הבלוג של אורי הייטנר

‏28.02.2007

‏י' אדר תשס"ז

לכבוד

ציפי לבני

שרת החוץ,

שלום רב!

הנדון – פירסום שערורייתי באתר האינטרנט של משרד החוץ

במפת מדינת ישראל, המופיעה באתר האינטרנט הרשמי של משרד החוץ, צבוע הגולן בצבעים שונים מצבעה של מדינת ישראל הריבונים, בדומה לשטחים מוחזקים שאין עליהם ריבונות ישראל (יהודה, שומרון ועזה).

לפני 26 שנים, ב-1981, החילה כנסת ישראל את החוק, המנהל והמשפט הישראלי על הגולן, ובכך הפכה אותו לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל הריבונית. גם בית המשפט העליון פסק, שבכל מקרה שבו החוק מדבר על "מדינת ישראל" ההגדרה מתייחסת לגולן כחלק מן המדינה.

מלבד העובדה, החמורה כשלעצמה, שאתר משרד החוץ מציג תמונה עובדתית שקרית, הפרסום באתר מבטא זילות של הכנסת, של החוק, של ישראל כמדינת חוק ושל ריבונותה של מדינת ישראל. זאת, באתר שאמור להיות חלון הראווה השל המדינה, ושמתפקידו לא רק להציג נכוחה את העובדות האמיתיות, אלא גם להבהיר ולהסביר אותן.  

הפקיד שעיצב את האתר מעל מתפקידו, הפר אמונים ונהג בחוסר יושרה ובחוסר ממלכתיות, כאשר הציג מפה מסולפת של המדינה, הבנויה על פי עמדותיו הפוליטיות. איני יודע מי האיש, אך מי שנושא באחריות לכך זו את, בתוקף היותך שרת החוץ.

מן הראוי שהמעוות יתוקן באופן מיידי, והגולן יצבע בצבע זהה לשאר חלקי מדינת ישראל הריבונית.

בברכה,

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל.

העתקים:

אלי מלכה – ראש המועצה האזורית גולן.

סמי בר לב – ראש המועצה המקומית קצרין.

ממשלת ישראל הקימה ועדה להכנת אירועי שנת ה-60 לעצמאות ישראל. יש לצפות לשנה של אירועים שיעלו על נס את הישגי המדינה. אולם יש מקום לשאלה אפיקורסית – האמנם ישראל היא מדינה עצמאית?

הרקב שפשה במשטרת ישראל, כפי שבא לידי ביטוי במסקנות ועדת זיילר, כמו שאר גילויי השחיתות בצמרת השלטון, מציבים סימן שאלה גדול על יציבות שלטון החוק בישראל. אך גם ללא השחיתות – האם במדינת חוק מתוקנת, מסית ומדיח נגד קיום המדינה, דוגמת השייח סלאח לא היה נמצא זה מכבר מאחורי סורג ובריח? מנהיג דתי המטיף לאינתיפאדה – אחרי שבשנים האחרונות נוכחנו לדעת שאינתיפאדה אינה הפגנות, אבנים ובקבוקי תבערה, הוא מסית למרד מזויין נגד המדינה. מנהיג אנטישמי החוזר על הנוראות בעלילות הדם נגד היהודים, בדברו על דם המוסלמים שבמזונם של היהודים, יכול במדינת היהודים להסית בגלוי, ללא הפרעה, בתחושת חסינות. האם זו מדינת חוק? אני חסיד של חופש הביטוי וסבור שיש להיזהר מאוד מהתמודדות באמצעות החוק והמשפט עם התבטאויות, גם התבטאויות קיצוניות ומקוממות. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הדיבור אינו חופש ההסתה וההמרדה נגד המדינה. הרפיסות שמפגינה מדינת ישראל כלפי סלאח, מעוררת סימני שאלה בנוגע לריבונותה של המדינה.

מה שחמור יותר מהרפיסות בהתמודדות עם ההסתה של סלאח, הוא העובדה שמדינת ישראל עומדת להעניק לו ניצחון פוליטי חשוב – כניעה מחפירה בנושא העבודות בשער המוגרבים.

