הבלוג של אורי הייטנר

אני התנגדתי להתנתקות. היום, כעבור שנה וחצי, המציאות בשטח מחזקת את התנגדותי, ומאוששת את צדקת עמדתי. אני סבור שעל מדינת ישראל לערוך חשבון נפש על ההתנתקות.

האם ראוי שחשבון הנפש יכלול ועדת חקירה בנדון?

יש לוועדת חקירה מה לחקור באשר להתנתקות. איך התקבלו ההחלטות? האם נוהל קבלת ההחלטות היה תקין? האם מקבלי ההחלטות התייחסו בכובד ראש לאזהרות של גורמים מקצועיים כמו הרמטכ"ל, ראש המועצה לביטחון לאומי וראש השב"כ? האם שיקולים זרים היו חלק מן הגורמים להחלטה? כמובן שיש מקום לחקור את המחדל החמור של הטיפול בעקורים לפני ואחרי עקירתם.

אולם נושא אחד אינו נושא לוועדת חקירה – עצם ההתנתקות. השאלה האם החלטה זו נכונה ומוצדקת, אינה נושא לחקירה. זהו נושא פוליטי, אידיאולוגי, ציבורי, ואין מה לחקור בנדון. אין להעמיד מספר אנשי מקצוע כשופטים למדיניות הממשלה ולהחלטות הכנסת. הממשלה והכנסת סוברניות להחליט על גבולות המדינה. אני סברתי ואני סבור גם היום, שראוי היה להביא את הנושא למשאל עם. אולם בכל מקרה – את ההחלטה יש לקבל במערכת הציבורית. אין זה נושא משפטי ולא חקירתי. גם חשבון הנפש הלאומי צריך להיעשות במישור הציבורי – במערכת הפוליטית, בתקשורת, במשפט הבוחר ובעתיד – במשפט ההיסטוריה.

הוא הדין במלחמת לבנון השניה. יש הרבה מה לחקור – נוהל קבלת ההחלטות, המידע שנמסר בידי הדרג הצבאי לדרג המדיני, השאלות שנשאל הדרג הצבאי בידי הדרג המדיני. יש לחקור האם הוצגו בפני הממשלה כל החלופות ואם הועלמו ממנה חלופות – מה הסיבה לכך? יש לחקור ולבדוק האם היתה הלימה בין מטרות המלחמה לבין האמצעים למימושן? יש לחקור מדוע לא הושגו המטרות? מדוע לא הצליח צה"ל לנצח את חיזבאללה? מדוע לא הצליח צה"ל להפסיק את ירי הקטיושות? מדוע צה"ל לא היה מוכן כראוי? יש לחקור את המחדלים בהתנהלות המלחמה ובקבלת ההחלטות בתוכה. יש לחקור את אופן הפעלת הכוחות, את כשלי הלוגיסטיקה. יש לבדוק מדוע יחידות המילואים לא היו מאומנות. וכמובן – יש לחקור את המחדלים הקשים בניהול העורף.

אולם אין לחקור את השאלה האם ראוי היה לצאת למלחמה. השאלה האם מדינה יכולה להשלים עם פגיעה קשה, הולכת ונשנית, בריבונותה; האם עליה להשלים עם התעצמות מערך טרור בגבולה או לצאת למתקפת נגד – אלו הן שאלות ציבוריות ופוליטיות ואין הן נושא לחקירה. כפי שההחלטה לסגת מלבנון, אף היא אינה נושא לחקירה (להבדיל מאופן הנסיגה ומהפקרת צד"ל).

אילו המלחמה הצליחה, חיזבאללה היה ניגף בפני צה"ל, ירי הקטיושות היה נפסק, מטרות המלחמה היו מושגות – לא היתה מתנהלת חקירה. גם מי שהמלחמה מנוגדת להשקפת עולמם, לא היו תובעים חקירה, כי לא היה מה לחקור. כיוון שנכשלנו במלחמה, גם תומכי המלחמה תבעו חקירה.

