הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לראיון של ארי שביט עם עמיר פרץ, מוסף "הארץ" 4.5.07

אם מישהו זקוק היה עוד להוכחה עד כמה כהונתו של עמיר פרץ כשר הביטחון מסכנת את ביטחון ישראל, היה עליו לקרוא את הראיון של פרץ לארי שביט בגיליון האחרון של מוסף "הארץ".

קשה להאמין עד כמה האיש מנותק מן המציאות, חי בעולם הזוי שבדה מלבו. הערכתו הדמיונית את עצמו כשר ביטחון מצויין, עתיר הישגים, המאפיל על כל קודמיו בתפקיד, היחיד שעמד בפרץ בזמן המלחמה מול כשלי כל שמעליו ומתחתיו, שתיפקד היטב במלחמה ושינה את המציאות המזרח תיכונית ללא היכר, כל כך פאתטית, שאלמלא היה מדובר בחיים שלנו, זה היה באמת מצחיק. אם כך רואה שר הביטחון את המציאות – טוב שהתכנית "ארץ נהדרת" סיימה את העונה. מי זקוק לסאטירה, כשהמציאות עולה על כל סאטירה.

שר הביטחון ממשיך להביט על המציאות באמצעות משקפת שעדשותיה מכוסות. ואולי הוא בעצם משקיף על המציאות באמצעות קליידוסקופ – הוא משחק לו להנאתו ב"נדמה לי", במציאות וירטואלית הנגלית לו דרך הקליידוסקופ.

מה שחמור, בעיניי, יותר מדברי הרהב וההערכה העצמית הדמיונית של האיש, היה הציטוטים הסלקטיביים שלו מדו"ח ועדת וינוגרד, בניסיון להציג מצג שווא של שבחים מצד הוועדה. גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, ואכן, הוועדה שיבחה את פרץ על כך שבכמה מקרים שאל שאלות נכונות. אך יש לזכור מה היתה השורה התחתונה של הוועדה, בהתייחסותה לשר הביטחון: "כשל במילוי תפקידיו. כהונתו ותפקודו כשר הביטחון בזמן המלחמה, החלישה לכן את יכולתה של הממשלה להתמודד עם אתגריה."

והמשפט הזה אומר הכל.

* מוסף "הארץ"

שבירת המבנה השבטי של הציבוריות הישראלית, ויכולת להתעלות מעל אינטרס השבט למאבק משותף של אזרחים בעלי דעות שונות על נושא המשותף להם, היא בשורה חיובית וחשובה לחברה הישראלית.

מן הראוי שיונים וניצים יאבקו יחד למען צדק חברתי, נגד הרס מערכות החינוך והבריאות, נגד השחיתות, נגד האלימות, בעד משטר תקין. טוב היה, אילו תומכי ההתנקות ומתנגדיה חברו יחדיו למחאה נגד יחס המדינה לעקורים.

והנה, סוף סוף זה קורה. שמאל וימין, כתומים ואנשי "שלום עכשיו", יוסי ביילין ואפי איתם חברו יחדיו במאבק למען התפטרות אולמרט ופרץ, בשל אחריותם לכשלי מלחמת לבנון השניה. ודווקא במקרה זה, שיתוף הפעולה הזה אינו מבורך.

אין הוא מבורך, כיוון שהוא מבוסס על מכנה משותף נמוך מאוד ונגטיבי בלבד – קריאה להתפטרות רוה"מ ושר הביטחון. אין בין המוחים מכנה משותף בנוגע לעצם היציאה למלחמה, למהות הכישלון בה, ללקחים שיש להפיק ממנה ובעיקר לשאלה – מה הלאה?

אני תומך בהתפטרות אולמרט ופרץ, אולם אני תומך בכל לבי בהחלטה לצאת למלחמה. אסור לישראל להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה. אסור לישראל להשלים עם התעצמות ארגון טרור כחיזבאללה על גבולה, ואם היינו ממתינים עוד שנתיים הנזק עלול היה לגדול שבעתיים. על אולמרט ופרץ ללכת בעקבות חלוץ, כיוון שלא הצליחו לממש את המטרות הצודקות של המלחמה, עקב הססנות ופחדנות, ניהול כושל של המערכה, הסתמכות עיוורת על קונספציה מופרכת של ניצחון מהאוויר, הימנעות מגיוס המילואים ומפעולה יבשתית נרחבת שעשויה היתה להביס את האויב, ניהול שערורייתי של העורף. בשל אלה, לא הושג הניצחון, נפגעה ההרתעה, ירי הקטיושות לא פסק ולא נחלש.

מלחמת לבנון השניה – כמוה כאסון "ורסאי". הבעיה לא היתה בהחלטה להקים את אולמי "ורסאי", אלא בשימוש בפל-קל בבניין האולם. אילו נבנה כראוי לא היה מתרחש האסון. לכן, מי שאחראים לבניה בפל-קל נדרשים לשאת באחריות. כך גם מי שניהלו מלחמת "פל-קל" והחמיצו ניצחון במלחמה צודקת.

אין חלקי עם המגנים רטרואקטיבית את המלחמה ומנסים להנחיל לציבור לקח, שעלול להזמין את המלחמה הבאה. אם ישראל תפחד להגיב על ירי הקסאמים מרצועת עזה, תאפשר התחמשותו מחדש של חיזבאללה ותשדר מסר של הבלגה ופאסיביות, אל נתפלא אם נמצא עצמנו במהרה מותקפים בכל הכוח. אין לי כל עניין להיות שותף במחאה עם מי שמשדרים את המסר הזה, כיוון שאיני רוצה לשאת באחריות למחדל שיחייב את ועדת החקירה הבאה.