התגובה הראשונה של הממשלה למסע ההפחדה והאיומים שהוביל סלאח בעקבות תחילת העבודות היתה ראויה ונכונה – דחיה על הסף של דברי הבלע, השקר וההסתה ומחוייבות להמשך העבודות. הממשלה אף קיבלה החלטה ראויה, ברוח זו. אולם עוד באותו היום החל הכירסום.

החל בכך ראש העיר ירושלים אורי לופוליאנסקי. כמי שאמון על הדרך החרדית המסורתית, הבזה לריבונות הלאומית ולכבוד הלאומי, ודבקה בדרך הגלותית של "לא לעלות בחומה" ו"לא למרוד בגויים", הוא חיפש בנרות דרך להתקפל מבניית הגשר.

אם נדמה היה שהוא פועל על דעת עצמו, בניגוד למדיניות הממשלה, הוכיח ראש הממשלה, בביקורו בתורכיה, שהוא ומחליפו בעיריית ירושלים עושים יד אחת כדי לחפש דרך, אפילו לא דרך אלגנטית, להתקפל מול האיומים.

החלטתו של ראש הממשלה להזמין משלחת תורכית כדי לבחון את העבודות בשער המוגרבים, מבטאת זילות של ריבונות ישראל על בירתה ירושלים, מצד ראש ממשלת ישראל. גם אם המשלחת התורכית תגיע למסקנה שיש להמשיך בעבודות כיוון שאין הן מסכנות את מסגד אל-אקצא – גם אז, נגרם נזק חמור בעצם הזמנתה של המשלחת. איזו ממשלה ריבונית מזמינה משלחת של מדינה זרה לשפוט את החלטותיה הריבוניות בבירתה?

אך מי פתי ויאמין שהמשלחת התורכית תעז לפסוק כך? האם מישהו מעלה על דעתו, ששעה שהעבודות הפכו לסלע של הסתה כלל מוסלמית נגד מדינת ישראל – נציגות של מדינה מוסלמית תעז ללכת נגד הזרם ולהגן על מדינת ישראל? אין לי כמעט ספק, שהמשלחת התורכית תפסוק נגד העבודות. ומה יהיה אז? האם אולמרט הזמין את המשלחת, כדי להמשיך בעבודות בניגוד למסקנותיה? הרי הדבר יראה ויחשב כהתגרות בתורכיה ועילה למשבר חמור ביחסים בין המדינות. למעשה, בעצם הזמנת המשלחת, גזר ראש הממשלה על הפסקת העבודות, כלומר על כניעה לאיומים האלימים של אויב מבפנים ומבחוץ, שמטרתו להתנקש בריבונות המדינה בירושלים ולמנוע את החפירות הארכיאולוגיות החושפות את העבר היהודי בירושלים ואת זכותו של העם היהודי על העיר ועל הארץ.

במעשהו, כאילו החזיר אולמרט את האימפריה העותומאנית לירושלים. ראש ממשלה של מדינה עצמאית, לא היה עושה מעשה איוולת כזה. האם ישראל היא מדינה עצמאית?

החטא הקדמון היה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. שר הביטחון משה דיין, בהחלטה נמהרת ופזיזה, על דעת עצמו, מבלי שהתייעץ עם איש, הפקיד את הבעלות על הר הבית בידי הוואקף.

במעשה זה, מיסמס דיין את המהות וההזדמנות ההיסטורית שהתגלמו בשלוש מילותיו של מוטה גור: "הר הבית בידינו", המילים שהרטיטו לבו של כל יהודי. אילו ניהול הר הבית היה בידי מדינת ישראל, מדינת העם היהודי היתה מגשימה את חזון הדורות, את ריבונות העם היהודי על ליבת מכורתו, את משאת נפשם של היהודים לאורך כל שנות הגלות. אילו ניהול הר הבית היה בידי ישראל, ניתן היה לנהל במקום חקר ארכיאולוגי מקיף, לחשיפת ההיסטוריה היהודית, ירושלים העתיקה, בתי המקדש, הטמונים בקרקעית ההר. אילו מדינת ישראל היתה מנהלת את הר הבית, מובטח היה חופש הפולחן והדת לכל הדתות, ולא רק למוסלמים, כפי שהדבר קורה היום. אילו ההר היה מנוהל בידי ישראל, היתה נמנעת ההשחתה המכוונת של האוצרות הארכיאולוגיים שבמקום. אילו...

