הבלוג של אורי הייטנר

* דבר אחר – אורי משגב פרסם מאמר ב"הארץ" הקורא להתנתק מיהדות התפוצות. אין לנו צורך בעליה שלהם, אל לנו להשקיע בהם אגורה ואל להם להביע דעה בעניינינו. בין השאר הוא התחרע בתכנית "תגלית": "השיירות הקולניות של בני נוער עתירי הורמונים מלונג איילנד ובואנוס איירס, שעוברות מדי שבוע תחת חלון ביתי ביפו במסגרת פרויקט 'תגלית', מעלות בי גיחוך. באנגלית, אגב, הפרויקט הזה נקרא 'Birth right' — זכות מולדת. אלא שליהודי אמריקה הצפונית והדרומית אין כאן שום זכות, ודאי לא מולדת. הזכות על המקום הזה מוקנית רק למי שחי כאן, יהודי או ערבי".

היוזם והדוחף לתכנית הנפלאה "תגלית" היה יוסי ביילין. עד היום הוא גאה בה מאוד, מרבה לכתוב עליה ולפני שנים אחדות כתב ספר בו תיאר את היוזמה. לטעמי, לא זו בלבד שזה המעשה הטוב, המועיל והחשוב ביותר שעשה ביילין, אלא שהוא מכפר על כל שגיאותיו ונזקיו.

המחלוקת בין ביילין למשגב מבטאת את ההבדל המהותי, העקרוני, בין השמאל הציוני והפוסט ציוני. עם כל המחלוקות שלי עם ביילין, והן מחלוקות עמוקות – יש לנו מצע בסיסי משותף. יש בינינו שפה משותפת, כי אנו חולקים חזון משותף, החזון הציוני, גם אם עמדותינו לגבי גבולות העתיד של המדינה שונות וגם אם הערכות המצב שלנו לגבי המציאות המזרח תיכונית מנוגדות, ולא נדמה שהפער הזה עומד להימחק. אולם אני מכבד אותו כציוני וכפטריוט אמתי. פטריוט שטועה.

ואילו אורי משגב הוא דבר אחר.

* מהותה של מדינת ישראל - מדינת ישראל אינה סתם מדינה שתפקידה לספק שרות ללקוחותיה / אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד, יש לה חזון. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. היא מדינת העם היהודי כולו. היא מדינתם של היהודים בכל מקום בעולם, בין אם הם פרו ציונים, בין אם הם לא ציונים, בין אם הם אדישים לציונות ובין אם הם אנטי ציונים. היא מדינתם של היהודים הרפורמים, האורתודוכסיים, הקונסרבטיביים, החילונים והבלתי מאורגנים. היא מדינתו של סבא שלי שכבר מת ושל הנכד שלי שטרם נולד. זו מדינה שתפקידה לממש את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ואת זכותו הטבעית של העם היהודי לריבונות במולדתו.

ככזאת, יש למדינה שליחות כלפי יהדות הגולה – לחזק את יהדותם, את זהותם היהודית, את זיקתם לתרבות היהודית, לשפה העברית וגולת הכותרת – לממש את יהדותם בעליה למולדתם וקבלת אזרחות במדינתם הלאומית.

כותרת מאמרו של משגב היא "אין לי כסף ליהדות התפוצות". אין זו אמירה כלכלית של משגב לפיה אין לו כסף, אלא זו אמירה אידיאולוגית, על פיה הכסף שיש לו אינו מיועד ליהדות התפוצות.

בעיניי, כל תקציב מדינת ישראל מיועד לעם היהודי כולו. הפיכת המדינה לטובה יותר, לחזקה ובטוחה יותר, לצודקת יותר, אינה משימה רק לאזרחיה ביום נתון, אלא למען כל יהדות העולם; הן כדי לעודד עליה, הן כדי להביא להזדהות העם היהודי עם מדינת ישראל. בעיני, פיתוח הגליל והנגב, למשל, נועד בין השאר כדי להיות יעד להתיישבות של המוני יהודים שיעלו לארץ. על המדינה להשקיע תקציבים בחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה וזיקתם לישראל.

בימים האחרונים, התפרסמה סדרת כתבות ב"הארץ", על פיה משרד התפוצות מעביר את כל התקציב הייעודי ליהדות ארה"ב אך ורק למיעוט האורתודוכסי הקטן, המונה כעשירית מיהדות ארה"ב.

כיוון שהכתבות הן של אור קשתי, שאני מכיר היטב את המניפולציות שלו, כמו ציד המכשפות המקארתיסטי שניהל נגד ד"ר צבי צמרת כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ומסעות הצלב שלו נגד כל מרכיב של ציונות ויהדות במערכת החינוך ובעיקר בלימודי האזרחות, אני מתייחס מראש לכל מידע שהוא מספק כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אולם בלי קשר לכתבות, אומר את דעתי העקרונית: ההשקעה ביהדות ארה"ב צריכה להיות בכל יהדות ארה"ב, על כל זרמיה וגווניה. כל מדיניות אחרת – שגויה וראויה לשינוי ותיקון.

* גרינפילד על המוקד - בשבועות האחרונים מנהלת צביה גרינפילד, פעילת השמאל ולשעבר ח"כית מטעם מרצ, מלחמת מאסף הרואית, מעל דפי "הארץ", על דרכו של השמאל הציוני, נגד מגמות ההידרדרות לתהום השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אגב, היא לא בודדה. השבוע, למשל, כתב ברוח זו השר לשעבר עוזי ברעם, שאף תקף ישירות את "הארץ", את כותביו הבולטים ובראשם גדעון לוי ואת מאמרי המערכת של העיתון, המבטאים גישה אנטי ציונית, ועל כך חטף על הראש בפשקוויל ארסי במיוחד של המו"ל עמוס שוקן.

בגיליון שבת של "הארץ", תקף בחריפות את גרינפילד בנו של עמוס שוקן, רוני שוקן. רוני שוקן נופל אפילו מאביו (!) ומאיץ את ירידת הדורות במשפחת שוקן. מה שהקפיץ אותו, הוא מאמר של גרינפילד שבו היא העזה לטעון שאין סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית (מאמר שהיה תגובה למאמר קודם של רוני שוקן, שהוא עצמו היה מאמר תגובה למאמר קודם של גרינפילד). במאמר, שהוא כְּתב אשמה רווי שנאה יוקדת ועיוורת למדינת ישראל, הגדיר ר' שוקן את השקפתה של גרינפילד כ"תפישה של עליונות יהודית" ו"דה לגיטימציה של השמאל הדמוקרטי". במאמר הבא היא כבר תזכיר לו תהליכים בגרמניה לפני...

גרינפילד חווה כעת את מה שחווים הנשיא ריבלין, משה יעלון ובני בגין מימין – את נחת זרועה של האינקוויזיציה כלפי מי שיוצא נגד "המחנה" וסוטה מן הקו שקיצוניו מנסים להכתיב לו. כך חשה רק לאחרונה יולי תמיר, שכשרת החינוך הייתה ז'דנוביסטית לא קטנה ולאורך שנים היא אחת הדוברות הבולטות של אינקוויזיציית השמאל, אך כאשר צעד אחד שעשתה כמנהלת שנקר היה לצנינים בעיני האינקוויזיציה, היא הועלתה על המוקד. ועכשיו גרינפילד.

