הבלוג של אורי הייטנר

בדמוקרטיה אמיתית, אדם המבקש להיבחר למנהיגות מבין את מחוייבותו להשמיע את קולו, להציג את סדר היום שלו, להציב את מטרותיו ואת תכניותיו, לפרוס בפומבי את השקפת העולם אותה ינסה ליישם.

אצלנו נוצרה נורמה חדשה. ככל שמועמד יהיה עמום יותר, ככל שהוא יהיה שקוף פחות, ככל שיסתיר יותר את מטרותיו וכוונותיו, כך גדולים סיכוייו להיבחר. חוסר האמון במנהיגים כל כך גדול, שככל שמועמד מדבר פחות, כך הוא מצטייר כמי שמשקר פחות. ככל שהוא מבטיח פחות, כך הוא מצטייר כמי שיפר פחות הבטחות. הסלחנות שלנו כלפי תופעת המנהיג החשאי מעידה על העדרה של תרבות דמוקרטית בתוכנו. היא מאפשרת לאדם לרוץ לתפקיד, כשהמסר שלו הוא "סמכו עליי, יהיה בסדר", או במקרה של אהוד ברק "יש לי ניסיון" (ומוטב שלא להזכיר את הניסיון שיש לנו, אזרחי ישראל, איתו; עם הכושל בראשי הממשלות בישראל).

את מסורת השתיקה החל אריק שרון. אחרי נתניהו וברק שהגזימו בדברת ובראיונות תכופים ויומיומיים לתקשורת, היה צורך באיזון, במי שמדבר פחות ועושה יותר; היה בכך מסר מסויים של שיקול דעת ובשלות. אולם שרון נסחף לקיצוניות שניה, לאלם ולחוסר שקיפות עד כדי פגיעה בדמוקרטיה. אהוד א' החרה החזיק אחריו. אהוד ב' העלה את ההיעדרות לדרגה של אמנות.

ובסיבוב הראשון של הפריימריס הוא ניצח. הוא לא ניצח למרות שנעדר אלא כיוון שנעדר. ויותר משהדבר מעיד עליו, הוא מעיד על בוחריו.

ועל כך, ראוי לצטט את זאב ז'בוטינסקי שכתב בשירו "כי שקט הוא רפש".

            חגיגות התבוסה

עד אור הבוקר חגג מחנה פרץ את תבוסתו. ניתן לצרף את חגיגות התבוסה של פרץ לסדרת בדיחות "מהו שיא ה..." בתור שיא הפאתטיות.

אולם במחשבה שניה... יש לו על מה לחגוג. שהרי אם בחירות הן משפט הציבור, פרץ אינו ראוי גם ל-2% מהקולות. מי שרץ כאדם המעלה על סוגיות החברה הישראלית, את מצוקת העוני והאבטלה, את המחוייבות החברתית, את ערכי הצדק והסולידריות על סדר יומה של הפוליטיקה הישראלית, לא קידם את הרעיונות הללו כהוא זה, ובכך שחק אותם והפך אותם חוכא ואיטלולא. הוא העדיף לקחת על עצמו את תיק הביטחון – אף שמעולם לא גילה עניין בתחום ונכנס לניהולו ללא שמץ של ידע וניסיון. בתפקיד עצמו נחל כישלון חרוץ, במלחמת לבנון השניה ובהתמודדות עם ירי הקסאמים. כשר ביטחון הוא הזיק לביטחון ישראל. כמו את סדר היום החברתי, כך גם את הרעיון הראוי של שר ביטחון אזרחי הוא שחק. אפיזודת המשקפת המכוסה, היא "בגדי המלך החדשים" שלו. הרי מה קרה כאן? השר הבין שאינו רואה דבר. הוא תאר לעצמו שמשהו אינו כשורה. אבל הוא התבייש לשאול, כדי שלא להיראות אידיוט... וכך, פעם ועוד פעם הניח את המשקפת על עיניו והנהן למשמע ההסבר שקיבל. וכך הוא גם ניהל את מערכת הביטחון.

אחרי כישלון קולוסאלי כזה, לקבל 23% מקולות הבוחרים במפלגתו – זה בהחלט הישג הראוי לחגיגות.

איך ניתן להסביר את ההישג? להערכתי, ההצבעה בעד פרץ לא היתה פרסונלית, אלא אידיאולוגית. אנשים רבים בחרו בו, כדי לבטא את השקפת עולמם החברתית. מבין המועמדים, הוא מזוהה יותר עם התפיסה הזאת. אלה שבחרו בו, עשו זאת כאמירה אידיאולוגית, לא בזכות פרץ אלא למרות פרץ.

מעניין כמה מהם היו נוהגים כך, אילו חשבו שיש לו סיכוי להיבחר.