יש גורמים במערכת הפוליטית בישראל, הבולטת שבהם היא זהבה גלאון, המנסים להפוך את חקירת המלחמה לכלי ניגוח פוליטי, שמטרתו – מתן גושפנקא "מקצועית" ומשפטית לעמדתם הפוליטית ששללה את המלחמה מראש, ללא קשר לתוצאותיה. גורמים אלה, וגלאון בראשם, עורכים מסע דה-לגיטימציה ודה קרדיטיזציה לוועדת וינוגרד, כדי לפגוע מראש באמינותה, בהנחה שהוועדה לא תפסוק שהיציאה למלחמה היתה טעות.

גלאון מטרידה ללא הרף את הוועדה, דרך בית המשפט העליון ודרך התקשורת, באובססיה חסרת רסן. רק הסתיימה ההטרדה המתמשכת בדבר פרסום העדויות, והנה קפצה גלאון על

סוס חדש – השערוריה הנוראית, הסקופ הגדול של ערוץ 10, לפיו, שומו שמים, פרופ' יחזקאל דרור תמך, כמו למעלה מ-90% מהציבור בישראל, ביציאה למלחמה. עמדה זו פוסלת אותו ואת הכל הוועדה, לדידה של גלאון.

עמדתו האישית של חבר בוועדת החקירה בנוגע לעצם היציאה למלחמה, כלל אינה רלוונטית לנושאים אותם יש לחקור. תמיכתו העקרונית של פרופ' יחזקאל דרור במלחמה, אינה צריכה להפריע במאומה לחקירה, בדיוק כפי שאילו הוא או חבר אחר בוועדה התנגד עקרונית למלחמה, גם התנגדות זו לא היתה צריכה להפריע. הניסיון להציג את תמיכתו של דרור במלחמה כהבעת עמדה של שופט כלפי נאשם, מגוחכת.

חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לתכנון מדיניות ולתכנון אסטרטגי. אין אדם מתאים ממנו לחקור את התנהלות המלחמה ואת תהליכי קבלת ההחלטות שקדמו לה ובמהלכה. העובדה שפרופ' דרור הוא אזרח מעורב, אכפתניק ודעתן, שיש לו עמדה באשר למלחמה והוא אף הביע אותה, אינה הופכת אותו לפחות מתאים לשבת בוועדת החקירה, נהפוך הוא.

ריח רע של ציד מכשפות מקארתיסטי נודף מהטרדת חברי הוועדה בידי גלאון, יוסי שריד, משה נגבי ושות' – ריח רע של ניסיון להפוך את הוועדה מוועדת חקירה עניינית ומקצועית, שנועדה להפיק לקחים כדי למנוע הישנות מחדלי המלחמה בעתיד, לוועדה פוליטית המצדדת בעמדותיהם הפוליטיות.

ציד המכשפות הזה הוא סכנה לדמוקרטיה, הגם שהוא מתעטף באיצטלה דמוקרטית, ובשימוש אורווליאני בביטויים כמו "זכות הציבור לדעת", "שקיפות ציבורית" וכד'.

www.bsh.co.il הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי

פרשת עזמי בשארה עוררה סערה ציבורית, תקשורתית ופוליטית בישראל. מאחר ופרטי הפרשה הביטחונית אינם מותרים לפרסום, התמקד הדיון בבשארה האיש ובאידיאולוגיה שהוא מייצג.

מזה שנים רבות מאתגר עזמי בשארה את השיח הציבורי בישראל. הוא האידיאולוג של רעיון הפיכתה של ישראל למה שקרוי בשפה מכובסת ודמגוגית "מדינת כל אזרחיה".

מדוע אני מגדיר את הרעיון – דמגוגי ומכובס? מאחר וישראל היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, וכדי שתהיה כזאת, אין צורך בכל שינוי. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובתור שכזאת, כמו כל מדינה דמוקרטית, היא שייכת לכל אזרחיה. לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, כל זכויות האזרח שמקנה מדינה דמוקרטית, כולל הזכות לבחור ולהיבחר והיכולת להשפיע. עובדה – עזמי בשארה עצמו היה מועמד לראשות הממשלה.

