הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה, הציפה מספר אמיתות יסוד, הנוגעות למציאות חיינו.

א. התוקפנות כלפינו מלבנון, אחרי שנסוגונו מכל שטחה עד הס"מ האחרון ומרצועת עזה, אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו מתוכה את כל היישובים הישראליים עד היהודי האחרון, מעידה שמהות הסכסוך הישראלי ערבי אינה ויכוח על מיקומו של הגבול, אלא ההתנגדות הבסיסית לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

ב. כל שטח ממנו אנו נסוגים, הופך לבסיס תוקפנות נגד ישראל.

איני מצדד בגישה של "אף שעל". אני סבור ששיקולים דמוגרפיים מחייבים אותנו לצאת משטחים מסויימים המאיימים על צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. אולם עלינו להבין שנסיגה זו לא תקדם את השלום, לא תצמצם את השנאה כלפינו, לא תביא להשלמה עם קיומנו, לא תתפרש אלא כביטוי לחולשה שתחזק את התוקפנות נגדנו. לכן, זולת אותם אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית רבה, אין לסגת משום שטח.

מי שטוען שהבעיה היא רק בחד צדדיות של הנסיגה ואילו בנסיגה במסגרת הסכם המציאות תהיה שונה לחלוטין, שוכח שבינינו לבין הפלשתינאים נחתמו בעשור וחצי האחרון הסכם אוסלו, אוסלו ב', טאבה, שארם, חברון, וואי ועוד ועוד ועוד, ואף אחד מהם לא שווה את הנייר עליו הוא כתוב.

ג. התפיסה לפיה המלחמה של המאה ה-21 היא מלחמה של כפתורים ומטוסים ואין עוד משמעות למלחמה הקונבנציונלית המסורתית, ולפיכך אין חשיבות לקרב היבשה, אין חשיבות לשטח וכו', קרסה והתרסקה במלחמה הזאת.

הוכח שחיל האוויר בלבד אינו מסוגל להתמודד אפילו עם איום של ארגון קטן כחיזבאללה, שלא לדבר על איום של צבא. הוכח, שבלי לשלוט על שטח, אין אפשרות למנוע מהאויב לפעול נגדנו, גם כשאנו מפעילים את מלוא עוצמתנו האווירית (עוצמה זאת הופעלה בהצלחה, הביאה להישגים גדולים וגרמה לאויב נזק כבד, אולם אי אפשר להכריע באמצעותה, אלא רק באמצעות השתלטות על שטח).

הוכחה שוב החשיבות חסרת התחליף של העומק האסטרטגי.

ד. סוריה היא אויב קיצוני וקשה, שותף אידאולוגי מלא של כל אויב המעמיד את השמדת מדינת ישראל כמטרתו האסטרטגית. אין המדובר במדינה עמה יש לנו סכסוך גבול שפתרונו יביא לסיום העימות בין המדינות, אלא במדינה שחתירתה לקבל את הגולן, לא נועדה לסיים את הסכסוך, אלא להחליש את ישראל כשלב בבדרך להשגת המטרה היחידה – חיסול ישראל.

ה. חרף קיצוניותה של סוריה, גם במבחן הזה, כמו בכל המבחנים ב-32 השנים האחרונות, סוריה לא העזה לפתוח במלחמה ישירה נגד ישראל. שוב הוכח, שההרתעה הנובעת מישיבת ישראל על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מארמון הנשיאות בדמשק (לאוזנם של הסורים טרם גונבה השמועה על כך שבמלחמות המאה ה-21 אין משמעות לשטח) עדיין עובדת, והיא המחסום העיקרי מפני מלחמה.

אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שההרתעה הזאת תעבוד לנצח. הסורים עלולים לתקוף גם אם יזהו חולשה בנכונות שלנו להלחם. אולם אין ספק, שכל עוד אנו יושבים על הגולן, סכנת המלחמה קטנה בהרבה ממצב שבו הסורים ישבו על הגולן, חלילה.

