בעשרה ביוני 1992, 13 יום לפני ניצחונו בבחירות, נאם יצחק רבין בקצרין, בעצרת לציון 25 שנים לשחרור הגולן. נאומו היה מעין שבועת אמונים לגולן והתחייבות לשמור על הגולן אם יבחר. "לא יעלה על הדעת", אמר רבין, "שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". רבין תקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לחיזוק הגולן. "לא די לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה", אמר, והתחייב לתנופת פיתוח שתיצוק תוכן מעשי להשקפת העולם שהציג.
כעבור 12 יום, ערב הבחירות, יצא רבין למסע מוסק דו יומי ברחבי ישראל, לסיום מערכת הבחירות. באופן סמלי, הוא החליט לפתוח את המסע באורטל. בשיחה עמנו, החברים, שב רבין על דבריו בעצרת, ואף הבהיר שכאשר הוא אומר שבשום אופן אין לרדת מהגולן, פירושו של דבר, שהוא יוכל להישיר מבט לעיניהן של אמהות שכולות אם נדרש למלחמה על הגולן.
דבריו אלה לא היו הפתעה כלל ועיקר. זו היתה עמדתה המסורתית של תנועת העבודה, של הזרם המרכזי במפלגת העבודה, לאורך השנים. זו הסיבה לכך שממשלות המערך הקימו את מפעל ההתיישבות בגולן, באמצעות תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה – כדי לקבוע עובדות ולעצב את הגבול, שכן בניגוד לאזורים המאוכלסים ביו"ש, הגולן אינו קלף למיקוח. רבין עצמו, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, החליט על הקמת קצרין, עיר הגולן, על הקמת יישובים רבים, ובהם אורטל. למחרת החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות, החליטה ממשלתו, בתגובה, להמשיך בתנופת העשיה הציונית בהקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן.
ארבעה חודשים וחצי אחרי ביקורו באורטל, שב רבין וביקר באורטל, והפעם מסרים אחרים לגמרי בפיו, מסרים הפוכים. דבריו היו קשים מאוד בעבורנו. דברינו היו קשים מאוד בעבורו. לאחר הירצחו תאר איתן הבר את השיחה הזאת כרגע הקשה ביותר בקדנציה השניה של רבין כראש הממשלה. אגב, רבין התחייב למשאל עם על נסיגה מהגולן, והסביר זאת בכך שאין לו מנדט לנסיגה כיוון שטרם הבחירות הבטיח את ההיפך.
רבין ביצע סיבוב פרסה; תפנית של 180 מעלות. זה מאכזב, אך זה קורה. מה שאיכזב יותר, היתה העובדה שיחד איתו, מפלגת העבודה כולה ביצעה אותה התפנית, כעדר עבדים חסרי אישיות ומחשבה חופשית. פרס וברק, כראשי ממשלה מטעם מפלגת העבודה, ניסו גם הם לרדת מהגולן. ב-15 השנים שחלפו מאז, כל מפלגת העבודה, כאיש אחד, מצדדת בנסיגה מהגולן. הסטיה הזאת היתה למפלגת העבודה כמעט לטבע שני.
והנה, יש צדיק אחד בסדום. עמי איילון מתנגד לנסיגה מהגולן. עמדתו של איילון, היא שיש להפריד בין הריבונות לבין השליטה, ולהגיע לפתרון יצירתי שייתן לסורים ריבונות וישאיר בידי ישראל את השליטה. הוא אף הודיע שלא יוריד אף יישוב בגולן.
איני תומך בגישתו של איילון. אני רואה בהתיישבות ובריבונות שני צדדים של אותה מטבע, שתי רגלים המבססות את היות הגולן ישראלי. הציונות המדינית והציונות המעשית תמיד השלימו זו את זו, והאחת ללא רעותה תתקשה להתקיים לאורך זמן. אך אני רואה בעמדתו, לנוכח 15 שנות התמיכה הגורפת של מפלגת העבודה בנסיגה מהגולן, התקדמות רבתי. בתוך מפלגת העבודה, גישתו של איילון היא מהפכה של ממש. ולכן, אני תומך בעמי איילון ומקווה שיבחר לראשות מפלגת העבודה.
