הבלוג של אורי הייטנר

אזרחי מדינות האיחוד האירופי, הלכו בשנים האחרונות פעמיים לקלפיות – פעם אחת כדי להצביע על תכנית מסטריכט ופעם כדי להצביע על אימוץ האירו, המטבע האירופי.

ומעניין, שבשום מקום לא נאמר שמשאלי עם מנוגדים לדמוקרטיה. בשום מקום לא נאמר שבדמוקרטיה ייצוגית אין מקום למשאלי עם. לא נאמר שמשאלי עם מתאימים לדיקטטורה. משום מה, המומחים במדינות אירופה אינם מבינים את מה שמבינים המומחים שלנו.

בישראל, כל אימת שעולה על הפרק רעיון לקיים משאל עם, מיד נשמעת הטענה האבסורדית שהדבר מנוגד לדמוקרטיה. רק בישראל העלאת סוגיה להחלטת הריבון, אזרחי המדינה, מוצגת כרעיון בלתי דמוקרטי.

שוללי משאל העם טוענים שהוא מקובל במדינות, שבהן התוצאה מתקבלת ברוב של 99%. אכן, יש דוגמאות כאלו. אולם באותן מדינות מתקיימות גם בחירות, ומנהיגי המדינה נבחרים ברוב של 99%. האם על פי אותו עיקרון יש לבטל את הבחירות בישראל ובמדינות הדמוקרטיות? כמובן שאיש לא יעלה על דל שפתיו רעיון אווילי כזה. הרי ברור לכל, שבאותן מדינות הבחירות אינן אלא מראית עין של בחירות, ואין כל דמיון וקשר בינן לבין בחירות דמוקרטיות. הוא הדין במשאל עם. במקום שבו הבחירות אינן בחירות גם משאל העם אינו משאל. ברור שבמדינות הבוחרות פה אחד את אסד, קסטרו, סדאם חוסיין, קדאפי ודומיהם בבחירות, כך נראות הבחירות וכך נראים המשאלים. אולם בדמוקרטיה אמיתית הבחירות אמיתיות והגונות והוא הדין במשאלי העם.

הטענה שמשאל עם סותר את רעיון הדמוקרטיה הישירה אינה נכונה. משאלי העם אינם תחליף לפרלמנט. הפרלמנט פועל, מחוקק, מקבל החלטות, קובע מדיניות. משאל העם הוא צעד חריג, הנעשה רק בנושאים כבדי משקל במיוחד, שראוי להביאם להכרעת העם. יתר על כן, משאל העם אינו אמור לעקוף את הפרלמנט. אין לאפשר מצב שבו הממשלה עוקפת את הפרלמנט, ומביאה לאישור העם סוגיה שאין לה בה רוב בפרלמנט. רק סוגיה שהיה לה רוב בפרלמנט, תוכל להגיע למשאל עם. אם נציגי העם אינם מאשרים את ההצעה, אי אפשר יהיה לקבלה. אולם אם הם אישרו אותה, יש מעליהם ערכאה גבוהה יותר – ציבור הבוחרים.

אינפלציה במשאלי עם תוזיל אותם והם יאבדו את ערכם. יש לקיים משאל עם על הנושאים הבאים: א. שינוי בריבונות המדינה. כך, למשל, היה בשתי הדוגמאות שהצגתי בראשית דבריי. במקרים אלה ויתרה המדינה על מקצת ריבונותה לטובת האיחוד האירופי. שינוי הריבונות כולל גם קביעת גבולות המדינה, סיפוח שטחים לריבונות המדינה או נסיגה משטחים שבריבונותה וכו'. ב. קבלת חוקה. ג. החלטה רבת חשיבות, המנוגדת למנדט שהעם נתן לשלטון. ד. כל נושא נוסף שהפרלמנט יחליט עליו.

