הבלוג של אורי הייטנר

התחלופה המהירה של שרי הממשלה, היא ערובה לשיתוק, להעדר תכנון לטווח ארוך, להימנעות מקביעת מדיניות ולהסתפקות במריחה. אין משרד הזקוק לתכנון כזה, יותר ממשרד החינוך. החינוך, מעצם טבעו, אינו מניב תוצאות מיידיות. ואיזה פוליטיקאי יקדיש את הקדנציה שלו לעשיה שאחר יקטוף את פירותיה? וכך, כל שר חינוך נכנס לתפקידו ומכריז על מהפכות, שעצם ההכרזה עליהן נותנת לו נקודות רייטינג. מכאן ועד ביצוע מהפכות אמת, מניבות פירות, המרחק רב.

כל שר רוצה להטביע חותם חיובי במשרדו, וטוב שכך. הבעיה היא, שעוד בטרם הוכיח את עצמו השר החדש, הוא בראש ובראשונה הורס את מעשי קודמו, בחינת "עולם ישן עדי יסוד נחרימה". כך נוהגת גם שרת החינוך החדשה, יולי תמיר.

השרה החדשה בקושי חיממה את כסאה, עוד טרם הובילה מהלך כלשהו, עוד לא הטביעה חותם כלשהו, אבל היא כבר מתחילה להרוס את מה שבנתה קודמתה. שהרי למה להתאמץ בבניה, כשאפשר בקלות להרוס.

לימור לבנת, לא היתה שרת חינוך טובה, אם לנקוט לשון המעטה. אולם היא החלה לקדם מהלך חשוב. הבייבי שלה היה ועדת דוברת. רפורמת דוברת רחוקה מלהיות מושלמת. הבעיות העיקריות שבה הן מה שחסר בה, כמו למשל הקטנת הכיתות, והימנעותה מעיסוק של ממש בתכני הלימודים. הבעיה הנוספת היא הפער בין המלצותיה לבין התקציב הנמוך שניתן למימושן, שאינו מאפשר הצלחה. אולם ההמלצות שהיו בתכנית, ברובן, בהחלט טובות. למשל – יום לימודים מלא (יול"ם), המעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, העלאת שכר המורים (מעט מידי, אבל שיפור משמעותי), שינוי שיטת התקצוב לפרוגרסיבית יותר, המתחשבת במצב הסוציואקונומי של תלמידי ביה"ס ועוד.

בשנה"ל תשס"ו החל יישום הדו"ח. היישום החל מאוד בקטן. הוא החל כניסוי בכ-35 רשויות בלבד. הוא התמקד ביול"ם ובמעבר ל-5 י"ל בשבוע בלבד. התקציבים שניתנו לכך היו קטנים מידי. ואף על פי כן, במקומות שבהם הניסוי יושם, התרומה למערכת החינוך היתה כבירה. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל קודם לכן.

המועצה האזורית גולן היא אחת מאותן רשויות. כמנהל המתנ"ס האזורי, אני הייתי אחראי על יישום יול"ם ושח"ף (יום שישי חופשי פעיל). כמנהל המתנ"ס וכאבא לילדים במערכת החינוך, אני מודע למשמעות הגדולה של התכנית ולתרומתה הגדולה.

התקציב ליול"ם היה נמוך מכדי לאפשר תכנית טובה. ההורים תרמו סכום נוסף ועמו נבנתה תכנית שאפשרה מתן מענה הולם לצרכי הילדים. ילדי הגולן קיבלו העשרה בתחומי האמנות והיצירה, הספורט, המחשבים ועוד, לצד פעילות חברתית וארוחה חמה, ביום מגוון ומעניין. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל בלימודים הפורמליים עד אז. הוא קיבל אפשרות לבטא את עצמו בתחומים שנמנעו ממנו קודם לכן, ולהצטיין בתחומים שלא היתה לו אפשרות להתבטא בהם עד אז. ביה"ס פעל לפיתוח ריבוי האינטיליגנציות של הילד. מערכת החינוך קפצה מדרגה.

בעבור יום שישי, ניתן תקציב לילדי כיתות א'-ג' בלבד. הסכום שניתן היה נמוך – 500 ₪ לילד לשנה (!) בלבד. המועצה האזורית לקחה אחריות והכפילה את הסכום מתקציבה. בסכום המוכפל קיבלו ילדי כיתות א'-ג' תכנית נפלאה ביישובים, שנקראת "הבית שלנו", שבה קיבלו העשרה ערכית ותרבותית, בתחומים של הכרת היישוב, בניית חברת הילדים בו, זהות יהודית ישראלית, פעילות תרבותית ועוד. לאורך השנה 85% מהילדים בממוצע, השתתפו בתכנית. משובי הילדים, ההורים והקהילה היו נפלאים.