הצפתן של האמיתות הללו מחזקת את החשיבות בשמירה על הגולן בריבונות ישראל. לא צריך הרבה דמיון להבין מה עלול היה לקרות, אילו יישובי אצבע הגליל ועמק הירדן היו מותקפים בעת ובעונה אחת מצפון וממזרח, אם הסורים היו יושבים כאן, חלילה.

ידועה עמדתי, שהשיקול הביטחוני אינו המרכזי בדרישה לשמור על הגולן. השיקול המרכזי הוא השיקול הציוני – מימוש זכותנו על הארץ, יישוב הארץ, קיומה של ההתיישבות וכיבוד הריבונות. אולם המציאות מוכיחה שגם השיקול הביטחוני תקף, ודי בו כדי לטאטא לחלוטין מסדר היום הלאומי את רעיון העוועים של הנסיגה. ואם למישהו הדבר לא היה ברור, באה המלחמה והוכיחה זאת.

****

עד כאן – ההיגיון. מה לעשות, ולא תמיד ההיגיון שולט.

דווקא המלחמה הזאת, חידשה את הדיון הציבורי על הגולן. תחילה היו אלה האובססיביים לנסיגה מהגולן – עיתונאים כעקיבא אלדר ובן כספית, מזרחן הבית של משפחת אסד - משה מעוז, מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה אורי שגיא ודומיה. מדובר בקבוצת אנשים, שבתקופת המו"מ עם סוריה הטילו את כל יהבם על הנסיגה מהגולן, השקיעו בה את כל מניות יוקרתם המקצועית, ואינם מוכנים לסבול את העובדה שכל השקעתם ירדה לטמיון.

אולם ככל שהמלחמה התמשכה, ובעיקר אחרי שהסתיימה בפארסה כזאת, הטפטוף הזה הולך ותופס תאוצה, הופך לזרם חזק וחייב להדליק אצלנו את נורות האזהרה.

התזה של מעוררי הדיון הציבורי, היא שהנה הוכח שאי אפשר לפתור בכוח את הבעיה, ולכן יש לנסות לפתור אותה בדרכי שלום. מאחר וסוריה היא שותפתה של איראן בעמידה אחרי חיזבאללה - אם נגיע עמה להסכם שלום, נפריד בינה לבין איראן והיא לא תסייע עוד לחיזבאללה ובלעדיה גם איראן לא תוכל לסייע לחיזבאללה. כדי להגיע לשלום עם סוריה, יש לסגת מהגולן. כל כך פשוט. כל כך פשטני. אבל אנשים המחפשים פתרונות קסם, נתפסים לרעיונות מסוג זה. בשעת משבר לאומי, ואנו נמצאים היום בעיצומו של משבר לאומי, המבוכה גוברת, ורבים רבים עלולים להתלות במקסמי שווא כאלה. זוהי הפסיכולוגיה של ההמון.

היריב הגדול ביותר של התזה הזאת הוא הנשיא בוש. מאז ה-11.9 הבין בוש, את מה שהבין צ'רצ'יל ערב מלחמת העולם השניה – שאסור להתפייס עם הרשע, אלא יש להיאבק בו. בוש מזהה את סוריה כמרכיב מרכזי בציר הרשע. לכן, הוא מתנגד בתוקף לכל צעד שייתן לגיטימציה לשלטון הסורי. אין דבר שייתן לשלטון זה לגיטימציה יותר ממו"מ עם ישראל. לכן, הוא מתנגד בתוקף למו"מ עם סוריה.

קיום מו"מ עם סוריה, הוא חבלה של ממש במאבק של העולם החופשי נגד הטרור. שרון הבין זאת וגם אולמרט מבין זאת, וכמו שרון גם הוא לא ירצה לפעול נגד עמדתו של בוש. אולם הקוראים לחידוש המו"מ ולנסיגה מהגולן, טוענים שיש לעשות זאת על אפו וחמתו של בוש, מתוך הבנה שהוא לא יוכל לצאת נגד הסכם שלום בין ישראל לסוריה (יוסי ביילין, למשל, אומר זאת בבירור).

האם אולמרט עלול להתפתות ולבחור בכיוון הזה?