בישראל לא נערך מעולם משאל עם ואין חוק המאפשר משאל עם. אולם תביעות למשאל עם עלו פעמים רבות, החל בהסכם השילומים עם גרמניה וכלה בתכנית ההתנתקות. הסוגיה היחידה שלגביה התקבלה החלטה על משאל עם היתה האפשרות להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. יצחק רבין, שטרם בחירתו לראשות הממשלה עלה לגולן ונשבע אמונים לשמור עליה בריבונות ישראל, כי נסיגה ממנה היא הפקרת ביטחון ישראל, כהגדרתו, שינה את טעמו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. בהגינותו, הוא הודיע שמאחר ואין לו מנדט לנסיגה מהגולן, אם יהיה הסכם כזה, הוא יובא להחלטת העם. שמעון פרס ואהוד ברק חזרו על התחייבות זו. ברק דיבר על אפשרות זו גם בנוגע למו"מ עם הפלשתינאים.

ב-1999 חוקקה הכנסת חוק, על פיו נסיגה משטח שבריבונות המדינה מחייבת תמיכה של 61 ח"כים ומשאל עם. הסעיף הנוגע למשאל עם מותנה בחקיקת חוק משאל עם. אף שחלפו מאז 8 שנים, הכנסת טרם חוקקה את החוק.

באותן שנים עלו הצעות רבות לנסיגה משטחים ריבוניים של המדינה. אהוד ברק הציע לסגת מהגולן וממזרח ירושלים, ובמסגרת חילופי שטחים לסגת משטחים בנגב, כמו חלוצה. אביגדור ליברמן ואחרים הציעו נסיגה מואדי ערה במסגרת חילופי שטחים עם הפלשתינאים. כל עוד לא חוקק חוק משאל עם, ניתן להתחכם ולבצע שינויים אלה בריבונות ללא משאל.

אני סבור שגם סיפוח לריבונות מצדיק משאל עם. השטחים עליהם החיל בן גוריון את ריבונות ישראל אחרי מלחמת העצמאות, כל השטחים שמחוץ לקווי החלוקה של האו"ם מ-47' (ירושלים המערבית, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מן הנגב ועוד), סופחו בהחלטת שר הביטחון. על מזרח ירושלים הוחלה הריבונות בהחלטת ממשלה. על הגולן הוחלה הריבונות בהחלטת הכנסת. מן הראוי לעלות מדרגה נוספת ולקבוע שסיפוח שטחים נוספים יחייב משאל עם. והרי בשנים האחרונות עלו הצעות להחלת ריבונות ישראל על גושי ההתיישבות הגדולים ביש"ע ועל בקעת הירדן.

כל אימת שעלתה על סדר היום הצעה לדרוש משאל עם על נושא, נשמעה הטענה המגוחכת והמופרכת אודות חוסר הדמוקרטיות שבמשאל. את הטענה הזאת העלו חוגים במערכת הפוליטית, התקשורתית והאקדמית, שחששו שעמדתם לא תתקבל במשאל. העדר חוק המסדיר את נושא משאל העם מספר החוקים של מדינת ישראל, הוא מחלת ילדות של הדמוקרטיה הישראלית. הגיעה השעה שנתבגר, ונאמץ את שיטת משאלי העם, כמקובל במתוקנות שבדמוקרטיות.

 www.bsh.co.il

כרוניקה של אירועים מן הימים האחרונים:

* נתוני הגיוס מעידים על עליה דרמטית במספר המשתמטים משרות בצה"ל בתואנת "תורתם אומנותם", בעקבות עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. מדובר בפרזיטיות, של מי שבשל כעסו על מדיניות הממשלה, מחליט שהוא פטור מלהגן על המדינה ואזרחיה מפני האויב. אחרים ילחמו להם, והם יחרישון, הרי הם כועסים. מה, אסור לכעוס?

* הטלוויזיה מראה תמונות מצמררות של צעירה יהודיה בחברון המתעמרת בפלשתינאית מבוגרת. היא מחרפת ומגדפת אותה. "שר-מו-טה" היא קוראת לה שוב ושוב. התנהגות דוחה, מופקרת, לא אנושית, לא יהודית, חצופה. יש יהדות בלי דרך ארץ?!