כאשר מדברים בשארה ושכמותו על "הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה", כוונתם לביטול זהותה היהודית של המדינה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית – אין הכוונה להפוך אותה לדמוקרטית, שהרי היא כזאת, אלא להפוך אותה ללא יהודית.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו סיבת הקמתה וזו תכלית קיומה. זה היה יסוד החלטת האו"ם על הקמתה. זה בסיס מגילת העצמאות שלה. זו זהותה. מי שמציע להפוך אותה למדינה לא יהודית, מציע לבטל את קיומה, להרוס אותה. זו משמעות דרכו של עזמי בשארה, המכונה בלשון נקיה "מדינת כל אזרחיה" – חיסול מדינת ישראל, מזרח תיכון ללא מדינה יהודית, עולם שבו אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו.

לפיכך, הדיון הציבורי אודות בשארה ודרכו, הוא דיון על זכות קיומה של מדינת ישראל. העמדות המושמעות בו, הן עמדות הנוגעות לשאלה זו. ההתייחסות לעזמי בשארה, היא אבן בוחן להתייחסות לזכות קיומה של מדינת ישראל.

מאמר המערכת של "הארץ" עסק בשאלת עזמי בשארה, תחת הכותרת "מבחן בשארה" (15.4.07). המאמר קרא להתמודדות סובלנית עם בשארה, להגנה על זכויותיו כנציג ציבור, תקף את החשאיות סביב הפרשה ועוד. ובאשר למהות העניין נכתב: "הטענה כי הוא רוצה בהשמדת ישראל אין לה על מה להישען". זאת, אחרי שבמשפט שקדם לכך נאמר על בשארה ש"הוא תומך במוצהר בדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ורוצה כי תיהפך למדינה דו-לאומית".

יותר משדברים אלה מעידים על בשארה, הם מעידים על "הארץ". על פי "הארץ", אין משמעות ביטול יהדותה של מדינת ישראל – השמדת המדינה. דברים אלה מעידים על תפיסת העיתון את המדינה. מהי מדינת ישראל, אם היא יכולה להישאר "מדינת ישראל", גם אם תפסיק להיות מדינה יהודית. מה משמעות המושג "מדינת ישראל", אם לא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל? מגישת "הארץ" לעזמי בשארה, ניתן להסיק אודות גישת העיתון למדינת ישראל – מסגרת טכנית, שניתן לרוקן אותה מתוכנה, ממטרותיה, מצדקת קיומה ומתכלית הקמתה.

מה הפלא שזו גישת העיתון, אם במאמר שפרסם באותו שבוע, קרא המו"ל עמוס שוקן להחליף את המנון המדינה, "התקווה", לקראת יום העצמאות השישים, בהמנון עמו יוכלו להזדהות גם האזרחים הערביים? ההמנון הוא הביטוי לזהותה של המדינה. בהצעתו לבטל את המנון המדינה, הוא מציע לבטל את זהותה כמדינה יהודית. באותו מאמר הוא גם קרא לצרף לסיפור של יום העצמאות את הסיפור הערבי – סיפור ה"נכבה". אם המדינה צריכה לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה דו לאומית, האתוס שלה צריך לכלול את הסיפור הרואה בעצם הקמתה וקיומה אסון = נכבה.

גם ירון לונדון התייחס לשאלת בשארה. במאמרו "נפתולי בשארה" ("ידיעות אחרונות" 13.4.07) הוא כתב שבשארה "מעודו לא השמיע משפט שיוכל להתפרש כאנטישמיות". העמדה כלפי בשארה היא אבן בוחן לגישה כלפי האנטישמיות. יותר משדברי לונדון מעידים על עמדתו בנושא עזמי בשארה, הם מעידים כיצד הוא תופס את האנטישמיות.

