הבלוג של אורי הייטנר

האנציקלופדיה הרשמית של ברית המועצות – "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה", היתה מוסד מעניין. בעוד אנציקלופדיות מתעדכנות, בדרך כלל, על פי חידושים במחקר המדעי או על פי ההתרחשויות ההיסטוריות, האנציקלופדיה הסובייטית התעדכנה על פי צו המפלגה. אם סר חינו של אדם זה או אחר בעיני הנהגת המפלגה, שמו היה נמחק מן האנציקלופדיה, גם אם יום קודם לכן לא נחסכו ממנו דברי קילוס ושבח, כיוון שהיה עדיין חביב ההנהגה.

ברית המועצות התפרקה לפני עשור וחצי. מסתבר שמורשת האנציקלופדיה הסובייטית חיה, בועטת ומתגוררת בירושלים. על פי הוראה מגבוה, נמחק מהאתר הרשמי של משרד החינוך כל אזכור לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת ולמנכ"לית לשעבר רונית תירוש.

שרת החינוך (ששמה נמחק ממאמר זה, משום מה) מכחישה שהיא נתנה את ההוראה. מישהו מאמין לה? יתכן שהיא לא נתנה באופן אישי את ההוראה, אולם אין ספק שמי שנתן את ההוראה, כיוון היטב ל"רוח המפקד". שהרי, מאז היא (לא יודע, משום מה איני מצליח להיזכר בשמה) מונתה לשרה, דומה שכל עניינה הוא מחיקת כל זכר לפעלה של קודמתה. טרם שמענו על איזה רעיון חדש, איזו הצעה חדשה, שלא לדבר על סדר יום חדש, חזון חדש שלה. בינתיים היא עסוקה באופן אובססיבי במחיקת ההיסטוריה של השנים שקדמו למינויה לתפקיד.

איני חסיד של לימור לבנת כשרת החינוך. אני רחוק מכך, רחוק מאוד. בימיה כשרת החינוך, איכות מערכת החינוך בישראל נסוגה נסיגה עמוקה. לא הכל באשמתה, הגורם העיקרי היה מדיניות האוצר, שמתוך אידאולוגיה של שבירת מדינת הרווחה וריסוק המגזר הציבורי, בדרך להפרטה מלאה, קיצץ באופן דרמטי את תקציבי החינוך. לבנת היתה שרה בממשלה, לא ניהלה מאבק אמיתי נגד המגמה והיא נושאת באחריות מלאה לתוצאותיה. לבנת כשרה לא עשתה מאמץ להיאבק בניסיון הנואל של האוצר להפריט את החברה למתנ"סים (גזירה שבוטלה בידי מאיר שטרית, שהחליף את לבנת בחודשים הספורים שבין פרישת שרי הליכוד מן הממשלה להקמת הממשלה החדשה). לבנת השקיעה אנרגיה רבה ומיותרת במלחמה במורים ובניסיון לשבור את ארגוניהם (ארגונים אלה, כשלעצמם, רחוקים, גם הם, מלהיות טלית שכולה תכלת).

אולם אי אפשר לקחת מלבנת את ההישג המשמעותי ביותר שלה – ועדת דוברת. היה זה אחד הניסיונות הרציניים ביותר בתולדות המדינה ללמוד את מערכת החינוך החולה ולשנות אותה. יש בעיות לא מעטות בדו"ח דוברת. ראשית, עצם העובדה שהיא פעלה ללא המורים, כחלק מהאג'נדה האנטי מורית של לבנת. והרי אי אפשר לבנות מערכת חינוך ללא המורים ובוודאי לא באמצעות השפלתם. גם בדו"ח עצמו – ליקויים רבים. למשל, העובדה שהוא מתעלם לחלוטין מאחת הרעות החולות של מערכת החינוך – הצפיפות בכיתות. הדו"ח גם חף, כמעט לחלוטין, מעיסוק בתכני החינוך.

אבל יש בו רעיונות חשובים ביותר, שאילו יושמו היה ביכולתם לחולל שינוי חיובי ביותר, במערכת החשובה ביותר במדינה ואחת החולות בה.

