץ'.

גם אולמרט רוצה להיות אתרוג. אולמרט קרא כנראה מאמרים בעיתונות, כמו מאמרו של עקיבא אלדר ב"הארץ" "חנינה כללית תמורת שלום כולל", ( 5.3.07). במאמר זה אלדר

תקף את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, אותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה".

וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול", אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, הם ירדפו אותו, ימררו את חייו וימצו כל דרך להציגו כמושחת, עד שלא יוכל עוד וייפול. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.

אולמרט נסחט כלימון, כדי להיות לאתרוג. הוא ביצע בתוך זמן קצר תפנית של 180 מעלות בדרכו. הוא משעבד את האינטרס הלאומי המובהק למען האינטרס האישי. הוא מוכן לסגת מהגולן כתשלום דמי חסות לעקיבא אלדר ושכמותו, על מנת שיגוננו עליו כעל אתרוג. 

            שבע השנים הטובות

מהי המשמעות של התפתחויות אלו עלינו, על הגולן?

שבע השנים האחרונות היו הטובות ביותר בארבעים שנות ההתיישבות בגולן. אחרי עשור שלם תחת חרב העקירה ואיום הנסיגה, עשור של אי ודאות קיומית ומאבק הרואי ומוצלח שהסתיים בניצחוננו, זכינו לשנים של שקט מוחלט. לא זו בלבד שלא התקיים מו"מ על נסיגה, גם לא היה ויכוח פוליטי על הנושא. הוא פשוט ירד מסדר היום.

אנו השכלנו לנצל את התקופה הזאת ליצירת נכסים חשובים ביותר – הרחבת היישובים וגידול חסר תקדים של מפעל ההתיישבות, פיתוח חסר תקדים בכל התחומים, שדרוג משמעותי של חיי הקהילה, מערכת החינוך, המתנ"ס וכד', חיזוק משמעותי של התיירות בגולן. הגולן, שהיה ממותג בתודעה כאזור של צבא או כאזור תחת מו"מ, מותג כאזור אזרחי של איכות חיים, של קהילה טובה, של תיירות. חלה בתודעת הקהל הפרדה בין הגולן לפוליטיקה.

האם תמו שבע השנים הטובות ואנו נכנסים שוב לשבע שנים רזות? האם אנו בפתחו של מאבק חדש? האם עלינו לצאת מיד למאבק?

זו דילמה גדולה. אם נאלץ לחדש את המאבק, ננסה בכל מאודנו לפתח את הגולן כאילו אין מאבק ולהיאבק על הגולן כאילו אין פיתוח. אך אנו יודעים, מניסיוננו שבתקופת מאבק אין אפשרות לקדם את הגולן באותה מידה כפי שהיא היום. יש לנו המון מה להפסיד, ויציאה

למאבק עלולה לגרום לנו להפסדים גדולים. עלינו להיות זהירים כדי לא לצאת למאבק מלא, כאשר אולי מדובר סתם בספין, בבלון ניסוי, בביצה שלא נולדה, בגל עכור אך קצר וחולף.

מצד שני, אסור לנו להמר על קיומנו, לנהוג מנהג בת יענה, להירדם בשמירה ולהפסיד את הגולן מתוך שאננות. עלינו להיזהר ממחדל נוסח מלחמת יום הכיפורים. פסיכולוגית, קשה לנו מאוד לעשות את התפנית הזאת, מעיסוק במה שאנו אוהבים ורוצים לעשות, לעיסוק במאבק על מה שאמור כבר היה להיות מובן מאליו. יש להיזהר מכך, שהקושי האישי

הפסיכולוגי הזה לא יגרום לנו לצייר תמונת מצב אופטימית מידי, ולהשלות את עצמנו שמדובר בצל הרים בלבד.

זו דילמה קשה מאוד המעסיקה אותנו מאוד בימים אלה. גם אני אישית טרם גיבשתי עמדה בנדון. עלינו להעריך את המצב בזהירות רבה, כדי להימנע מטעויות. כמו כן, אני סבור שאין ברירה דיכוטומית בין מאבק מלא לבין שקט מוחלט. יש גם מצבי ביניים, ויתכן שזה המצב שבפתחו אנו נמצאים.