* אינם שמאל כלל – מי שיצאו להגנתה של גרינפילד מפני האינקוויזיציה הרודפת אותה, במאמר מעניין ב"הארץ", שהוקדש לזכרו של מנחם ברינקנר ז"ל, היו דוד אוחנה ולירן גורדון. הם השוו את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני להרסנות של הניהיליזם הפרנקיסטי. ציטוטים נבחרים: "החלוקה בין שמאל ציוני לשמאל רדיקלי היא עקרונית. השימוש במושג 'שמאל' אצל אותם רדיקלים - שאינם שמאל כלל - מסב נזק רב, מכיוון שהוא גורם לעמימות בהבחנה העקרונית שיש לעשות בין ציוני לאנטי-ציוני... השמאל האנטי-ציוני מבקש לקעקע לחלוטין את הלגיטימציה של המולדת היהודית באמצעות הפרכת קיומו ההיסטורי של העם היהודי. הערעור שלו על זכות הקיום של העם היהודי במולדתו הוא עקרוני, לא מדובר כאן בביקורת על צעד כזה או אחר. וגם אין זו ביקורת על המדינה היהודית, אלא שלילה טוטלית, פרנקיסטית, של עצם הלאום היהודי".

אכן, הם אינם שמאל כלל.

* חופש הביטוי או שטיפת מוח - מתי הבעת עמדה פוליטית של מורה בכיתה, היא מימוש חופש הביטוי וזכויות האזרח של המורה, ומתי זו שטיפת מוח וניצול סמכותו וכוחו של המורה על קהל שבוי? בדרך כלל ההגדרה הראשונה היא כאשר המורה מביע את העמדות שלנו וההגדרה השניה היא כאשר המורה מביע עמדות שאנו מתנגדים להן. לכן, איני מתרשם מן הכתבה המתבכיינת ב"הארץ" על סתימת הפיות, כביכול, של המורים לאזרחות. הרי המזדהים עם המסר היו הראשונים לקפוץ כאשר המורים של ילדיהם היו משמיעים באוזניהם עמדות שאותן הם היו מתייגים כ"לאומניות".

אז קודם כל, תרגיעו. די עם מסע ההיסטריה. באופן כללי, מן הראוי שמורים יצניעו את השקפותיהם האישיות, ויחנכו על פי אמות מידה ממלכתיות, ציוניות ודמוקרטיות, ברוח מגילת העצמאות.

* יסוריו של רוגל אלפר – רוגל אלפר סובל בימים האחרונים סבל בל יתואר. מילא, העובדה שהמדינה השנואה עליו, הנתעבת בעיניו, זכתה במדליות. אבל חמור יותר, הזכיה הביאה גם לשמחה בקרב הישראלים, וזה כבר בלתי נסבל. ידוע שאלפר שונא ישראלים. יותר מכל, הוא שונא משפחות ישראליות שכולות, ולכן תחביבו העיקרי הוא להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להן, לשמוח לאידן. השבוע למדנו שיותר מכל הוא מתעב ישראלים שמחים. זה עושה לו רע. הוא מתחרפן מזה.

ייסורי התופת שלו, למראה הצלחות הישראלים, הניבו בימים האחרונים לא פחות מחמישה פשקיוולי שנאה לישראלים על הזכיה במדליות. לצד הניסיון הפאתטי להוכיח כמה מדובר בענף ספורט שולי, לא חשוב, שאין כל הצדקה לשמוח עליו ועד כמה בעצם ישראל עלובה באולימפיאדה, הוא משפריץ, כהרגלו, את ארסנל הארס בכל גילוי של פטריוטיות, של ישראלים האוהדים את נציגיהם, או חלילה של ישראלים הנרגשים לראות את דגלם מתנוסס אל על.

היתה רק ישראלית אחת שאליה התייחס אלפר באהדה והערכה – אליס שלזינגר. העובדה שהיא ישראלית שהתחרתה תחת דגל של מדינה אחרת, היא הגשמת חזונו הקוסמופוליטי. הוא הקדיש מאמר אהדה לשלזינגר, שכולו התמקד בעצם בחירתה להפנות עורף לישראליות. לשאר הספורטאים, ובראשם ג'רבי וששון, הוא מתייחס בבוז ושנאה, כיוון שהם לא התייחסו לניצחונם כהישג אישי בלבד, אלא כהישג לאומי. ואת זה מוחו המעוות אינו מסוגל לקלוט.

הנה, דוגמית מהפשקוויל האחרון (לעת עתה) בנדון, המתייחס לישראלים שהקבילו את פני המנצחים בנתב"ג: "כאלף איש באו לקבל את פניהם. לא כי הם שוחרי ג'ודו וביקשו להביע הערכה מקצועית להישגים הספורטיביים הנאים של השניים. אלא כי הם כבר נגועים בווירוס הפשיזם. מניעיהם לאומניים בלבד... כאלה הם, הפשיסטים המתחילים. בהמיים, תוקפניים, רומסניים, חסרי כבוד ונימוס כלפי הזולת, פרועים, מתנהגים כאספסוף. אפילו בבואם לחגוג איזו אחווה גדולה של הישות המיסטית המכונה 'עם ישראל'". וואלה. הם מזכירים לו תהליכים וגו'.

* צביעות אירופית - ה"בורקיני", בגד הים המכסה את כל גופה של האישה; גרסת בגד הים של הלבוש האיסלמיסטי בורקה, מייצג עולם אמונות, מושגים וערכים נתעב בעיניי. ואף על פי כן, אני מתנגד למסע הצלב באירופה נגד הבורקיני, ובמיוחד להוצאתו אל מחוץ לחוק בחופי אירופה. המסע הזה מנוגד לתפיסתי הליברלית, בדבר זכויות הפרט. מבחנה של ההשקפה הליברלית אינה בקבלת הדומה לנו, אלא בסובלנות כלפי השונה מאתנו. כפיית קוד לבוש על אישה בשם זכויות האישה, היא אבסורד.

במקום לרדוף מוסלמיות על לבושן, מוטב שאירופה תילחם בהסתה במסגדים לטרור. ובעיקר, מן הראוי שאירופה תתמוך במלחמתה של ישראל בטרור האיסלמיסטי, ולא תגן על הטרור ועל ההסתה המחוללת אותו, בשם "זכויות האדם".

* היסטרית המזון – מה עומד מאחורי היסטרית המזון? ההיסטריה מוכרת עיתונים.

* וידוי – אני שייך למיעוט הנרדף של הורים האוהבים את החופש הגדול יותר מאשר את שנת הלימודים.

* שירים עד כאן – בהגיע המלחין הדגול נחום נחצ'ה היימן, מעמודי התווך של הזמר העברי, חתן פרס ישראל - לגבורות, הקדשתי לכבודו את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" והשמעתי אותו, בשירו היחיד שגם את מילותיו כתב, "אני ממשיך לשיר". נחצ'ה המשיך לשיר עוד שנתיים. עם מותו, אקדיש בשבוע הבא את פינתי לזכרו, ואשמיע את להקת "חופים" בשיר "שירים עד כאן".

            * ביד הלשון

בית אלעזרי – האירוע שבו נאלץ נהג משאית להגן על חייו ולירות לעבר פושעים ששדדו את משאיתו ולפגוע בו, העלה על סדר היום הציבורי את בעיית חוסר הביטחון המשווע בהתיישבות החקלאית בישראל, וגם את קיומו של מושב בית אלעזרי.