במלחמה, אולמרט התגלה כמנהיג חלש וחסר נחישות. הוא קיבל החלטה מוצדקת ואמיצה לצאת למלחמה ולשים קץ להבלגה ולטמינת הראש בקרקע שאפיינה את שני קודמיו, אך הוא עשה זאת בהתבסס על הקונספציה של ניצחון קל באמצעות התקפות מן האוויר. ברגע שהקונספציה קרסה, הוא לא העז לתת לצה"ל את הפקודה להלחם ולנצח, בשל חששו ממחיר הניצחון (אמנם מחיר הניצחון קטן יותר מהמחיר של ההפסד, אבל מחיר הניצחון הוא מיידי, ואת מחיר ההפסד נשלם בעתיד. אולמרט העדיף למשכן את העתיד).

לאחר המלחמה תדמיתו – בשפל. במצב זה הוא בלתי צפוי. אם דעת הקהל תיטה לכיוון של מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, הוא עלול להתפתות לצעד כזה.

****

בשש השנים וחצי האחרונות, נהנינו משקט. סוגיית הנסיגה מהגולן ירדה מסדר היום, ויכולנו לעסוק בסוגיות האמיתיות – העמקת שורשינו בגולן, הרחבת היישובים וקליטה גדולה, חיזוק הקהילה ומערכות החינוך, חיזוק התיירות, תנופת פיתוח.

האם תמו "שבע השנים הטובות"? האם אנו חוזרים לשנות התשעים הקשות?

אני רואה שלושה תרחישים אפשריים:

א. התרחיש האופטימי – המצב אחרי המלחמה יחזור לזה שהיה לפניה. הדיבורים על הגולן וסוריה היום, יהיו קצף על פני המים, ויסתלקו מסדר היום כלעומת שבאו.

ב. התרחיש הפסימי – שינוי במדיניות הממשלה וחידוש המו"מ עם סוריה.

ג. תרחיש הביניים – לא יחול שינוי במדיניות הממשלה, אך יתחדש הוויכוח הציבורי והנושא יחזור לסדר היום הציבורי.

איזה מהתרחישים הללו הוא הריאלי יותר? אינני יודע. היום, תרחיש ג' מתקיים בפועל, בשיח הציבורי והתקשורתי. יתכן שהדיון יימוג, יתכן שהוא יתחדש ויתכן שהוא יניע מהלך מדיני.

עלינו להיות עירניים כדי להימנע מטעויות – מצד אחד לא להתפתות ולהיסחף לתוך הדיון ולשתף פעולה עם עלייתו לראש סדר היום. מצד שני לא להפקיר את השיח הציבורי ואת ההשפעה על דעת הקהל למצדדי הנסיגה.

****

האפשרות של חזרה למציאות של מאבק על הגולן, אחרי שנות השקט שהתברכנו בהן, היא בעיניי סיוט בלהות.

אולם אם יגזר עלינו לשוב ולהיאבק, נעשה זאת כפי שעשינו זאת בעבר, וכמו בעבר – ננצח!

מידף -  עלון אורטל

ההפגנה הראשונה בה השתתפתי, היתה באפריל 74' בהיותי בן 11. ההפגנה התקיימה בגן הוורדים מול הכנסת, שהתכנסה לדון במסקנות דו"ח ו' אגרנט על מחדלי מלחמת יום הכיפורים, שהתפרסם ימים אחדים קודם לכן. בראש ההפגנה עמד אסא קדמוני ז"ל, בעל עיטור הגבורה וממנהיגי תנועות המחאה אחרי מלחמת יו"כ. תביעת ההפגנה היתה – על ראש הממשלה גולדה מאיר לשאת באחריות למחדל יום הכיפורים ולהתפטר. ועדת אגרנט הטילה את מלוא האחריות למחדל על הדרג הצבאי. אנו, המפגינים, טענו שאי אפשר לשחרר את הדרג שמעליו, הדרג המדיני, מאחריות למחדל כל כך חמור, ועל ראש הממשלה להתפטר מתפקידה. ואכן, באותו ערב התפטרה גולדה מאיר.