            הנכס המרכזי

אם אכן נגיע למסקנה שיש לחדש את המאבק, המטרה המרכזית שלנו צריכה להיות שמירה על הנכס המרכזי שלנו – דעת הקהל. במאבקים הקודמים, השכלנו לטפח את התנגדות הציבור לנסיגה. ראשי הממשלה שקראו את הסקרים נרתעו ברגע האחרון ולא הגיעו להסכם על נסיגה.

בשבע השנים הטובות דעת הקהל התחזקה מאוד לטובתנו. הציבור מבקר בגולן בהמוניו, אוהב את הגולן, רואה בו חלק בלתי נפרד מן המדינה ואינו רוצה להיפרד ממנו. בנוסף לכך, התוקפנות מעזה ומלבנון אחרי שנסוגונו מהם, הוכיחה לציבור שהסכסוך עם הערבים אינו על שטח זה או אחר אלא על עצם זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. ולכן, גברה ההתנגדות לנסיגה.

עם זאת, אנו יודעים מן העבר, שברגע שמתחילות שיחות שלום, והתקשורת כולה מתייצבת למען הנסיגה, מתחולל כרסום בדעת הקהל. המטרה שלנו תהיה לשמר את דעת הקהל ולהקטין ככל האפשר את הכרסום הזה.

המטרה הפוליטית המיידית צריכה להיות השלמת חקיקת חוק משאל העם. הזירה הנוחה ביותר בעבורנו היא הציבור הישראלי. אם החוק יחייב משאל עם כתנאי לנסיגה, תהיה זו הרתעה אדירה כלפי מנהלי המו"מ לא להגיע להסכם על הנסיגה, ואם ההרתעה לא תעבוד, זו הזירה שבה סיכויי הניצחון שלנו הם הגדולים ביותר.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

בראיון רדיופוני, הציע השר לענייני גמלאים רפי איתן פתרון יצירתי לסוגיית הגולן – יש לנהל עם הסורים מו"מ עסקי נדל"ני ולקנות מהם את הגולן בכסף מלא.

אף שמבחינה מוסרית, ערכית, עקרונית, ההצעה הזאת מקוממת אותי, אני מודה ומתוודה שאילו היתה מעשית, אילו היה לה סיכוי, הייתי קונה אותה בשתי ידיים. אין מחיר שהוא יקר מידי, לטעמי, להסרת הספקות ואי הוודאות ולסיום הוויכוח על הגולן. ספק אם עלות קניית הגולן תהיה פחותה מעלות נסיגה, עקירה, יישוב מחדש ושיקום. אין ספק, שעלות קניית הגולן לא תתקרב לעלות שחרורו מחדש של הגולן במלחמה הבאה (ואל נשלה את עצמנו שהיא תהיה "ששת הימים השניה").

אך זו הצעה חסרת סיכוי. אין לה פרטנר. ודאי שאין לה פרטנר שעה שבקרב המדינאים הישראלים יש נכונות לנסיגה מהגולן. ומאחר ואין היא מעשית, השאלה היא האם הצגתה והעלאת הצעות נוספות מסוגה מועילה לאינטרס הישראלי או מזיקה לו.

לכאורה, מה יש לנו להפסיד בהעלאת הצעות כאלו? יש בהן גמישות ויצירתיות, יש בהן הצגת אלטרנטיבה ולא רק אמירת לא. הן זורקות את הכדור למגרשו של הצד השני. אם ההצעה תתקבל – מה טוב. אם היא תדחה, המצב הנוכחי לא ישתנה.

אני רואה את הדברים אחרת. בעיניי, הצעות כאלו מזיקות. מי שטוען שעלינו לקנות את הגולן מהסורים, אומר בעצם שהגולן הוא של הסורים ושעלינו לשלם לסורים כדי לקנות אותו מידיהם. אם הגולן הוא של הסורים, הרי שהם הצודקים בסכסוך. אם הם הצודקים, אם הגולן שייך להם, זכותם למכור אותו, אך זכותם לסרב למכור אותו, וסביר להניח שהם יסרבו למכור אותו. אם הוא שלהם והם מסרבים למכור לנו אותו, איזו זכות יש לנו על הגולן?

הצעה מסוג זה שומטת מאיתנו את צדקת ישיבת הקבע שלנו בגולן. אם אנו יושבים בגולן אך ורק מסיבות ביטחוניות, ואני האחרון שאזלזל בחשיבות הביטחונית של הגולן, הרי שאם וכאשר ימצא פתרון מניח את הדעת לבעיות הביטחוניות (עד היום מעולם לא הוצג פתרון כזה), יהיה עלינו לסגת.