כאשר נכנסנו לתכנית, סוכם על ניסוי של שנתיים לפחות. נהלי שלטון מסודרים מחייבים את הרצף השלטוני, וממשלה חדשה מחוייבת בכיבוד החלטות קודמתה. לפיכך, ציפינו לפחות להמשך המצב הקיים. אולם לנוכח הצהרותיה הרמות של השרה החדשה והציפיות הגבוהות שיצרה, ציפינו שהשנה תהיה תוספת תקציב, כדי לקדם את התכנית.

מה קרה בפועל? תקציב הפעילות ליום ו' בוטל לחלוטין. שבוע וחצי לפני תחילת שנה"ל עדיין איננו יודעים מה יהיה התקציב ליול"ם, אולם אנו יודעים שהוא יקוצץ באופן משמעותי.

מה הסיבה לכך? איני רואה כל הסבר, זולת העובדה שהרפורמה מזוהה עם השרה הקודמת. האג'נדה הפוליטית הקלה והזמינה של השרה החדשה היא להרוס מה שנבנה בידי קודמתה.

מה יהיה על הילדים ביום ו'? מה יהיה אופיו של יול"ם? האם השרה, המדברת גבוהה גבוהה על מדינת רווחה וסוציאל דמוקרטיה, רואה בכך בעיה של ההורים בלבד? האם היא מצפה שהורה שיש לו יוכל לתת מענה טוב לילדים, הורה שיש לו פחות ייתן מענה פחות טוב והורה שאין לו – זו בעיה שלו? האם היא מצפה שאנו נבנה תכנית בתשלום, שרק ילדים ממשפחות חזקות יוכלו ליהנות ממנה?  ואולי השרה מצפה שגיידמאק שוב יחליף את המדינה ויממן גם את מערכת החינוך?

זוהי האג'נדה החברתית של שרת החינוך יולי תמיר? האם זו המהפכה החברתית שמפלגת העבודה הבטיחה? בינתיים השרה לא הוליכה את המשרד קדימה, אך היא מקבלת החלטות המחזירות את מערכת החינוך אחורה.

דבר יפה החל להבנות כניסוי ב-35 רשויות. השרה יכולה לראות בהמשך הניסוי הזדמנות אדירה, לבחון לטוב ולרע את הרפורמה כדי ליישם אותה בצורה הטובה ביותר בשאר חלקי הארץ. הרי גם אם אין היא מאמינה ברפורמה, מן הראוי שתיתן צ'אנס לניסוי.

... ואולי היא פוחדת מהצלחת הניסוי? אולי היא חוששת שרפורמה מן הקדנציה שקדמה לשלה, תתברר כחיובית? בינתיים, היא פוגעת פגיעה קשה, בילדים ובמערכת החינוך באותן רשויות, שאגב – רבות מהן נמצאות בצפון הארץ ונפגעו במלחמה האחרונה.

מי שנושא אג'נדה של "לפניי המבול", חזקה עליו שהמשך דרכו תהיה "אחריי המבול".

 bsh - הפורטל הישראלי לצדק חברתי וזכויות האדם

 http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2731&CategoryId=112

האופן המגמגם, הממצמץ וההססני בו נוהלה המלחמה, מנעה מצה"ל את הניצחון, שהיה בהישג יד. עובדה זו, פגעה בכושר ההרתעה של ישראל יותר מאי פעם בעבר. אחד הביטויים הבולטים לכך, הוא איומי המלחמה של בשאר אסד. התגובה הפייסנית, הצ'מברליינית של שרים בממשלת ישראל, כמו שר הביטחון (!) והשר לביטחון (!) פנים, לאיומים אלה, עלולים לשחוק עד דק את כושר ההרתעה של ישראל. אם בתגובה לאיומים במלחמה שרים בישראל רצים למיקרופון הקרוב כדי להציע למאיים נכס לאומי כמו הגולן - אזור ריבוני של המדינה, שטח התיישבות פורח ומשגשג, אזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, הם מעבירים מסר חמור ביותר לעולם הערבי כולו ולאיראן. מסר תבוסתני, של פיוס התוקפן, מסר שעלול לקרב את המלחמה הבאה, מלחמה קשה מכל קודמותיה. כשהנהגה כושלת מנסה להסות את מחאת דעת הקהל באמצעות הסחת דעתו לספינים של הרפתקנות מדינית מופקרת, המסכנת את ביטחון ישראל, אין זאת, אלא שמדובר בהנהגה מוכה בסנוורים, שאיבדה את התוקף המוסרי של שלטונה.

