|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
רחמנות
רחמנות, יהודים, רחמנות. אדם עני בתוכנו, עני מרוד שהגיע לפת לחם.
הבה נקשיב לו: "אני נכנסתי לפוליטיקה בלי כלום, כאדם צעיר, ויצאתי אחרי עשרים שנה, כשעזבתי את משרד ראש הממשלה, בלי כלום... כלום... שרה ואני ניהלנו באותם ימים שיחות על עתידנו. מה נעשה? נפנה להורינו לבקש עזרה בגיל חמישים? אלו היו ימים לא קלים לי ולמשפחתי".
נאום ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו ("7 ימים" 13.10.06 – ראיון לגדי בלום).
משכורת של ראש הממשלה היא 40 אלף ₪. הפנסיה – בהתאם. ראש הממשלה חי בדירת שרד, עם רכב שרד. אין לו הוצאות אישיות. במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, נדרש ראש הממשלה להוציא ארנק מכיס מכנסיו, לקנות אוכל, למשל. לא, משכורת ראש הממשלה אינה הופכת אותו למיליונר, וטוב שכך. אולם משכורתו של ראש הממשלה היא חלום שרק מעטים מגשימים.
מה הקיטור הזה של נתניהו על שכרו מעיד עליו? ראשית, נתניהו מבהיר מה סטנדרט תנאי המחיה להם הוא מצפה. בתנאים אלה, שכר מהגבוהים ביותר במשק עם תנאים שאין דומה להם, הם מצוקה, המחייבת אותו לשקול בקשת עזרה מן ההורים.
אך יותר מכך היא מעידה עליו עד כמה הוא אטום ומנותק. שעה שמשכורתו גבוהה יותר מפי ארבעה מן השכר הממוצע במשק ויותר מפי עשרה משכר המינימום, מאות אלפי אזרחים ישראליים חיים מתחת לקו העוני. חלק ניכר מהם – אנשים עובדים, ששכרם אינו מאפשר להם קיום בכבוד מינימלי.
מדיניותו של נתניהו כשר האוצר, הגדילה את הפערים, הרחיבה באופן משמעותי את מעגל העוני, וצרפה לתוכו מעמד חדש – עובדים עניים. אם אדם אינו יכול להסתדר עם משכורת של ראש הממשלה, איך ניתן לצפות מאנשים להסתדר עם משכורת שהינה פחות מעשירית שכרו? אם הוא אינו יכול להסתדר עם שכר ראש הממשלה, מדוע הוא מנהל מדיניות שבה המוני אנשים אינם יכולים לגמור את החודש? ומדוע הוא מתנגד בכזו חריפות ובכזו עקביות להעלאת שכר המינימום?
דבריו של נתניהו הם התגלמות המושג לעג לרש, פשוטו כמשמעו. נתניהו אמר את הדברים מתוך רצון לקבל אמפטיה מן הציבור. איך הוא לא מבין כיצד נקראים דבריו בעיני האנשים שהוא דירדר אל מתחת לקו העוני. ואולי הוא פשוט סמך על כך שאין לאותם אנשים כסף לקנות עיתון?
מה שהפריע לי בראיון, יותר מדבריו של נתניהו, היה חוסר הביקורת של גדי בלום, כותב הכתבה. נתניהו משמיע את נאום הדלות שלו, ובלום אפילו אינו מעלה על דעתו לשאול אותו שאלה שתעמת אותו עם הפגיעה הקשה בעניים ובעניים החדשים בישראל.
וכך, כאשר התפאר נתניהו בעודפים ממדיניותו שאפשרו לנו לעמוד בנזקי המלחמה, הוא לא שאל אותו כיצד הוא רואה את אחריותו, כמי ששבר את מדינת הרווחה והכניס שיח אנטי סולידרי לחברה הישראלית, להפקרת העורף בידי המדינה?
וכאשר הוא מציע את תכניתו הגאונית, על שכר מדורג למורים על פי הישגי תלמידיהם, הוא לא שואל אותו כיצד יפעל צוות מורים בהרמוניה, באווירה תחרותית זאת. הוא אינו מעמת אותו עם הישגי הלימודים של תלמידי ישראל, עד מחצית שנות השבעים, שעה שישראל היתה המדינה השוויונית ביותר בעולם והאתוס הערכי והחינוכי בה היה צדק חברתי וסולידריות, לעומת תוצאותיהן היום, בחברת הג'ונגל של ימינו, שהאתוס שלה הוא החלום האמריקאי. הרי אז מערכת החינוך הישראלית היתה אחת המובילות בעולם ואילו היום היא כמעט ברמה של מדינת עולם שלישי.
הראיון של נתניהו לא היה עיתונות אלא תשדיר תעמולה.
bsh - הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי
http://www.bsh.co.il
שמור בטל
| |
למה הם מתנגדים?
כשאני בוחן את הרעיונות לחילופי שטחים הכוללים נסיגה מאזורים ריבוניים של מדינת ישראל והעברתם לריבונות פלשתינאית, על אוכלוסייתם הערבית – פלשתינאית, כפי שמציעים גורמים שונים, שהבולט בהם הוא אביגדור ליברמן, אני מעמיד את עצמי במקומם של הנוגעים בדבר – הערבים הפלשתינאים החיים באותם אזורים.
באופן טבעי, הייתי רואה ברעיון זה את הטוב ביותר בעבורי ובעבור קהילתי. מהי, בעצם, אותה הצעה? אנו נמשיך לחיות על אדמתנו, בבתינו, ביישובינו, אבל במקום להיות מיעוט לאומי במדינת לאום של עם אחר, במקום להיות מיעוט במדינה שהנה האויב של העם שלנו, אנו נהיה חלק מהרוב במדינה הלאומית שלנו. יש הצעה טובה יותר, הוגנת יותר?
לצורך השוואה – אם תוצע לתושבי אריאל הצעה להמשיך ולחיות בעירם, ולהחיל עליה את ריבונות ישראל, האם מישהו מהם היה מעלה על דעתו להתנגד? ודאי שלא. תושבי אריאל היו יוצאים באותו יום לחגוג ברחובות כפי שחגג היישוב היהודי בא"י בליל כ"ט בנובמבר.
באופן טבעי, ניתן היה לצפות מתושבי אום אל פאחם וואדי ערה לנהוג בדיוק כפי שהיו נוהגים תושבי אריאל אילו הוצעה להם הצעה כזאת. מדוע, אם כן, הם מתנגדים? מדוע אין הם קופצים על ההצעה כמוצאי שלל רב?
את ההתנגדות התמוהה הזאת, הם מנמקים בטענות דמגוגיות, שאין לייחס להן ולו קורטוב של אמינות. טענות המפומפמות בתקשורת הישראלית, ללא כל ביקורת. הטענה הראשונה היא שמדובר בטרנספר. ליברמן מוזכר כממשיכם של כהנא או של גנדי, כמי שמציע טרנספר לערביי ואדי ערה.
טרנספר?! הרי אין בהצעה זו קריאה לגרש ולו אדם אחד מביתו או להרוס את ביתו ואת קהילתו, לא בנחישות ולא ברגישות. הרי מדובר בהשארת כל היישובים הערביים על מכונם. זהו פשוט שקר.
הטענה השניה היא שמדובר בשלילה המונית של אזרחות מאותם אנשים. טענה זו דמגוגית, שהרי אין הכוונה להשאיר אותם אנשים משוללי זכויות אזרח תחת ריבונות ישראלית, אלא להחיל עליהם את הריבונות הלאומית שלהם, הריבונות הפלשתינאית, ולאפשר להם להיות אזרחים במדינתם הלאומית.
אז למה הם מתנגדים? למה הם פוסלים את הרעיונות הללו?
אני מוצא שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת. האחת, היא שפשוט טוב להם במדינת ישראל. כל כך טוב להם, עד כדי כך שהם מעדיפים להיות מיעוט במדינה היהודית, מאשר חלק מן הרוב במדינתם הלאומית. הם יודעים שהנם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה, מחופש הביטוי, מחופש ההתארגנות, מעיתונות חופשית, מזכויות אדם, מזכויות אזרח. הם יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שיש להם יכולת אמיתית לבחור נציגות שתבטא ותייצג אותם בפרלמנט. הם אמנם מיעוט במדינת לאום של עם אחר, אולם יכולתם לממש את אזרחותם משמעותית הרבה יותר משל אזרח בכל מדינה ערבית שהיא, ומכפי שתהיה אם יהיו אזרחים במדינה הפלשתינאית.
התשובה האפשרית האחרת, היא שבתכנית השלבים הפלשתינאית לחיסול ישראל, תפקידם של ערביי ישראל הוא לקעקע את יהדותה של המדינה, ויחד עם מיליוני הפלשתינאים שיציפו את המדינה במסגרת מימוש "זכות" השיבה, להיאבק לביטול צביונה היהודי, תחת הסיסמה "מדינת כל אזרחיה". במסגרת תכנית זו, על ישראל לסגת לקווי 4.6.67 ולמסור את השטחים הללו כשהם "נקיים מיהודים", כפי שהיה ברצועת עזה. מאחר וההצעות של ליברמן ואחרים מדברים על חילופי שטחים, שיכללו סיפוח אזורים מיו"ש למדינת ישראל והשארת היישובים היהודיים בהם על מכונם, הם רואים בכך פגיעה בתכניתם הלאומית ארוכת הטווח.
איזו משתי התשובות האפשריות הללו היא המסבירה את התנגדותם המפתיעה של ערביי ישראל להצעות לחילופי שטחים? מן הסתם, מדובר בשילוב בין שתיהן.
ספק רב האם התכניות הללו משרתות את האינטרס הישראלי. היתרון שלהן ברור – חיזוק צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, באמצעות יצירת רוב יהודי ברור. למען מטרה זו ישראל מוכנה לחלוקת הארץ, לוויתור על חלקי א"י ואפילו לצעד אכזרי של עקירת יישובים יהודיים (ולא רק בדיבורים, רק בשנה שעברה הדבר נעשה בפועל, ואלמלא ישראל הותקפה מהשטח ממנה נסוגה, מן הסתם היינו היום בעיצומו של תהליך לנסיגה דומה ביו"ש). אם עיצוב מדינה בעלת רוב יהודי ברור מחייבת נסיגה משטחים, הגיוני יותר שהנסיגה תהיה מאזורים שהאוכלוסיה בהם פלשתינאית, גם אם הם בשטח הריבוני של ישראל, מאשר מגושי התיישבות יהודית ביש"ע.
מצד שני, יש ברעיון הזה סכנות של ממש. ויתור על שטח ריבוני של המדינה, הוא שבירת טאבו וחציית קו אדום. מדינה שסביבתה לא השלימה עם קיומה ונלחמת להשמדתה, צריכה להיות זהירה מאוד בשבירת טאבו, שעלולה לשדר חולשה והתקפלות ובכך להזמין תוקפנות.
שנית, הניסיון מלמד שכל אזור ממנו ישראל נסוגה הופך בסיס לתוקפנות נגד מדינת ישראל ואזרחיה. אין זה מן הנמנע, שמהלך כזה יוביל לירי קסאמים וקטיושות מוואדי ערה לעבר עפולה וחדרה, ויגרום בכך לנזק ביטחוני חמור ביותר.
אולם מבחינת ההגינות כלפי ערביי אותם אזורים; מבחינה מוסרית ואנושית, זוהי הצעה הוגנת לחלוטין.
הקמפיין שנועד ליצור דה-לגיטימציה לרעיון הזה ולהציגו כגזעני, מבטא צביעות וציניות, במיוחד לנוכח העובדה שמובילים אותו גורמים המטיפים לטרנספר של רבע מיליון יהודים. הפסילה הגורפת של ליברמן לשותפות בקואליציה בשל תמיכתו בחילופי השטחים, אף שאין הוא מעלה אותה כלל על סדר היום הקואליציוני ואף שהוא מוכן להצטרף לממשלה על בסיס קווי היסוד שלה, מעלה חשד של פסילה על רקע גזעני, בשל מוצאו של ליברמן, כיליד בריה"מ לשעבר.
bsh - הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי
http://www.bsh.co.il
| |
בזכות חוק השיריון
מלחמת לבנון השניה לא השיגה את יעדיה. היא לא הביאה לתוצאות המדיניות המקוות. הציבור אינו מתרשם מן הספינים של ראש הממשלה המנסים לייפות את התמונה. אבל התוצאה עלולה להיות גרועה יותר. היא כמעט היתה גרועה יותר. היא כמעט הסתיימה בתבוסה מדינית מחפירה.
במהלך הדיונים על הפסקת האש, הסתמנה נסיגה מהמורדות המערביים של החרמון, הידועים כ"חוות שבעא", כחלק מתנאי הפסקת האש. ארה"ב תמכה בכך, בטענה התמוהה שצעד זה יחזק את ראש ממשלת לבנון סניורה.
אילו החלטה כזו היתה מתקבלת, היתה זו תבוסה קשה למדינת ישראל וניצחון גדול לחיזבאללה. אם המלחמה היתה מסתיימת בנסיגה ישראלית מ"חוות שבעא", היה זה הישג אדיר לחיזבאללה, צידוק בדיעבד לתוקפנותו, וניצחון גדול לקנאות האסלאמית הטרוריסטית.
לפני 25 שנים, ב-14.12.81, החילה מדינת ישראל את ריבונותה על הגולן, עם החלטת הכנסת להחיל עליו את החוק, המנהל והמשפט הישראלי. לחוק זה מצורפת מפה, התוחמת את השטח המסופח. מורדותיו המערביים של החרמון, בהן נמצאו אותן מזרעות רועים נטושות, הנקראות היום "חוות שבעא", הם חלק משטח זה. מסירת שטח זה ללבנון, הוא פגיעה בריבונות ישראל ונסיגה משטח ישראלי ריבוני.
החרמון המערבי, הידוע כהר דב, הוא אזור בעל חשיבות ביטחונית רבה, בהיותו שטח שולט הן על יישובים ישראליים כדן, דפנה ושאר ישוב והן על אזורים עוינים בלבנון.
די בשתי עובדות אלו כדי לשלול על הסף את רעיון הנסיגה ממורדות החרמון, אפילו אם מדובר היה בהסדר שלום עם לבנון הריבונית. אולם במציאות הנוכחית, הסיבה העיקרית לשלילת רעיון זה שונה. נסיגה היום מ"חוות שבעא", פירושה ניצחון גדול לנסראללה והפיכתו לגיבור האולטימטיבי של העולם הערבי והמוסלמי.
במאי 2000 ישראל נסוגה מלבנון. ההחלטה על הנסיגה היתה חד צדדית, אולם הגבול לא נקבע בידי ישראל, אלא בידי האו"ם. פקחי האו"ם עברו לאורך הגבול, חמושים במפות ישנות ובסרגל, וקבעו היכן הוא יעבור בדיוק. ישראל קיבלה את פסיקת האו"ם כלשונה, אף שהיו כרוכים בכך ויתורים משמעותיים מצדה, כמו נסיגה משטחים חקלאיים של קיבוצים בגליל העליון.
עד הנסיגה, איש לא שמע על "חוות שבעא". נסראללה המציא את הדרישה לקבלן אחרי הנסיגה, כדי לתרץ את המשך תוקפנותו נגד ישראל. את ההתקפות על ישראל, בתקופה שלאחר הנסיגה, מיקד חיזבאללה באזור זה וממנו גם נחטפו שלושת החיילים הישראליים
באוקטובר 2000.
נסיגה משטח זה היתה מצדיקה בדיעבד את התוקפנות הזו, וצורבת בתודעה הערבית את
התובנה, שהנה, שוב הטרור השתלם, ונסראללה השיג את מבוקשו והסיג באלימות את ישראל משטח ריבוני שלה. תובנה זו היתה מעודדת את המשך התוקפנות והטרור נגד מדינת ישראל.
ההתפתחות החמורה הזאת נמנעה. כפי שדווח בכלי התקשורת, ראש הממשלה אהוד אולמרט הבהיר לאמריקאים, שעל פי חוק סיוג ויתור על שטח, המכונה "שיריון חוק הגולן", נסיגה משטח שבריבונות ישראל מחייבת תמיכה של 61 ח"כים לפחות, ואין סיכוי שרוב כזה יושג. האמריקאים השתכנעו והרפו מהנושא (אף שבאופן מרומז ובלתי מחייב, הוא מופיע בהחלטת מועה"ב).
החוק הזה, הועבר בכנסת בשנת 1999, בידי יהודה הראל, שהיה אז ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצ"ל. בזכות החוק הזה, נמנעה התבוסה האולטימטיבית והמוחצת של ישראל במלחמה.
אולמרט הסביר לאמריקאים שיש צורך ברוב של 61 ח"כים כדי לסגת משטח ריבוני. אולם בחוק נאמר גם שנסיגה כזאת מחייבת משאל עם. מדוע אולמרט נמנע מלהזכיר זאת?
מסתבר שלעת עתה, החוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני, הוא אות מתה. הסיבה לכך, היא שסעיף זה בחוק יכנס לתוקף ברגע שהכנסת תחוקק חוק המסדיר משאלי עם בישראל. יהודה הראל הכין הצעת חוק בנדון, אולם כיוון ש"הדרך השלישית" לא נכנסה עוד לכנסת, לא היה מי שיעביר את החוק.
מאז ניצחוננו במאבק על הגולן, התמקדנו בפיתוח הקהילתי והכלכלי של הגולן ויישוביו, והשגנו הישגים רבים. גם בשנים הקרובות עלינו להשקיע בכך את מירב מאמצינו ומשאבינו. אולם אסור לנו להפקיר את החזית הפוליטית והמשפטית. עלינו להפשיל שרוולים, ולהכנס לפעולה מאומצת ואפקטיבית לביצור התשתית החוקית, שתהפוך את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן לחסר סיכוי, או לכל הפחות תקשה ככל הניתן על מימושו. עלינו לפעול לחקיקת חוק משאל העם.
בחוק כזה אין כל סיכון בעבורנו, אך יש בו הזדמנות גדולה. אין סיכון, כיוון שתנאי מוקדם לכך שסוגיה תובא להכרעה במשאל עם, הוא אישורה של ההצעה בידי לפחות 61 ח"כים. אם, חלילה, יהיה רוב כזה, המתרס האחרון בפני נסיגה והדרך היחידה לסכלה, היא באמצעות משאל עם, שבו יש לנו יתרון גדול. יתר על כן, עצם המחוייבות למשאל עם, היא אמצעי הרתעה, שעשוי לגרום לראשי הממשלה לוותר מראש על ההרפתקה הזו.
"שישי בגולן"
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