המסר הבסיסי של הוועדה, הוא אמירה חד משמעית בזכות החינוך הציבורי ושלילה מוחלטת של הפרטת המערכת. כאשר מסר כזה יוצא מוועדה שבראשה עומד איש עסקים האמון על הכלכלה החופשית, בתקופה שבה המדיניות היא הפרטת כל מה שזז (ואפילו מה שלא זז), זהו מסר שאין להגזים בחשיבותו החברתית. יש בו הצעה חשובה ביותר לשנות את מבנה תקצוב בתי הספר, בהתאם למצב הסוציואקונומי של תלמידיו. זו גישה מתקדמת של תקצוב פרוגרסיבי וחלוקה צודקת של משאבי המדינה, דווקא בעידן של מדיניות הלוקחת מן העניים ונותנת לעשירים. הוועדה הציעה העלאה משמעותית (גם אם לא מספקת) בשכר המורים. היא גם קבעה קביעה חשובה ביותר בדבר מחוייבות של כל מערכת החינוך לליבה של השכלה, שכל בוגר שלה חייב לקבל (שלא כמו המצב הנוכחי, שבו החינוך החרדי, למשל, מטפח בערות מובנית בקרב בוגריו).

התמורה הבולטת ביותר במסקנות הוועדה היתה המעבר ל-5 ימי לימודים בשבוע והנהגת יום לימודים מלא. עוד כשאני הייתי ילד, כל הגורמים החברתיים והחינוכיים הטיפו ליום לימודים ארוך. והנה, אחרי עשרות שנים, משרד החינוך החל ליישם זאת. בכל העולם החופשי, הזרם החברתי הסוציאל דמוקרטי נאבק על שבוע עבודה ולימודים של 5 ימים. והנה, ישראל החלה ליישם זאת.

יש לי ביקורת חריפה על אופן היישום, ובעיקר על התקצוב הנמוך שאינו מאפשר יצירת יום לימודים מלא איכותי ומתן מענה איכותי לילדים בימי ו'. אך היתה זו התחלה טובה. אמנם רק 35 רשויות הצטרפו לשלב הראשון של יישום הדו"ח. לאותן רשויות היתה זו קפיצת מדרגה חינוכית, אותה ניתן להמשיך ולהעצים ולהרחיב לשאר חלקי הארץ.

באה השרה החדשה (נו, איך קוראים לה?) ועוד לא עשתה דבר, חוץ מלקטול ולגזום את הרפורמה. בשל רציפות השלטון, היא לא יכלה לסגת לגמרי מהתחייבות משרד החינוך ליישם במשך שנתיים את הניסוי באותן 35 רשויות. במקום זה היא פשוט קיצצה את התקציבים. את התקציב הנמוך שהעניק משרד החינוך לפעילות ביום ו', היא ביטלה לחלוטין. התקציב שניתן הוא אפס – אפס עגול. אנחנו, למשל, יישמנו השנה את התכנית מתקציבי המועצה וההורים. במקומות בהן הרשות אינה יכולה לתקצב זאת, וההורים אינם יכולים לשלם (ולרוב אלה אותם מקומות) הילדים נדונו להיזרק לרחוב. ממשלה חברתית, הלא כן?

אם יש לשרה החדשה (אגב, יש לה שם?) הצעה חדשה לרפורמה, אדרבא, שתתחיל להוביל אותה. אבל אם כמה עשרות רשויות החלו ביישום הרפורמה הקודמת, מן הראוי לתת להן כמה שנים לנסות אותה, בתמיכה משמעותית של המשרד. כך, משרד החינוך יוכל ללמוד מן ההצלחות והכישלונות – מה כדאי לאמץ ומה מוטב לדחות. אם האינטרס של השרה (שרה?) הוא טובת מערכת החינוך, היה עליה לתת הזדמנות אמיתית לאותן רשויות, אולי יש משהו ברפורמה? ואם לא – לפחות שהדבר יתברר מתוך ניסיון אמיתי, ולא מתוך קטילה פוליטית.

אי אפשר לנהל מדינה, כאשר יש תחלופה כה מהירה של שרים וכל שר מנסה להמציא מחדש את הגלגל. אין זה מן הנמנע שהנוכחית תסיים את תפקידה בקרוב, ויחליף אותה שר אחר. ללא איזושהי מחוייבות מקצועית לרצף השלטוני, אי אפשר לבצע דבר. גם שינוי של מדיניות, ראוי שיעשה מתוך הקיים ולא באמצעות שפיכת התינוק עם המים. המהפכות שהצליחו, לא היו כאלה של "עולם ישן עדי יסוד נחרימה".