האמירות חסרות האחריות של השרים פרץ ודיכטר, כמו גם מינוי פרוייקטור למו"מ עם סוריה בידי השרה לבני, מנוגדים בתכלית הניגוד ללקחי המלחמה ולמציאות שהמלחמה חשפה.

מלחמת לבנון השניה, הציפה מספר אמיתות יסוד, הנוגעות למציאות חיינו:

א. התוקפנות כלפינו מלבנון, אחרי שנסוגונו מכל שטחה עד הס"מ האחרון ומרצועת עזה, אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו מתוכה את כל היישובים הישראליים עד היהודי האחרון, מעידה שמהות הסכסוך הישראלי ערבי אינה ויכוח על מיקומו של הגבול, אלא ההתנגדות הבסיסית לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

ב. כל שטח ממנו אנו נסוגים, הופך לבסיס תוקפנות נגד ישראל. נסיגה לא תקדם את השלום, לא תצמצם את השנאה כלפינו, לא תביא להשלמה עם קיומנו, לא תתפרש אלא כביטוי לחולשה שתחזק את התוקפנות נגדנו.

ג. התפיסה לפיה המלחמה של המאה ה-21 היא מלחמה של כפתורים ומטוסים ואין עוד משמעות למלחמה הקונבנציונלית המסורתית, ולפיכך אין חשיבות לקרב היבשה, אין חשיבות לשטח וכו', קרסה והתרסקה במלחמה הזאת.

הוכח שחיל האוויר בלבד אינו מסוגל להתמודד אפילו עם איום של ארגון קטן כחיזבאללה, שלא לדבר על איום של צבא. הוכח, שבלי לשלוט על שטח, אין אפשרות למנוע מהאויב לפעול נגדנו, גם כשאנו מפעילים את מלוא עוצמתנו האווירית. עוצמה זאת הופעלה בהצלחה, הביאה להישגים גדולים וגרמה לאויב נזק כבד, אולם אי אפשר להכריע באמצעותה, אלא רק באמצעות השתלטות על שטח.

הוכחה שוב החשיבות חסרת התחליף של העומק האסטרטגי.

ד. סוריה היא אויב קיצוני וקשה, שותף אידאולוגי מלא של כל אויב המעמיד את השמדת מדינת ישראל כמטרתו האסטרטגית. אין המדובר במדינה עמה יש לנו סכסוך גבול שפתרונו יביא לסיום העימות בין המדינות, אלא במדינה שחתירתה לקבל את הגולן, לא נועדה לסיים את הסכסוך, אלא להחליש את ישראל כשלב בבדרך להשגת המטרה היחידה – חיסול ישראל.

ה. חרף קיצוניותה של סוריה, גם במבחן הזה, כמו בכל המבחנים ב-32 השנים האחרונות, סוריה לא העזה לפתוח במלחמה ישירה נגד ישראל. שוב הוכח, שההרתעה הנובעת מישיבת ישראל על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מארמון הנשיאות בדמשק, עדיין עובדת, והיא המחסום העיקרי מפני מלחמה.

אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שההרתעה הזאת תעבוד לנצח. הסורים עלולים לתקוף גם אם יזהו חולשה בנחישות וכושר העמידה שלנו, דוגמת התגובות ההיסטריות של פרץ ודיכטר לאיומי אסד. אולם אין ספק, שכל עוד אנו יושבים על הגולן, סכנת המלחמה קטנה בהרבה ממצב שבו הסורים ישבו על הגולן, חלילה.

הצפתן של האמיתות הללו מחזקת את החשיבות בשמירה על הגולן בריבונות ישראל. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה עלול היה לקרות, אילו יישובי אצבע הגליל ועמק הירדן היו מותקפים בעת ובעונה אחת מצפון וממזרח, אם הסורים היו יושבים, חלילה, על הגולן.

השיקול הביטחוני אינו המרכזי בדרישה לשמור על הגולן. השיקול המרכזי הוא השיקול הציוני – מימוש זכותנו על הארץ באזור שלא קיימת בו בעיה דמוגרפית המסכנת את צביונה היהודי והדמוגרפי של המדינה, יישוב הארץ, קיומה של ההתיישבות וכיבוד הריבונות. אולם המציאות מוכיחה שגם השיקול הביטחוני תקף, ודי בו כדי לטאטא לחלוטין מסדר היום הלאומי את רעיון העוועים של הנסיגה. ואם למישהו הדבר לא היה ברור, באה המלחמה והוכיחה זאת.

עד כאן – ההיגיון. יתכן שהציפיה משרי ממשלת ישראל  לשיקול דעת הגיוני... קצת מוגזמת.

עבור "הארץ"