החלטתו של דיין היא בכיה לדורות. אך את הנעשה אין להשיב. המחיר של שינוי ההחלטה כבד מנשוא, ואיננו יכולים להרשותו לעצמנו.

איננו יכולים לתקן את המעוות בעתיד הנראה לעין, אך ביכולתנו לבלום את הסחף, ולעצור את ניסיונם החצוף של הפלשתינאים להרחיב את שליטתם ואדנותם גם מחוץ להר הבית.

למרבה החרפה, שתי זרועות השלטון – המדיני והמוניציפאלי, העדיפו לתת יד להתנקשות בריבונות ישראל על ירושלים. מדינה ריבונית, עצמאית, לא היתה נוהגת כך. האם ישראל היא מדינה עצמאית?

* "מקור ראשון"

"הישיבה החילונית" של בינ"ה היא בשורה גדולה של התחדשות יהודית, של יצירתיות יהודית. היא שיאו, נכון לעכשיו, של המהלך ההולך וקונה שבת בקרב ציבור רחב יותר ויותר – של התחברות יהודים חילונים אל יהדותם, אל מקורות ישראל, אל תרבותם, מתוך מחוייבות ללמוד את המקורות, להפוך בהם, לדרוש אותם, ליצור בהם ומתוכם, מתוך אמונה והבנה שמקורות אלה רלוונטיים לחיינו.

את שם התואר לישיבה -  "חילונית" איני אוהב. מהי חילוניות? חילוניות היא אי-דתיות. אף שסוציולוגית אני נחשב לחילוני, אני מאוד לא מתחבר לתואר הזה. למה לי להגדיר עצמי על דרך השלילה, מה אני לא? על פי מה שאיני עושה, על פי מה שאיני מקיים? והרי יש לי מרכיבי זהות רבים, המבטאים על דרך החיוב את מה שהנני. עצם העובדה שמדובר בישיבה – גם אם לומדיה ומלמדיה מוגדרים סוציולוגית כ"חילונים", סותרת את ההגדרה "חילונית". יש הגדרות טובות יותר, גם אם "סקסיות" פחות, מההגדרה הזו. הוא הדין ב"בתי תפילה חילוניים". אני משתתף מידי פעם בקבלות שבת של קהילת "ניגון הלב" בנהלל, והשתתפתי בקבלת שבת ב"בית תפילה ישראלי" במכללת "עלמא". מצאתי עצמי בחוויה שאין בינה לבין חילוניות ולא כלום – חוויה רליגיוזית לעילא ולעילא, שלא נתקלתי בשכמותה בבתי כנסת אורתודוכסיים וקונסרבטיביים.

לא הייתי נדרש לסוגיה זו, שניתן לפתור אותה כשאלה של טרמינולוגיה, אלמלא הקישור שעשה בשבועות האחרונים יוסי ביילין בין זרם ההתחדשות היהודית בקרב ציבור "חילוני" לבין המאבק האנטי דתי שמאפיין אותו ואת מפלגתו, במסגרת "לובי חילוני" שהוא מקים. ביילין מחבק חיבוק דב את הרנסנס התרבותי היהודי הזה, בניסיון לרתום אותו לאג'נדה פוליטית, שאני רואה סתירה מובהקת בינה לבין אותו רנסנס. האג'נדה המיושנת והבלתי רלוונטית של "הפרדת הדת מן המדינה" – אותה סיסמת סרק רדודה וחסרת תוכן הרחוקה כל כך מההוויה של לאום יהודי ולכן גם של מדינת הלאום היהודית, רחוקה ת"ק פרסה ממגמת ההתחדשות היהודית.