איני שותף למחאה עם מי שמסרבים להפנים את הלקח העיקרי של המלחמה – גם אחרי שחזרנו לגבול הבינלאומי האויב תקף אותנו, הן בלבנון והן ברצועת עזה. הוכח בעליל, שהסכסוך בינינו לערבים אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. את האסטרטגיה הישראלית יש לבנות על הפנמת הלקח הזה. מי שמציע לבסס את האסטרטגיה בניגוד גמור ללקח הזה, אינו שותפי למחאה, גם אם כמוני הוא מצדד בהתפטרות אולמרט ופרץ. 

* "מעריב"

אחת ההחלטות המנהיגותיות הנועזות ביותר שקיבל מנהיג ישראלי כלשהו, היתה ההחלטה על מבצע אנטבה. אין ספק שהחלטה זו היתה צודקת מאין כמותה. עם זאת, היו בה סכנות רבות. ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא כחוט השערה, ואין צורך בדמיון פרוע במיוחד, כדי לשער מה היתה משמעות כישלון במבצע כזה. כאשר יצחק רבין הביא את ההחלטה להחלטת הממשלה, הוא הבהיר שאם המבצע יכשל הוא יתפטר. אין ספק שהוא היה נוהג כך, במקרה של כישלון.

גם ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השניה היתה מוצדקת לחלוטין. אסור היה לעבור לסדר היום על פגיעה כה בוטה בריבונות ישראל. אי אפשר היה להמשיך ולהבליג פעם נוספת, כי הפגיעה ביכולת ההרתעה עלולה היתה להיות אנושה. אסור היה לאפשר המשך התעצמות החיזבאללה, שהרי על פי הישגי החיזבאללה, פרי המדיניות שאפשרה ללא הפרעה את התעצמותו, ניתן לשער מה עלול היה לקרות אילו המלחמה היתה פורצת כעבור שנתיים נוספות.

צודקים אולמרט ואנשיו המזכירים את התמיכה הרחבה של הציבור כולו והמערכת הציבורית כולה בהחלטה לצאת למלחמה. זה נכון, אבל לא רלוונטי. הציבור תמך ביציאה למלחמה, אך הוא לא תמך בכך שמקבלי ההחלטות לא יכירו את רמת הכשירות של צה"ל. הציבור לא תמך בכך שהקברניטים יאשרו תכנית מבצעית בלי לבדוק אותה, בלי לשאול שאלות, בלי לבחון חלופות, בלי לבדוק לעומק האם יש בה כדי להשיג את המטרות. הציבור לא תמך בבחירה בקונספציה מופרכת של ניצחון דה-לוקס במבצע אווירי. הציבור לא תמך באופן הניהול השערורייתי של המלחמה ובתהליכי קבלת ההחלטות הלקויים. הכישלון אינו פרי ההחלטה לצאת למלחמה הצודקת, אלא פרי הבאושים של אופן ניהולה. לא היתה כל סיבה אובייקטיבית לכישלון. לא היתה כל סיבה אמיתית שצה"ל לא יביס את האויב. הכישלון הוא תוצאה של אופן ניהול המערכה. ומי שנושא באחריות לכישלון הזה; מי שכשל במבחן המנהיגות העליון כישלון חרוץ כל כך, חייב להתפטר.

ניתן להשוות את מלחמת לבנון השניה לאסון גשר המכביה. אסון הגשר אינו מעיד על כך שעצם הרעיון להקים את הגשר היה שגוי. האסון נבע מהאופן בו נבנה הגשר. מי שנושא באחריות, הוא מי שתכנן ובנה את הגשר בצורה בה הוא נבנה. יתכן שעוד אנשים רבים תמכו ברעיון להקים גשר כזה. תמיכתם אינה מקטינה במאומה את אחריות המתכננים לאסון. כך גם בנוגע למלחמת לבנון השניה – מי שניהל אותה בצורה כושלת חייב לשאת באחריות ולשלם את המחיר. התמיכה הרחבה שקיבל לעצם היציאה למלחמה, אינה מקטינה את אחריותו לכישלון.

יצחק רבין הבין זאת היטב. הודעתו מראש שיתפטר במקרה של כישלון, היא מופת של לקיחת אחריות. זאת, חרף העובדה שרבין חקר היטב ובדק היטב את האופציה הצבאית למבצע, הכיר את כל פרטי המבצע ולא אישר אותו בטרם היה משוכנע שמדובר בתכנית טובה.

מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בהפתעה גמורה ובתנאי פתיחה קשים ביותר, לאחר פלישתם של שני צבאות לישראל, הסתיימה בניצחון ישראלי גדול, כשצה"ל נמצא בפאתי דמשק ו-100 ק"מ מקאהיר. אף על פי כן, ראש הממשלה ושר הביטחון נאלצו להתפטר בשל אחריותם למחדל שקדם למלחמה, חרף העובדה שוועדת אגרנט לא הטילה עליהם את האחריות.

מלחמת לבנון השניה נפתחה בתנאי פתיחה טובים מאוד, כשהיוזמה היא בידי ישראל ומול צה"ל הגדול עמד ארגון טרור קטן. במשך 34 יום לא הצליח צה"ל לגבור על חיזבאללה, לא הצליח להפסיק ואף לא להקטין את ירי הקטיושות. יעדי המלחמה לא הושגו. המלחמה נוהלה באופן כושל. אם גולדה מאיר התפטרה בשל אחריותה למלחמת יום הכיפורים, קל וחומר שעל אהוד אולמרט להתפטר בשל אחריותו לכישלון במלחמת לבנון השניה. ואם יצחק רבין התכוון להתפטר במקרה של כישלון במבצע אנטבה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעל אולמרט להתפטר בשל אחריות לכישלון במלחמה.

* "הקיבוץ"