הבלוג של אורי הייטנר

מאז רצח רבין, לפני 21 שנה, רצח גדליהו בן אחיקם וצום גדליהו קיבלו נופך ציבורי חדש בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי באירועים בצום גדליהו, בשיח ציבורי ותקשורתי ביום זה וגם בהצעה העולה מפעם בפעם, להעביר את יום הזיכרון לרצח רבין לצום גדליהו.

רצח של מנהיג הוא רצח פוליטי, אולם יש סוגים שונים של רצח פוליטי. יש רצח פוליטי על רקע אידיאולוגי ויש רצח פוליטי על רקע של מאבקי שליטה וכוח.

רצח רבין הוא פשע אידיאולוגי. רבין נרצח בידי קנאי דתי ואידיאולוגי, שסרב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית והרשה לעצמו לנסות באלימות לכפות את עמדתו על המדינה (בסופו של דבר הוא השיג את ההיפך. רבין הקפיא את התהליך בשל הטרור הפלשתינאי ופרס שהחליף אותו הפשיר את התהליך והשלים את הנסיגה שרבין עצר. בסופו של דבר הימשכות הטרור הפלשתינאי וסירוב הפלשתינאים לקבל את הצעות ישראל עצרה את התהליך).

רצח גדליהו היה על רקע אחר לגמרי. הרוצח, יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע היה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וראה בעצמו את האיש הראוי להנהגה. בשום מקום לא מוזכרת עמדה פוליטית שלו, השוללת את דרכו של גדליהו בן אחיקם. הוא לא רצח אותו ואת אנשיו ואת הבאים אליו כדי לעצור דרך, לשנות כיוון או לנקום על פעולה, אלא כדי לרשת את השלטון. היה זה קשר, בעל רקע כוחני אזורי, שקשר ישמעאל יחד עם מלך בני עמון, נגד גדליהו. את המודיעין על כך מסר יוחנן בן קרח לגדליהו כבר בפרק הקודם: "בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ".

חרף ההבדל המהותי בין שתי הרציחות, יש צדק רב בזיקה בין השניים. ואין זה ההבדל היחיד. הבדל אחר הוא בזהות הנרצחים.

מי היה גדליהו בן אחיקם?

גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם; שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן.

מי היה יצחק רבין?

יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו הייתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו.

ההבדל המהותי, התהומי, בין שני האישים, מעורר תמיהה חריפה. כיצד זה 2,600 שנה העם היהודי אבל על רצח גדליהו בן אחיקם, הפקיד הממונה מטעם הצורר, ואילו 21 שנים לאחר רצח מנהיג לאומי נבחר, יום הזיכרון הממלכתי לזכרו איבד כל כך את מרכזיותו?

למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? הרי קראנו בתנ"ך על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?

דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.

דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של רצח מנהיג בישראל.

אם כך גדליהו בן אחיקם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ביצחק רבין. אז מה קרה? מה התקלקל?

הקלקול הוא הצביון הקלוקל שניתן ליום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין. תחת לעצבו כיום אבל לאומי, שבו עם שלם – על כל מגוון הדעות וחילוקי הדעות שבתוכו, ומתוך לגיטימיות מלאה לדעות השונות, אבל על המעשה הנפשע של רצח מנהיג לאומי, של רצח פוליטי, של אלימות פוליטית, של הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית; נעשה ניסיון להפוך את היום הזה ליום אבל של תומכי מדיניותו של רבין, שלא רק מדיר מתוכו את בעלי הדעה הלגיטימית שהתנגדה לדרכו של רבין, אלא אף מעליל על בעלי הדעה האחרת את אשמת הרצח. יתר על כן, הצעד הזה נעשה תוך עיוות דרכו של רבין, וניסיון להפכו אחרי מותו לאדם בעל דעות רחוקות מרחק רב מהדרך המדינית שבה הוא באמת דגל ואותה הוא באמת הוביל.

הקלקול הזה הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,600 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין 21 שנה אחרי הרצח.