מהו מקור שמו של המושב, שנמצא בקרבת גדרה? מיהו אלעזרי?

המושב מנציח את שמו של יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי) (1880-1955), איש העלייה השנייה, מנהיג ציוני, אגרונום, בוטניקאי, סופר ועיתונאי, חלוץ המחקר החקלאי בארץ, מייסד מכון המחקר החקלאי בישראל הקרוי על שמו – מכון וולקני ומהוגי רעיון מושב העובדים.

מלכתחילה נועד המושב, שעלה לקרקע ב-1949 להיקרא ערוגות, אולם שם זה ניתן לבסוף ליישוב אחר. זמן מה נקרא היישוב עקיר החדשה, כיוון שנקודתו הזמנית הייתה בכפר הערבי עאקיר, ששרידיו נמצאים היום בתחום קריית עקרון.

* ברוך תירוש בתגובתו התבלבל בין "בית המכס העליון", כפי שהוא נקרא היום, שאכן היה בית מכס, לבין "בית המכס התחתון", שלא היה בית מכס.

* "חדשות בן עזר"

* במבי שלג ז"ל - מזה 17 שנים אני חבר ב"קבוצת ירוחם" שלומדת לעומק את החברה הישראלית, על צדדיה היפים יותר והיפים פחות. המייסד והדבק של הקבוצה הוא ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה כוללת אנשי מעשה ואנשי רוח מכל הזרמים ומכל קשת הדעות מבחינה פוליטית ודתית. המשותף לכל חברי הקבוצה, הוא הרצון לגשר בין חלקי החברה, הכמיהה לאחדות החברה, המחויבות לבניין מיינסטרים ציוני חברתי מלכד, בניגוד למגמות ההקצנה, השנאה, המחנאות וההיפרדות בחברה הישראלית.

בקבוצת ירוחם הכרתי את במבי שלג. במראה החיצוני – הלבוש וכיסוי הראש, במבי היא הסטריאוטיפ של הציונית הדתיה. אולם באישיותה ובהשקפותיה היא שוברת כל סטריאוטיפ, ואינה מתאימה לאף קבוצה ומחנה. עמדותיה עצמאיות, חופשיות מתכתיבי המחנאות, ולכן היא התגלמות הגשר והקשר.

בתום אחד המפגשים הראשונים של הפורום, ביקשה במבי את רשות הדיבור לצורך הודעה. היא סיפרה שמאסה בתקשורת הרדודה, רודפת הסנסציות והפלגנית, ולכן החליטה להוציא מגזין שיעסוק בדברים לעומקם, ותבטא מחויבות לערכים, לאמת ולתיקון חברה, ולא למה שמתאים ונוח למחנה או קבוצה אלה או אחרים.

ואכן, זמן קצר לאחר מכן החל לצאת כתב העת בעריכתה - "ארץ אחרת". היה זה כתב עת איכותי, שנשא דגל של גשר בין מחנות ושבירת מחיצות, אך לא בשמאלץ שמנוני, אלא מתוך מחויבות חוצה מגזרים ליצור כאן חברה טובה ומתוקנת, להילחם בעוולות חברתיים, להתנתק מהמחנאות הממארת.

הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה של במבי – הוגת הדעות, העיתונאית, העורכת והסופרת, שמתה ללא עת, בגיל 58, ממחלת הסרטן. זו אבדה גדולה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לתקשורת הישראלית; לכל אלה המנסים ליצור כאן חברה טובה יותר ולבנות שיח ישראלי אחר, שאינו נגרר אחרי שיח הקצוות הרווי בשנאת אחים.

יהיה זכרה ברוך!

* אהבת ישראל – ביום שני בבוקר נגררתי לעוד ויכוח פייסבוק ייצרי מול גילוי של שנאה ובורות כלפי הזרמים הלא אורתודוכסים ביהדות. מסוג הדיונים, שעושים לי כאב בטן ליום שלם; קשה, כל כך קשה לי להתמודד עם עזות המצח של האנשים הפוסלים ומנסים למחוק זרמים שלמים ביהדות, המונים מיליוני יהודים, שאין להם שמץ של מושג על אודותם. למה?! מאיפה השנאה הזאת? מי שמכם?

והנה, הכתה אותי הבשורה המרה על מותה של במבי, דתיה אורתודוכסית כל כך אחרת, כל כך פתוחה, כל כך פלורליסטית - התגלמות אהבת ישראל והרצון והנכונות להיות גשר אמתי בין הזרמים בחברה הישראלית ובעם היהודי.

* בהיעדר מדינה – ישנה מחלוקת מהותית במחשבה המדינית באשר לתפקידי המדינה ומוטת אחריותה. אולם גם על דעת המינימליסטים ביותר, המדינה היא הנושאת באחריות לביטחון אזרחיה ולאכיפת החוק והסדר. ללא אלה – אין מדינה.

אין דבר כזה ביטחון הרמטי. מי שטוענים בשם הביטחון ההרמטי, הם דמגוגים המנסים לגרוף אהדה באמצעות שלהוב יצרים ומכירת אשליות. אולם חובתה של המדינה להבטיח רמת ביטחון שמאפשרת חיים תקינים של האזרחים. ביחס למכלול האיומים על מדינת ישראל, ההתנגדות של כל סביבתה לעצם קיומה והמוטיבציה האדירה של אויביה לטרור ללא מגבלות, אנו יכולים להיות גאים במידת הביטחון שמדינת ישראל מספקת לאזרחיה, באמצעות עוצמתו של צה"ל, באמצעות יצירת הרתעה ובאמצעות מקצועיות מוכחת של שירותי הביטחון והמודיעין.

אולם יש תחומים שבהם מדינת ישראל היא כישלון מבחינה ביטחונית. לא רק כישלון – בנושאים מסוימים פשוט אין מדינה. כוונתי לתחום הפשיעה החקלאית, הממררת את חייהם של חקלאי ישראל בכלל, ובאזורי התפר בפרט. הפשיעה החקלאית היא שילוב של פשיעה לאומנית וכלכלית, במניעיה ובאיפיוניה. לאורך שנים נכשלת מדינת ישראל כישלון חרוץ בהתמודדות עם הפשיעה הזאת, עד שדומה שהרימה ידיים.

מזה קרוב לעשור, פועל ארגון המתנדבים "השומר החדש", ארגון מתנדבים מסור הפועל באופן בלתי חמוש, מפגין נוכחות באזורים החקלאיים ומגן על החקלאים. כל אותם מתנדבים, ראויים להערכה רבה על פועלם, אך עצם הצורך בקיומו של ארגון כזה, אחרי כמעט 70 שנות עצמאות וריבונות, היא חרפה לאומית.

בהיעדר המדינה, אין ברירה לחקלאים אלא להגן בכוחות עצמם על חייהם, חיי משפחותיהם ורכושם. זה הרקע לאירוע הירי בבית אלעזרי, שבו פושע נהרג מירי של נהג משאית, בעת ניסיון לגנוב את המשאית. אין בדבריי הבעת דעה נקודתית על המקרה, שמן הסתם ייחקר ויבחן, אולם אי אפשר להתייחס אליו מבלי להבין את הרקע ומבלי להבין את משמעות המחדל החמור של המדינה, שכשלה בהגנה על המגזר החקלאי, ובכך הפרה את החוזה הבסיסי עם רבים מאזרחיה.