            בחור נחמד

אופיר פינס הוא בחור נחמד. לכן, אין לו שונאים ואויבים.

כאשר מרכז מפלגת העבודה בחר את הרשימה לכנסת, המצביעים לא דירגו את המועמדים. כל אחד רשם רשימה של מועמדים. בתחרות בין המחנות והאישים על צמרת הרשימה, כל בוחר הכניס לרשימה את האנשים אותם הוא מריץ, והדיר ממנה את יריביהם. את אופיר פינס, שהוא כאמור בחור נחמד, לא הדירו מהרשימה. וכך, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, הוא במקרה הגיע לצמרת.

כך קרה גם כאשר מרכז מפלגת העבודה בחר את השרים שהצטרפו לממשלת שרון. גם במקרה זה המצביעים לא דירגו את השרים, ומצד שני – בתחרות בין המועמדים הבכירים כל מחנה דחק את רגלי יריביו. וכך, אופיר פינס, שהוא כידוע בחור נחמד, התברג לצמרת הרשימה.

ומה שקרה לאופיר פינס, הוא שמהצבעה להצבעה מפלס השתן שלו עלה. אם "החביירים" מדרגים אותי בצמרת, חשב לעצמו, אולי יש בי משהו. וככל שהמפלס התקרב לראש, כך החל פינס לשכנע את עצמו שהוא מנהיג. וכשהמפלס הגיע לראש, הוא כבר היה בטוח שהוא מתאים גם להיות ראש הממשלה.

האמת היא, שגם מחנה פינס יכול לחגוג את שמונת האחוזים שקיבל. מה, 8% מחברי מפלגת העבודה חושבים שהוא ראוי להיות מועמד מפלגתם לראשות הממשלה? יש להניח, שאילו היה ולו חשש קל שיבחר, בוחריו היו מגלים אחריות.

אז למה הם בחרו בו? כיוון שבתחרות בין ברק, איילון ופרץ, הם חשבו שעדיפה הצבעת מחאה. ולמה לשלשל לקלפי פתק לבן, שלא יימנה, אם אפשר לשלשל פתק לבן שעליו כתוב אופיר פינס?

            חבל לבזבז כותרת

לאחר הכישלון הצורב של הניסיון לחסל את חאלד משעל בירדן, התחרו העיתונים בהפקת כותרות ובהן וריאציות שונות של הביטוי "הכישלון – יתום", ברמיזה לאחריותו לכישלון של מי שהיה ראש המוסד באותם ימים, דני יתום.

אחרי הכישלון של דני יתום בפריימריס למפלגת העבודה, לא ראיתי אף כותרת המזכירה שהכישלון יתום, הוא שיתום הוא הכישלון.

וזה די מובן. במקרה הזה ממש חבל לבזבז עליו כותרת.

אכזבת הפריימריס

בהתמודדות נגד מי שכשל כראש הממשלה ומי שכשל כשר הביטחון, ניתן היה לצפות שעמי איילון ינצח בהליכה.

אדם בעל רקורד מוצלח בתפקידיו הביטחוניים, אדם שלא דבק בו רבב.

והנה, איילון לא הצליח לרכוש אפילו את אמונם של שליש מן המצביעים. איילון ואנשיו לא הצליחו להסתיר את אכזבתם. דומה שהם היחידים שלא חגגו בליל הפריימריס.

המצביעים לא התרשמו שאיילון הוא אדם שקורץ מחומר של מנהיג. ואכן, קשה לומר שמדובר באדם המעורר השראה, המלהיב את הדמיון, באדם הסוחף אחריו ציבור. ההיפך הוא הנכון.

במצב כזה, המצביעים העדיפו את מה שהם כבר מכירים.

הבחירה הזאת מעידה, בראש ובראשונה, על משבר המנהיגות במפלגת העבודה ובפוליטיקה הישראלית.

            מנהיג הפועלים ממגדלי אקירוב

"והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג') קראנו בשבת האחרונה בפרשת השבוע. התורה מציינת את הענווה כאחת התכונות הראויות לציון ולחיקוי אצל גדול המנהיגים.

לאחרונה ביקרתי בצריפו של דוד בן גוריון בשדה בוקר ובמרכז בגין בירושלים - בשחזור דירתו השכורה, הצנועה, עם הריהוט הישן (האוטנטי), של מנחם בגין ברחוב רוזנבלום בת"א. שני המנהיגים הדגולים הללו חיו חיי צניעות וענווה. הם ראו עצמם כמשרתי הציבור וראו בשירות הציבור דרך חיים. הם היו מנהיגי אמת, ומנהיגי אמת אינם עושים לביתם.

איפה הם ואיפה אהוד ברק. אצל ברק קיימות שתי אופציות – להיות ראש הממשלה או להמשיך לגרוף מיליונים בעסקים.