גולדה מאיר התפטרה בשל אחריותה להפתעה, שבעטיה ישראל נחלה מכה קשה ביותר בראשית המלחמה. בשל אחריותה לכך שצה"ל לא היה מוכן ולא היה ערוך לקדם פני ההתקפה. אבל גולדה היתה אחראית גם לכך שחרף תנאי הפתיחה הנוראים, ישראל נחלה במלחמה זאת את הגדול בניצחונותיה הצבאיים. המלחמה הסתיימה כאשר צבאות סוריה ומצרים הובסו, וצה"ל ישב 101 ק"מ מקאהיר ו-40 ק"מ מדמשק. למרות הלם הפתיחה, גולדה ניהלה את המערכה בקור רוח, ברוח איתנה, בגילוי של כושר מנהיגות עילאי, בחכמה ובאומץ, להבדיל מכמה מן הדרגים שמתחתיה, ובראשם שר הביטחון משה דיין. היא ניהלה בתבונה ובקור רוח את התהליך המדיני, סירבה להפסקת אש בטרם עת ובתנאים גרועים לישראל, ולאחר מכן הפגינה עמידה איתנה בלחצים האמריקאיים בעת המו"מ על הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה והשיגה בהם הישגים משמעותיים. הניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, הביא את הנשיא סאדאת להבנה שאי אפשר להשמיד את מדינת ישראל ולכן הוא פנה לדרך השלום. הניצחון הביא את מדינות ערב להכרה שאין ביכולתן לנצח את צה"ל במלחמה קונבנציונלית כוללת, ולכן מאז, במשך 33 שנים, לא היתה מלחמה כזאת. ואף על פי כן, וחרף מסקנות ו' אגרנט, גולדה הבינה שאין מנוס מהתפטרותה, ושעליה לשלם את המחיר הפוליטי על המחדל.

אם כך נהגה גולדה, על אחת כמה וכמה שכך ראוי שינהג אולמרט. בניגוד לגולדה, הוא החל את המלחמה בתנאי פתיחה מצויינים. בניגוד לגולדה, המלחמה שהוא ניהל עומדת להסתיים בתבוסה. תבוסה של מדינת ישראל במלחמה נגד ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים.

אהוד אולמרט גילה נחישות, אומץ ומנהיגות בהחלטתו על פתיחת המלחמה. הוא שינה את אופי הפעולה של ממשלות ישראל בשש השנים האחרונות, שהבליגו על תוקפנות חיזבאללה ואיפשרו את התעצמותה המפלצתית. הוא החליט לא להיכנע עוד לסחטנות החטיפות. הוא החליט להלחם בטרור, מתוך ידיעה שלמלחמה יהיה מחיר כבד של ספיגת מתקפות טילים קשות על העורף הישראלי. הוא היטיב להגדיר את לבנון כמדינה ריבונית שממנה אנו תובעים את האחריות ולא לאפשר לה להסתתר מאחוריה החיזבאללה. הוא הבהיר באופן חד משמעי שישראל לא תתפשר על פחות ממימוש החלטת מועה"ב 1559, כלומר פרוק החיזבאללה מנשקו. הוא הבהיר שלא יאפשר עוד לחיזבאללה להסתתר מאחורי אזרחים וצה"ל יפגע בחיזבאללה גם במחיר פגיעה באזרחים. הוא הפתיע את החיזבאללה בתגובה קשה ביותר – מתקפה אדירה של חיל האוויר.

כל העם הלך אחריו בהתלהבות. הוא ביטא את תחושות הלב של הציבור הישראלי כולו כאשר הצהיר: "עד כאן!". הוא זכה לתמיכה של למעלה מ-90% בסקרים. הציבור היה מוכן לשלם מחיר כבד, בדרך לניצחון. העורף הפגין עמידה איתנה, במשך חודש קשה מאוד. אחוז הגיוס למילואים עלה בהרבה על 100%. מעולם לא קיבל מנהיג בישראל אשראי כה גדול; גדול ובלתי מוגבל בזמן.

