א. שוב התקשורת אשמה?
"כמובן, שוב התקשורת אשמה" אמר/ה אריה גולן / איילה חסון / גבי גזית / רזי ברקאי את המנטרה הצינית, וסתם את הגולל על עוד ניסיון סרק לביקורת על התקשורת.
באמת, זה לא נעים. אחרי הטון הציני הזה, המרואיין שינסה לומר ש... "כן, במקרה זה באמת יש בעיה בהתנהלות התקשורתית", "התקשורת בהחלט הזיקה" ואפילו, אולי, ש"כן, היא אשמה ב..." ישמע ויראה נלעג ופתטי.
וכך, בהשמעת מנטרה שחוקה, שכבר מזמן היתה לזרא, מצליחים שדרני התקשורת להדוף בקלילות כל צל של ביקורת על התקשורת.
ובכן, כן, התקשורת אינה חפה מכשלים ולכן אסור שתהיה חסינה מביקורת. התקשורת היא גורם משמעותי במשחק הציבורי בישראל, השפעתה רבה, ולא אחת היא סובלת מחוליים רבים, ובהם שטחיות, רדידות, חוסר אמינות, הטיה פוליטית, חוסר יושרה. השמעת המנטרה הצינית הזאת אינה יכולה לחפות על כך. ומן הראוי, שכאשר השאלה תישאל, התשובה תהיה חיובית: כן, לפעמים התקשורת אשמה.
ב. מיליון דולאר
במאמר שכתבתי בעלון קיבוצי, בו סיכמתי שנים רבות כפעיל תרבות בקיבוץ, הזכרתי כבדרך אגב הרצאה שנתן לא מכבר עיתונאי בכיר. במאמר הזכרתי את שמו בליווי התואר "עיתונאי בינוני".
האמת, זה היה מיותר. לא היה בכך צורך, זה לא הוסיף למאמר. כיוון שלא היה זה מאמר ביקורת על אותו עיתונאי, לא היתה סיבה אמיתית שאכתוב את דעתי עליו, כך, כבדרך אגב.
... אבל כתבתי. את המאמר פירסמתי גם בבלוג שלי. ואותו עיתונאי קרא.
הוא התקשר אליי. בשנים בהם שרתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן, הייתי עמו בקשר קרוב, אפילו ביחסי ידידות. הוא התקשר פגוע. לי היה לא נעים ואף התנצלתי.
הנ"ל ביקש שאסיר את הדברים מהבלוג. ואז הוסיף: "... אלא אם כן יש לך מיליון שקל לתביעת דיבה. כבר דיברתי עם העו"ד שלי. ואני אוכל להוכיח שאני לא בינוני. ונראה איך אתה מוכיח שאני בינוני" וכו' וכו', נאום בן רבע שעה.
מחקתי את חוות הדעת המיותרת מן הבלוג. אבל... איזה חוסר פרופורציה... איזה גיחוך... איום בתביעת דיבה על הבעת עמדה, שעיתונאי הוא בינוני. הרי תפקידם של העיתונאים, בכל כתבה ובכל מאמר, לחלק ציונים לראשי המדינה, למדינאים, פוליטיקאים, קצינים בכירים, שופטים, רבנים, פקידי ממשלה, אמנים ומי לא – פלוני מצויין ואלמוני גרוע, ההוא בינוני והלז חלש. דעה אודות תפקודו ומקצועיותו של מישהו, היא עמדה לגיטימית הפתוחה לוויכוח. כמובן שאין בינה לבין דיבה ולא כלום. כמובן שבית המשפט אינו מקום לדון בחוות דעת כזאת. אפילו המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, שאת דעתי השלילית אודותיה ביטאתי לא פעם בטור זה, לא הגיע לכדי דיון משפטי על הבעת דעה כזאת במאמר.
אבל תגובתו של העיתונאי הבינוני הבכיר היא סימפטומטית – אבירי התקשורת רואים בעצמם שופטים עליונים בביקורת על כל גורם במדינה, אך הם עצמם מצויים מעל לכל ביקורת.