****

מזה למעלה מעשרים שנה, מאז שחרורי מצה"ל והצטרפותי לקיבוץ, אני שותף למעגלי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה. בראשית הדרך, הייתי חצוי בהערכת התופעה. מצד אחד, התחברתי מאוד לצימאון הרב לשורשים היהודיים ולתרבות היהודית ולמרד בכפיית הנתק מהם. מצד שני, התקשיתי להתחבר לרטוריקה האנטי דתית; להתרסה נגד האורתודוכסיה ש"לקחה מונופול על היהדות" (מי לקח מונופול? מי שזנח לשווא את הניגון העניק את המונופול למי שדבק בו) ולהתהדרות חסרת הענווה על כך ש"אנו היהדות האמיתית", שהזכירה לי וויכוחים ברמה של "שלי יותר גדול". למען האמת, די סלדתי מהיוהרה הזאת. היום, במרחק הזמן, אני דווקא מתייחס אליה ביתר סלחנות – היה זה שלב חיוני בהתבגרות; מעין התרסת גיל ההתבגרות, של מי שרצה דריסת רגל ביהדות ואמירה "אני כאן וזה שייך לי"; התרסה של שכנוע עצמי הנובע מחוסר ביטחון. עובדה, ככל שאותם לומדים ומתחברים ליהדותם חשו ביטחון עצמי רב יותר, ההתרסה נעלמה ואת מקומה החליפה התחברות עם דתיים. זאת, מאחר והלימוד וההעמקה במקורות ישראל, יצרו שפה משותפת ואפשרו גשר תרבותי בין המגזרים.

במשך שנתיים נטלתי חלק בבית המדרש "ניגון", המשותף למדרשה ב"אורנים" ולישיבת מעלה גלבוע. בשש השנים האחרונות אני מוביל ומארגן פעילות ענפה של  התחדשות יהודית בגולן – רובה ככולה משותפת לחילונים ודתיים. החיבור הזה הוא העושה את היופי ואת החוויה בלימוד. דווקא הלימוד המשותף, שבו אנשים מעולמות שונים והשקפות עולם שונות מסוגלים לשבת יחד ולדרוש, כל אחד בדרכו, את המקורות, והכל בכבוד הדדי ופתיחות אמיתית, הוא המהפכה התרבותית המשמעותית ביותר. יש מקום, כמובן, גם ללימוד נפרד בכל מגזר, אך מן הראוי שגם הוא יהיה חלק מתהליך של יצירת גשר בין הזרמים.

ההוויה הזו כל כך רחוקה מ"הלובי החילוני" נוסח ביילין. יהיה זה אבסורד להמיר את הגשר התרבותי ההולך ונוצר בין חילונים ודתיים, ב"גשר ביילין" של מאבק אנטי דתי.

****

לא תמיד היה ביילין אנטי דתי. כאשר היה במפלגת העבודה, הוביל בתוכה את האג'נדה היונית נוסח מרצ, אך בנושאי דת ומדינה היה רחוק מאוד מהמיליטנטיות המרצית. בכנסת ה-14 ניסח ביילין, יחד עם הח"כ הדתי של "הדרך השלישית" אלכס לובוצקי את "הסכם ביילין לובוצקי" – טיוטת אמנה משותפת לחיים משותפים בין חילונים ודתיים בישראל. אמנה זו, הדומה ברוחה לאמנת הקיבוץ הדתי ול"אמנת מדן – גביזון" היא היפוכה של מגמת המיליטנטיות האנטי דתית שאימץ ביילין עם הצטרפותו למרצ. היום, כאשר ביילין נאבק על מנהיגותו במרצ, הוא מנסה לרתום למאבקו בדתיים דווקא את מי שמהווים גשר בין העולמות. אני מקווה מאוד, שהאנשים האמונים על ההתחדשות היהודית לא יתפתו ולא יפלו למלכודת הזו.

... ובכלל, ייטיבו אנשי תרבות, חינוך ורוח ככל שיתרחקו מחיבוקי דב של פוליטיקאים.

 * "הקיבוץ"