הבלוג של אורי הייטנר

ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק ניהלו מו"מ גלוי על נסיגה מהגולן (גם נתניהו ניהל מו"מ – חשאי). שלושתם הסכימו לנסיגה מכל הגולן. שלושתם בלמו את דהרתם בשניה האחרונה לפני התהום. שלושתם התחייבו להביא את ההסכם למשאל עם. שלושתם קראו סקרים והבינו שקטנים סיכוייהם לנצח במשאל. בשלושת המקרים, ההתחייבות למשאל עם הגנה עלינו.

מראשית המאבק על הגולן בשנות ה-90, חתרנו להעביר את ההכרעה בנושא למשאל עם. גם שביתת הרעב בגמלא התמקדה בנושא זה. הפסקנו את שביתתנו, לאחר 19 יום, כאשר 5 ח"כים ממפלגת העבודה הגישו את הצעת החוק. ב-1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של יהודה הראל, לפיה נסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל, מחייבת רוב של 61 ח"כים ומשאל עם. חובת קיום משאל העם הותנתה בקבלת חוק המסדיר את משאל העם. מאז, במשך 8 שנים הכנסת השתהתה, התמהמהה ולא העבירה את החוק (אף שהיו יוזמות פרלמנטריות רבות לחקיקתו).

בשבוע שעבר קיבלה הכנסת בקריאה טרומית תיקון לחוק, לפיו משאל עם על נסיגה משטח ריבוני יתקיים, ואת נהליו תקבע ו' הבחירות המרכזית. המטרה היתה לעקוף את הממשלות והקואליציות המשתמטות ממילוי חובתן המשתמעת מן החוק, לחוקק חוק יסוד משאל עם. המטרה היא למנוע מחטף אנטי דמוקרטי, ולהבטיח שרוח החוק תקויים.

באופן תמוה ביותר, ראש הממשלה עשה מאמץ עילאי למנוע את קבלת החוק, אך הוא נכשל. החוק עבר בקריאה טרומית. מרבית ח"כי הקואליציה לא התייצבו להצבעה, וחלקם, כולל ח"כים ממפלגת העבודה, תמכו בחוק.

יש לציין, שחשיבות רבה בתהליך החוק היה התמיכה המוחלטת של סיעת הגמלאים. מנהיג המפלגה, השר רפי איתן, הודיע חגיגית לרוה"מ שהוא וסיעתו בכל מקרה יתמכו בחוק. הגולן הוא בנפשי, אמר איתן לאולמרט, והזכיר לו שיש לו נכדות בגולן. הנה, ניתן לומר שבזכות שלוש הנכדות ניתן בשבוע שעבר, במלאת 40 שנה לשחרור הגולן, שי נאה לגולן. כזכור, בבחירות האחרונות המפלגה שזכתה ברוב הקולות באורטל היתה הגמלאים (אני לא הייתי בין התומכים בה) – המצביעים בעדה יכולים השבוע לומר בסיפוק שיש תמורה לאגרה.

****

אחרי הקריאה הטרומית, על החוק לעבור עוד מסלול מכשולים של שלוש קריאות נוספות. האם הוא יעבור?

אין ספק שרוב מוחלט של חברי הכנסת תומכים בו. מרבית הח"כים של הקואליציה, כולל סיעות "קדימה" ו"העבודה" תומכים בחוק. בהצבעה חופשית ומצפונית – אין ספק שהוא יעבור, כשרק מר"צ והערבים עם עוד קומץ שפוטי אולמרט יתנגדו לו.

אולם ההצבעות בכנסת לרוב אינן חופשיות ומצפוניות, אלא על פי המכבש הקואליציוני והמשמעת הסיעתית. בשבוע שעבר עבר החוק בחלון הזדמנויות פוליטי, של חולשת ההנהגה ב"קדימה" ובמפלגת העבודה. כאשר תתייצבנה המפלגות הללו, אם מנהיגיהן יתנגדו לחוק ויטילו משמעת, המשימה תהיה קשה הרבה יותר.

ועד יישובי הגולן שיזם את החוק, רואה בו חשיבות אסטרטגית ופועל לדחיפתו ולקבלתו. יהודה הראל מוביל את המהלך, יחד עם ראשי המועצות אלי מלכה וסמי בר לב. חזקה עליהם שימצאו את העיתוי המתאים לקדם את העלאת החוק להצבעה, כך שתובטח קבלתו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

כאשר ועד יישובי הגולן יזם, עוד בשנת 1994, את היוזמה לסיוג ויתור על שטח שבריבונות המדינה, הידועה כ"שריון חוק הגולן", ערך מכון "שלם" מחקר – כיצד מדינות העולם האחרות מתייחסות לריבונותן. מן המחקר התברר, שבמדינות שחוקתן מאפשרת בכלל ויתור על שטח ריבוני, הסייגים על כך קשים מאוד; למשל, הצבת רף גבוה של רוב מיוחד, כזה שאין כל סיכוי שאי פעם יתממש.