* ח"כ טרטמן מתבטאת בגזענות דוחה נגד מינוי שר מטעם מפלגה פטריוטית וציונית, שכל חטאו הוא עובדת היותו ערבי. עזמי בשארה, אחמד טיבי ודומיהם פסולים לכל קואליציה וממשלה בשל עמדותיהם האנטי ישראליות. באותה מידה פסולים יהודים החושבים כמותם, אם הם אנשי חד"ש, "גוש שלום" או "נטורי קרתא". אבל פסילת אדם בשל לאומיותו, גזעו, דתו? כך, במדינת העם שהנחיל לאנושות את ערכי "ואהבת את הגר", העם המצווה לזכור "כי גר היית בארץ מצרים"?

* יונתן בשיא, שנולד בקיבוץ שדה אליהו וחי בו כל ימיו, שהוא ומשפחתו היו פעילים ומעורבים ומעמודי התווך של הקיבוץ במשך עשרות שנים, נאלץ לעזוב את הקיבוץ (בשלב זה לשנתיים) עקב התנכלויות לו ולמשפחתו מצד חברים בקיבוץ, עקב תפקידו כראש מנהלת סל"ע. קהילה יהודית אינה יכולה לסבול חילוקי דעות בתוכה?! אדם נאלץ לעזוב את קהילתו?! יהודים מגרשים יהודי?!

לכאורה, כרוניקה מקרית. לא כל מי שעורק מן המלחמה ומשתמט מצה"ל בעקבות ההתנתקות, תומך באלימות של הצעירה מחברון. לא כל מי שהתנכל ליונתן בשיא, מצדד בדבריה הגזעניים של טרטמן. אולם המשותף לכולם הוא מארת הקיצוניות.

אין בישראל מחנה קיצוני ומחנה מתון. בכל מחנה בישראל יש גורמים מתונים וקיצונים. הגורמים המתונים, השקולים, מאפשרים קיום חברה ואומה חרף חילוקי הדעות. הגורמים הקיצונים, הפנאטים, אינם מאפשרים זאת ולכן הם עלולים להמיט אסון על החברה הישראלית, על מדינת ישראל. הקיצונים בכל מחנה גורמים נזק עצום בעיקר למחנה אותו הם, כביכול, משרתים.

אני יכול להוכיח כיצד הקיצוניות מזיקה מבחינה אינטרסנטית תועלתנית. אני יכול להסביר שדבריה של טרטמן הן חגיגה לכל עוכר ישראל ושונא הציונות. כל מי שירצה להציג את הציונות כגזענות יהפוך את דבריה לטקסט יסוד. אני יכול לצטט את העיתונאי שכתב שמי שצפה בכתבה בערוץ עשר על הצעירה מחברון, אינו זקוק עוד לקרוא מאמרים השוללים את מפעל ההתנחלות. אני יכול להציג את ההשתמטות מימין כתירוץ המצדיק את ההשתמטות משמאל (ולהיפך). אבל הנזק התועלתני הוא נזק משני. הנזק העיקרי אינו לתדמית אלא לדמות. הקיצוניות הזאת מנוגדת לכל מה שראוי שנחנך את ילדינו. הרי אם דמותה של החברה הישראלית תהיה הדמות של הקיצוניות שבאה לידי ביטוי בכרוניקה שהצגתי, תהיה זו דמות מפלצתית; לא אנושית ובוודאי לא יהודית.

בכל אדם יש יצר של קיצוניות, של פנאטיות, של שנאה, של חייתיות. זה יצר הרע שבאדם. מותר האדם מן הבהמה, בכוחו לרסן את יצריו הרעים. ומבחנה של חברה, הוא היכולת לרסן ולדכא את יצר הרע הקולקטיבי שבתוכה.

ובערת הרע מקרבך.

 * "מקור ראשון"

חידה: "בכל קבינט שבו יכהן יהודי כראש הממשלה יכהן ערבי כסגן ראש הממשלה ולהיפך". מי כתב את הדברים האלה? יוסי שריד? יוסי ביילין? שמא – עמיר פרץ?

