הבלוג של אורי הייטנר

החטא הקדמון היה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. שר הביטחון משה דיין, בהחלטה נמהרת ופזיזה, על דעת עצמו, מבלי שהתייעץ עם איש, הפקיד את הבעלות על הר הבית לידי הוואקף.

במעשה זה, מיסמס דיין את המהות וההזדמנות ההיסטורית שהתגלמו בשלוש מילותיו של מוטה גור: "הר הבית בידינו", המילים שהרטיטו לבו של כל יהודי. אילו ניהול הר הבית היה בידי מדינת ישראל, מדינת העם היהודי היתה מגשימה את חזון הדורות, את ריבונות העם היהודי על ליבת מכורתו, את משאת נפשם של היהודים לאורך כל שנות הגלות. אילו ניהול הר הבית היה בידי ישראל, ניתן היה לנהל במקום חקר ארכיאולוגי מקיף, לחשיפת ההיסטוריה היהודית, ירושלים העתיקה, בתי המקדש, הטמונים בקרקעית ההר. אילו מדינת ישראל היתה מנהלת את הר הבית, מובטח היה חופש הפולחן והדת לכל הדתות, ולא רק למוסלמים, כפי שהדבר קורה היום. אילו ההר היה מנוהל בידי ישראל, היתה נמנעת ההשחתה המכוונת של האוצרות הארכיאולוגיים שבמקום. אילו...

החלטתו של דיין היא בכיה לדורות. אך את הנעשה אין להשיב. המחיר של שינוי ההחלטה כבד מנשוא, ואיננו יכולים להרשותו לעצמנו.

איננו יכולים לתקן את המעוות בעתיד הנראה לעין, אך ביכולתנו לבלום את הסחף, ולעצור את ניסיונם החצוף של הפלשתינאים להרחיב את שליטתם ואדנותם גם מחוץ להר הבית. הסוגיה התורנית היא חפירות ההצלה באזור שער המוגרבים. אסור לנו לגלות סדקים שיתפרשו כנכונות להתקפל בפני ההסתה ועלילות השקר של הקנאות האסלאמית.

מדינת ישראל היא מדינה נאורה, ואל לה לאפשר לפונדמנטליזם קנאי לעצור את התפתחותה המדעית והתרבותית ולדרדר אותה אל חשכת ימי הביניים. אך אין המדובר כאן רק בהגנה על המחקר המדעי. המלחמה המוסלמית נגד הארכיאולוגיה בירושלים, נובעת מהרצון למנוע חשיפת ההיסטוריה היהודית במקום. מכחישי המקדש, מכחישי יהדותה של ירושלים, בדומה למכחישי השואה, לא יבחלו בכל דרך שקרית כדי לערער את זכותנו על הארץ. ואילו לנו, למדינת ישראל, יש אינטרס עליון לחשוף את ההיסטוריה היהודית של א"י בכלל ושל ירושלים בפרט, ולהעמיק את שורשינו במולדת.

אני מקווה מאוד, שהחלטת הממשלה מהיום תקויים, וגם אם הפלשתינאים ינסו להפעיל אלימות, ישראל לא תיכנע ולא תתקפל.

****

פרשת העבודות באזור שער המוגרבים הציפה גם בעיה פוליטית, שהינה בראש ובראשונה בעיה ביטחונית – זהותו של שר הביטחון.

אי התאמתו של פרץ לתפקיד היא כבר אקסיומה ידועה, המקובלת על הכל ואינה זקוקה עוד להוכחה. אולם בקריאתו המופקרת להפסיק את העבודות שבר האיש את כל השיאים.

מי שמוכן לפגוע באינטרס לאומי מובהק כל כך, כדי לזכות בעוד כמה קולות של ערבים בפריימריס, מעיד על עצמו, שכל יום שהוא מכהן עדיין במשרד הביטחון, הוא סכנה ביטחונית של ממש. כמה זמן ישראל יכולה עוד להשלים עם מציאות של שר ביטחון, הנעדר כל שיקול דעת בוגר?

... כמה ימים נותרו עד הפריימריס?

   * הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il

אורית, שלום!