אנו ניסינו, בהצעתנו המקורית, להשוות את המצב בישראל למקובל במתוקנות שבמדינות. דיברנו על אפשרויות שונות של רוב מיוחד, כמו למשל רוב מבין כלל בעלי זכות הבחירה. בסופו של דבר הבנו שאין כל סיכוי שהצעות כאלו תתקבלנה, ולכן התפשרנו על רף נמוך הרבה יותר – סיוג ויתור על שטח ריבוני בתמיכת 61 ח"כים ומשאל עם (ברוב רגיל). בראשית 1999 הכנסת קיבלה את החוק. מאז, על פי חוק, נדרש משאל עם על נסיגה משטח עליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי.

אם כך, מה משמעות חוק משאל עם שהתקבל בשבוע שעבר בקריאה טרומית? לשם מה הוא היה נחוץ? על פי החוק שהתקבל לפני 8 שנים, היה מקום להסדיר בחוק את משאל העם – נהליו, ניסוח השאלה וכו', על מנת שיהיה בתוקף. מן הראוי היה, שלאחר קבלת החוק, תרתם הכנסת, תומכי החוק ומתנגדיו, לניסוח חוק יסוד המסדיר משאלי עם בישראל. אולם במשך 8 שנים הכנסת התמהמהה והשתמטה מהמשימה הזאת. וכך, הממשלה יכלה להתחכם, לעקוף את החוק ולהשתמט ממשאל עם בתואנה שאין חוק המסדיר זאת.

כדי למנוע מחטף כזה, עלתה להצבעה הצעת החוק החדשה, שהיא תיקון לחוק המקורי. על פי החוק החדש, ועדת הבחירות המרכזית תקבע את נהלי משאל העם. לכאורה, עניין טכני שאין כל סיבה שהכנסת כולה לא תתאחד סביבו. בפועל, שעה ששדרות עמדה תחת מתקפת טילים רבתי, ראש הממשלה מצא זמן והתמסר במשך שלושה ימים, בפעלתנות אובססיבית תמוהה, לניסיון למנוע העברת החוק. בסופו של דבר, הוא נחל כישלון צורב. הוא ועוד שני שרים מ"קדימה" וקומץ ח"כים ממפלגתו, הצטרפו לסיעות הערביות ומר"צ, שניסו להכשיל את תיקון החוק, אך הרוב תמך בתיקון.

יש לציין, שאף אחד משרי העבודה לא הצביע על פי הוראתו של ראש הממשלה, כולם נעדרו מן ההצבעה. מבין ח"כי העבודה רק אפרים סנה הצביע עם הממשלה. שלושה ח"כים של מפלגת העבודה הפרו את המשמעת הקואליציונית והצביעו על פי צו מצפונם למען החוק הדמוקרטי הזה – פרופ' אבישי ברוורמן, יורם מרציאנו וחברתנו אורית נוקד. שלושתם ראויים לצל"ש על אומץ לבם האזרחי והפוליטי.

אך טבעי שמפלגת העבודה תתמוך בחוק. כשיצחק רבין ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, הוא התחייב להביא את ההסכם למשאל עם. כשפרס החליף אותו, לאחר הרצח, הוא הביע מחוייבות להתחייבותו ואף חזר עליה במסע הבחירות ב-96'. גם אהוד ברק חזר על אותה התחייבות עת כיהן כראש הממשלה וניהל מו"מ על נסיגה. אני מקווה מאוד, שמפלגת העבודה כולה תתמוך בתיקון בקריאות הבאות.

כאשר העלינו את החוק לראשונה, הסברנו שאף שהיוזמה היא מן הגולן, אין החוק נוגע רק לגולן, אלא לכל שטחה הריבוני של ישראל. החוק הזה נוגע באותה מידה לכל ניסיון לחלק את ירושלים, והוא מגן גם על כל שטח אחר במדינת ישראל. מתנגדי החוק טענו שזאת דמגוגיה. הרי אף ממשלה בישראל לעולם לא תחלק את ירושלים, נאמר לנו. ובוודאי שלעולם אף ממשלה בישראל לא תציע נסיגה מהשטחים שבידיה מאז 48'. חלפו שנים ספורות, ואהוד ברק הציע לפלשתינאים את חלוקת ירושלים ונסיגה משטחים בנגב במסגרת מה שכינה "חילופי שטחים". מסתבר שלא חשדנו בכשרים.