לדידו של לונדון, גישה השוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, שהנה זכות טבעית המוקנית לכל עם, אינה אנטישמיות. בכך לונדון מקבל את ההפרדה המלאכותית בין אנטישמיות ואנטי ציונות; בין אנטישמיות ואנטי ישראליות. האנטישמיות אינה "פוליטיקלי קורקט" היום, בחוגי האקדמיה והתקשורת ה"מתקדמים" בעולם המערבי. את האנטישמיות הקלאסית, השוללת את זכות קיומו של היהודי כפרט, החליפה האנטישמיות החדשה, השוללת את זכות קיומם של היהודים כקולקטיב. האנטי ציונות היא המשכה של אותה האנטישמיות הישנה והרעה.

עזמי בשארה, שלב האידיאולוגיה שלו היא שלילת זכות קיומה של מדינה ליהודים, הוא אנטישמי מובהק. אילו היה מדובר באדם בעל השקפת עולם קוסמופוליטית, המתנגד עקרונית לחלוקת האנושות ללאומים ומדינות, אי אפשר היה להאשימו באנטישמיות. אולם כאשר מדובר בלאומן ערבי קיצוני כעזמי בשארה, שלעולם לא יוותר על זכות ההגדרה העצמית של הלאום הערבי – אי אפשר שלא לראות בעמדתו, השוללת את זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי, אנטישמיות קיצונית.

איני יודע במה חשוד עזמי בשארה והאם הוא אשם באותן חשדות. אולם אני יודע שמדובר באחד הקיצונים שבאויבי ישראל. העובדה שאנטישמי מובהק כבשארה הוא חבר בבית הנבחרים של המדינה היהודית - אבסורדית. אך יותר משעובדה זו מטרידה אותי, אני מוטרד מכך שבתוך האליטה הישראלית היהודית יש תמיכה בגישתו. 

* "שווים"

החלטתו של בית המשפט העליון שלא לחייב את ועדת וינוגרד לפעול בניגוד לשיקול דעתה המקצועי, התקבלה באנחת רווחה של  מי שהדמוקרטיה הישראלית ובעיקר מעמד בית המשפט יקרים לו.

עד לפני שנים אחדות, מעמד בית המשפט העליון היה מעל לכל ויכוח בחברה הישראלית. בית המשפט נתפס, בדין, כמבצר הצדק בישראל. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, וניסיונו בית המשפט לשנות את כללי המשחק הציבוריים, להתערב שלא לצורך בהחלטות הרשויות המחוקקת והמבצעת, ולפסוק הלכות בסוגיות פוליטיות מובהקות, שחק מאוד את מעמדו. אילו החליט בית המשפט להפריע לוועדת החקירה בעבודתה, הפגיעה במעמדו היתה קשה מאוד, וכך גם הפגיעה בדמוקרטיה.

בית המשפט העליון נדרש להכריע בדילמה בין שני צרכים. מצד אחד, הצורך לחקור ביסודיות את מלחמת לבנון השניה. מצד שני, מתן סיפוק ליצרי מציצנות, תאוות עריפת ראשים, ובעיקר – תאוות פרסום חסרת רסן של זהבה גלאון. התאוות הללו, וחוסר היכולת לדחות את הסיפוק מהן, נעטפו במנטרה פופוליסטית של "זכות הציבור לדעת".

מלחמת לבנון השניה היתה הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה מתוך תנאי הפתיחה הקשים ומתוך המחדל וההפתעה, התאושש צה"ל והביא לניצחון גדול, במלחמה זו צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור קטן ואפילו לא להקטין את ירי הקטיושות. מלחמת לבנון השניה היתה צודקת מאין כמותה, אולם כל מטרותיה לא הושגו. הלקח הפוליטי מהכישלון, מחייב התפטרותם של העומדים בראש והאחראים לכישלון. האחראים לכישלון הם מי שהיו מתהדרים באחריות להצלחה, אילו היתה, ונבנים ממנה – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.