עם כניסתך לחיים הפוליטיים, ניתנה לך הזדמנות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל. ספק בידי, אם את עצמך היית מודעת להזדמנות הנקרית בפניך בשבועות הקרובים, להטביע חותם של ממש על עתידה של המדינה. כוונתי לחברותך בוועדה למינוי שופטים.

חברות זו מקנה לך עוצמה אדירה. בתקופה זו, כאשר הוועדה עומדת למנות חמישה שופטים לבית המשפט העליון, עוצמה זו היא חסרת תקדים. ובמקום הזה, בעיתוי הזה, הרכב הוועדה מעניק לידייך את האפשרות להיות לשון המאזניים. במקרה זה אין המדובר בלשון מאזניים שיקבעו אם פלוני או אלמוני יהיה שופט, אלא בקביעת פני בית המשפט העליון, ולפיכך גם פני החוק, המשפט והצדק בדמוקרטיה הישראלית לשנים רבות. במקרה זה מדובר בלשון המאזניים עליהן מונחות שתי חלופות. האחת, שבית המשפט העליון יהיה גם בשנים הבאות "הבית" שמישאל חשין קיבל בירושה מאביו, או הבית של כל אזרחי ישראל. האם בית המשפט העליון יהיה מועדון סגור רק לחברי קבוצה אחת בחברה הישראלית וייתן ביטוי רק לדעה אחת במגוון הדעות בציבוריות הישראלית, או שיהיה זה בית משפט פתוח לזרמי אוויר ומשבי רוח מגוונים, לגישות שונות, לאנשים שאינם בהכרח אנ"ש.

אבן הבוחן היא בחירת רות גביזון לבית המשפט העליון. מדוע אני מעמיס על בחירתה של מועמדת אחת משא כה כבד? מדוע יש להתייחס לבחירתה כך, ולא כתמיכה או התנגדות בעוד מועמדת, אחת מרבים?

הסיבה לכך, היא שאיש אינו מערער על כך שאין מתאים ממנה לתפקיד. מדובר בענק משפטי -  במשפטנית דגולה והוגת דעות משפטית מוערכת מאוד בקנה מידה עולמי. מדובר במשפטנית מבריקה, מקורית, יצירתית ובלתי שגרתית. מדובר באישיות כריזמטית וסוחפת שעשויה להעניק הרבה יוקרה לבית המשפט העליון. מדובר באחד האנשים המזוהים ביותר בארץ ובעולם עם זכויות האדם והאזרח (היא גם מייסדת האגודה הישראלי לזכויות האדם והאזרח); תחום שהיא בקיאה בו מאוד, מחוייבת לו מאוד, אך לא בצורה פשטנית, סיסמאתית, פלקטית ודמגוגית, אלא תוך הבנת המורכבות של זכויות האדם כחלק ממכלול שלם של העולם המורכב. 

רות גביזון היא ממש מועמדת מושלמת לתפקיד, והבחירה בה מובנת מאליה, לכאורה. אך למרבה הפלא, סיכוייה להיבחר נמוכים למדיי. למה? כיוון ששופטי בית המשפט העליון מתנגדים בכל תוקף לבחירתה. ומדוע הם מתנגדים, ומדוע בכזה תוקף?

אהרון ברק אמר את הדברים בבירור – הוא מתנגד לבחירתה, כי "יש לה אג'נדה". אכן, מדובר באישה דעתנית מאוד. האם זו מגרעת? בעיניי, זו נקודת זכות. אולם האם היא

היחידה שיש לה אג'נדה בבית המשפט העליון? הרי בכל תולדות בית המשפט העליון לא כיהן בו אדם שראוי לתואר "שופט עם אג'נדה" יותר מאהרון ברק עצמו. מדוע אם כן הוא

מתנגד כל כך למינויה? מסיבה אחת - האג'נדה שלה שונה משלו.

