הבלוג של אורי הייטנר

בית המשפט העליון עומד להכריע בדילמה בין שני צרכים. מצד אחד, הצורך לחקור ביסודיות את מלחמת לבנון השניה. מצד שני, מתן סיפוק ליצרי מציצנות, תאוות עריפת ראשים, ובעיקר – תאוות פרסום חסרת רסן של זהבה גלאון. התאוות הללו, וחוסר היכולת לדחות את הסיפוק מהן, עטופים במנטרה פופוליסטית של "זכות הציבור לדעת". ראוי היה שבית המשפט ידחה את העתירות הללו על הסף ולא יתערב בדרכי החקירה של הוועדה. מצערת מאוד התנהלותו של בית המשפט בנושא; התנהלות המבחינה בין עיקר לתפל, ובוחרת בתפל.

מלחמת לבנון השניה היתה הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה מתוך תנאי הפתיחה הקשים ומתוך המחדל וההפתעה, התאושש צה"ל והביא לניצחון גדול, במלחמה זו צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור קטן ואפילו לא להקטין את ירי הקטיושות. מלחמת לבנון השניה היתה צודקת מאין כמותה, אולם כל מטרותיה לא הושגו. הלקח הפוליטי מהכישלון, מחייב התפטרותם של העומדים בראש והאחראים לכישלון. האחראים לכישלון הם מי שהיו מתהדרים באחריות להצלחה, אילו היתה, ונבנים ממנה – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.

אבל הדחה בלבד אינה יכולה לתקן את הקלקול הגדול. כדי לתקן, יש לחקור לעומק וללמוד לעומק מה קרה, למה זה קרה ואיך זה קרה. לשם כך יש צורך בוועדת חקירה רצינית. לשם כך אין צורך בטריבונל, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית כיוון שאין זו סוגיה משפטית, וגם לא נכון היה להעמיד בראשה שופט. האלוף עברי שהועמד בראשה בתחילה ראוי מאוד לתפקיד, ופסילתו בטענת "ניגוד אינטרסים", כביכול, היתה פרי הבאושים של התייחסות לחקירה כאל טריבונל משפטי. הרכב הוועדה, הוא הרכב מצויין, רציני ביותר וכל מי שנגע בעבודת הוועדה התרשם מאוד מרצינות עבודתה.

אין זה תפקידה של הוועדה לערוף ראשים. אין זה מתפקידה להגיע למסקנות הציבוריות והפוליטיות. תפקידה לחקור את האמת, לנתח את הכשלים לעומקם ולהפיק את הלקחים הדרושים כדי להביא לשינוי.

כדי שתגיע לכך, יש לאפשר לה לעבוד ברצינות, ביסודיות, לא לעין התקשורת, לא בתוך חלון ראווה, ללא שעוני עצר ובאופן נקי מלחצים פופוליסטיים. אל לבית המשפט להתערב ולהפריע לוועדה לבצע את החקירה. על בית המשפט להעמיד את גלאון במקומה, ולהציע לה להירגע ולהתאפק.

אם בג"ץ יתערב ויחליט להפריע לוועדה לבצע את תפקידה, על חברי הוועדה להתפטר לאלתר. אם אין הם יכולים לבצע את עבודתם נאמנה, מוטב שלא יבצעו פארסה של חקירה, כדי לספק את תאוותיה של הגברת גלאון.

* "הקיבוץ"

פרוטוקול ישיבת ממשלת ישראל, 11.6.67, יום לאחר מלחמת ששת הימים. רוה"מ אשכול מברך את צה"ל על ניצחונו המזהיר. "עלינו לדון בעתיד השטחים שבידינו. חובתנו לקבל החלטה בהקדם. כמו לאחר מלחמת סיני, צפוי לחץ בינלאומי לסגת. כדי להיות מוכנים, יש לגבש עמדה. יש לנו כל הצידוק המוסרי שבעולם, להחזיק בשטחים שכבשנו במלחמת מגן שנכפתה עלינו. יש לספח את השטחים ולפתוח בפרוייקט לאומי ממלכתי גדול של יישובם ביהודים".

שר הביטחון משה דיין: "אני נזכר בשלושת שבועות האימה טרם פרוץ המלחמה, ונשבע – לעולם לא נחזור לקווים האלה. אילו חלילה הפתיעו אותנו המצרים, הסורים והירדנים במתקפת פתע בקווים הקודמים, בתוך שעות אחדות מדינת ישראל היתה נמחקת. הגענו לגבולות בני הגנה. מן הראוי שאלה יהיו גבולות הקבע של המדינה. יש לעצב את הגבול עכשיו, בסיפוח ובהתיישבות".

השר בלי תיק החדש, נציג גח"ל, מנחם בגין: "חזרנו לנחלת אבותינו על מנת שלא לסגת עוד. זכותו של עמנו על מולדתנו, וזכותנו לביטחון לאומי חד הם. אל לנו לסגת מאף שעל בארץ ישראל".