למרות הנזק שנוצר ב-21 שנות הוזלת יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בליעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה: לעולם לא עוד!

****

יצחק רבין היה מנהיג שהגן על הדמוקרטיה הישראלית ונאבק יותר מכל מנהיג אחר נגד עבריינות פוליטית ונגד הפרת חוק אידיאולוגית. לא היה בישראל מנהיג שנלחם כמוהו במארת הסרבנות.

כאשר הוחלט להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1993), הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על החרמת הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות והשווה את חיילי צה"ל לנאצים. בעקבות זאת ויתר ליבוביץ' על הפרס.

יצחק רבין, שהבין את חומרת העבריינות הפוליטית, נרצח בגילוי הקיצוני ביותר של עבריינות פוליטית והפרת חוק אידיאולוגית. 

* 929

לפני כתשעה חודשים רעשה הארץ בעקבות הצילומים המחרידים מהאירוע שקיבל את הכינויים "חתונת הדמים" או "חתונת השנאה", שבו נראה אספסוף משולהב וחמוש רוקד על דמה של משפחת דוואבשה שנרצחה בידי מחבלים רוצחים בטבח בכפר דומא, ודוקרים שוב ושוב את תמונתו של התינוק שנשרף בטבח. במאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" תחת הכותרת "מוטציה פגאנית", בעקבות אותו אירוע, תקפתי בחריפות את הכהניזם – האידיאולוגיה המסוכנת שמעודדת מעשים והתנהגויות כאלו. באופן אישי, תקפתי את איתמר בן גביר, ממנהיגי הכהניזם, שנכח באירוע.

כעבור ימים ספורים, מצאתי בתא הדואר שלי מכתב התראה מבן גביר טרם נקיטת הליכים משפטיים, ודרישה לפיצויים בסך 50,000 ₪ והתנצלות. הוא הבהיר שאם לא אעשה כן, הסכום בתביעת הדיבה יהיה גדול הרבה יותר.

הנוסח נשמע מאיים ומפחיד, אולם בו במקום גמלה החלטה בלבי – יהיה מה שיהיה, ואם יהיה צורך, אני מוכן לשלם כל מחיר שיידרש, אך לא אכנע לסחטנות הזאת.

האיום בתביעה והדרישה לפיצויים היו ניסיון להלך אימים עליי כפובליציסט, המבקר את תופעת הכהניזם ואת בן גביר עצמו, באמצעות סתימת פיות ופגיעה בכיסי, תוך ניצול ציני לרעה של המושג "לשון הרע".

מצפוני אינו מאפשר לי לתת ידי לניסיון הנואל והמסוכן הזה לסתימת פיות, ואיני מוכן להיכנע לדרישה הזאת מתוך פחד. כניעה כזו, כמוה ככניעה לטרור ולסחטנות, ואיני מוכן לה. יתר על כן, אני רואה בשיטה הזאת של ניסיונות להלך אימים על מבקריהם - דרך המקובלת על אנשי הימין הכהניסטי לסחוט כספים שיממנו את פעילותם, שאני רואה בה סכנה חמורה למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לדמוקרטיה וליהדות, ואין לי עניין להיסחט ולממן פעילות כזאת.

יש לציין, שבעבר כבר זכיתי בתביעת דיבה של איזה כהניסט, שניסה אף הוא לנהוג באותה דרך.

לכן, החלטתי לדחות את הדרישה ולהסתכן במשפט דיבה.

במכתבו של בן גביר, הייתה גם אתנחתא הומוריסטית. בן גביר טוען שפגעתי ב...שמו הטוב. שמו הטוב?! של בן גביר?!

למיטב הכרתי, כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם, אמור להיות לו שם טוב. איזה שם טוב יש לבן גביר? מי שמאמין בכהניזם ותומך במעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו, רואה באיתמר בן גביר גיבור, גאה במעשיו, ובעיניו שמו של בן גביר טוב בשל מה שהינו. בעיני אותם אנשים, מאמרי לא יפגום בשמו ה"טוב" של בן גביר, אולי להיפך.