אהרון ברק בנה בית משפט עליון חד אג'נדאי, בצלמו ובדמותו. הוא נעל את דלתותיו בפני מי שחולק על דרכו, ובוודאי מפני משפטן בעל שיעור קומה, שעלול להוות משקל נגד לדומינטיות שלו, או של יורשתו. למשל, רות גביזון. התוצאה היא פגיעה של ממש בדמוקרטיה. זוהי גם פגיעה משמעותית ברמתו של בית המשפט. המחלוקת היא לב לבו של הליך שיפוטי ראוי. הדין והדברים הם מרכיב חיוני מאין כמותו בעשיית דין. השיג והשיח המשפטי הם תנאי הכרחי למשפט איכותי.

בחלק ניכר מנקודות המחלוקת בין רות גביזון לבין ברק ובייניש, אני מזדהה עם דרכה של גביזון. איני יודע מה דעתך, אורית, בסוגיות אלו. אולם השאלה אינה אם את מצדדת בעמדותיה של גביזון, אלא האם את סבורה שיש מקום בבית המשפט לדעה אחרת משל ברק ובייניש ולכך שהיא תיוצג בידי אדם ברמתה של גביזון.

אני מאזין לפרשנויותיו של חנן קריסטל ברדיו, בהן הוא מנתח את עמדותיהם הצפויות של חברי הוועדה למינוי שופטים. אותך, אורית, הוא אינו סופר. כלומר, הוא סופר אותך כמובנת מאליה, כשפוטה של השופטים, כמריונטה של דורית בייניש, כאסקופה הנדרסת. הוא מתייחס אליך כאל מי שבהכרח ילך בתלם, כחברת מפלגה נאמנה... כך הוא מתייחס אליך וכך גם המוני מאזיניו.

אני מכיר אותך שנים רבות, וספק בידי אם את אכן כזאת. נפלה בידייך הזדמנות אמיתית להשפיע על החברה הישראלית. האם מול הזדמנות זו תעדיפי לפעול כרובוט המופעל על פי ציפיות "המשמעת הסיעתית", או כאדם חושב ועצמאי?

בשבועות האחרונים, המערכת המשפטית בישראל נמצאת בלב הדיון הציבורי והתקשורתי. בעיניי, האירוע החשוב ביותר בדיון הזה, אולי ברמה של אירוע מכונן, הוא הראיון של מישאל חשין בו תקף את מינויו של פרופ' פרידמן לשר המשפטים. הפתיל של חשין קצר, ולשונו משחררת במהירות את מה שרבים מאוד מבין עמיתיו חושבים ולא יאמרו.

יותר משחמורים היו דברי האיום המתלהמים, הביריוניים, האלימים שאמר, אודות גדיעת היד, חמורים היו דבריו על הבית עליו הוא מגונן – הבית של אבא שלו, הבית שלו. הוא אמר בגלוי את מה שיריבי בית המשפט טוענים כל השנים: שבית המשפט הוא מועדון סגור של קבוצה קטנה, המתייחסת לבית המשפט כאל אחוזתה הפרטית ולא מאפשרת דריסת רגל בתוכו, למי שאינו שייך לה. והנה, לא רק את בית המשפט היא חוסמת, היא מנסה גם לקבוע מי יהיה הדרג הפוליטי הבכיר במערכת המשפטית – שר המשפטים.

דבריו אלה של חשין, מחייבים פתיחת חלונות בית המשפט ואיוורורו באנשים חדשים ובדעות חדשות. אין מתאימה מרות גביזון, בעת הזאת, לתפקיד הזה.

את, אורית, עשויה להיות לשון המאזניים בהכרעה הזאת. את, בקולך, עשויה להחזיר את אמון הציבור בבית המשפט או לדרדר אותו לשפל חסר תקדים, שעלול לסכן את הדמוקרטיה הישראלית. נפלה בידייך זכות גדולה, להיות האיש שיכריע בסוגיה היסטורית זו. כולי תקווה שיהיו לך העוז והחכמה להוכיח שאת ראויה לזכות הזאת.

בהערכה,

אורי הייטנר.

                                                                       * "שווים"

"אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי... אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו".

את הדברים הבריוניים, האלימים, המתלהמים האלה, אמר המשנה לנשיא בית המשפט בדימוס מישאל חשין בראיון רדיו. דברים אלה היו שיאו של גל ההפחדה והדה-לגיטימציה לשר המשפטים הפרופ' דניאל פרידמן, מרגע היוודע דבר בחירתו.