מגוריו במגדלי אקירוב מבטאים בעיקר בחירה תרבותית – לחיות בין שועי ארץ, במבצר הנבדל מן הציבור, מנוכר אליו ואטום כלפיו.

הצריף של בן גוריון הוא סמל. גם מגדלי אקירוב הם סמל. מגדלי אקירוב הם המקום הרחוק ביותר משדה בוקר.

בסיבוב הראשון של הפריימריס במפלגה המכנה עצמה מפלגת העבודה, נבחר האיש ממגדלי אקירוב. אני מסתכן בניחוש, שהוא ינצח גם בסיבוב השני.  

* "שווים"

פינוי תושבים מיישובם תחת טרור הוא רע למדינה. פרוש המילה טרור הוא פחד. מי שמפעיל טרור, מטרתו הטלת אימה על האזרחים אותם הוא תוקף. פינוי תושבים יוצר אצל האויב תחושת הצלחה, המעודדת אותו להמשיך את פעילות הטרור ולהגביר אותה. אם יצליחו הפלשתינאים לגרום לפינוי תושבי שדרות הם לא יעצרו בשדרות. פינוי תושבים תחת טרור עלול לגרום לפגיעה קשה במוראל ובכושר העמידה הלאומי, החיוניים כל כך במאבק נגד הטרור הפלשתינאי.

כל האמור עד כה אינו עמדה בוויכוח. זו אקסיומה שאין עליה עוררין. מי שטוען אחרת, אינו דובר אמת.

יש מקום לדיון ציבורי על שאלת הפינוי. הדיון אינו על השאלה האם הפינוי מזיק, אלא על השאלה האם ועד כמה ראוי לסכן חיי אזרחים למען טובת המדינה. אין המדובר בחיילים. האם תפקידם של אזרחים למלא את הייעוד הלאומי, גם במחיר סיכון חייהם וחיי ילדיהם? כמובן שהתשובה לשאלה זו אינה מוחלטת, אלא מידתית – גודל האיום הביטחוני והסכנה לאזרחים ויכולת העמידה של האזרחים, חייבים להשפיע על קבלת ההחלטה. ההחלטה שקולה על פינוי, יש לקחת בחשבון שיקולים חברתיים – עדיפות לפינוי קשישים, נכים ואוכלוסיות חלשות, על פי אמות מידה מקצועיות ובאמצעות גורמי הרווחה המקצועיים.

כיוון שכל פינוי גורם לנזק לאומי, החלטה עליו חייבת להיות זהירה ואחראית. החלטה כזו אינה יכולה להתקבל, אלא בידי הגורם הבכיר ביותר – ממשלת ישראל. עם כל הביקורת על ההנהגה ועל שיקול דעתה, זו הממשלה, היא הנושאת באחריות הלאומית ובנושאים הרי גורל כאלה קבלת החלטות בידי גורם אחר, היא מתכון לאנרכיה. (מיותר לציין, שכמדינה חופשית - זכותו של כל אזרח ישראלי לתנועה חופשית אינה ניתנת לערעור, ואין האמור לעיל נוגע להתפנות פרטית של תושב זה או אחר, אלא לפינוי מאורגן).

אפילו הקפיטליסטים המשובעים ביותר, החסידים הקיצוניים ביותר של ההפרטה ושל צמצום המדינה למינימום, סבורים שהאחריות על עיצוב מדיניות, ועל החלטות הנוגעות למלחמה ושלום הן החלטות של המדינה ולא של גורמים פרטיים.

את פועלו של גיידמאק בפינוי תושבי שדרות יש לבחון על פי אמות מידה אלו. מדובר באזרח פרטי, העט על אזרחים במצוקה ומנצל את מצוקתם תוך פגיעה באינטרס הלאומי, למען אינטרס פרטי פופוליסטי ופוליטי. פועלו חמור ומזיק ביותר.

אני שומע קולות רבים המתייחסים בהערצה למעשיו של גיידמאק. הם מצטיירים כהוכחה ניצחת ליכולתה העדיפה של היוזמה הפרטית על היוזמה הציבורית. לכאורה, מה שדרוש הוא פינוי התושבים, והשאלה היא מי עושה זאת טוב ויעיל יותר – המדינה או האוליגרך.

הבעיה היא, שללא החלטה לאומית על פינוי, המדינה נגררת אחרי גיידמאק והחלה תחרות – מי עושה זאת טוב יותר. המנצח בתחרות הוא מי שמצליח לגרום ליותר תושבים להתפנות לאתרים שהוא הציע. וכך, ללא החלטה ברמת ההנהגה הלאומית האם ראוי לפנות תושבים, המדינה מנסה לשכנע תושבים להתפנות למתקנים שהעמידה לרשותם, כדי להוכיח שהיא טובה יותר מגיידמאק. גיידמאק מנסה לשכנע תושבים להתפנות לעיר האוהלים שלו, ולהוכיח ששלו גדול יותר. התחרות הרייטינגית הזאת מזיקה ומשחיתה.