* מליאת המאושפזים – אינטלקטואלית הבית (אוי לבושה) של מוסף "הארץ" אווה אילוז, פרסמה לפני שבועות אחדים, מאמר הזוי שמסקנתו היא שישראל הינה מדינת רשע. מאז מתקיים בעיתון פולמוס סוער, רווי במחלוקות עמוקות ותהומיות. מחלוקות על שאלות כמו מה הגורמים והסיבות לכך שישראל היא מדינת רשע, מהם בדיוק המאפיינים של הרוע הישראלי וכו'. כלומר, עצם הטענה ההזויה היא אקסיומה.

זה נשמע כמו דיון מלומד של מאושפזים בבית חולים לחולי נפש.

(אגב, אהוד בן עזר נוהג לציין שאילוז כותבת את מאמריה בצרפתית ולאחר מכן היא מתרגמת לעברית. איני יודע אם זה נכון והאמת היא שזה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין ומטריד, הוא שמאמריה מתורגמים לאנגלית, ומופצים בקרב אינטלקטואלים בכל רחבי העולם, במהדורה האנגלית של "הארץ").

* נאצי ממוצא יהודי - איני מרבה לחסום אנשים בפייסבוק, אבל חסמתי נאצי ממוצא יהודי, שאם אינו מתחזה - שמו "שלומי שם", שבין שאר דברי התועבה קרא להקים משרפות ולשרוף את הערבים.

אגב, הנ"ל הוא מעריץ גדול של "הצל". הוא אף ייחל למותו של בני בגין, שהעז למתוח ביקורת על מושא הערצתו, והאשים אותו במות בנו: "בגלל בני בגין ושכמותו שולחים חיילים למות סתם בשם איזו מוסריות מזויפת של השמאל הקיצוני, בנו הטייס לא היה צריך למות כמו כל אלפי החיילים שנהרגים סתם, הכל כדי לרצות את חבורת המוסריים השמאלנים הפשיסטים!!" כל החיילים הרוגי השווא לא היו נהרגים, אילו שלחנו את הערבים למשרפות, מסביר מעריצו של "הצל", ו"זה גם היה הרבה יותר זול".

ומה הוא כותב על "הצל", מסיתו, מנהיגו ומושא הערצתו? "הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמתי".

(אהוד ישאל, מן הסתם, ובצדק, מדוע אני מצטט את החרא הזה, במיוחד אחרי שכבר חסמתי אותו. הסיבה לכך היא תופעת "הצל". "הצל", שזה סגנונו ואלה טיעוניו, הוא ראפר פופולרי ובעל השפעה, בעיקר על בני נוער, שיש לו מאות אלפי עוקבים בפייסבוק, ולכן כאשר הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן - מלבד בני בגין, ובאופן מפתיע גם צחי הנגבי, כל השאר ובראשם נתניהו פחדו לומר את הנדרש: "דיבוק צא", ולטרוק בפרצופו את הדלת. כן, יש לנו בעיה ולא כדאי לנהוג כבת יענה).

* המדליה של מעיין - מעיין דוידוביץ' תזכה במדליה באולימפיאדת טוקיו.

מילה של אורי.

(אם אני טועה, בלאו הכי לא תזכרו. אם אני צודק, אל תדאגו, אני אזכיר לכם מי היה הראשון לזהות).

            * ביד הלשון

בנות יעקב – את הפינה הקודמת הקדשתי לאתר המכונה בית המכס התחתון, הסמוך לגשר בנות יעקב. בהמשך, אעסוק הפעם בשמו של הגשר. בנות יעקב? הרי כידוע ליעקב היו 12 בנים ובת אחת, דינה, המוכרת מפרשת האונס בשכם.

ראשית, כמה מילים על הגשר עצמו. זהו גשר על הירדן, מעבר בין הגליל והגולן, שממוקם כ-15 ק"מ מצפון לכנרת, כ-10 ק"מ ממזרח לראש פינה, סמוך לירדן ההררי. כביש 91, העולה ממחניים לגולן עובר מעליו. סמוך לגשר נמצא אחד האתרים הפרה-היסטוריים העתיקים בעולם. הגשר עצמו, קיים אלפי שנים ובאלף שקדם לספה"נ הוא היה חלק מדרך הים, שהובילה ממצרים לסוריה. הגשר יושב בנקודה אסטרטגית חשובה מאוד, והשליטה בו הייתה מוקד למאבקים וקרבות בין המעצמות והמדינות ששלטו בארץ ישראל ובסוריה, לאורך אלפי שנים. הוא היה מוקד למאבקים גם במלחמת השחרור, וממנו יצאו הסורים למתקפה שבה כבשו והחריבו את המושבה משמר הירדן, בניסיונם להגיע לראש פינה ולבתר את הגליל העליון.

פעמיים פוצץ הגשר בידי כוחותינו. הפעם הראשונה, לפני 70 שנה, בליל הגשרים. הפעם השניה, בראשית מלחמת השחרור, עוד טרם הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב ובהן סוריה, לאחר שכוחות ערביים שחצו אותו תקפו את כפר סאלד. בשני המקרים תוקן הגשר בידי חיל ההנדסה המנדטורי בתוך ימים ספורים.

על פי הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, הגבול עבר ממזרח לירדן, כך שמי הירדן כולם יהיו בשטח א"י. קווי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור נקבעו על פי הגבול הבינלאומי. ולכן, הגשר כולו על שני צדדיו היה בשטחה הריבוני של ישראל (אם כי בשטח מפורז מצבא). הסורים הפרו את ההסכם, באזור זה כמו באזורים נוספים, השתלטו על כל השטח שממזרח לירדן וכך, למעשה, הירדן היה הגבול בין המדינות וצדו המזרחי של הגשר היה כבוש בידי סוריה.

התוואי המקורי של המוביל הארצי אמור היה להתחיל בירדן ההררי, סמוך לגשר. הסורים, בגיבוי האו"ם, מנעו ברצף של מעשי תוקפנות את בניית המוביל, מה שאילץ את ישראל לשנות את התוואי, לתוואי הבלתי הגיוני הקיים עד היום – במקום לתפוס את המים ברום של 70 מ' מעל פני הים (גשר בנות יעקב) אנו נאלצים לשאוב את המים מן הכנרת עצמה, באתר ספיר הסמוך לכרי דשא, בעומק 215 מ' מתחת לפני הים עד לרום של כ-140 מ' מעל פני הים.

חלק מהכוחות ששחררו את הגולן במלחמת ששת הימים עלו לגולן בגשר בנות יעקב.

עד לפני כעשור, היו במקום שני גשרי ביילי לשני הכיוונים וכעת זהו גשר קבע מבטון.

****

אז למה נקרא הגשר "בנות יעקב" ומיהן בנותיו של יעקב?

בתקופה הצלבנית קיבל הגשר את השם מעבר יעקב, מתוך זיהוי שגוי של המקום כמעבר יבוק - אזור חציית הירדן בידי יעקב בשובו מפדן ארם, לקראת פגישתו עם עשו.

במאה ה-12 הוקם בצפת מנזר נוצרי, שנקרא מנזר יעקב הקדוש. הנזירות התפרנסו מדמי מעבר שנגבו על הגשר בידי האבירים הטמפלרים. על שמן של הנזירות, כונה הגשר "גשר בנות יעקב".