למען הגילוי הנאות, אבהיר מיד שגם אם עמי איילון יעמוד בראש מפלגת העבודה, לא אצביע בעבורה. ב-1992 בחרתי במפלגת העבודה בראשות רבין, ומאז לא חזרתי על השגיאה הפטאלית הזאת. איני תומך במפלגת העבודה, קל וחומר שאיני חבר במפלגת העבודה, אין לי זכות בחירה בפריימריס, ובכל מקרה לא אתמוך בה בבחירות.
אולם מאחר והמנצח בבחירות לראשות מפלגת העבודה יהיה מועמד לראשות הממשלה, או לכל הפחות לתפקיד של שר בכיר, יש לי, כאזרח ישראל, אמירה בנושא. ואמירתי היא המלצה לחברי מפלגת העבודה לתמוך בעמי איילון בפריימריס.
האם הגולן הוא חזות הכל? האם כה צר עולמי, עד שרק על פי נושא אחד אני קובע את עמדתי בין המועמדים?
הגולן אינו חזות הכל, אך זהו נושא קריטי. לא בכדי, זה הנושא היחיד המחייב משאל עם, על פי חוק.
אכן, הסיבה העיקרית לתמיכתי בעמי איילון, היא עמדתו בנושא הגולן. אך האמת היא שגם בנושאים האחרים איני מוצא יתרון כלשהו על פניו אצל אף מועמד אחר.
בסוגיה הפלשתינאית אני שולל מכל וכל את עמדתו היונית הקיצונית של איילון, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם עם סרי נוסייבה, במסמך הקרוי "המפקד הלאומי". למעשה, אין הבדל בין גישתו לבין גישתה של מרצ.
אולם בכך אין הוא שונה משאר עמיתיו. אין היום זרם מרכזי במפלגת העבודה. אין היום במפלגת העבודה איש הדוגל בפשרה טריטוריאלית. הכל אימצו את רעיונות ביילין. מי שנטש את דרכה של מפלגת העבודה, את דרכם של אלון ושל רבין, את דרך הפשרה הטריטוריאלית, היה אהוד ברק. הוא שהציע נסיגה מהבקעה. הוא שהציע חלוקת ירושלים. הוא שהציע נסיגה כמעט מוחלטת, כמעט עד קווי 4.6.67 ותמורת כבשת הרש שהתכוון להשאיר בידינו הוא הציע תקדים חמור של נסיגה משטחים בנגב. בטאבה, כראש ממשלת מיעוט, ימים אחדים טרם תבוסתו בבחירות, הוא פרץ אפילו את סכר ההתנגדות לתביעת השיבה של הפלשתינאים. בעניין זה, לעומתו, עמי איילון לא ויתר כלל, ובהסכם עם נוסייבה עמד על התנגדות לתביעה זו. פינס ופרץ, מיותר לציין, הם יונים שביונים, ובוודאי שלא יעמדו על האינטרסים הלאומיים של ישראל יותר מאיילון.
בתחום הכלכלי, עמי איילון בחר כשותף את אבישי ברוורמן, המציע דרך שלישית, המשלבת בין כלכלה חופשית למדינת רווחה מתקדמת, בין כלכלת שוק לצדק חברתי. זו הדרך הראויה, ולברוורמן יש קבלות גם בעשיה ובניהול.
בתחום טוהר המידות, עמי איילון אינו נושא מאחוריו כל קופת שרצים – לא של עמותות בלתי חוקיות כאהוד ברק, ולא של מפקדי ארגזים מושחתים כעמיר פרץ.
נכון, איילון לוקה בהעדר ניסיון. אולם חוסר נסיונו עדיף על ניסיוננו הרע עם יריביו. 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה על 11 המוצלחים שבהם. בכל דבר שנגע השאיר תל חורבות שעד היום אנו מתמודדים עם פגיעתם הרעה. על ניסיוננו עם עמיר פרץ מיותר להכביר מילים. כל אזרח המביט נכוחה במציאות (ולא באמצעות משקפת שעדשותיה מכוסות) יודע שמדובר בכישלון קולוסאלי.
לא, איני רוצה לראות את עמי איילון בראשות ממשלת ישראל. לא, לא אצביע למפלגת העבודה, גם אם הוא יעמוד בראשה. אבל בין חמשת המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה, עמי איילון הוא הרע במיעוטו.
* "שווים", "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