ס' ראש הממשלה יגאל אלון: "כל חיי האמנתי בא"י השלמה וחינכתי על ערך זה. זו דרכו ההיסטורית של הקיבוץ המאוחד. אני מאמין בכל לבי בזכותנו על כל שעל של א"י. זה הצידוק המוסרי של קיומנו. אולם אל לנו להתעלם מהמציאות הדמוגרפית, של מיליון פלשתינאים החיים בשטחים הללו. אם נספח את כל השטחים על יושביהם, נסכן את צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עלינו לממש את זכותנו על א"י ככל הניתן, אולם מבלי לסכן את יהדותה של המדינה. מציע להפריד בין אזורים ריקים מפלשתינאים, כמו בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה ושטחים נוספים, אותם יש לספח לאלתר ולהתחיל מיד ביישובם, לבין אזורים מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, מהם עלינו לסגת מיד".

שר החוץ אבא אבן: "השטחים שבידינו הם הזדמנות לשלום. אני מסכים עם הצעת אלון באשר לשטחים שיש לספח, אולם מציע לא לסגת מהשטחים המאוכלסים בפלשתינאים, אלא להציג אותם כקלף למיקוח להסכם שלום".

דיין: "בל נשלה את עצמנו בחלומות על שלום. הערבים לא השלימו עם קיומנו בגבולות הקודמים, ולא יסכימו בגבולות הקיימים. טקטית, אפשר להציג את השטחים הללו כקלף מיקוח, אבל דבר לא יצא מזה. מציע לסמן את גבולות הקבע הרצויים לנו. לספח באופן חד צדדי את השטחים שנחליט לספחם וליישב אותם. על שאר השטחים להכריז כקלף מיקוח לתקופה של שנה. אם לא יהיה פרטנר, יהיה עלינו לסגת מהם באופן חד צדדי כעבור שנה".  

אשכול: "אם נודיע שההצעה היא רק לשנה, אין סיכוי שהיא תתקבל".

דיין: "כך או כך אין סיכוי שהצעה כלשהי תתקבל".

אלון: "מציע להכריז על השטחים שלא יסופחו כקלף למיקוח, ללא הגבלת זמן. מציע להחליט בסעיף סודי, שאם בתוך שנה לא יהיה פרטנר, ישראל תיסוג מהשטחים הללו באופן חד צדדי".

בגין: "החלטה על נסיגה משטחי א"י קשה לי כשאול. אולם אם הממשלה מקבלת החלטה בקונסנזוס מלא, על החלת הריבונות הישראלית על ירושלים, בקעת הירדן, מדבר יהודה, שטחים במערב השומרון ועל הגולן, נהיה מוכנים להצעה הכוללת".

אשכול: "אני מציע להסמיך את אלון לגבש בתוך שבוע תכנית לגבולות הקבע של מדינת ישראל. העיקרון –זכותנו לריבונות ולהתיישבות בכל שטחי א"י, אך מימושה רק באזורים שאינם מסכנים אותנו מבחינה דמוגרפית. תכנית אלון תאומץ בידי הממשלה, וכבר בשבוע הבא יסופחו השטחים על פי תכניתו. אנו נודיע פומבית על נכונות לשאת ולתת על השטחים שלא יסופחו. אם בתוך שנה לא נגיע להסכם שלום על בסיס גבולות הקבע החדשים, ישראל תיסוג באופן חד צדדי מאותם שטחים ותמסור אותם לירדן או לאו"ם".

ההצעה התקבלה פה אחד.

****

את הפרוטוקול הזה לא תמצאו בשום ארכיון, כיוון שהוא בדוי. לא כך ישראל נהגה. במקום לקבוע את גבול הקבע של המדינה, ארבעים שנה מאוחר יותר אנו ממשיכים להתמזמז. וכך, בשנת הששים למדינת ישראל, אין לה עדיין גבולות קבע. וככה אנחנו גם נראים.

על הצפון

לפני שבועות אחדים הופיע עזמי בשארה בכנס, שנערך באחת ממדינות ערב (לצערי, איני זוכר באיזו) שעסק בתקשורת הערבית בתקופתנו. בהרצאתו, שקטעים ממנה הוקרנו בערוץ 10, תקף בשארה את רשתות הטלוויזיה הערביות, ואל ג'אזירה בראשן, על שהן מראיינות ישראלים. בכך, הוא טען, הן משרתות את האויב.