כאשר הסורים מדברים בשם הצדק ואנחנו בשם שיקולי ביטחון – לטווח הרחוק ידינו תהיה על התחתונה. הטיעון המרכזי לעמדתנו, אותו עלינו להשמיע ברמה, בקול גדול, ללא היסוס, מבלי לגמגם ולהתבייש, הוא שהגולן שלנו. נקודה.

הגולן שלנו כיוון שהוא חלק מא"י, רווי בהיסטוריה יהודית ויש לנו זכות היסטורית עליו. הגולן שלנו כיוון שב-21 השנים שבהם הסורים שלטו בגולן הוא היה בסיס לתוקפנות בלתי פוסקת נגד מדינת ישראל ואזרחיה. הגולן שלנו, כיוון שהוא שוחרר במלחמת מגן, כתוצאה מהתוקפנות הסורית נגדנו. הגולן שלנו כיוון שבארבעים השנים האחרונות (פרק זמן כפול מכל התקופה בהיסטוריה שהגולן היה בחזקת סוריה) הוקם בו מפעל התיישבות לתפארת שכל מדינה נורמלית היתה דוחה על הסף כל ניסיון להטיל ספק בהמשך קיומם. הגולן שלנו כיוון שמזה 26 שנים הוא בריבונות ישראל, על פי החלטת הכנסת. הגולן שלנו כי הוא אזור שאזרחי ישראל אוהבים, רואים בו חלק מהמדינה ורובם הגדול אינו מוכן לעזוב אותם. הגולן שלנו, כיוון שאין בו סורים ואין הוא מהווה איום דמוגרפי. הגולן שלנו. נקודה. בנוסף לכך קיימים טיעונים נוספים, חשובים כשלעצמם אך אינם עומדים בפני עצמם, כמו חשיבותו הביטחונית של הגולן, חיוניותו לשמירה על מקורות המים של ישראל וכד'. היום יש גם סיבה נוספת לא להכנס למו"מ עם סוריה, והיא הימנעות מחבלה במאבק של העולם החופשי נגד ציר הרשע.

כיוון שהגולן שלנו, אין מקום לכל ההצעות היצירתיות, אודות ריבונות משותפת, החכרה, קניה וכדומה. הצעות אלו מחלישות את עמדתנו הצודקת. אם אנו מודים שהילד הזה אינו שלנו, אנו יודעים מה תהיה הפסיקה במשפט שלמה.

בהצעה הזו ובהצעות כדוגמתה יש פן אחד חיובי – שבירת ה"מוסכמה" שיש הטורחים במשך שנים רבות להנחילה, אודות "תו המחיר" לשלום עם סוריה, נסיגה מהגולן. עצם העובדה שעולות הצעות נוספות, משבשת את הניסיון להנחיל מוסכמה זו בקרב הציבור.

הפן החיובי בהצעה כזו רלוונטי אם הוא בא מצד אותו חלק במערכת הפוליטית המצדד בנסיגה מהגולן. מזה  15 שנים מצדדת מפלגת העבודה בנסיגה מהגולן. מאז פרישתם של קהלני וחבריו ב-96', אין במפלגת העבודה כל ויכוח על הנסיגה מהגולן. לכן, כאשר עמי איילון מציע לחכור את הגולן ל-100 שנים ומודיע על התנגדותו לעקירת יישובי הגולן, דברים כאלה הם משב רוח מרענן המכרסם בתאוריית "תו המחיר". כאשר שמעון פרס אומר שהרעיון של נסיגה מהגולן הוא "רעיון של האתמול" זוהי התקדמות נאה, שהרי אך אתמול הוא טען שזה "רעיון של המחר".

אבל כאשר רעיונות כאלה באים מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מהגולן ושהתנגדו לה כל ימיהם, יש בהם כרסום בעמדתנו הצודקת – שהגולן שלנו.

הגולן שלנו. הגולן בידינו. אין כל היגיון בכך שנקנה ממישהו אחר סחורה השייכת לנו בזכות והיא אף נמצאת בידינו.

והרי בדיוק לפני 40 שנה כבר שילמנו על הגולן מחיר, שאין יקר ממנו. 

* "מקור ראשון", "שישי בגולן", "חדשות בן עזר", "חדשות מחלקה ראשונה"