את הדברים האלה אמר אבי הימין הציוני, זאב ז'בוטינסקי (ז'בוטינסקי, "חזית המלחמה של עם ישראל?", ע' 186). מן הסתם, הוא לא כיוון בדבריו למציאות הנוכחית, של מלחמה מתמשכת בין ישראל לערבים ושל אי הכרת הערבים בזכות קיומה של מדינה יהודית. למציאות זו השלכות משמעותיות על מצבם של ערביי ישראל, שמדינתם מצויה במלחמה עם עמם. למשל - ברור שבמצב זה, אי אפשר לממש משפט נוסף שכתב ז'בוטינסקי באותה פרק, "השתתפות פרופורציונלית גם בחובות שמטילה המדינה וגם בטובות ההנאה שהיא מעניקה", שהרי שירות צבאי של הערבים אינו מעשי (אם כי ראוי שיעשו שרות אזרחי חלופי).

אולם הדברים הללו הם החזון, הם כוכב הצפון של מדינה יהודית ודמוקרטית, על פי תפיסתו. תפיסה זאת באה לידי ביטוי גם בשירו "שמאל הירדן" ("שתי גדות לירדן"): "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". אנו מפוכחים היום הרבה יותר מז'בוטינסקי. ויתרנו על עבר הירדן המזרחי וקיימת בתוכנו הסכמה רחבה (גם אם לא מלאה) שאין מנוס גם מחלוקת א"י המערבית. אך משמעות החזון הז'בוטינסקאי בימינו הוא זכויות אזרח מלאות למיעוט, בשטח הריבוני של מדינת ישראל.

ז'בוטינסקי לא היה היחיד שדגל בגישה זו. זו היתה גישתו של הרצל, זו היתה גישתה של תנועת העבודה לדורותיה, זו היתה גישתו של בגין, תלמידו של ז'בוטינסקי וממשיך דרכו. זו דרכה ההיסטורית של הציונות. זו האידאולוגיה הציונית במיטבה.

הסיטואציה הקיומית של ישראל, כמדינה בסכסוך דמים מתמיד ובמאבק על עצם קיומה, מקשה על מימוש החזון. אך אסור לוותר על החלום, וככל שהדבר אפשרי, יש להתקדם להגשמתו.

מינויו של ח"כ ראלב מג'אדלה לשר בממשלת ישראל, הוא יום חג לדמוקרטיה, אך הוא גם יום חג לציונות. יתכן שהשיקולים של עמיר פרץ היו אלקטורליים אישיים בלבד, אך גם אם כך הדבר, יש חשיבות רבה בעצם ההחלטה התקדימית. מינויו של שר ערבי, לראשונה בתולדות המדינה (בממשלת שרון הראשונה כיהן שר דרוזי, סלאח טריף) נעשה באיחור רב. מינוי זה מממש את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

רוב הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל הוא במפלגות אנטי ישראליות. גישתם באה לידי ביטוי בוטה במלחמת לבנון השניה. מפלגות אנטי ישראליות פסולות לכל שותפות בקואליציה. מבחינה זאת, אין כל הבדל בין הח"כים הערביים עזמי בשארה ואחמד טיבי, לבין הח"כ היהודי דב חנין, נציג חד"ש.

מג'אדלה הוא חבר במפלגה ציונית פטריוטית והוא ראוי בהחלט לייצגה סביב שולחן הממשלה. מי ששולל את מינויו רק בשל היותו ערבי, אינו אלא גזען.

דבריה הגזעניים של ח"כ אסתרינה טרטמן נקלים ונפסדים. אך מה שקומם אותי יותר מכל, הוא שהדברים נאמרו בשם ... הציונות. אף פוסט היסטוריון אנטי ציוני לא היה מנסח טוב יותר את הדברים, בבואו להשמיץ את הציונות ולהציגה כגזענית. הטקסט של טרטמן הוא מתנה לכל אנטי ישראלי ואנטי ציוני, ומן הסתם הוא יצוטט בידיהם בחדווה רבה, כדי להסית נגד מדינת ישראל והציונות. פליטת הפה של טרטמן אודות "הגזע הציוני" היתה פרוידיאנית – שהרי המסר של כל דבריה, הוא מוטציה מעוותת של הציונות, ושימוש בשם הציונות לשווא כדי לבטא גישה גזענית.

כיהודי וכציוני חשתי בושה עמוקה למשמע דבריה של טרטמן.