הבלוג של אורי הייטנר

זה קרה אי אז בשנות ה-90 המוקדמות, בעיצומו של המאבק על הגולן. אורי דן השתתף בסיור הזדהות בגולן, יחד עם רפי איתן ומספר חברים נוספים. שרתתי אז כדובר ועד יישובי הגולן והשתתפתי בפגישה איתם. בלילה אורי דן ישן בצימר באורטל, קיבוצי. הוא שאל אם יוכל לפגוש אותי. השבתי לו שאני שומר בלילה, והוא מוזמן להיפגש עמי בבודקה השמירה.

בסביבות חצות הוא הגיע, מבושם למדיי. ניהלנו שיחה, בה הוא ניסה להסביר לי איזו טעות אנו עושים בכך שאנו מנהלים מאבק "פארווע" כל כך. "אתם כורים לעצמכם את הבור. אתם נותנים לממשלה להרדים את הציבור. אתם משחקים את המשחק שלהם".

עיקר ביקורתו כלפינו היתה על שאיננו פועלים להפלת הממשלה, אלא מתמקדים רק בגולן. השבתי לו שאיננו מפלגה פוליטית אלא נציגות של יישובים, שיש בהם תושבים בעלי דעות שונות, ואנו מתמקדים במשותף לנו ובנושא עליו אנו אחראים – מאבק על הגולן. כל אחד מאיתנו יכול לפעול באופן אישי בעד או נגד הפלת הממשלה, אך לנו אין מנדט לכך.

דבריי הרגיזו אותו, והוא פתח פה על רבין ופרס "הבוגדים שמחריבים את המדינה" והוסיף: "אחרי שנחליף את השלטון, נעמיד אותם לדין בעוון בגידה במולדת". דברים אלה קוממו אותי, והערתי לו בציניות: "אני מבין שבמשפט הזה יעמוד לדין גם האיש שהחריב את ימית ויישובי סיני". אורי דן: "לא. אין אפשרות כזאת". "למה?", הקשיתי. "כיוון שאריק שרון יהיה אב בית הדין", הוא השיב.

אלמלא שרון היה האיש שהחריב את ימית, מן הסתם אורי דן היה "מעמיד לדין בעוון בגידה במולדת" את מחריב ימית. אך נאמנותו של דן לשרון היתה מוחלטת. הוא תמך בו גם בהתנתקות, שאילו בוצעה בידי אדם אחר, הוא היה משפד אותו בעטו המושחז כפי שנהג לשפד כל מי שהעז להיות לא אריק שרון.  

לטוב ולרע – זה היה אפיונו המרכזי של אורי דן. לפני הכל ומעל הכל הוא היה איש של אריק שרון. נאמנות מוחלטת, התבטלות מוחלטת. אורי דן היה שופרו של שרון – הוא הביע בשמו גם את מה ששרון עצמו לא יכול לומר והעדיף לא לומר בעצמו. הוא הגן עליו תמיד ונלחם מלחמת חורמה ביריביו ובמי שהעז לפגוע בו. הוא היה קנאי לכבודו של שרון ונלחם את מלחמות כבודו וכבוד הביוגרפיה שלו. גם כאשר שרון היה אהוד ואהוב על מעצבי דעת הקהל בישראל, על התקשורת והשמאל, אורי דן המשיך להתחשבן עמם על התנגדותם לו ולדרכו בעבר. הוא לא שכח דבר, וזכר והזכיר לכל אחד מתי, היכן ועד כמה פגע בשרון. אמת המידה על פיה הוא שפט אנשים, היתה יחסם לשרון, בעבר ובהווה.

אפשר לאהוב את התכונה הזאת. אני מעדיף אנשים הדבקים בדרך, הדבקים בעמדה עצמאית, הדבקים במצפונם, על פני אנשים הדבקים באיש, ושדבקותם באיש אינה תלויה בתהפוכות בדרכו. אני מעריך נאמנות של חבר. אני מעריך נאמנות במשפחה. גם נאמנות וחברות בפוליטיקה ראויה להערכה. אך לא נאמנות המביאה לידי התבטלות ומחיקת האני. לא הערצה ובוודאי לא סגידה.