אבל הדחה בלבד אינה יכולה לתקן את הקלקול הגדול. כדי לתקן, יש לחקור לעומק וללמוד לעומק מה קרה, למה זה קרה ואיך זה קרה. לשם כך יש צורך בוועדת חקירה רצינית. לשם כך אין צורך בטריבונל, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית כיוון שאין זו סוגיה משפטית, וגם לא נכון היה להעמיד בראשה שופט. האלוף עברי שהועמד בראשה בתחילה ראוי מאוד לתפקיד, ופסילתו בטענת "ניגוד אינטרסים", כביכול, היתה פרי הבאושים של התייחסות לחקירה כאל טריבונל משפטי. הרכב הוועדה, הוא הרכב מצויין, רציני ביותר וכל מי שנגע בעבודת הוועדה התרשם מאוד מרצינות עבודתה.

אין זה תפקידה של הוועדה לערוף ראשים. אין זה מתפקידה להגיע למסקנות הציבוריות והפוליטיות. תפקידה לחקור את האמת, לנתח את הכשלים לעומקם ולהפיק את הלקחים הדרושים כדי להביא לשינוי.

כדי שתגיע לכך, יש לאפשר לה לעבוד ברצינות, ביסודיות, לא לעין התקשורת, לא בתוך חלון ראווה, ללא שעוני עצר ובאופן נקי מלחצים פופוליסטיים. ראוי היה שבית המשפט ידחה את העתירות הללו על הסף ולא יתערב כלל בדרכי החקירה של הוועדה. על בית המשפט היה להעמיד את גלאון במקומה, ולהציע לה להירגע ולהתאפק.

הופתעתי מאוד מהריסון העצמי שבו נקט בית המשפט בהחלטתו. מהתנהלותו עד כה, הערכתי שתתקבל החלטה הפוכה (שהיתה מחייבת את ועדת וינוגרד להתפטר, שכן אם אין נותנים לה לבצע את תפקידה, אין טעם שתעשה את מלאכתה פלסתר).

התנהלותו התמוהה של ביהמ"ש העליון החלה כבר בעתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ולא ממלכתית. על פי החוק, החלטה על הקמת ועדת חקירה הינה פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. הציבור יכול למחות נגד החלטתה ולהיאבק נגדה, אך לבית המשפט אסור שתהיה כל אמירה בנושא זה. משמעות שלטון החוק, היא שגם בית המשפט כפוף לחוק. אין לבית המשפט סמכות לבטל החלטת ממשלה חוקית לעילא ולעילא. היה עליו לפסול על הסף את העתירות. במקרה זה, אף היה עליו לפסול עצמו מלדון בנושא בשל חשש לניגוד עניינים, שהרי ועדת חקירה ממלכתית מורכבת בידי נשיאת בית המשפט.

בית המשפט לא דחה על הסף את העתירות, אלא אף דן בהן בהרכב מיוחד של שבעה שופטים. אמנם בית המשפט לא כפה הקמת ו' חקירה ממלכתית, אולם ההחלטה התקבלה ברוב דחוק ונדיר של 4:3, כשגם שופטי הרוב נזפו בממשלה על שקיבלה החלטה שגויה.

בית המשפט המשיך בהתערבותו הבלתי נסבלת בקבלת העתירה של ח"כ גלאון ובחיוב הראשוני של הוועדה לפרסם את העדויות. בהמשך, ניהל בית המשפט התכתשות מביכה ובלתי נסבלת עם הוועדה. גם בהחלטתו הסופית, לא לכפות פרסום מוקדם של העדויות, השמיע בג"ץ הערות חמורות נגד התנהגות הוועדה, והתערב בנושא לא לו, כשחייב אותה לפרסם את העדויות בתוך שבועיים מפרסום דו"ח הביניים.

החלטתו המפתיעה של בית המשפט, החזירה קצת שפיות למחול השדים המיותר וההרסני, אותו חוללה זהבה גלאון ובית המשפט עצמו הצטרף אליו. יש לקוות שהריסון העצמי שגילה, הוא ראשיתו של חשבון נפש של בית המשפט העליון.

 "הקיבוץ"