במשך השנים, יוחס שמו של הגשר לבנותיו של יעקב אבינו. אולם ליעקב הייתה רק בת אחת, דינה בת לאה.

נכון, אבל באבלו של יעקב לאחר מכירת יוסף נאמר "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בָּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ". ובירידה של יעקב ובניו מצרימה נאמר: "בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו... הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה". הסתירה הזאת פתחה פתח למחלוקת פרשנית, בין הטענה שהכוונה היא לכלותיו של יעקב לטענה שהיו לו בנות. על פי אחד המדרשים, עם כל בן מבניו של יעקב נולדה בת – אחות תאומה.

על פי מסורת מוסלמית, סמוך לגשר קבורות בנותיו של יעקב. ב"אגדות ארץ ישראל" מביא זאב וילנאי אגדה עממית, המספרת על בנותיו של יעקב ששוטטו בהרים ובעמקים לחפש את עקבותיו של יוסף, שטרוף טורף. הן בכו בכי מר ודמעותיהן הפכו לאבנים שחורות – אבני הבזלת השחורות המפוזרות בגולן ובגליל המזרחי.

* "חדשות בן עזר" 

* תשעה באב בעין קשתות – עין קשתות הוא שמו העברי של האתר הארכיאולוגי אום אל-קנטר, הסמוך למושב נטור שבגולן; בית כנסת מפואר מתקופת המשנה והתלמוד שנמצא בתהליכי שיקום ושחזור מתקדמים, ומוכר על ידי ממשלת ישראל כאתר מורשת.

בליל תשעה באב, התכנסנו, כמאה מתושבי הגולן, לערב שארגן מתנ"ס הגולן, ובו קריאת מגילת איכה וקינות תשעה באב ולימוד. את מסורת ההתכנסות המשותפת בליל תשעה באב חוללתי לפני 15 שנים, בתפקידי כמנהל המתנ"ס והובלתי אותה בתשע שנות שירותי בתפקיד, ואני שמח שהמסורת נמשכת גם היום, שש שנים אחרי סיום תפקידי. הפעם, במעבר מיישוב קיים לבית הכנסת העתיק, היה משהו ייחודי, שחיזק את התחושה של חורבן ותקומה – בית כנסת שחרב לגמרי ברעידת אדמה, שוחזר כמעט במלוא הדרו, ולצדו יישוב יהודי חי ותוסס בן ימינו.

במפגש השתתפו "דתיים" ו"חילונים", אך אף שהרוב היו "דתיים" – הישיבה הייתה מעורבת, גברים ונשים יחד, ולכולם הדבר היה טבעי לחלוטין. הרי בבית הכנסת העתיק לא הייתה הפרדה.

הלימוד, בהובלתו של שמוליק שוורץ מחספין היה עמוק ומעניין; עסקנו בשאלות של בית – בית המקדש, הבית הלאומי, הבית הפרטי; הבית כתוכן חברתי ורוחני לעומת הבית כאבנים ועצים; האיזון בין חומר, גוף ושורשים לבין רוח.

בזכות המפגש, צום תשעה באב משמעותי יותר בעבורי.

* שנאת חינם – הרב הראשי דוד לאו האשים את הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי באחריות להתבוללות המונית בקרב יהדות ארה"ב. דבריו הם שילוב של בורות ועזות מצח. האמת הפוכה. הזרמים הללו הצילו מיליוני יהודים בארה"ב מפני התבוללות ושמד. אילו היה רק הזרם האורתודוכסי, מיליוני יהודים שאינם אורתודוכסים היו אובדים לעם היהודי.

* מפגש פוקח עיניים - ב"ישראל השבוע" – מוסף השבת של "ישראל היום", התפרסמה כתבה של אמילי עמרוסי על הישיבות החילוניות. אמילי, כהגדרתה, היא דתייה, אורתודוכסית. וכשהעורך הטיל עליה להיפגש אתם ולכתוב עליהם, היא הסתייגה. אל הפגישה אתם היא הגיעה עמוסת דעות קדומות. "הם – חילונים מעצבנים. אני מעדיפה את החילוני שלי בור ועם הארץ מאשר אפיקורס מלומד. כשעורך המוסף ביקש, לקראת תשעה באב, שאצא לדבר עם ראשי הישיבות החילוניות, אמרתי לו את האמת: בעיניי מדובר בקבוצת צדקנים שמערבבים בעברית בין זכר ונקבה מטעמים פמיניסטיים; אנשים שמדברים על זהות יהודית, אבל קוראים לתורה 'מקרא' ולגמרא 'תלמוד'; שניגשים לספרי הקודש שלנו כאל 'טקסט'; שאין בהם חיות של אהבה, שלא מחזיקים מסורת רוחשת אם לא נמצאו לה הסברים, שלא שרים את היהדות אלא לומדים אותה. אשכנזים צמחונים וכל החבילה". כדי שלא להאריך, אומר שמה שהיא מצאה הוא ההיפך הגמור מהסטריאוטיפ, מכל הבחינות. הדברים מופיעים בכתבה, אסתפק בציטוט קטן אחד: "הריחוק שהדבקתי להם התמוסס כשראיתי אותם פותחים ספרים ועל פניהם נהרה".

ראויה אמילי עמרוסי לשבח על גילוי הלב שלה ועל הפתיחות שלה לא לדבוק בסטריאוטיפ כאשר היא נוכחת שכולו, מן המסד עד הטפחות, שקר וכזב, ואף לכתוב זאת בעיתון.

אך ממש כאב לי להיווכח בעובדה המצערת, שאישה דתיה משכילה, סופרת ועיתונאית, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, אישה בת 37, מעורה בחברה הישראלית, בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה הישראלית, הייתה שבויה מקטנות בדעה קדומה חסרת ביסוס, עד שנשלחה בידי העורך לפגוש את המציאות השונה כל כך. מה זה אומר על החברה הישראלית? הרי בדיוק אותה תופעה קיימת גם ב"צד השני". ובכלל, העובדה שמדובר בשני צדדים, היא תוצר מובהק של סגירות מחנאית, חוסר היכרות ופחד מפני ההיכרות.

כשקראתי את הכתבה של עמרוסי לא יכולתי שלא לחשוב על הראיון, רווי שנאת החינם ערב תשעה באב, של הרב הראשי דוד לאו, שבעזות מצח ובורות האשים את הרפורמים והקונסרבטיבים בהתבוללות. סליחה, יש בקהל איזה עורך שיכול לשלוח אותו לפגוש רפורמים וקונסרבטיבים?

* קול ששון - 37 שנים אחרי שישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום, שבו ישראל נסוגה מכל סיני והחריבה את כל יישוביה, נציג מצרים באולימפיאדה אינו עושה את המצופה גם מאויב - לוחץ את ידיו של היריב בתחרות ספורט. תמונת הישראלי המושיט את ידו לערבי המסרב ללחוץ את היד המושטת אליו, היא תמצית המציאות המזרח תיכונית מיום הקמת המדינה. זו תמונה השווה יותר מאלף מילים. יש לקוות שההסברה הישראלית תדע למנף את התמונה להסברת המציאות שעמה אנו מתמודדים.