האם ועד כמה אריק שרון החזיר לו טובה? דומני, שבשנים האחרונות שרון הרחיק מעליו את אורי דן. כששרון הגשים את נבואתו המפורסמת של אורי דן, ומי שלא רצה בו כשר הביטחון קיבל אותו ראש הממשלה, אורי דן לא מצא את מקומו במעגל הקרוב לשרון. הוא המשיך לדבר עליו ולכתוב עליו. הוא המשיך לספר על שיחותיו עמו. אך אם בשנותיו הקשות של שרון, כאשר הכל זנחו אותו, דן היה צמוד אליו ושרון לא זז מילימטר בלעדיו - כשהיה לראש הממשלה אורי דן לא נראה עוד בחברתו. בכך היה אורי דן לדמות טרגית.  

אורי דן דומה בעיניי ליואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, שהלך אחריו באש ובמים ארבעים שנה בארץ זרועת מוקשים, שנאמנותו לו לא ידעה גבול, שלחם את מלחמותיו - הרבה מעבר לרצונו של דוד, ולבסוף דוד הפנה לו עורף. 

אסף לוויתן, גיבור ספרו של חנוך ברטוב "זה אישל מדבר", הקדיש 20 שנה מחייו לאביק סער. הוא היה "איש של" סער, עד שדבק בו הכינוי "אישל". הוא היה שופרו, נושא כליו ומעצב דימויו כמנהיג לאומי. כאשר סיים סער להשתמש בו, הוא זרק אותו. זו, כנראה, דרכם של פוליטיקאים ומנהיגים. אך אין מנהיג, שלא יהיו לו "אישלים" כאלה, שלעולם לא ילמדו מן מניסיונם של אחרים.

הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.co.il

אילו הכנסנו למחשב על את הנתונים אודות הכישורים הנדרשים לתפקיד ראש האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון, והיינו מבקשים ממנו לשבט את האדם האידאלי לתפקיד, הוא היה ממציא את אביגדור קהלני.

באישיותו, בדמותו, בערכיו, בביוגרפיה שלו ובמה שהוא מסמל, אין מתאים מקהלני לתפקיד המשלב חינוך, חברה וביטחון; לתפקיד העוסק בחינוך לציונות, לפטריוטיות, לאהבת הארץ ולשירות משמעותי בצה"ל.

ואכן, קהלני מוכיח בתפקידו שהוא האדם הנכון במקום הנכון. אין מחלוקת על כך שהוא מבצע את תפקידו בצורה מצויינת.

כל שר ביטחון ראוי לתפקידו, שטובת העניין עומדת לנגד עיניו, היה מעוניין להשאיר במקומם את הטובים בבעלי התפקידים במשרדו, על מנת שיביאו לתוצאות הטובות ביותר. לכן, כל שר ביטחון ראוי לתפקידו, כלל לא היה מהסס באשר להארכת כהונתו של קהלני.

מאחר ואין לישראל שר ביטחון ראוי לתפקידו, שיקוליו אחרים. בראש מעייניו ניצבים הפריימריס. ולמען הפריימריס מוטב להקריב את שיקול הדעת הענייני, המקצועי. למען הפריימריס, יש לשלם אתנן של מינויים פוליטיים לעסקני המפלגה. אולם לשר ביטחון יש בעיה – הוא אינו יכול למנות עסקן המפלגה לאלוף פיקוד הצפון, למשל. גם לא לרמטכ"ל. ולכן הוא עושה זאת באמצעות תפקידים במשרד הביטחון.

וכך, כדי לגרוף קולות של חברי מחוז הקיבוצים בפריימריס, הוא החליט להדיח את קהלני ולמנות תחתיו את יואל מרש"ק.