והנה, השבוע קראנו ש-x החליטה גם לגנוז חוברת העוסקת בזכויות הילד. למה? כיוון שהחוברת הזאת מזוהה עם לימור לבנת. ובינינו, מה הן זכויות הילד, לעומת הצורך של עסקנית, שבמקרה נקלעה למשרד החינוך, לשכתב את ההיסטוריה?

ייעודה של מערכת חינוך הוא עיצוב העתיד. חבל שהיא (מי?) מעדיפה להשקיע את זמנה בעיצוב העבר.

* "שישי בגולן" 

"פרצה קוראת לגנב" שנו חז"לנו. מה פירוש הדברים? האם יש להסיר מן הגנב את אחריותו למעשיו, ולהאשים את הפרצה, על שאין הוא יכול לעמוד בפניה? "לא עכברא גנב, חורא גנב". כן, אומרים חז"ל, לעתים הפרצה היא הגנב האמיתי.

לא, אין לשחרר אדם שסרח מאחריותו למעשיו, אך כפי שאין להעמיד מכשול בפני עיוור, יש להיזהר ממציאות המפתה אדם לעבור עבירות. על החברה לסתום את הפרצות הללו.

רבים, רבים מאוד מאנשי הציבור והמנהיגים בישראל, חשודים ומעורבים בשחיתות. אנו מצפים ממנהיג לטוהר מידות, ואין להסיר ממנו את האחריות בשום תרוץ. עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו האם אין בשיטה הפוליטית שלנו תיל הממעיד את הנוטים למעידה? האם אין בשיטה כשלים מובנים הגורמים לשחיתות, שאם נסלק אותם, נשתחרר מחלק ניכר מן השחיתות במערכת הפוליטית?

לרבים מן החשדות כלפי פוליטיקאים יש מכנה משותף אחד – הם עברייני פריימריס. די בדו"ח האחרון של מבקר המדינה, כמו דו"חות קודמים של קודמיו, כדי להיווכח בכך: כל ראשי הממשלה והמועמדים לראשות הממשלה בשנים האחרונות נגועים בעבירות של תרומות בלתי חוקיות וקשר בעייתי ומושחת בין הון לשלטון.

הדו"ח האחרון של מבקר המדינה מפנה אצבע מאשימה כלפי שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, מתן וילנאי. ולא שכחנו את פרשיות העבר, כמו עמותות ברק, פרשיות שרון וקרן סירל ועוד. הדברים נכונים לא רק בהתמודדות על ראשות המפלגות הגדולות, אלא גם וביתר שאת, בהתמודדות בפריימריס על מקום בכנסת.

נשאלת השאלה – האין שיטת הפריימריס, אם במרכז המפלגה או בקרב מתפקדיה, גורם מושחת ומשחית?

שאלה זו אינה מנקה את עברייני הפריימריס מאחריות. רדיפת השררה חסרת המעצורים והעכבות, הזלזול בחוק והתחושה שלהם מותר, אינה תוצאת הפריימריס, אלא היא מבטאת תכונת אופי ותרבות. אולם שיטת הפריימריס מעצימה תכונות אלו וממעידה את המועדים למעידה.

במקורה, שיטת הפריימריס נבעה ממטרות טהורות. הציבור מאס בשיטת הוועדה המסדרת, שבה ארבעה אנשים ישבו בחדר אפוף עשן (איני יודע האם תמיד כולם עישנו, אך אי אפשר להתמודד עם מיתוס כזה, שהיה לקלישאה) וקבעו את רשימת המועמדים לכנסת. המטרה היתה להביא לדמוקרטיזציה של המפלגות ולאפשר לחברים לבחור את נציגיהם. בשיטה זו ניתן יהיה לבחור אנשים עצמאיים שאינם מוכנים להתיישר עם נורמות החנופה בפני ההנהגה המשבצת את הרשימה. בכך נעצים גם את חברי המפלגות ונחזק את החיים הדמוקרטיים והמפלגתיים.

כל בחינה אובייקטיבית של איכות נבחרי הציבור בעידן הוועדה המסדרת ובעידן הפריימריס, תעיד על כך שהכנסת הידרדרה מאוד בעידן הפריימריס.

כל בחינה של רמת המיאוס של הציבור בפוליטיקאים אז – ועתה, תעיד על כך שהמיאוס והניכור כלפי נבחרי הציבור גדול היום לאין ערוך מאשר בעדין הוועדות המסדרות.