* פרובוקציה - אל תתפלאו לקרוא בימים הקרובים עיתונאים ישראליים שיגנו את הג'ודוקא הישראלי אורי ששון על ה"פרובוקציה", שבה הוא ניגש ללחוץ את ידו של יריבו המצרי.

* ג'רבי הבריזה להם - אחרי אולימפיאדת לונדון, פרסם גדעון לוי ב"הארץ" פשקוויל שמחה לאידה של המדינה שהוא כה מתעב, על כישלונה. הפעם ירדן ג'רבי (ואחריה גם אורי ששון) הבריזה לו. אז הוא כתב: "פחדתי ממדליה בדיוק כמו שפחדתי מניצחונות אחרים של ישראל — כי ידעתי מה יבוא בעקבותיהם". אבל הוא עוד היה מתון ליד "הצל" השמאלני רוגל אלפר. "ג'רבי כבר שייכת לדור של ישראלים שהלוך הרוח הלאומני מחווט בחומרה של מוחם. זו אפילו לא פוליטיקה. זו נוירוכימיה. זה רפלקס מותנה. ג'רבי אינה תופסת עצמה כאינדיבידואל שעומד לעצמו. היא קודם כל חלק מהישות המכונה 'עם ישראל', שהיא בשבילה ישות אורגנית וחיה כמוה, ולא המצאה רעיונית מלאכותית. בחשיבה שלה, הגבולות בין הפרטי ללאומי מתמסמסים. הפרטי נמהל בלאומי. לכן אמרה ג'רבי כי 'כל עם ישראל חווה' את חלומה האישי... 'עכשיו היא ילדה של כל עם ישראל', הכריז אביה. ואי אפשר שלא להיזכר במיתוג של אלאור אזריה כ'הילד של כולנו'. זו אותה הרוח המנשבת. רוח הלאומנות שחותרת לנתץ כל מחיצה בין הפרטים". כותרת הפשקוויל: "המדליה של ג'רבי גרמה לי להיחנק ולא מדמעות אושר". תיחנק, תיחנק.

דבר אחד באולימפיאדה הזאת בכל זאת גרם לגדעון לוי לקורת רוח. ישראל היא "המדינה היחידה בתבל שלעבר משלחתה האולימפית צעקו 'בוז' במצעד הפתיחה". מסתבר שיש תוצאות למפעל חייו. אספסוף מוסת, שנתון לשטיפת המוח של גדעון לוי וחבר מרעיו, עשה לו את האולימפיאדה.

* קבלת פנים אוהדת – לא צפיתי בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, וניזונתי מהתקשורת ובפרט מ"הארץ" שדיווחו על הקהל ששרק בוז לנבחרת.

באיחור של שבוע, צפיתי בהקלטה של מעבר נבחרת ישראל, כפי ששודרה בערוץ 5. בניגוד לסיפורי "הארץ", העובדות מוכיחות שהקהל בריו קיבל את משלחת ישראל בתשואות אהדה. יתכן שהיה קומץ של אספסוף מוסת ושטוף מוח ששרק בוז, אך התמקדות בו היא שקר.

* מסלפים את ההיסטוריה - לא צפיתי בתכנית התעודה בערוץ הראשון "מדינת C בריבוע" ואיני יכול לחוות עליה דעה. אולם שמעתי ברדיו, בשידור של מהדורת מבט, קדימון לתכנית. הקדימון נפתח במילים: "תהליך העברת הסמכויות ביהודה ושומרון לפלשתינאים נעצר לאחר רצח רבין" (ציטוט מהזיכרון). זה לא רק שקר, אלא מניפולציה. זו נגינה על העצב החשוף של הרצח, כדי להעביר מסר שהרצח עצר את השלום וכו' וכו'. העובדות הפוכות לחלוטין.

בהסכם אוסלו ב', התחייבה ישראל לסגת מן הערים המרכזיות ביהודה ושומרון וסביבותיהן, והפלשתינאים - לדבוק בהתחייבותם בהסכם אוסלו להפסיק את המאבק המזוין והטרור. כיוון שהפלשתינאים רק הגבירו את הטרור, יצחק רבין עצר את התהליך. כאשר על פי המועד הנקוב בהסכם היה על ישראל לסגת, רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים", וישראל תבצע את חלקה רק אחרי שהפלשתינאים יבצעו את חלקם. על פי עדויות רבות, הוא שקל אף לבטל את ההסכם, אך השאלה האם היה עושה זאת, היא היפותטית. מה שבטוח, הוא שרבין עצר את ביצוע ההסכם.

לאחר הרצח, תחת ההלם הציבורי בישראל ששיתק כל התנגדות, פרס הפך ב-180 מעלות את החלטתו של רבין, והורה על נסיגה מיידית מחמש מתוך שש הערים. הנסיגה הסלימה את הטרור בצורה דרסטית, מה שהביא להפסדו של פרס בבחירות. מן העיר הששית, חברון, נתניהו נסוג.

בשנים שחלפו מאז, הטרור גבר, ואחרי שיותר מאלף ישראלים נהרגו, נאלצה ישראל להשיב לעצמה את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. בשנים שחלפו מאז דחו הפלשתינאים הצעות של ברק ואולמרט לנסיגה ישראלית מלאה והקמת מדינה פלשתינאית, ודחו את מסמך קרי, שלא היה רחוק מכך, ונתניהו הסכים לו.

יש לציין, שהצעות ברק ואולמרט וההסכמות בין נתניהו וקרי רחוקות מרחק רב מהקווים האדומים של רבין, עליהם הכריז בנאומו האחרון בכנסת, פחות מחודש לפני הרצח.

* החטא: ציונות - סערת השבוע: אברי גלעד נאלץ למחוק ממכרז לעריכת תכניתו בערוץ 2, את הדרישה "בעל השקפת עולם ציונית". הסיבה – איסור על אפליה על רקע השקפת עולם.

יש משהו מגוחך בכך שבתכנית דעתנית של דעתן יש צורך לשחק את משחק הפוליטיקלי קורקט הזה. מה הטעם בעורך שהשקפתו הפוכה מזו של בעל התכנית? איך בדיוק תראה העריכה? מן הסתם, זו מחיקה כסת"חית, שמשמעותה: אסור לכתוב את זה, אבל יהיה בסדר.

אך לא על כך אני מלין. אני מלין על כך, שבמדינת ישראל, מדינה ציונית, שהקמתה ועצם קיומה היא הגשמת הציונות, כלומר עצם קיומה הוא ביטוי של השקפת עולם, מתייחסים לציונות כאל דעה פוליטית שנויה במחלוקת. האמת היא שהבעיה היא עצם הצורך בהגדרה כזאת, כלומר שרבים מן המועמדים הפוטנציאליים לעריכה אינם דוגלים בהשקפת עולם ציונית.

במציאות נורמלית, יהודי ישראלי שאינו דוגל בהשקפת עולם ציונית, אמור היה להיות כמו אדם בן ימינו הכופר בכך שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. כאשר יש צורך בהגדרה מובנת מאליה כל כך במכרז, וההגדרה הזאת נפסלת, כיוון שבמדינת ישראל הציונות היא דעה פוליטית במחלוקת – אנחנו בבעיה.

* סכר בפני ההידרדרות - "כן, יהודית ודמוקרטית" – זה שם מאמרה של צביה גרינפילד בגיליון השבת של "הארץ". מאמר חשוב מאוד, המתפלמס עם הגישות המציגות סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ומסביר את החשיבות בשמירה על צביונה היהודי של ישראל, מבחינה לאומית ותרבותית.