... ומעולם לא בזבז ראש ממשלה במהירות כזאת ובצורה כה מבישה את האשראי שקיבל. הוא החליט על מלחמה, אולם פחד ממשמעות החלטתו. הוא פחד לאשר לצה"ל להלחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להלחם. אי אפשר להלחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.

תחילה הוא הלך שבי אחרי הקונספציה החלומית אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שזה בלתי אפשרי, הוא עשה כל טעות אפשרית. הוא דחה ודחה את הפעילות הקרקעית, ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות. כשכבר הסכים לפעילות קרקעית, הכניס כוחות זעירים ל-2-3 כפרים, ובזבז עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו 8 חיילים ישראלים בבינת ג'בייל הוא נבהל ועצר גם את הפעילות הזאת. הוא היסס במשך שבועות עד שהחליט על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון. אחרי גיוס המילואים, הוא דחה ודחה ודחה ודחה את הפעלתם, שחק את הכוחות והוריד את המוראל שלהם. לאחר אירוע קנא הוא נבהל ועצר את המתקפה האווירית ליומיים. וכאשר סוף סוף הבין שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית וקיבל גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, הוא דחה אותה ב-48 שעות. שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו, במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך, הוא המתין עד שמועה"ב קיבלה החלטות שמשמעותן כניעה של ישראל וניצחון ברור לחיזבאללה. להחלטה הזאת היה על ישראל להשיב בשתי מילים: לא, תודה. אולמרט קיבל את ההחלטה, ורק אז נתן סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר רק מעטים מאמינים שהוא אכן יאפשר את מיצוי הפעולה ויתן לצה"ל לנצח (הלוואי ואתבדה. אהיה מאושר להודות בטעותי).

במקביל, הממשלה ניהלה את העורף בצורה שערורייתית, שפגעה קשות בעיקר בשכבות החלשות באזורי העימות. הממשלה נמנעה מקבלת ההחלטות המתחייבות משעת החירום, וסמכה על כך שעמותות צדקה וגיידמאק יחליפו את המדינה.

לאחר שישראל שילמה מחיר דמים כבד, יישובי הצפון ספגו אלפי טילים, שליש ממדינת ישראל היה כמעט משותק – המלחמה מסתיימת כאשר החיזבאללה קיים ככוח צבאי, ממשיך לשגר מאות טילים ביום, נסראללה חי והוא בעל המילה האחרונה בלבנון ומושא הערצה של המוני העולם הערבי והמוסלמי. הפסקת האש עלולה לתת לחיזבאללה את גדול הישגיו – נסיגה ישראלית משטח ריבוני שלה, בעל חשיבות אסטרטגית רבה, המורדות המערביים של החרמון ("חוות שבעא"). והחיילים השבויים... ספק רב אם ישוחררו בעתיד הנראה לעין.

מציאות זו, עלולה להפוך את ישראל מרמס לכל זב ומצורע במזרח התיכון, והיא תביא להתגברות הטרור האסלאמי נגדה. קבלת הפסקת האש היא כניעה ישראלית שעלולה לשחוק עד דק את כושר ההרתעה שלנו. החלטה זו עלולה להיות המבוא למלחמה הבאה, שעלולה להיות קשה הרבה יותר.

מי שאחראי לתבוסה הזאת, המציבה את ישראל במצב הגרוע ביותר בתולדותיה, הוא ראש הממשלה, אהוד אולמרט. אין הוא ראוי להנהיג את המדינה. עליו להתפטר לאלתר.

את כל שכתבתי לעיל לאני מסייג בהסתייגות אחת. יתכן, שההחלטה לצאת בכל זאת לפעולה הקרקעית - אם תנוהל בנחישות, תוך הפעלת עוצמתו של צה"ל, ובלי לעצור בטרם ירוסק כוחו הצבאי של חיזבאללה, תשנה את המגמה, תהפוך את הקערה על פיה ותביא לניצחון.

אני מודה, קשה לי מאוד להאמין שזה מה שיקרה.