בשבוע שעבר, ביום ירושלים, קיבלה ירושלים שי – חוק שיקשה מאוד על החלטה לחלק את ירושלים ולא יאפשר לעשות כן ללא הסכמת העם, התקבל בקריאה טרומית. חוק זה הוא גם שי לגולן, בשבוע בו מלאו 40 שנה לשחרורו.

* "הקיבוץ"

תגובה לבני ציפר "בעולם הנאור קוראים לזה שוד", "הארץ" 12.5.07

הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר, הקדיש את כל הקריירה האקדמית שלו לחקר הורדוס. לאחרונה הוא גילה את קבר הורדוס, ממצא מדעי בעל חשיבות רבה, המרתק אליו את עולם הארכיאולוגיה כולו ואת חובבי ההיסטוריה והארכיאולוגיה בכל העולם.

האם הזיהוי הוא ודאי? נצר עצמו, אף שהוא משוכנע באמיתות הזיהוי, משאיר מקום לספק וטוען שיש עוד לחקור, כדי שהאימות יהיה סופי. ארכיאולוגים אחרים שהתראיינו לכלי התקשורת בעקבות הגילוי, נקטו גם הם לשון זהירה, אך העניקו גיבוי רחב לחוקר ולתגליתו (הפירגון הזה הוא בהחלט נדיר, בהשוואה לתגובות על תגליות אחרות, בעבר, שחלקן אכן התבררו כשגויות).

אך בני ציפר, שאינו ארכיאולוג, אינו היסטוריון, אינו מדען וספק אם יש לו מושג כלשהו בארכיאולוגיה, מרשה לעצמו לקבוע נחרצות שהזיהוי שגוי. זאת, אף שכלל לא ראה את הממצאים (אם כי ספק אם היו לו כלים להבין משהו על הממצאים אילו ראה אותם). כדרכו, ללא כל ביסוס, מרשה לעצמו ציפר להשוות את פרופ' נצר לארכיאולוגים מטעם ברומניה, שהצטוו בידי הדיקטטורה של צ'אושסקו לספח כל ממצא לאתוס הלאומי שניסה הרודן לעצב. אמנם ישראל אינה דיקטטורה, מפתיע ציפר בווידוי, אבל מסייג זאת ב"לכאורה", שהרי "יש שפע של מוטיבציה להיאחז בכל קש כדי לעוות". ובלי כל סמכות מקצועית, ללא כל הבנה ובדיקה, הוא פוסק את פסק דינו: "הקש הזה היה השרידים מקברו של הורדוס מומצא".

על סמך מה הוא כופר בממצא הארכיאולוגי ומהיכן הוא שואב את היוהרה לפסוק נחרצות שזו המצאה? אמירה כזו של עיתונאי, שלא בדק ולא חקר את הנושא לא רק ברמה המדעית אלא אף ברמה העיתונאית, היא שחצנות אנטי אינטלקטואלית בוטה.

הפסיקה שלו אינה מדעית אלא פוליטית. הוא כופר בממצא, כיוון שהוא תוצאה של חפירות להן הוא מתנגד מטעמים פוליטיים, בטענה ש"החפירה של קבר הורדוס הזה נעשית בשטח כבוש, שאין לישראל רשות מוסרית לחפור בו". עצם החפירה הזאת מכונה בפיו "שוד".

איני יודע מהן עמדותיו הפוליטיות של פרופ' נצר, והאם לדעתו ראוי שהשטחים בהם הוא חופר יהיו בידי ישראל או בידי הפלשתינאים. אולם כאיש מדע, כל עוד ביכולתו לקדם את מחקרו הארכיאולוגי, עליו לעשות כן, ולא להכפיף את המדע לשיקולים פוליטיים. עצם התביעה של ציפר להימנע ממחקר כזה, מטעמים פוליטיים, היא מעשה אנטי אינטלקטואלי חשוך.

אולם גם אם, לצורך הדיון, נקבל את עמדתו של ציפר שאין לערוך חפירות ארכיאולוגיות בשטח זה – משהמחקר נעשה, והחוקרים הגיעו לתוצאות, האם היחס לתוצאות המחקר נגזרת מהעמדה הפוליטית באשר לעצם החפירה? זוהי גישה אנטי אינטלקטואלית בעליל.

אנטי אינטלקטואליזם הנובע מהשקפה פוליטית, הוא בורות מובנית, מתוך אידאולוגיה. מי שמנופף בבערות כבדגל, מעורר בי בוז ושאט נפש, במיוחד כאשר הוא מציג את גישתו כביטוי ל..."נאורות".

* "הארץ"