גרינפילד היא אינטלקטואלית דתית, אפילו מגדירה עצמה כחרדית (אף שגישתה מנוגדת למהות החרדיות) ופעילה פוליטית בשמאל הישראלי, שאף כיהנה בכנסת מטעם מרצ. לאחרונה, היא פרסמה שורה של מאמרים חשובים ב"הארץ", המבטאים את תפיסת השמאל הציוני, להבדיל מגישת השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. מאמריה מנסים להציב סכר בפני ההידרדרות של השמאל הישראלי אל המחוזות המסוכנים של האנטי-ציונות. מאמריה מעוררים פולמוס ומאמרי תגובה, והיא משיבה בתגובות על תגובות, כמו מאמר זה. אני רואה חשיבות רבה במהלך הזה.

בכך מצטרפת גרינפילד לשורה של אינטלקטואלים שמאליים הנלחמים את מלחמת הציונות בתוך מחנה השמאל. היא עצמה הזכירה במאמרה את רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, אלכס יעקובסון ואחרים ואני אוסיף על כך גם את גדי טאוב, ארי שביט ובן דרור ימיני.

כדי להבין את חשיבות מאבקה, ודווקא את חשיבות בחירתה לנהלו מעל דפי "הארץ", כדאי להציץ בעמוד הסמוך לו: מאמר של היורד לגרמניה נעמן הירשפלד המתפלמס עם מאמר קודם של גרינפילד ומטיף לאידיאולוגיה של ירידה; מאמר של שלמה זנד מכחיש העם היהודי, מאמר של מרדכי קרמניצר נגד חינוך יהודי וציוני ובעמודים אחרים בעיתון מאמרי שמאל רדיקלי של רווית הכט, קרולינה לנדסמן ואורי משגב. אסור לשמאל הציוני להפקיר את המערכה. תחזקנה ידיה של גרינפילד.

* סיפור הצלחה ציוני - בשנות המאבק נגד נסיגה מהגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. השתתפתי אז בעשרות או מאות פאנלים, עימותים ורבי שיח עם שוחרי הנסיגה, בכל רחבי הארץ. בין יריביי, היו כמה "בני זוג" קבועים; כאלה שפגשתי שוב ושוב בעימותים.

עם אחד מבני הזוג הללו יצרתי יחסי כבוד הדדי והערכה הדדית. היה זה רן כהן, עמו ביליתי בעימותים רבים. בראש ובראשונה הערכתי את רמתו, רמת טיעוניו וכושר הביטוי שלו – חשתי שניצב מולי יריב ברמה, שמצליח לאתגר אותי מבחינה אינטלקטואלית. אך יותר מכך, הערכתי את העובדה שאני מתמודד עם פטריוט ישראלי, שהמושגים ציונות, התיישבות וביטחון הם המזון האידיאולוגי שלו. הוא טועה, אבל טעותו נובעת מהתפיסה שלו מהי טובתה של מדינת ישראל. לשם השוואה – היו לי לא מעט עימותים עם מוסי רז. לא סבלתי אותו. גם כיוון שהיכולת שלו לשקר בלי להניד עפעף, לזרוק "עובדות" ו"נתונים" שהמציא באותו רגע כדי לשרת את טיעוניו הייתה בזויה בעיניי, אך בעיקר כיוון שהתחושה שלי בעימותים עמו הייתה שניצב מולי נציג סוריה. לא כן רן כהן. אגב, באשר לטעותו הפוליטית של רן כהן – לפני כשנתיים העלו את שנינו לשידור ברדיו על מלחמת האזרחים בסוריה והשלכותיה על ישראל, ונדהמתי לגלות שהוא שייך לקומץ סרבני ההתפכחות.

לקראת צאת ספר אוטוביוגרפי על ילדותו בעיראק, חייו בצל המחתרת הציונית שבה פעלו שני אחיו הגדולים, עלייתו ההרואית המחתרתית לארץ כילד בודד עם אנשי המחתרת, חייו כילד חוץ בגן שמואל והתערותו בחיי הקיבוץ עד בחירתו למזכיר הקיבוץ ושירותו כקצין צנחנים בצה"ל – נערך עמו ראיון רחב היקף במוסף "הארץ". וגם בראיון הזה, נהניתי לקרוא בעיקר את הלהט הציוני והאמונה בציונות, שהולכים ונעשים נדירים היום בחוגי מפלגתו מרצ. כהן הביע הערכה להיסטוריה הציונית, למדינת ישראל. את התקדמותו בחיים מילד פליט שברח מסכנת החיים ליהודי בעיראק, להיותו ישראלי מצליח, קצין בכיר בצה"ל ושר בממשלת ישראל, הוא מייחס לציונות, ומגדיר עצמו כ"סיפור הצלחה ציוני". הנה, ציטוט מדבריו של כהן: "כדי להציל חיים של ילדים ואזרחים בישראל אני מוכן להילחם גם כיום. צנחתי, קפצתי, נלחמתי, יריתי, ספגתי הפגזות והייתי מוכן לעשות את זה בכל נפשי ומתוך נכונות למות למען המדינה והחברה, כי פה נבנה בית לעם". זה לא בדיוק סגנונה של זהבה גלאון. אפילו את תפיסתו המדינית, של מדינה פלשתינאית בקווי 49' הוא מנסח במילים: "על חלק מאדמת ארץ ישראל חי עם פלסטיני ומדינת ישראל צריכה לחיות אתו בשלום. שתי מדינות זו לצד זו". זה לא ניסוח טיפוסי של זהבה גלאון.

תפיסותיו המדיניות של רן כהן מנוגדות לשלי. תפיסותיו החברתיות קרובות לשלי. דבר אחד שהוא אמר בראיון הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא לוקה בהעדר יושרה. הוא האשים את מנחם בגין בכך שהסית את עדות המזרח לשנוא ערבים. זהו שקר וכזב. בגין מעולם לא שנא ערבים. תנועת החרות בהנהגתו הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה בפני ערבים, כבר ב-1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, כשאף מפלגת שמאל ציוני, כולל מפ"ם, לא חשבה על כך. בשנות החמישים והשישים תנועת החירות הובילה, בשיתוף עם מפ"ם ואחדות העבודה, מאבק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. זו השמצה גסה.

דבר נוסף שהפריע לי בראיון, הוא המראיינת, דליה קרפל, עם "שאלות" בנוסח: "מתי לדעתך מדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטיה?" וכד'.

* שברו את קוד הפרטיות - מאז נפילת בנו, טייס הקרב רס"ן יונתן בגין, אביו, בני בגין, מעולם לא אמר דבר עליו ועל אבלו הכבד, בפומבי, בכלי התקשורת. למה? כי זה האיש. דרך חייו היא של אפס חשיפה ציבורית ותקשורתית. כל הופעותיו בתקשורת, ללא יוצא מן הכלל, הן רק בנושאי ציבור. אפילו הרצון הטבעי של הורים שכולים לספר על בניהם כדי שאנשים רבים יידעו עליהם, לא חל על בני בגין. זה האיש, זו דרכו, זו בחירתו ומן הראוי שנכבד אותה.