* נשלח ל"על המצב", "שישי  בגולן", "הקיבוץ"

מאמרי "לאן נוליך את החרפה?" בנוגע להזמנתו של אלוף גרשון הכהן להרצות ב"חברותא", עורר תגובות רבות, בע"פ ובדוא"ל, של תמיכה והתנגדות. רוב המתנגדים נימקו את דבריהם בעוול שבעקירת היישובים וביחס לעקורים לאחר מעשה. מצטער, אין כל קשר בין דברים אלה, לבין הנושא אותו העליתי על סדר היום. שום קשר.

יש להפריד בין שלושה נושאים שונים זה מזה – עקירת היישובים, היחס לעקורים וסוגיית הסרבנות.

את עמדתי השוללת את עקירת היישובים הבעתי בעשרות מאמרים והרצאות, מעל כל במה אפשרית. לנוכח המציאות בגבול עזה לאחר ההתנתקות, דעתי בנדון התחזקה. עם זאת, אני מכבד את מי שדעתו שונה, ומשוכנע שהוא רוצה בטובתה של מדינת ישראל לא פחות ממני. אין כל קשר בין העמדות השונות בסוגיה זאת, לבין שאלת הזמנתו של גרשון.

שאלת היחס לעקורים אינה שייכת לעמדה הפוליטית והאידאולוגית בנוגע להתנתקות. כאן אין המדובר בדעה שניתן להתווכח עליה, אלא בעובדות שאינן לוויכוח – מדינת ישראל התעמרה בעקורים ונהגה בהם באופן מביש. אני מצפה מכל אדם ישר והגון, תהיה דעתו על ההתנתקות אשר תהיה, להתקומם לנוכח העוול הזה. איני מכבד מי שמנסה להכחיש את העוול, כיוון שאין הוא עושה זאת בידיים נקיות. אולם גם סוגיה זו אינה קשורה לשאלת ההרצאה המדוברת.

השאלה העקרונית שבבסיס הוויכוח, היא שאלת הסרבנות. בעיניי, שאלת הסרבנות אינה סוגיה פוליטית לגיטימית. הוויכוח פה אינו בין שמאל לימין, אלא בין אחריות לאומית, ממלכתיות ודמוקרטיה, לבין הפקרות, פנאטיות ואנרכיה, הקיימות בקצוות השמאל והימין. בוויכוח הזה, ניצבים מצד אחד של המתרס אנשי "יש גבול" ו"אומץ לסרב" יחד עם המסיתים לסרבנות הכתומה; תלמידי ישעיהו לייבוביץ' יחד עם תלמידי הרב שפירא, ומצדו האחר – הציבור הדמוקרטי והממלכתי, מן הימין, השמאל והמרכז.

לפני חודשים אחדים, אפרת בדיחי פרסמה מאמר בו יצאה חוצץ נגד הגזרה השווה שאני גוזר בין הסרבנות משמאל ומימין. יש, כמובן, הבדלים מסויימים, אך המשותף רב בהרבה על המפריד. הטענה העיקרית נגד הגזרה השווה היא שהסרבנות מימין אינה סרבנות במלחמה נגד אויבי המדינה, אינה סירוב להגן על המדינה.

והנה, בימים האחרונים האינטרנט מוצף בפירסומי הימין הקיצוני, המציגים גיבור תרבות חדש – אבי אבלו, סמל במילואים, תושב אפרת, שערק מיחידתו בלבנון, במחאה על דברי אולמרט בנוגע להתכנסות. יש לומר את הדברים באופן הברור ביותר – מי שעורק בשעת מלחמה הוא בוגד. אבי אבלו הוא בוגד במולדת!