מי שרואה כמוני, ואני משוכנע שכמו רובו המוחלט של הציבור הישראלי, את הכהניזם ואת המעשים הנעשים בשם אידיאולוגיה זו סכנה ואיום על המדינה ועל הדמוקרטיה וביזוי היהדות, רואה באיתמר בן גביר אדם מסוכן, עם היסטוריה של פריעת חוק, הסתה וגזענות, ובעיניו אין כל שם טוב לבן גביר – נהפוך הוא, שמו הוא שם רע. מי שכך רואה את הדברים – בן גביר לא נהנה אצלו משם טוב, לא בשל מאמרי, אלא בשל מעשיו והתנהגותו, אותם הזכרתי במאמר.

המוניטין הרע שצבר בן גביר לאורך למעלה מעשרים שנות פעילותו, לא נוצר בעקבות מאמרי. הציבור הישראלי זוכר את תלישת סמל מכוניתו של רבין חודש לפני הרצח והתרברבותו של בן גביר בפני כלי התקשורת, שעה שנפנף בסמל התלוש, על כך ש"בפעם הבאה נגיע אליו", כפי שלאסוננו אכן קרה. בראיונות טלוויזיוניים עם בן גביר בביתו, הוא הצטלם תחת תמונתו של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים בטבח הנתעב במערת המכפלה, מה שמעיד על הערצתו של בן גביר למחבל ואהדתו לטבח שביצע. האם מאמרי הוא זה שיעלה או יוריד משמו הטוב או הרע של בן גביר?

לא היה בכוונתי להיכנע לניסיונו של בן גביר להשתיק אותי ולהלך אימים על מי שירצו לבקר אותו ואת הכהניזם בעתיד. לא היה בכוונתי להיות גורם למימון פעולתו של בן גביר, שאני רואה בה סכנה למדינת ישראל.

עם קבלת מכתב האזהרה, מיהרתי לכתוב תגובה ברוח הדברים הכתובים כאן. עורך דין תרגם את תגובתי לשפה משפטית.

בזה נגמר העניין. בן גביר פועל ב"שיטת מצליח". אתי הוא לא הצליח.

ואת כל זה כתבתי כדי להעביר את המסר: העיקר, לא לפחד כלל! 

* "שישי בגולן"

* מדינה תומכת טרור - ישראל התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל ופיצתה את משפחות המחבלים. ומיד אחרי הסכם הפיוס, שבה טורקיה והשתלחה בישראל על כך שמימשה את זכותה להגנה עצמית, לאחר פשע המלחמה – ירי טיל לעבר יישוב אזרחי. טורקיה היא היום יעד מרכזי של הטרור, אך אין זה מפריע לארדואן להמשיך בדרכו כראש מדינה תומכת טרור.

* דה-מובראקיזציה – דבריו של שר החוץ המצרי השוללים את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, הם ביטוי נוסף לרוח החדשה המנשבת במצרים מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון.

תרומתו של א-סיסי כפולה. הוא גם חיסל את המשטר האיסלמיסטי של מורסי והציל בכך את מצרים ואת המזרח התיכון מאסון והוא גם יוצר בהדרגה דה-מובראקיזציה ביחסה של מצרים לישראל. מובראק הפך את השלום עם ישראל, עליו חתם סאדאת, למלחמה קרה נגד ישראל, שבה מצרים הובילה את העוינות הערבית למדינה שמסרה לה את כל סיני ועקרה מסיני את כל אזרחיה. א-סיסי לא ניחן, כנראה, במנהיגות ובאומץ של סאדאת ואינו יכול לבצע צעד דרמטי הדומה לביקור סאדאת בישראל. אולם בהדרגה, לאט לאט, הוא מוחק את מורשת מובראק.

* הרגלי הקריאה של שוכרי - על פי דבריו של שר החוץ המצרי סמאח שוכרי, שגילה הבנה לצרכי הביטחון של ישראל ושלל את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, ניתן להסיק שהוא אינו קורא את "הארץ".