הצטערתי מאוד ושמחתי מאוד לקרוא ב"ידיעות אחרונות" כתבה על משפחתו. שמחתי על כך ששקריו הנתעבים של "הצל" הופרכו, אך הצטערתי שמי שבחר כל חייו באפס חשיפה של משפחתו ופרטיותו, נאלץ להיחשף כך, בגלל ביריון מנוול ועדת המוני מעריציו. בני בגין עצמו לא התראיין לכתבה. יתכן שהוא ידע על הכתבה, ואם לא – חבריו שכבדו תמיד את בחירתו בפרטיותו המוחלטת הפרו בצדק את הקוד.

אין מילים בפי כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לאלה שציטטו את דברי הבלע של הצל המנוול. אלה שדיברו על בני בגין כמי שחינך את ילדיו לשנאת ישראל. את מי הוא חינך לשנאת ישראל? את בנו הטייס שנפל? את בתו "המתנחלת"? גם בנו ה"שמאלני" רחמנא לצלן, רחוק משנאת ישראל. אף אחד מששת ילדיו אינו מתקרב לתיאור הזה.

למי שלא קרא את הכתבה, אציין רק את העובדות על "בתו שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי", כפי שכתב המנוול ורבבות שוטים ציטטו בחדווה. אותה בת, אביטל, עו"ד במחלקה הפלילית של משרד המשפטים, נשואה למוסיקאי נעם ברטוב והם מתגוררים בירושלים. "חטאה" הנורא, הוא שלאחר נישואיה, הזוג הצעיר שכר לתקופה קצרה דירה באבו גוש.

הבריון המנוול, בן בריתו של המוקיון אורן חזן, התפקד לליכוד, והתחייב לפקוד לפחות 3,000 איש. כמעט כל חברי סיעת הליכוד ובראשם נתניהו, פחדו לצאת נגדו, פחדו לצאת להגנת חברם שנעשה לו שיימינג נתעב כל כך. במקום חוט שדרה, יש להם סמרטוטי רצפה.

* בניגוד לשבועת הרופאים – התעקשותה של ההסתדרות הרפואית להשבית את בתי החולים, למרות שהממשלה הלכה מרחק רב מאוד לקראתם וקיבלה את מרבית דרישותיהם, מצביעה על האצבע הקלה שלהם על הדק השביתה. הקלות הבלתי נסבלת של השבתת מערכת הבריאות, היא סתירה מובהקת של שבועת הרופאים.

מאז ומתמיד יצאתי נגד שביתות הרופאים. הפעם נפגעתי מכך אישית. אבי, ההולך ומאבד את הראיה בעינו האחת שעוד רואה, וזקוק לרצף טיפולי – היה אמור לעבור בדיקה ביום השביתה. קביעת תור, היא דבר מסובך, וכל עכבה, מאיצה את עיוורונו. הוא רק אחד מהמוני סובלים. כל הומניסט הדוגל בצדק חברתי חייב לצאת נגד שביתות כאלו, הפוגעות בעיקר בחלשים בחברה.

* אהוד, אני יכולה להקליט אותך? - על פי החוק החדש שיוזם נתניהו, של איסור הקלטות סתר באופן חד צדדי, היה על שולה זקן לומר לאולמרט: "אהוד, עצור רגע. אני רוצה להפעיל קודם את מכשיר ההקלטה, זה בסדר?" על פי החוק הזה, אולמרט ועוד פושעים רבים ורעים לא היו באים על עונשם.

איני טוען שאין בעיה בתרבות האזנות הסתר, שהיא חלק מתרבות אובדן הסולידריות והאמון. אני מעולם לא הפעלתי הקלטה. אולם הצעת החוק הגורפת, תפעל לטובתם של פושעים ומושחתים, ונזקה לחברה הישראלית רב מתועלתה.

* שופט בראש גדול – השופט דוד רוזן מונה לנציב הביקורת על הפרקליטים. השופט רוזן הוכיח את עצמו במשפט "הולילנד" כשופט אמיץ, נחוש, מגן אמת של שלטון החוק בישראל, נושא שליחות של הדברת השחיתות השלטונית ובעיקר – שופט בראש גדול, הרואה את התמונה הגדולה ולא נותן להתחכמויות משפטפטניות של פרקליטים משומנים לעוות אותה.

* טעות אנוש – חברת ההשמה ל.מ. שפרסמה מודעת דרושים גזענית, הסבירה שהייתה זו טעות אנוש. התחקירן שלי שיחזר את טעות האנוש. אנוש ניסה לכתוב "שליטה בסביבה ממוחשבת – יתרון", ובשל פליטת מקלדת מצערת, יצא לו "לא רוצה אתיופית". אז למה משמיצים אותו שהוא גזען?

* אקורד הסיום של אובמה - ארדואן אמר בסוף השבוע שיש סימנים חיוביים מארה"ב באשר להסגרת גוּלֶן לטורקיה. אני מקווה שזאת התרברבות ריקה של השקרן המוּעד, ושאקורד הסיום של מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, לא יהיה הענקת ראשו של גולן לדיקטטור האיסלמיסטי של טורקיה. גם בלי זה, מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי האיסלם הרדיקלי גרמה לנזק חמור לשלום העולם.

לא שגולן הוא טלית שכולה תכלת. הוא עצמו איסלמיסט ושותפו עד לפני שנים אחדות של ארדואן. אך הסגרתו של מתנגד המשטר מס' 1 של הדיקטטור, לידי הרודן, היא פשיטת רגל מוסרית.  

* נעליים גדולות – במשך שנים אריה מליניאק היה איש הספורט של התכנית "בילוי נעים" בגל"צ, עד שמוטי קירשנבאום החליף אותו. קירשנבאום נפטר ומליניאק חזר, ומה לעשות? אי אפשר שלא להשוות. הם באמת ליגה אחרת.

לעומת קירשנבאום החד, השנון, שכוחו באירוניה המנוסחת באנדרסטייטמנט ובהומור עצמי, בולט מליניאק בגסות רוחו, התלהמותו, בוטותו, הציניות שלו וההומור (הלא מוצלח) על חשבון אחרים, ברמה של "ירידות" של ילדים.

            * ביד הלשון

בית המכס התחתון – את הפינה הקודמת הקדשתי לבית המכס העליון, בגולן, והזכרתי בה את בית המכס התחתון, ליד גשר בנות יעקב.

האמנם המבנה המכונה "בית המכס התחתון" היה בית מכס? הרי בזמן השלטון העות'מני לא עבר שם גבול.

בשיטוט בגוגל, מספר הגרסאות זהה למספר הגורסים. גם בין מומחים שהתייעצתי אתם, הדעות חלוקות.

ההסבר המתקבל על דעתי, הוא מתוך ספרו של נתן שור "תולדות הגולן". המבנה הוא חאן טורקי עתיק, שלצדו נבנתה מצודה קטנה שנהרסה. צבא נפוליאון ששהה במקום תיקן את המצודה. בתקופת השלטון המצרי של מוחמד עלי ואבראהים בנו החאן היה עזוב שכן התנועה בין א"י לדמשק פחתה. עם חידוש השלטון הטורקי, החאן חזר לפעול, ובמקום נגבו דמי מעבר על הגשר. בתחילת תקופת המנדט הצרפתי, היה במקום בית מכס קטן, בנוסף לבית המכס העיקרי, בית המכס העליון. 

* "חדשות בן עזר"