הוא הראשון, ואני מקווה שגם האחרון, שביצע את מעשה הבגידה, אך קדמו לו מכתבי קצינים וחיילים שאיימו בסרבנות במלחמה, בשל דבריו (מיותר לציין – האומללים) של אולמרט. מה זו ההפקרות הזאת? הם אזרחים על תנאי במדינת ישראל? הם חיילים על תנאי בצה"ל? אם הם מתנגדים למדיניות ממשלת ישראל, הם פטורים מלהגן על מדינת ישראל מפני אויביה? הם משוחררים מהגנה על אזרחי ישראל המצויים תחת התקפה קשה? חבריהם ליחידה ילחמו בעבורם, יהרגו למענם, והם ברוגז, כי אולמרט עיצבן אותם?!  "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

אדם הגונב 10 שקלים מחברו -  ספק אם חברו יבחין בכך בכלל, אבל באותו רגע הוא הפך לגנב. הוא חצה את הקו האדום, המפריד בין אדם ישר לבין גנב. מי שפתח צוהר לסירוב, פרץ את הקו האדום שבין אזרח וחייל נאמן לבין סרבן. מי שחצה את הקו האדום, נתן אור ירוק להידרדרות במדרון החלקלק המוביל למעשי בגידה ולהתנכלות לחיילים שביצעו את העקירה.

מי הם אותם חיילים? אלה אותם חיילים המחרפים היום את נפשם בהגנה על המדינה במלחמה בלבנון ובעזה. הם אותם חיילים המגלים גילויי גבורה עילאית, הנלחמים בנחישות בתנאים הקשים ביותר תוך דבקות במשימה בכל מחיר. הם אותם חיילים המפנים פצועים תחת אש. הם אותם פצועים ששאיפתם הגדולה היא לחזור מיד לחבריהם בשדה הקרב.

אלה אותם החיילים שכובדו במטחי לבנים וסלעים בעמונה. אלה הם אותם חיילים שזכו ליריקות ונאצות, לגידופים כמו "נאצים" ו"קלגסים". אלה אותם חיילים שמשליכים אותם מן הטרמפים. אותם חיילים משקפים את מגוון הדעות בעם ישראל. הם לא ביצעו את הוראת העקירה מתוך "צייתנות עיוורת" ו"ראש קטן". להיפך, אלה חיילים חושבים בראש גדול, המבינים שאם מדינת ישראל לא תוכל לקיים את החלטות הכנסת בשל סירוב החיילים לבצען, לא תהיה לנו מדינה. הם מבינים, שאם כל חייל יהיה מחוייב למלא רק את ההוראות שהוא תומך בהן מבחינה פוליטית, לא יהיה לנו צבא.

מי שנתן אור ירוק לסרבנות, נתן אור ירוק להתנכלות לחיילים שלא סרבו. בשבוע בו מלאה שנה לעקירה, נעקרה משפחה מביתה באחד מיישובינו, לאחר שנה של התנכלויות, כיוון שאבי המשפחה, קצין בקבע, השתתף בעקירת היישובים. כסדום היינו? לעמורה דמינו? יהודים מגרשים יהודי? רק כיוון שכאיש צבא הוא ביצע את תפקידו?

בתגובתה למאמרי בגיליון הקודם, הציגה חמי רושנסקי כחוסר רגישות, את הזמנת "אחד מסמלי הגרוש". איני מוכן לקבל את הצגתו של גרשון כ"אחד מסמלי הגירוש". גרשון הוא קצין בצה"ל, שכל חייו קודש לביטחון מדינת ישראל, שביצע את תפקידו, כפי שראוי היה שיעשה. סמלי הגירוש הם הפוליטיקאים שהחליטו על כך (אני מתנגד גם להחרמתם, אך צעד כזה הוא לגיטימי במדינה דמוקרטית).

חמי הביעה תמיהה על הביטויים הלוחמניים בהם השתמשתי כמו "לא נכנעתי", "לא התקפלתי". הסיבה לכך, היא הניסיון הכוחני למנוע את ההרצאה, בידי מי ש"ביקשו" שאפעל על פי רצונם, ולא – יפוצצו את האירוע. מול מי שניסה להלך עליי אימים – לא נכנעתי ולא התקפלתי.

אני מקווה שהמלחמה בה אנו מצויים, תחזיר אותנו לשפיות, ותשים קץ לפגיעה בצה"ל ובמדינה – תולדת האור הירוק שניתן לחציית הקו האדום של הסרבנות. כולי תפילה, שנחזור כולנו לרוח של אהבת ישראל ונאמנות למדינת ישראל.

נכתב ל"שישי בגולן"