ומי שמעז לבקר אותם – מאויים בדיבה בסך מיליון שקל.
בעצם... למה לא מיליון דולאר? יצאתי בזול.
ג. אתרוג סחוט
נציג של אחת ממשפחות הפשע בישראל, העביר מסר מאיים לאוזניו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. "בידיי", אמר לו, "מידע חמור על מעשי שחיתות בהם אתה קשור ואף תמונות מפלילות. פרסום המידע, יגרום בוודאות לקץ הקריירה הפוליטית שלך. אם רצונך שהמידע לא יתפרסם, עליך להעביר לידיי עד 31.3 מזוודה ובה שני מיליון דולאר במזומן".
לא. אין לי מידע כזה. את הסיפור הזה בדיתי מדמיוני.
מקרה חמור כל כך של סחיטה, אילו התגלה, היה מרעיד את אמות הסיפים של החברה הישראלית. אבל מקרה חמור הרבה יותר, נעשה בגלוי, היישר מן המקפצה, בידי אחד מבכירי העיתונאים בישראל, שחור על גבי "הארץ". חמור הרבה יותר?! מה כבר יכול להיות חמור יותר מסחיטה כזאת, הסחיטה שבדיתי? בסיפור הסחיטה הבדוי, נדרש אולמרט לשלם לסחטן מכספו הפרטי. בסיפור האמיתי, הוא נדרש לשלם בנכסים של המדינה. בסיפור הסחיטה האמיתי, הוא נדרש לעצב את האסטרטגיה של מדינת ישראל, על פי תכתיבו של הסחטן.
ב-5.3.07 פרסם עקיבא אלדר מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "חנינה כללית תמורת שלום כולל". במאמרו, תקף אלדר את ראש הממשלה בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, אותה הוא מבקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה".
וכאן מציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא מזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא מציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה". אלדר הוסיף: "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול". הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר מזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, הם ירדפו אותו, ימררו את חייו וימצו כל דרך להציגו כמושחת, עד שלא יוכל עוד וייפול. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.
ואם זו אינה סחיטה – סחיטה מהי? ואם זו אינה שחיתות – שחיתות מהי? ואם זו אינה הזניה של מקצוע העיתונות – זנות מהי?
... וכעבור שבוע, אהוד אולמרט מצא, לפתע, "מרכיבים חיוביים" בתכנית הסעודית.
ד. פרומו
הפרומו של ועדת וינוגרד, בו הודיעה על כוונתה לפרסם מסקנות אישיות על אולמרט, פרץ וחלוץ, עוררה תמיהות. לשם מה פרומו זה? למה הוא נחוץ?
במצב רגיל, אכן אין מקום לפרומו כזה. אולם לנוכח הדיס-אינפורמציה שיצרו גורמים בתקשורת הישראלית, לא היה מנוס מפרסום הדברים.
שבועות ספורים קודם לכן, פתחה את מהדורת החדשות בערוץ השני ידיעה בלעדית מרעישה של אמנון אברמוביץ' – ועדת וינוגרד לא תפרסם מסקנות אישיות בדו"ח הביניים. בעקבות הפרסום הזה, כל המערכת הפוליטית והתקשורתית התייחסה לכך כאל עובדה.
והנה, לא מיניה ולא מקצתיה. הידיעה של אברמוביץ' התבררה כחסרת שחר. ומשום מה, היא התאימה מאוד ל-wishfull thinking של אברמוביץ', ולדרך פרשנותו בכל סוגיות ופרשיות אולמרט וראשי "קדימה" (כולל פרשת לינדנשטראוס, פרשת רמון ועוד).