כל בחינה של חיי המפלגות אז ועתה, תעיד על כך שדווקא בתקופת הוועדה המסדרת החיים הדמוקרטיים במפלגות היו תוססים הרבה יותר מאשר היום. אז היו למפלגות סניפים פעילים והן הורכבו מחברי מפלגה, אנשים שאכפת להם ורצו להשפיע. היום אין חברים אלא מתפקדים; יש פוקדים מקצועיים ומתפקדים סדרתיים (במספר מפלגות במקביל). שיטת הפריימריס לא צמצמה את תכונת החנופה המאפיינת את הפוליטיקאים אלא העצימה אותה, כיוון שהנבחר או המועמד אינו צריך להתחנף רק למנהיג המפלגה, אלא לאלפי חברי המרכז או מאות אלפי המתפקדים. החנופה אינה מסתיימת ביום הפריימריס, אלא היא נמשכת ביום שאחרי, שהנו היום הראשון של הפריימריס הבא. נבחרי הציבור היו לשבויים בידי הבוחרים, נאלצים לכתת רגליהם מחתונה לבר מצווה ומברית ללוויה, של חבר המרכז, בני משפחתו, שכניו וחבריו. השיטה חושפת את הפוליטיקאים לסחיטה מתמדת מצד חברי הפורום הבוחר, בתביעה לג'ובים, להטבות ולחקיקה אינטרסנטית.

ההתמודדות בפריימריס יקרה מאוד. רק עשירים יכולים להרשות לעצמם להתמודד ולתחזק את הקשר עם המצביעים עד הפריימריס הבא. פרשת נעמי בלומנטל והאירוח ב"סיטי טאור" והמתנות לחברי המרכז, היא עדות לתוצאות האפשריות של התלות של אדם עשיר בבוחריו ויכולתו לשחד אותם. צחי הנגבי, למשל, הוא אחד מאלה שלא שיחדו בכסף שלהם, אלא בג'ובים, כלומר בכסף שלנו.

ומי שאין להם היכולות הכלכליות של בלומנטל? כדי לרוץ הם זקוקים לתורמים. וכיוון שהחוק מגביל מאוד את התרומות – מצפצפים על החוק. יש תורמים לשם שמים, התומכים במועמד כדי לקדם דרך. אך ברוב המקרים, אין המדובר בתרומה אלא בהשקעה. בעל ההון תורם לפוליטיקאי והופך אותו לאסיר תודה, שישרת את האינטרסים שלו. כך נוצר הקשר המושחת בין הון לשלטון, קשר המשחית את השלטון ואת ההון כאחד. הקשר הזה, שנוצר באמצעות התרומות, משפיע מאוד על הפוליטיקאים הן ברמה הפרטית – עזרה לתורם במכרזים, בהפרטות וכו', והן ברמה הלאומית – השפעה על מדיניות המקרו-כלכלה, שלא בכדי משרתת את האינטרס של ההון, מחזקת את העשירים ומחלישה את העניים.

שיטת הפריימריס היא נגע שיש להעביר אותו מן העולם. אני מאמין שיש לחזור לשיטת הוועדה המסדרת. היא זולה יותר, נקיה יותר ובוחרת מועמדים טובים יותר. שיטת הוועדה המסדרת יכולה להיות שונה מבעבר – גדולה יותר, משלבת את המנהיגות הבכירה של  המפלגה  עם אנשי רוח ואקדמיה ומנהיגי העבר. היא תורכב מאנשים שהנבחרים אינם יכולים לחלק להם ג'ובים ושאינם רוצים ואינם יכולים לקנות השפעה על השלטון בכסף.

לא דמוקרטי? ברגע שהרשימה תתמודד בבחירות ותקבל את אמון הבוחרים, היא עברה את מבחן הדמוקרטיה. אין כל צורך בבחירה אישית ישירה של המועמדים. בחירות מקדימות אינן מקדמות את הדמוקרטיה אלא מסיגות אותה אחור ומשחיתות אותה. 

בכתבה על יעקב חזן נכתב שהוא היה מועמד המערך לנשיאות המדינה. מידע זה אינו נכון. אמנם שמו של חזן נזכר כמועמד לתפקיד, בשנות השמונים, אולם הוא לא היה אף פעם מועמד המערך לתפקיד.

אגב, עד בחירתו של קצב, הנשיאים היו מועמדי המערך, כך שעצם העובדה שחזן לא היה נשיא, מעידה על כך שלא היה מועמד המערך.

אין ספק, כמובן, שחזן היה יותר מראוי לתפקיד, ואילו נבחר אליו, היה נשיא מצויין.

* הדף הירוק