* נלחמים באנטישמיות – מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת לייפציג הגרמנית קיבלה החלטה להיאבק בתנועת החרם נגד ישראל. בהחלטה הוגדרה תנועת החרם בהגדרה המדויקת "תנועה אנטישמית" וצוין שמטרתה היא להביא להשמדת ישראל. תא הסטודנטים הסוציאל דמוקרטי היה שותף להחלטה.

עד כה, תנועת החרם על ישראל אינה זוכה להצלחה רבה, אך הצלחותיה הן בעיקר בקמפוסים. יש לקוות שיוזמתם של הסטודנטים בלייפציג היא רק סנונית ראשונה, המבשרת אביב אירופי של הדברת האנטישמיות.  

* אומץ או אחריות – במאמר ב"הארץ" תקף יובל רבין את נתניהו על כך שאין לו אומץ להחלטות מדיניות כפי שהיו לבגין ולרבין. המסר שלו פשטני להחריד: אומץ = נסיגה.

כן, לעתים נדרש אומץ כדי להחליט על נסיגה. אך לעתים נדרש אומץ כדי להימנע מהחלטה על נסיגה. ומכל מקום, החלטות של מנהיג אינן מבחן אומץ. השאלה אינה האם ההחלטה אמיצה אלא האם היא נכונה.

אהוד ברק היה אמיץ עד טירוף. היה לו האומץ לשבור את הקונצנזוס הלאומי ולרסקו לרסיסים, להפנות עורף למורשת רבין ולמחוק את כל הקווים האדומים שלו. מרוב אומץ הוא קיבל את עקרון הנסיגה המוחלטת מכל יש"ע (עם "חילופי שטחים") לסגת מבקעת הירדן, לחלק את ירושלים ואף את העיר העתיקה. אמיץ. אז מה יצא מהאומץ שלו? הסכם שלום? מרחץ דמים!

רבין היה הרבה פחות "אמיץ" אבל הרבה יותר אחראי. בנאומו האחרון טרם מותו הוא הציב בפני הכנסת והעם את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, שהם מורשתו המדינית:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

לצערי, עמדותיו של נתניהו במו"מ קרובות יותר ל"אומץ" של ברק מאשר לאחריות של רבין. למשל, בעוד רבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ציר אלון הסמוך לקו ההתיישבות הערבית על גב ההר, נתניהו הסכים עם קרי על נוכחות צבאית ישראלית זמנית לאורך נהר הירדן.

וליובל רבין אני ממליץ לאמץ את הדברים להם הטיף בפסקת הפתיחה של מאמרו, כשיצא נגד "כתיבתה של היסטוריה חדשה, שמעוותת עובדות ידועות ומעלימה מידע בסיסי מהעבר".  

* חבורה מופקרת - חיילי צה"ל סיכנו ביום שני בלילה את חייהם כדי לחלץ חבורה מופקרת של פורעי חוק מוכי ירח, בדרכם להשתטח על קבר יוסף בשכם ולהתפלל על סוטה המין "הרב" ברלנד. הפנטזיה הזאת עלולה הייתה להסתיים במרחץ דמים של ההזויים ושל חיילי צה"ל.

התגובה הטבעית של אדם נורמטיבי היא שצריך לתת להם להתמודד עם טירופם, ולא לסכן את כוחות צה"ל כדי לחלץ אותם. אבל ברור שמדינת ישראל אינה יכולה לאפשר לינץ' וטבח המוני באזרחיה.

ולכן, הפתרון הוא ענישה חמורה. שמעתי שנפתחו הליכים פליליים נגד המארגן והנהג. זה לא מספיק. כל אחד ואחד ממשתפי החגיגה, ללא יוצא מן הכלל, צריך לעמוד לדין פלילי, וברור שהמסית והמארגן צריך להיענש בכל חומרת הדין. אני משער שאם הפרקליטות תחפש היטב, יימצאו די סעיפים בספר החוקים הישראלי כדי לשלוח אותו לתקופה הגונה מאחורי סורג ובריח. ואם לא, על המחוקק לתת על כך את הדעת.