הסיפור הזה הוא התגלמות תסמונת עזמי בשארה. חבר הפרלמנט הישראלי, רואה במדינת ישראל אויב. הוא נוסע למדינות אויב, ומסית בהן נגד המדינה בה הוא מכהן. אך התייחסותו לישראל כאל אויב, אינה קריאה לשלום עם האויב "כי שלום עושים עם אויבים", אלא הוא מעמיד עצמו בקצה הרדיקאלי ביותר של אויבי ישראל. דבריו בנושא התקשורת אינם שוברים רק את שיא החוצפה, אלא גם את שיא החזירות. הרי עזמי בשארה הוא ילד התפנוקים של התקשורת הישראלית לאורך שנים רבות. הוא בן טיפוחיה של התקשורת הישראלית, האלקטרונית, הכתובה והאינטרנטית. בעיניו, מובן מאליו שהתקשורת הישראלית, לא רק תיתן פתחון פה לאויב, והרי אם הוא מגדיר את ישראל כאויב, הוא מגדיר בכך את עצמו כאויב שלה, אלא תעניק לו שירותי תקשורת אוהדת, מפרגנת, חסרת ביקורת. והוא, באותה עת, קורא לתקשורת הערבית לא לתת פתחון פה כלשהו לישראלים. יתר על כן, היחס האוהד שהוא מקבל לאורך שנים מהתקשורת, בניגוד למה שהוא דורש מהתקשורת הערבית כלפי ישראל, אינו מפריע לו לתקוף את ישראל בכל העולם ולהוקיע אותה כמדינה בלתי דמוקרטית. ואין הדבר מפריע לו לתקוף את התקשורת הישראלית, כתקשורת המשרתת את המשטר האנטי דמוקרטי בישראל. חזירות אמרתי? ראוי שאתנצל בפני ציבור החזירים.

עזמי בשארה הוא נוצרי חילוני. עובדה זו אינה מפריעה לו לתמוך בארגוני הטרור האסלאמים הפונדמנטליסטיים ביותר, חיזבאללה וחמאס, אף שהוא יודע שאין לו מקום בחזונם ארוך הטווח. מסתבר שהלאומנות הרדיקלית מעבירה אותו על דעתו.

איני שותף להצעות הקיצוניות הקוראות לחייב את הח"כים להתחייב בנאמנות לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להצעות לחייב את הח"כים לעבור תחקיר ביטחוני כתנאי לחברותם בכנסת, ולשאר ההצעות מסוג זה שנועדו לבלום את הח"כים הערביים. עקרונית ותיאורטית אלו רעיונות הגיוניים. מה סביר יותר מהציפיה שנבחרי הציבור יגלו נאמנות למדינה? אולם אין זה ראוי שנתעלם ממצבם המיוחד של ערביי ישראל.

על ערביי ישראל נגזר, שלא בטובתם, להיות אזרחים במדינת לאום של עם אחר; של עם, שתקומת מדינתו היא תוצאת ניצחונו עליהם במלחמה על הארץ, מלחמה שהיתה משחק סכום אפס (ברור, שאילו הם ניצחו, לא היה מקום במדינתם לאף יהודי חי, כפי שקורה היום באזורי שלטון פלשתינאיים כרצועת עזה, שכם ג'נין וכו'), של עם שנמצא עד היום במלחמה קשה עם עמם. במצב כזה, איני מצפה מהם לנאמנות למדינה, איני מצפה מהם לאהוב את המדינה, איני מצפה מהם להיות ציונים. אני תומך בכך שהם פטורים משירות בצה"ל, אף שיש בכך אפליה לטובה על פני האזרחים היהודים. כל שאני מצפה מהם, הוא לשמור על החוק ולא לפעול נגד המדינה. אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיו כדי להכיל את עוינותם של ערביי ישראל אליה, כל עוד יפעלו בתוך הקווים האדומים הללו.

אולם עזמי בשארה, אחמד טיבי ואחרים חצו מזמן את הקווים האדומים הללו. עם חציית הקווים הזאת אסור לנו להשלים, ואנו טועים בסלחנות המתמשכת שלנו כלפיה.

השר מג'אדלה קרא לציבור הישראלי לא לשפוט את הציבור הערבי על פי בשארה. הוא צודק, אולם אחרי המרד הערבי של אוקטובר 2000, חובת ההוכחה היא על הציבור הערבי. האם הוא ינהג בבשארה כפי שאנו נהגנו כלפי כהנא? האם בשארה יהיה מוקצה מחמת מיאוס ברחוב הערבי בישראל?

איני יודע מהי הפרשיה הביטחונית החמורה בה נחשד בשארה, ואיני רוצה להתייחס לשמועות בנדון. די בהתנהגותו הגלויה, כדי לפסול אותו מלכהן בבית הנבחרים הישראלי.

אני מקווה מאוד שעזמי בשארה אכן יעזוב את הארץ. יהיה בכך כדי לקיים את דברי הנביא: "מהרסיך ומחריביך ממנך יצאו" (ישעיהו, מ"ט י"ז). ויפה שעה אחת קודם. וטוב יהיה, אם עזיבתו את הארץ תהווה דוגמה אישית לרבים שכמותו. 

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il