לא פעם הבעתי סלידה מהביטוי "כנופיית שלטון החוק", אבל בימים האחרונים אני רואה בפירוש התנהגות כנופייתית, של מי שאינו בוחל באמצעים כדי להגן על דרכו מפני פתיחתה לדיון ציבורי, מפני ערעור עליה, מפני הצגת דרך חלופית, ובעיקר מפני מי שעלול להשפיע בדרך חלופית.

האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש "הבית" שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים.

****

לפני שנים לא רבות, הבית שלי, האמיתי, הפיסי, הקהילתי – פשוטו כמשמעו, לא כמטפורה, היה בסכנה. ממשלות ישראליות, שניסו להגיע להסכם על נסיגה מהגולן, הניפו את ידם על ביתי. הם גמרו אומר להחריב את ביתי, את יישובי, את מפעל החיים של חבריי ושלי.

בשנות המאבק על הגולן, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. במסגרת תפקידי הרביתי להתראיין בכלי התקשורת. מעולם לא עלה על דעתי להשתמש בסגנון כה מתלהם, לאיים בגדיעת ידו של מי שמרים ידו על ביתי.

מה היה קורה אילו הייתי אומר דברים כאלה בראיון לרדיו? מן הסתם, בתוך דקות ספורות היה עולה לשידור הפרשן הפוליטי, סליחה – ה"משפטי", משה נגבי, והיה מציין את שנות המאסר הנקובים בחוק על עבירת הסתה, איום על אנשי ציבור וכו'.

אבל יש מי שלהם מותר. להם הכל מותר.

****

"למערכת המשפטית יש שתי דרכים להתמודד עם המהלומה של מינוי פרידמן: להכנס לתוך הבונקר ולהמתין לחילופי ממשלות, או לזרז את ההליכים הפליליים נגד אולמרט, ולחתור ביתר שאת להפלתו, שתגרור גם את הליכתו של פרידמן".

ציטוט זה ממאמר ב"הארץ" ממש מחריד. משתמע ממנו, ששיקולי מערכת אכיפת החוק בחקירתו של ראש הממשלה, אינם ענייניים ולא יתבססו על ראיות בלבד, אלא הם כלי פוליטי שנועד להביא לחילופי שלטון בישראל. אם הדברים נכונים, הרי מדובר בלא פחות מפוטש.

מדובר בסך הכל במאמר של עיתונאי. מדוע יש להתרגש מכך?

העיתונאי שכתב זאת, אינו שייך לעיתונאים הנוהגים לבקר את בית המשפט העליון ולגנות את "כנופיית שלטון החוק". אין זה מאמר של בן דרור ימיני, למשל. את המאמר כתב יוסי ורטר, במאמר בו יצא חוצץ נגד המינוי. כותרת המאמר היא "כמו טלי פחימה לראש השב"כ". איזו חוצפה ועזות מצח – להשוות את שר המשפטים לבוגדת ומשת"פית של מחבלים רוצחים.

והנה, אותו עיתונאי מנסה לחשוב כיצד ניתן להגן על "הבית" מפני מי שמרים עליו את ידו ומציע דרך מעשית כיצד לגדוע את היד. יתכן שאין שחר לדברים, אך העובדה שהשערה כזאת נשמעת סבירה, לגיטימית ומקובלת, ממש מחרידה.

****

מבקרי מינויו של פרידמן מביעים חשש משר "לעומתי" לבית המשפט. התנהגותם החונטאית של מתנגדי המינוי, שהתגייסו "להגן על הבית" וכל אמצעי כשר בידיהם, מעידים יותר מכל על הצורך בביקורת על בית המשפט, בוויכוח ציבורי על בית המשפט ודרכו ובאיוורור המערכת המשפטית לרוחות חדשות. דווקא מסע ההסתה והדה-לגיטימציה שנעשה בימים האחרונים לפרופ' פרידמן, מעיד על חשיבות הבחירה באדם כמותו לתפקיד שר המשפטים. 

* הפורטל לשיוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il