האם יש סעיף פלילי של סיכון חייהם של חיילי צה"ל?

* הקשר המתנחלי של נחום היימן - על פי הקוד החולני של השיח הישראלי, מי שאוהב את הקיבוצים, בהכרח אמור לשנוא את ההתנחלויות. לא לחלוק עליהן, לשנוא. ומי שאוהב את ההתנחלויות אמור לשנוא את הקיבוצים.

נחצ'ה היימן כפר בקוד הקלוקל הזה. לאחר מותו נאמר ונכתב רבות על הקשר הקיבוצי שלו, ואף אני כתבתי על כך את המאמר "כמו צמח בר". פחות ידוע הקשר ההתנחלותי שלו. היימן הרבה להופיע בהתנחלויות ביו"ש. הוא הקים חבורת זמר של קריית ארבע ובמשך שנים, בכל מצב ביטחוני, ערב בשבוע הוא בילה ביישוב, עבד עם החבורה ונשאר ללון ביישוב. הוא הופיע אתה ביישובים רבים ביו"ש. במשך שנים הוא שידר תכנית שבועית בנושא זמר עברי בערוץ 7. נחצ'ה השפיע אהבה על המתיישבים והם השפיעו עליו בחזרה. היישוב בית אריה – עופרים קרא כיכר על שמו. כאשר נודע להם על מצבו הכלכלי הקשה בזקנתו, הם הקצו לו דירה ביישוב, שם הוא התגורר שנים אחדות, כשהיישוב שילם את שכר הדירה ואת כל הוצאות אחזקתה.

איני יודע מה היו עמדותיו הפוליטיות של היימן, אך הוא היה אמן טוטלי, שאמנותו – אמונתו. ואמן אמתי שואף תמיד לחבור לכל קהל. מי שמחרימים ציבורים של מתנגדים פוליטיים אינם אמנים אמתיים, כיוון שהם נכנעים לתכתיב של קבוצות פוליטיות רדיקליות, ומכפיפים את אמנותם לפוליטיקה קיצונית.

            * ביד הלשון

ישראלית – משחר ילדותי, אני אוהב את התנ"ך. אני קורא תנ"ך, לומד תנ"ך, דורש את התנ"ך, מלמד תנ"ך. אולם מאז חנוכה תשעה, לפני למעלה משנה וחצי, חוויית התנ"ך שלי השתדרגה באופן משמעותי, כיוון שאני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך, במסגרת מיזם 929 (על שלוחותיו), מבראשית, וכעת אנו בעיצומו של ספר ירמיהו. וככל שאני מעמיק בתנ"ך כך אני מתאהב בו יותר.

הפלא הגדול, מעורר ההתפעלות והמלהיב מכל, כשאנו עוסקים בתנ"ך, הוא חיוניותה של השפה העברית. כה מרגש לדעת שאם אבותינו המקראיים יקומו לפתע מקברם, נוכל לשוחח אתם בשפתנו המשותפת. הרי אם ירמיהו, שבו אני עוסק בימים אלה, יפתיע אותי וידפוק על דלתי, אוכל לשבת עמו לשיחת רעים. נכון, הוא אינו יודע מה זה אחלה, סבבה וחבל על הזמן, וגם את המילים מחשב, מגהץ גלידה ומקרר אין הוא מכיר, אך במשך חודש בתוכנו הוא ישלים את הפערים. העיקר הוא שאנו דוברים שפה אחת.

כאשר אני קורא את התנ"ך, שנכתב לפני אלפי שנים בשפה שבה אנו חיים – כל כך נלעגת ומגוחכת בעיניי תאוריית ההבל ורעות הרוח על קיומה של איזו שפה "ישראלית" או משהו כזה, שהיא שפה אחרת מן העברית. 

* "חדשות בן עזר"