ובאשר לטענה שגיידמאק מוכיח את מופרכות התפיסה של מדינת הרווחה, בכך שהיוזמה הפרטית מוצלחת יותר – לדעתי, ההיפך הגמור מוכח.

לפני עשור וחצי, כאשר תהליכי התפרקות מדינת הרווחה היו עוד בראשיתם, קלטה מדינת הרווחה הישראלית בתוך שנים ספורות מיליון יהודים שעלו מחבר העמים. היא ידעה להעניק קורת גג לכולם. על אף הביקורת על ממשלת שמיר – שרון, שלא נהגה בדיוק לפי התקן ועל פי הספר, דווקא עובדה זאת סייעה למנוע אסון הומאניטרי ואפשרה את ההצלחה רבתי של הקליטה.

היום, כאשר מדינת הרווחה פורקה כמעט לגמרי, המדינה הפכה משותקת עד כדי כך שבמשך שנתיים לא הצליחה לתת מענה הולם לעקורי גוש קטיף, ולא הצליחה לתת מענה מינימאלי לטיפול בעורף במלחמת לבנון השניה. אמנם אינני מחסידי המיגון – אי אפשר למגן כל העת כל אזרח בכל מקום במדינה; המיגון הטוב ביותר הוא התקפה. אולם העובדה שהממשלה אינה מסוגלת ליישם את החלטותיה בנוגע למיגון, היא פרי באושים של אותה מדיניות.

פירוק מדינת הרווחה, היא המדמנה המצמיחה פירות באושים נוסח תופעת גיידמאק. פירוק מדינת הרווחה הוא החטא. הגיידמאקיזם הוא העונש.

בערב שבת שעברה, ראש חודש סיוון, מלאו 40 שנה לשבת הגדולה בה צה"ל שיחרר את הגולן. 40 שנה להתיישבות היהודית המתחדשת בגולן היא בהחלט חג גדול. היה זה בעבורי סוף שבוע מרגש.

בערב שבת, ציינו אותו בקבלת שבת קהילתית לילדי תכנית "הבית שלנו" של המתנ"ס (התכנית בימי ו' לילדי כיתות א'-ד') והוריהם, בכפר האמנים באניעם. לב האירוע היה הדגמים שהכינו הילדים ביישובים, של היישוב שלהם בעוד 20 שנה (ילדי אחד היישובים, רמות, הפליגו עם דמיונם ועיצבו את רמות בעוד 500 שנה).

כל הדגמים, ללא יוצא מן הכלל, היו יפים מאוד. הילדים בכל היישובים השקיעו מאוד במשך שבועות, והפגינו יצירתיות ודמיון ראויים לציון. כמובן שבאף דגם של אף יישוב לא נפקד מקומו של מגרש כדורגל. ילדי אורטל הפתיעו בחזונם – בנו בית אבות. טוב לדעת שיש מי שדואג לנו (אם כי... בעוד 20 שנה? כבר בית אבות? לאט לאט...). איזו דרך יפה לחגוג 40 שנה לשחרור הגולן – באמצעות עיצוב העתיד.

****

בדרך הביתה ראיתי על הגדרות פלריגים הקוראים למו"מ עם סוריה (תוך פלגיאט של ממש של עיצוב סיסמת "העם עם הגולן"). אותה שעה, נערכה פרובוקציה בתצפית קונייטרה – הפגנה של אלון ליאל וחבר מרעיו בעד נסיגה. נסעתי לראות – התעודדתי לראות שמדובר בקומץ קטן. מיותר לציין, שעד שהמפגינים הגיעו לקונייטרה, בדרך לקונייטרה לא נשאר אף פלריג תלוי שלהם – כולם מצאו את מקומם מיד במקום הראוי להם, פח האשפה.

מצד אחד, זה מאוד מתסכל. אחרי 40 שנות התיישבות, אחרי 25 שנות ריבונות, כאשר שלושה דורות משקיעים את כל מרצם, זיעתם, חלבם ודמם בבניית מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, קיומו עדיין אינו מובן מאליו, עדיין יש ויכוח על עתידו.

מצד שני, אחרי שבעשור הקודם אנו היינו הצד המפגין והמוחה, טוב לדעת שהפעם הצד המפגין הוא הצד שכנגד.

באמת הגיעה השעה שלא תהיה עוד מחלוקת ולא יהיו עוד הפגנות בנושא, אולם כל עוד קיימת מחלוקת, טוב שלא אנחנו הצד המפגין.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל