הבלוג של אורי הייטנר

בהצעתו למנוע חקירת ראשי ממשלה על עבירות "קלות", מנסה ח"כ אמסלם להתמודד עם בעיות אמתיות – המשמעות הלאומית של חקירה נגד ראש ממשלה, כשיתכן שמדובר בחקירה שאין בה דבר ואף שזו חקירת סרק בשל תלונה שמניעיה פוליטיים. האם נכון לערער את יציבות הממשל שנבחר בבחירות דמוקרטיות בשל תלונות שווא?

אולם לבעיה שמעלה אמסלם יש מענה, בקיומה של בדיקה משטרתית מקדמית של תלונות נגד נבחרי ציבור, בטרם החלטה על חקירה רשמית. יש השוללים את הנוהל בטענה שהוא פוגע בשוויון בפני החוק, אך אין זה נכון. מרגע שנפתחת חקירה, זו חקירה לכל דבר, ללא כל הנחות. אולם האינטרס הציבורי מצדיק הליך בדיקה מקדמי, ורצוי שהוא אף יעוגן בחוק.

אך הצעת החוק אינה רק מיותרת, אלא פוגעת בשלטון החוק ובטוהר הכפים של הנהגת המדינה, כיוון שמשמעותה היא לגיטימציה לעבירות פליליות מצד ראש ממשלה, ובלבד שהעונש עליהן הוא עד חצי שנה.

זו הצעה חמורה. הדוגמה האישית היא מהות המנהיגות. על מנהיג לשמש מופת לעם, וככל שתפקידו רם יותר, כך נגיעה שלו בשחיתות פוגעת יותר בחברה.

מן הראוי שנעמיד בפני מנהיגי המדינה רף גבוה של התנהגות מוסרית מבחינה ציבורית. למרבה הצער, בשנים האחרונות, כתוצאה מתהליכי המשפטיזציה בחברה הישראלית, ויתרנו על הרף הזה, והצבנו תחתיו סף נמוך לאין ערוך - הסף הפלילי. על פי הנורמה הקלוקלת הזאת, כל מה שאינו פלילי הוא כשר, ואם מנהיג ציבור לא עבר על החוק, די בכך כדי שהחברה תראה בו מנהיג ראוי. על הדרישה למופת מוסרי ודוגמה אישית כבר מזמן ויתרנו.

בא אמסלם ומציע להוריד עוד יותר את הסף. על פי הצעתו, גם עבריין פלילי יוכל להנהיג את המדינה, ובלבד שהעבירות שביצע הן "קלות". למה בעצם? אם אנו מוכנים לקבל ראש ממשלה שיעבור על החוק בעבירה שדינה חצי שנת מאסר, למה שנחמיר עמו בעבירה שדינה שנת מאסר?

כנראה שאמסלם חיפש ניסוח שיהיה לו סיכוי להתקבל, אך את מגמתו האמתית הוא חשף, כמסיח לפי תומו, בראיון בו הלין על שנשיא וראש הממשלה לשעבר יושבים בכלא ונגד עוד ראשי ממשלה התנהלו חקירות, והגדיר זאת כ"מצב לא נורמלי".

כלומר, הבעיה אינה שנשיא לשעבר אנס וראש ממשלה לשעבר נטל שוחד, אלא שהם יושבים בכלא. הבעיה אינה בחטא אלא בעונש.

הצעת אמסלם היא חוק להגנת השחיתות.

כזו גם ההצעה למניעת הקלטות סתר ללא הסכמת המוקלט. על פי החוק המוצע, היה על שולה זקן לומר לאולמרט: "אהוד, עצור רגע. אני רוצה להפעיל קודם את מכשיר ההקלטה, זה בסדר?" כך, פושעים רבים ורעים לא היו באים על עונשם.

* "ישראל היום"

האם אדם התומך בריבונות ישראל על ירושלים השלמה, יכול, למשל... לא לשנוא את אחינועם ניני? אולי הוא יכול, אפילו, לחשוב שהיא זמרת ויוצרת מצוינת, ולא "בהמה סססמולנית  מיוחמת מזדיינת עם ערבים"?

לכאורה, שאלה מוזרה. מה הקשר בין הדברים? ולמה אי אפשר? וכהוכחה אני יכול להעיד על עצמי, שאפשר גם אפשר. אבל זה לא כל כך מסתדר בשיח הישראלי, ההופך בחודשים האחרונים ליותר ויותר מתלהם, יותר ויותר לעומתי ויותר ויותר מחנאי. וכשהשיח הוא מחנאי, אני חייב, לכאורה, להגדיר את עצמי במחנה, ואם אני שייך למחנה, ברור מה אני צריך לחשוב. על פי עמדתי על שלמות ירושלים, ברור מה צריכה להיות עמדתי על אחינועם ניני. למה? כי זה התכתיב של המחנה.

המחנאות הזאת אינה חדשה, אך בחודשים האחרונים היא הפכה לממארת, למכת מדינה. ובמידה רבה, פרשת אלאור אזריה היא קו פרשת המים. הרי אילו שאלנו שעה קלה לפני האירוע את רוב גדודי תומכיו של אזריה, על מקרה היפותטי כמו זה שקרה, הם היו אומרים שדבר כזה לא יכול להיות, אלא אולי באגדות של "שוברים שתיקה", ואם חייל ינהג כך, בוודאי שצה"ל ינהג בו, ובצדק, במלוא החומרה. אולם הזרם העכור שהחל בו ביום, הפך למגדיר המרכזי של הציבוריות הישראלית. הכוח הפופוליסטי, לעתים האספסופי, של הרשתות החברתיות, נותן כוח בל ישוער לקיצוניות, והמחנות מתיישרים עם שוליהם. ומי שסוטה מן הקו של המחנה... כמעט מתחייב בנפשו.

כתבו לי: "אורי הייטנר, תנסה למתן קצת את מסע הצלב שלך כנגד אלאור אזריה כי יבוא היום ותצטרך את תמיכת אותם אנשים שמרגישים שלאלאור אזריה נעשה עוול כדי לתמוך בך במאבק המסתמן ובא על רמת הגולן". נעזוב רגע את הערכת המצב שלו על הגולן, שאני חולק עליה. אתרכז במסר. ברור לו, לכותב, שהמחשבה שאין לירות במחבל מנוטרל ופצוע זמן רב אחרי שאינו מהווה סכנה, מתיישבת עם רצון למסור לסורים את הגולן ולעקור את ההתיישבות, ואילו מחשבה שהגולן צריך להיות ישראלי והיישובים צריכים להישאר על מכונם, זהה למחשבה שאין דבר כזה מוסר לחימה ואת ערכי צה"ל יש לגרוס. למה? כי זאת עמדת המחנה. ואני צריך להחליט לאיזה מחנה אני שייך. למחנה שתומך באלאור אזריה ובגולן, או במחנה התומך בערכי צה"ל ובסורים.

ואחר כתב לי: "תכלס אורי, תודה שאודי אדיב הוא הגיבור שלך". אודי אדיב היה בוגד ומרגל, שהקים רשת ריגול וחבלה נגד ישראל, ריגל למען סוריה, נדון ל-17 שנות מאסר ושוחרר בעסקת משנה של עסקת ג'יבריל. בעיניו של הכותב, יש שני סוגי גיבורים בישראל. אלאור אזריה ואודי אדיב. כל אחד מהם הוא גיבור של אחד משני המחנות. כל מי שאזריה אינו הגיבור שלו, משמעות הדבר שאודי אדיב הוא הגיבור שלו. ברור, למשל, שאודי אדיב הוא הגיבור של הרמטכ"ל איזנקוט ושל שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר יעלון. וכיוון שאזריה אינו ראוי בעיניי לעיטור הגבורה, ברור שהגיבור שלי הוא אודי אדיב. אלא מה?

הזכרתי את יעלון. מנוול אחד כתב לי שיעלון הוא בן דמותו של יונתן שפירא. יונתן שפירא הוא טייס בצה"ל שחצה את הקווים והיום הוא אחד האקטיביסטים האנטי ישראליים הקיצוניים ביותר, הפועל להחרמתה של ישראל ולדה-לגיטימציה שלה ברחבי העולם, מארגן משטים לעזה, כתב גרפיטי ענק על חומות גטו ורשה שבו השווה את ישראל לנאצים וכו'. בוגי יעלון (!) הוא בן דמותו. לא להאמין לאיזה שפל מסוגל אדם לרדת.

כאשר ביקרתי אבא של חייל, שסיפר בגאווה בראיון עיתונאי, שאמר לבן שלו לעזוב את צה"ל בגלל ש"הפקירו את אזריה", השוויתי אותו למטיפים לסרבנות ולעריקים מסוגה של תאיר קמינר. בתגובה, כתב לי האב: "כל המשתמטים למיניהם באים מקרב חבריך בני אשכנז, אז כשאתה מזכיר משתמטים תסתכל על חבריך יפי הרפש משינקין ורוטשילד". העולם מחולק ל"יפי הרפש בני אשכנז משינקין ורוטשילד" שהם משתמטים, ולעומתם פטריוטים גדולים שמסיתים את הבנים שלהם לערוק מצה"ל מרוב פטריוטיות, כי צה"ל מנסה לשמור על ערכיו ועל המשמעת המבצעית שלו.

האווירה הזאת היא כר פורה לבריונים כמו "הצל". הנה, הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן, ובשל הפופולריות שלו והשפעתו על נוער וצעירים בהיותו ראפר פופולרי, ובשל היכולת שלו לפקוד עוד אלפי איש, כל בכירי הליכוד, ובראשם נתניהו, משקשקים ואינם מנסים למנוע את החרפה. היחיד שהיה לו האומץ לומר "עד כאן" היה בני בגין, ובתגובה הבריון פתח נגדו במסע שיימינג אלים.

כתבתי שהליכוד והימין נמצאים בצומת ואין להם מנוס אלא לקבוע לאן פניהם – האם הפנים שלהם הם פניו של בגין או פניו של "הצל". אני מתבייש לספר מה הבחירה של הרוב המוחלט של המגיבים.

כך כתב לי מגיב אחד, ממש בסגנונו של "הצל": "בני בגין הוא שמאלנאצי אוטואנטישמי שרוצה לחסל את מדינת היהודים מבפנים!!! הבת שלו התאסלמה והתחתנה עם ערבי, הבן שלו טרוריסט שפוגע בחיילי צה"ל!! עדיף שימות כמה שיותר מהר. לעומת זה הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמתי, ואתה לך תזדיין!!!"

אפשר לומר "זה רק אדם אחד". אפשר לומר שזאת דוגמה קיצונית. נכון, בחרתי את התגובה הקיצונית ביותר, לא תגובה מייצגת. אבל הרי זה בדיוק סגנונו של "הצל". וכבר ראינו שכאשר הצל קורא להרביץ למפגיני שמאל, יש מי ששומעים לו. האיש הזה מתאים למפלגתם של ז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר?

****

לא אחת יצאתי נגד ההקצנה בחברה הישראלית; נגד שיח הקצוות. הווליום של הקיצונים חזק הרבה יותר משל הרוב הדומם, והם מכתיבים את השיח. הקיצונים של הצד האחד מזינים ומפרנסים את הקיצונים של הצד האחר וחוזר חלילה, בספירלה מקצינה ומתלהמת. הזנבות מכשכשים בחברה הישראלית. לא אחת קראתי לרוב המתון להשמיע את קולו.

אולם דומני שמדובר במחלה עמוקה יותר, שכל עוד לא נמצא לה מזור, היא עלולה לדרדר את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. התופעה היא המחנאות.

כוונתי לחלוקה הטוטלית של "שמאל" ו"ימין". זו תופעה המוחקת את האינדיבידואל החושב, ומתייגת את האנשים לשני מחנות אוטומטיים. זו תופעה המוחקת את ספקטרום הדעות, ומחייבת בחירה דיכוטומית של שחור ולבן. המחנות הללו הם אויבים. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא "המחנה". האויב, אינו אויבי ישראל, אלא המחנה השני. לכן, מי שאינו מתיישר, הוא "מתחנף לשמאלנים" והוא בעצם בוגד, ולכן הוא מסוכן יותר מן האויב. למה מסעות ההסתה, הביזוי והשיימינג האלימים ביותר במחנה הימין הם דווקא נגד הנשיא ריבלין, ח"כ בגין ובוגי יעלון? כי הם אמורים להיות שייכים למחנה "שלנו" וכאשר הם סוטים מן הקו, הם בוגדים, וידוע מה עושים לבוגדים.

כאשר אנו מסתגרים במחנות, והסולידריות המחנאית חזקה יותר מהסולידריות הלאומית, היא מחייבת את אנשי המחנה להתייצב לצד הקיצונים בתוכו, מתוך סולידריות, וכדי לא לשחק לצד השני. וכך, מגדירי המחנה הם הקיצונים ביותר.

התופעה הזאת היא סכנה לאומית.

****

הדוגמאות שנתתי כאן הן ממחנה הימין, אך ניתן למצוא אותה תופעה במחנה השמאל. מה ההבדל בין "הצל" לרוגל אלפר, למשל, זולת העובדה שאלפר מקבל את הבמה המכובדת של "הארץ", העיתון הישראלי הנקרא ביותר בקרב האליטות במערב? האם סגנונו מסית ומשתלח פחות מזה של "הצל" או של בריוני "להב"ה"?

האם כאשר אני מבקר דברים שכתב אלפר, איני נתקל בהתייצבות "המחנה", הפעם מחנה השמאל, לגונן על אלפר, להסביר אותו, להבין אותו? איך זה יתכן שעיתון מכובד, עם מסורת ציונית מפוארת, הידרדר להיות השופר המרכזי של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, של תעשיית השקרים נגדה, של עלילות דם נגד צה"ל?

איך דוברו של יו"ר מפלגת העבודה כותב פשקוויל הסתה והתרת דם נגד המתנחלים, וממשיך להיות הדובר? עוזרת פרלמנטרית של ח"כ במפלגת העבודה כותבת בליל ההפיכה הצבאית בטורקיה סטטוס הקורא להפיכה צבאית בישראל וכשמזכירים לה שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא משיבה שגם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות ואם היו הורגים אותו הייתה נמנעת השואה. איך לאחר שהיא אמרה זאת, היא נשארה בתפקידה, ובסך הכל נדרשה להסביר ש"לא הובנה כהלכה"?

אך לא פחות מטרידה השפעת האידיאולוגיה הפוסט ציונית על השמאל הציוני. חוק הלאום, למשל, נועד לנסח את הקונצנזוס הלאומי הציוני, המשותף לשני הצדדים במחלוקת על עתיד השטחים. המסר של החוק הוא, שאנו חלוקים בינינו באשר למיקומו של הגבול, אולם הדבקות בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא המשותף לנו. מי שאמורה הייתה להגיש את החוק, בנוסח המקורי שלו, בטרם הוכנסו בו ניסוחי פשרה ומיתון, הייתה ציפי לבני. בבוקר בהיר אחד היא קיבלה רגליים קרות, ונטשה. וברגע שחבר אחר מ"קדימה" העלה אותו, היא יצאה נגד החוק בשצף קצף והציגה אותו כ... גזעני. גזעני?! מי שטוען שהחוק הוא גזעני, מאמץ את המסר האנטי ישראלי לפיו הציונות היא גזענות. והדבר הנורא ביותר, הוא שכל "המחנה" התייצב כאיש אחד נגד החוק, ודקלם את הטענה שהוא גזעני, שהוא נגד הדמוקרטיה.

איך פתאום אנשים שהם לב לבו של השמאל הציוני, מציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית? למה הם בוחנים כל תכנית לימודים או ספר באזרחות האם הוא חלילה יהודי מדי, כי הרי ככל שהוא יותר יהודי הוא פחות דמוקרטי, כיוון שקיים משחק סכום אפס בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. מאיפה באו הרעיונות ההזויים האלה? מה גרם להידרדרות למחוזות הקיצוניים הללו?

אילו יום לפני נאומו של סגן הרמטכ"ל ביום השואה היינו שואלים את רוב תומכי נאומו, מה דעתם על אפשרות שסגן הרמטכ"ל ישווה את ישראל לגרמניה הנאצית (כלומר גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה) רוב מוחלט ביניהם היה אומר שאמירה כזאת לא תתכן ואם כן, יש לפטרו לאלתר. אולם בתוך שעות, זרם עכור הפך את דבריו לדברי אלוהים חיים, וכל מי שאינו רואה באלאור אזריה גיבור ישראל, חייב לצטט את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל ומי שאינו מזהה בישראל תהליכים כמו גרמניה בשנות השלושים והארבעים, הוא ההוכחה לאותם תהליכים ובטח הוא גם חושב שישראל צריכה להיות מדינה יותר יהודית, ולכן פחות דמוקרטית ולכן הוא גזען...

כל זה לא היה קורה, לולא אותו משטר מחנות, שבו כל המחנה חייב להתייצב לקול תופי הטם טם ולדקלם את נייר המסרים, שהולך ונהיה קיצוני יותר ויותר. לפני שנה, השוואת ישראל לנאצים הייתה באזור חיוג גדעון לוי, ופתאום הפכה לנורמטיבית. איך הידרדרנו לכך?

****

לפני שנתיים בדיוק, בתשעה באב תשעד, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", השתתפתי בפגישה מרגשת עם רחלי פרנקל, שזמן קצר קודם לכן שכלה את בנה נפתלי, שנרצח בידי מחבלי חמאס. מתוך אבלה ויגונה הנוראים, היא הרימה ראש והעלתה על נס את גילוי הסולידריות, הפטריוטיות והאחדות שהציפו את החברה הישראלית סביב חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ובהמשך, במלחמת "צוק איתן". היא סיימה בשתי שאלות: א. האם זה אמתי? ב. האם זה יחזיק מעמד? על השאלה הראשונה היא השיבה: זה אמתי. את השאלה השניה היא השאירה פתוחה.

למרבה הצער, זה לא החזיק מעמד.

נקודת השבר הייתה מערכת הבחירות האחרונה, המיותרת, שראש הממשלה כפה על החברה הישראלית בגחמה פרנואידית והזיה על פוטש דמיוני. הייתה זאת מערכת קשה, לעומתית ורוויה באלימות מילולית והסתה, משני הצדדים. הסמל לכך הייתה הססמה המשותפת לליכוד ולמחנ"צ: "אנחנו או הם". וכשהם אמרו "אנחנו", חודשים אחדים אחרי "צוק איתן", הם לא התכוונו למדינת ישראל, אלא ל"מחנה". ו"הם" אינם החמאס, אלא "המחנה" האחר.

האם אנו חייבים שחרב תתהפך מעל צווארנו כדי להתאחד? רק כאשר נורים על ראשנו טילים, או אז כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפים של הארץ מתגלים.

הרי רוב הזמן אינו זמן חירום, ואיננו יכולים לכלות את עצמנו בתקופות השגרה, בשנאת חינם המדרדרת את החברה הישראלית.

****

 מה שנחוץ היום הוא לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, כאתוס לאומי משותף לרוב החברה הישראלית. יש צורך לשבור את משטר המחנות ההרסני, וליצור מחנה גדול הדבק בציונות הדמוקרטית.

בחברה קונצנזואלית, יש מקום לשוליים שמחוץ לקונצנזוס, שמאתגרים את הקונצנזוס; בחברה כזאת יש תפקיד חיוני גם לשמאל ולימין הקיצוני. אולם כאשר הקונצנזוס נשבר והחברה מסתגרת בשני מחנות לעומתיים, השוליים מאיימים על החברה ומסכנים את קיומה.

יש צורך בשידוד מערכות במערכת הפוליטית, שישבור את משטר המחנות המסכן את מדינת ישראל. ויש צורך במנהיגות מאחדת, מלכדת, מנהיגות אמת, שאינה נבנית משנאה ופלגנות, אלא מבינה שתפקידה המרכזי הוא בניין אומה, והאוריינטציה שלה היא על כלל ישראל, וה"אנחנו" שלה הוא עם ישראל, ולא "המחנה".

* "שישי בגולן"

ירמיהו הוא מעל הכל נביא החורבן. לאורך ספרו הוא שופך אש וגופרית על עם ישראל, מביא באוזניו את בשורת החורבן ואינו מותיר לו פתח מילוט. דווקא לכן, קיימת חשיבות אדירה לפרקי הנחמה ונבואות הגאולה של ירמיהו. העם המיואש בגולה, יכול לשנן ולצטט את פסוקי הנחמה, ביודעו שאמרם מי שצדק בנבואות החורבן. ואם נבואות החורבן התגשמו – חזקה עליו שגם נבואות הנחמה תתגשמנה.

בדיעבד, אנו יודעים שנבואת הגאולה של ירמיהו בפרק זה התגשמה רק בחלקה. אכן, גלות יהודה תמה ושיבת ציון הייתה, אך הנביא חזה גם שיבת שבטי ישראל מגלותם, ונבואה זו לא נתקיימה.

פסוקים רבים מנבואות הנחמה של ירמיהו, היו לנכס צאן ברזל בתרבות היהודית; העם התנחם בהם בצרתו, וראה בהם ערובה לגאולה הצפויה לעתיד לבוא. כזהו פסוק המוצא של הפרק: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אָמַר יְהוָה, וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ". וכן הפסוק: "הוֹי, כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ".

ירמיהו שקרא לעם ישראל להביא את צווארו בעול מלך בבל, ואף הציב באופן אישי את צווארו בעול, כדי לסמל את המסר; דווקא הוא נושא את ההבטחה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ, וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק, וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים".

ובנבואות הנחמה של ירמיהו, מופיע חידוש הברית בין ה' לעם ישראל: "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים".

אני מבקש להתמקד במילים "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". דברים אלה של הנביא, שמשו השראה לאחד מנאומיו החשובים של שר הביטחון משה דיין.

את נאומו בפני בוגרי פו"ם ב-1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הכתיר דיין בכותרת: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". היה זה נאום למפקדים, שעתידים להוליך חיילים לקרב, ולנסוך בהם את הביטחון ביכולתם לגבור על האויב.

להן ציטוטים אחדים מנאומו: "ה'אַל תִּירָא' התחזק והיה למוטו לעמנו – באִמרה 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב'. וכאן ברצוני לעמוד על משמעותם הן של הדאגה היהודית והן של ה'אַל תִּירָא'. הדאגה היהודית בכל הדורות הינה דאגה כפולה: החרדה לפרט, לאיש היהודי, ולכלל – לעם. הדאגה לגורל הפיסי של היהודי ולהמשכיות הרוח של האומה היהודית. לגורלן הפיסי של יהדות עיראק ולעתידם הרוחני של יהודי ברית המועצות. כל מפגש יהודי, כל כנס יהודי, כל מחשבה ציבורית יהודית לא היתה פטורה, במשך כל ימי עמנו, מהדאגה הכפולה הזו לחיי אנשים יהודיים ולעתיד היהדות, עתיד העם – ובימינו, כבימי בית ראשון ושני, גם גורל המדינה. בשני נושאם אלה נגזר עלינו, במשך כל הדורות, מאבק. כך היה בעבר ואני מודה שגם בעתיד הקרוב אני מתקשה לראות סיכוי ל'סקנדינוויזציה' ל'שוויציזם' יהודי.

חושבני, לכן, כי התשובה היחידה, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' הינה – 'נמשיך להיאבק'. נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלה 'מה יהיה' חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד – יותר מאשר בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיסית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת 'המנוחה והנחלה'.

ובהקשר זה, צריך גם להבין את ה'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב'. ה'אַל תִּירָא', אין פירושו אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין לכם ממה לחשוש, תסמכו עלי, קונה שמים וארץ, שאפתור את בעיותיכם – אלא להיפך. 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב' – משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות!

לכם, מפקדים בכירים בצה"ל, בוודאי לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה, מאבק, אפשר לעשות גם תוך קשיים ומגבלות – אפשר להילחם גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם, אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי אפשר לעשות: להילחם כאשר מפחדים! 'אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב' הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב, יען כי נכונה לך מערכה כבדה וממושכת... העם היהודי ניחן בשני אמצעים שאפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטיתזה לייאוש ... אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה; אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת הרוח, אזלת יד, חידלון וחוסר מעש.

והשני הוא ה'אַל תִּירָא', שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול'כי יכול נוכל לה' – בכל הדורות ובמצבים המשתנים".

דומני שהדברים הללו אקטואליים היום בדיוק כפי שהיו ביום אמירתם.

****

כאשר הביא מנחם בגין את חוק הגולן לאישור הכנסת (14.12.81) החליטה סיעת המערך להיעדר מההצבעה. היו לסיעה כל מיני תירוצים להחלטה, אך הסיבה האמתית הייתה הרצון להימנע ממבוכה, על כך שבנושא כה חשוב הסיעה תתפלג בהצבעה. ההיעדרות הייתה הפתרון הנוח.

בסופו של דבר, המבוכה הייתה גדולה במיוחד, כיוון שהסיעה התפצלה לשלושה. הרוב כיבד את ההחלטה, אך הח"כים של מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד ושמונה ח"כים ממפלגת העבודה הצביעו בעד. התומכים היו שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו, וששת נציגי התנועה הקיבוצית, בהובלת יו"ר שדולת הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז. בין התומכים היה הח"כ הצעיר יעקב צור, חבר נתיב הל"ה, שנבחר לכנסת חודשים אחדים קודם לכן, בתום תפקידו כמזכיר הקיבוץ המאוחד.

המורדים, שהפרו את החלטת הסיעה, נענשו קשות בידי סיעתם. כשישראל גלילי, שכבר לא היה בחיים הפוליטיים שמע על כך, הוא התקשר ליעקב צור כדי לעודד אותו. הוא בירך אותו על הצבעתו והציע לו לא להתרגש יותר מדי מהעונש. הוא סיים את דבריו במילים: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". 

* 929