אני פונה ליואל מרש"ק -

איזהו גיבור? הכובש את יצרו.

יואל, כבוש את יצר השררה, והודע שאתה מוותר על הג'וב, מוותר על התקציבים, מוותר על הכבוד, כי אינך רוצה להיות אתנן של פריימריס. בראיונות לעיתונות הקיבוצית הזכרת את חברותך עם קהלני. אדרבא, הודע לשר פרץ שאתה מוותר על התפקיד למען רעך הטוב ממך. עשה כך, ויצאת גדול! וכי מה, אתה רוצה למלא תפקיד, כאשר הכל יודעים שלא נבחרת אליו מסיבות ענייניות, ושלמעשה הטעם למינויך יסתיים ב-28 במאי? יש כבוד כלשהו בלהיות אתנן?

ואם השר פרץ יתעקש על המינוי ויואל יתעקש להיות אתנן, מן הראוי שחברי הקיבוצים המצביעים בפריימריס יוכיחו לעמיר פרץ, שאי אפשר לקנות אותם בתעלול זול כל כך, ויצביעו נגדו בפריימריס.

* "שווים"

בשנים 1949-1967, היו קווי שביתת הנשק שנחתמו בתום מלחמת העצמאות, גבולותיה של מדינת ישראל. קווים אלה, שסומנו על המפות בירוק, הם "הקו הירוק" המפורסם. במשך 18 מתוך 58 שנות קיומה של מדינת ישראל, היו אלה גבולותיה.

האם ראוי שילדי ישראל ידעו זאת? האם ראוי שהם ילמדו על כך? האם ראוי שהם יכירו את הקו הירוק? בהחלט.

ראוי שילדי ישראל יכירו את ההיסטוריה של מדינתם. נכון ללמדם, למשל, על מפת החלוקה של האו"ם משנת 47'. נכון ללמדם את מפת ישראל בשנים 49-67, מפת הקו הירוק. נכון ללמדם את מפת ישראל בשנים 67-82, שכללה את סיני. בשעורי ההיסטוריה עליהם ללמוד זאת, כיוון שזאת ההיסטוריה של מדינתם.

אך לא זאת כוונתה של שרת החינוך. כאשר מציעה יולי תמיר לשרטט את הקו הירוק על המפות העכשוויות של מדינת ישראל, בספרי הלימוד, היא מציעה ללמד את הילדים על פי מפות שקריות, שגויות, לא נכונות. כשזו הצעתה, ברור ששיקוליה החינוכיים אינם מקצועיים – מטרתה אינה ללמד את הילדים את העובדות.

למה? הרי יש הבדל בין יהודה ושומרון לבין מדינת ישראל הריבונית. האין הגיון בשרטוט הקו המפריד בין שטח ריבוני לשטח מוחזק? יתכן שכן. אך האם זאת כוונתה של השרה? בראיונות לתקשורת היא אמרה: "האם לא נכון שביום איחוד ירושלים הילדים ידעו היכן עבר הגבול קודם איחוד העיר?". והרי ירושלים, כמו גם הגולן, סופחה למדינת ישראל, ואין בה הבדל בין שטח ריבוני למוחזק. מדוע, אם כן, מתכוונת תמיר לשרטט את הקו הירוק במפות ירושלים? מן הסתם, בכוונתה לשרטט את הקו הירוק גם ממערב לגולן, שהשבוע (14.12) מלאו 25 שנים לסיפוחו לריבונות ישראל.

אם כן, כוונתה אחרת. כוונתה לצייר על המפה הרשמית של מערכת החינוך, את הקו הפוליטי שלה, הקו הפוליטי של "שלום עכשיו", כקו הגבול של מדינת ישראל. זוהי אינדוקטרינציה פוליטית, שנועדה לשטוף את מוחם של ילדי ישראל. מן הראוי להחרים כל ספר לימוד שמפותיו תעוצבנה על פי הוראותיה הפוליטיות של הקומיסארית יולי תמיר.

* "בשבע"