ובמוסף השבת של "מעריב", שבועות אחדים לפני הפרומו של וינוגרד, פרסם בן כספית כתבת ענק על ועדת וינוגרד, בה דיווח בלשונו הציורית על חילוקי הדעות בתוך הוועדה בנוגע לסוגיית המסקנות האישיות: מה עמדתו של השופט וינוגרד, מה עמדתה של רות גביזון, מה חושבים ומה אומרים חברי הוועדה האחרים. הוא שפך שורות שלמות של טקסט לתיאור העמדות השונות של חברי הוועדה השונים בוויכוח. על פי גרסתו, הסוגיה שבה דנו חברי הוועדה, היא מה היה אריק שרון עושה, אילו היה ראש הממשלה. האם הוא היה יוצא למלחמה? האם הוא היה פועל אחרת? האם אולמרט נהג כפי שהוא היה נוהג?
כאילו שרון הוא אמת מידה אובייקטיבית, ותפקיד הוועדה הוא לנסות לפרש את הדרך בה הוא היה פועל. והרי הוועדה חוקרת את מדיניות ישראל כלפי לבנון והחיזבאללה בשש השנים מאז הנסיגה, ובמרבית התקופה שרון עצמו היה רוה"מ.
אבל בן כספית כותב. הוא הרי עיתונאי בכיר. אחד הבכירים ביותר. אני מסתכן ביותר מהימור או ניחוש, שדבר לא הודלף לבן כספית. פשוט, האיש ישב מול מסך המחשב, וידיו הקלידו את שמוחו הקודח בדה. פרוטוקולים שלמים של בדיה. ולא בפעם הראשונה.
התקשורת אשמה? מה פתאום? התקשורת?!
ה. רגליים ופנקס
מאחר וחטאתי בהכללה – "התקשורת" בה"א הידיעה, אכפר על כך במשהו חיובי לסיום.
אין אדם ראוי מנחום ברנע לפרס ישראל לתקשורת. נחום ברנע הוא עיתונאי אמיתי. עמדותיו הפוליטיות ידועות, והן רחוקות מאוד מעמדותיי. אך אני מעריך מאוד את ברנע כעיתונאי מקצועי והוגן ממדרגה ראשונה.
נחום ברנע לעולם לא יאיים בתביעת דיבה על עיתונאי שיבקר אותו במאמר. הוא לעולם לא יסחוט ראש ממשלה בישראל. הוא לעולם לא יבדה ידיעות חסרות שחר.
הכרתי את ברנע בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן. מה שמאפיין ומייחד אותו, הוא העובדה שגם ממרום גילו ומעמדו הבכיר מאוד בתקשורת הישראלית, אין הוא יושב בבית הלורדים של העיתונות ומזמן אליו לשיחת רקע את ראש הממשלה. כמו כתב מתחיל, כלי העבודה שלו הם הרגליים והפנקס. הוא מגיע לשטח, למקום בו מתרחשות החדשות, מרחרח, חוקר, שואל, כותב בפנקסו. הוא מפגין סקרנות אמיתית, צמא למידע. רפורטר אמיתי.
כתיבתו רהוטה ומעניינת. יש בה הומור רב. אך גם כותבים אחרים רהוטים ומעניינים (בן כספית אמרנו?) ובעלי הומור (את אמנון אברמוביץ' הזכרנו?). את ברנע מייחדת יושרה. הוא אמין.
כאמור, עמדותיו הפוליטיות של ברנע רחוקות משלי. בתקופת המאבק על הגולן, לא שבעתי נחת מהעמדות שביטא בנדון. אולם בניגוד לאחרים, הוא ידע להפריד בין ביטוי עמדתו, לבין סיקור הוגן ואובייקטיבי. וכאשר, בשיאו של המו"מ עם סוריה בתקופת ברק, עיתונאים רבים ניסו להשמיץ את הגולן, את המאבק על הגולן, להציג תמונה מסולפת אודות עמדות תושבי הגולן – הוא מעולם לא נתן ידו לכך. להיפך, באותם ימים הוא פרסם מאמר ב"העין השביעית" בו תקף בחריפות את המגמה הקלוקלת הזאת.
נחום ברנע הוא מופת של עיתונאי אמין ומקצועי. קשה לי לראות אותו מגיב לביקורת במנטרה: "שוב התקשורת אשמה?"
* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il
בבלוג זה
בכל הבלוגים
