הבלוג של אורי הייטנר

לנוכח ההתנהגות המקוממת של הח"כים הערביים, שהתייצבו לצד חיזבאללה במלחמה בצורה בוטה ופרובוקטיבית, נשמעת בציבוריות הישראלית טענה, שאין הם מייצגים באמת את הציבור שלהם. האמנם? העובדה שהמפלגות הללו זוכות שוב ושוב לתמיכה גורפת ברחוב הערבי בישראל, מפריכה את הטענה הזאת. העובדה שערב בחירות, המפלגות הערביות מתחרות ביניהן בקיצוניות התבטאויותיהן האנטי ישראליות מעידה שזה הבון-טון בציבור הערבי בישראל. העובדה שהח"כים הערביים לא בוחלים באף פרובוקציה כדי להצטלם מוצאים מן הכנסת או מתעמתים עם חיילים בגדר הביטחון או במחסום, מעידה שהם רואים בתמונות כאלו נכס אלקטורלי.

רק מי שמתעלם מהמציאות, מופתע בכל פעם מחדש, מעמדת הערבים ונציגיהם. הסכסוך במזה"ת הוא סכסוך לאומי, בין העם היהודי והאומה הערבית בכלל, והעם הפלשתינאי בפרט. הלאום של ערביי ישראל הוא ערבי פלשתינאי. אך טבעי, שהזדהותם תהיה עם הלאום שלהם, ולא עם הלאום שעמו הוא נלחם. אמנם הם אזרחי מדינת ישראל, אך האזרחות הזאת אינה בחירה שלהם אלא ברירת מחדל. כיוון שהם הפסידו במלחמה בה ניסו למנוע את הקמת המדינה, הם "נתקעו" כמיעוט במדינת הלאום של העם שניצח אותם במלחמה. יום העצמאות של מדינת ישראל אינו חגם, אלא הוא יום ה"נכבה", יום האסון שלהם. עלינו להבין זאת.

האם מדינה יכולה להשלים עם מצב שבו בפרלמנט שלה יש ייצוג כה גדול למי שתומך באויביה? אין לי ספק שאף מדינה לא היתה מסכינה עם מצב כזה, בוודאי לא מדינה במלחמה. ואף על פי כן, אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל ולסבול תופעה זאת. הדרת חמישית האוכלוסיה מביטוי פוליטי פרלמנטרי, תהיה שגיאה חמורה, שנזקיה גדולים לאין ערוך מהנזק שגורמים הח"כים הערביים.

יש למפלגות הללו מקום בכנסת, אך הן פסולות מכל וכל לשותפות קואליציונית כלשהי. עקרון הייצוגיות בא לידי ביטוי בייצוג הפרלמנטרי. הקואליציה אינה חייבת לבטא את כל העמדות, אלא היא מבטאת הסכמות. חזקה על כל ממשלה ישראלית, שמה שיעמוד לנגד עיניה הוא אך ורק טובת מדינת ישראל. מהי טובת ישראל? על כך חלוקות הדעות. אין מקום בממשלה ובקואליציה, למי שרעת מדינת ישראל עומדת לנגד עיניו; מי שיתמוך תמיד, אוטומטית, באויבי המדינה.

אין המדובר בפסילה אתנית, אלא פוליטית. יש מקום בקואליציה לח"כ ערבי, אם הוא חבר במפלגה שהאינטרס הישראלי עומד לנגד עיניה (מפלגת העבודה, מרץ, קדימה, הליכוד וכו'). יש מקום גם לשרים ערביים, מטעם אותן מפלגות. מצד שני, גם ח"כ כמו דב חנין, יהודי המחמד המקשט את חד"ש, פסול מכל וכל לשותפות קואליציונית, כיוון שהוא מייצג מפלגה אנטי ישראלית מובהקת.

כן, ישראל שוברת את כל שיאי הסובלנות, כאשר היא מכילה ייצוג פרלמנטרי של מפלגות המזדהות עם אויביה, וטוב שכך. אולם ייצוגם בקואליציה כלשהי או אפילו בבלוק חוסם פרלמנטרי, היא חציית קו אדום.

אני מקווה שכעת, לנוכח התנהגות הח"כים הערבים במלחמה, יובן שהדרישה ל"רוב יהודי" אינה גזענית, אלא היא נועדה להבטיח, שהחלטות קרדינליות בשאלות לאומיות הרות גורל וארוכות טווח, לא תתקבלנה אם אין להן רוב בקרב מי שטובת המדינה לנגד עיניו.

המיתולוגיה הציונית מספרת על אסיפת אבל, לאחר מותו של מנחם אוסישקין, מראשוני ומנהיגי הציונות. סמוך לתום האסיפה קם אחד העסקנים, היסה את המשתתפים ואמר: "בהזדמנות חגיגית זאת שאוסישקין מת..." והשמיע את דבריו.

נזכרתי בכך בימים האחרונים, כאשר בהזדמנות חגיגית זאת שישראל נמצאת במלחמה, מיליון אנשים יושבים במקלטים, מאות טילים נורים מידי יום על העורף הישראלי, אזרחים וחיילים ישראליים נהרגים, יש מי שמעלים באוב את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן.

דווקא עכשיו, כאשר המציאות הביטחונית לאחר הנסיגה מלבנון ולאחר הנסיגה מרצועת עזה, מוכיחה שהמוטיבציה למלחמת הערבים נגדנו אינה "הכיבוש", "ההתנחלויות" וכו' אלא עצם קיומה של המדינה; דווקא היום, כשמוכח שמה שלצנינים בעיניהם ומה שמעורר את תוקפנותם הם התנחלויות נהריה ושדרות, צפת ואשקלון; דווקא כעת, כשברור לכל שהמלחמה היא חלק מגי'האד איסלאמי רחב היקף שאיראן היא מרכזה, ואת כוונותיה הנאצו-איסלאמיות אחמדינג'אד אינו מסתיר – דווקא כעת יש מי שמנסים להביא למצב שבו תושבי הגליל יהיו מאויימים לא רק מצפון אלא גם ממזרח, מהגולן.

לעתים אני תוהה, מה גורם לתופעה מוזרה כזו? איני פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג, ולכן אני מתקשה להסביר זאת. ובכל זאת, אנסה.

ראשית, יש כאן רפלקס חולני של האשמת ישראל בכל. כן, גם במקרה זה, שבו התוקפנות נגד ישראל כל כך מובהקת, ואין אפילו תרוץ או אמתלה שיצדיקו אותה, יש בתוכנו המאשימים את ישראל בתוקפנות. יש לרפלקס הזה הגדרה מקצועית – אוטו-אנטישמיות.

פרשן "הארץ" עקיבא אלדר, למשל, מצדיק את ירי הקסאמים על שדרות בטיעון ש"כל עוד ישראל כובשת את חברון לא יהיה שקט בשדרות". הוא מסביר זאת בכך, שעזה ויהודה ושומרון הם אותה ישות פלשתינאית, ולכן גם כשיצאנו מעזה הכיבוש נמשך. אך כיצד ניתן להסביר את טענתו המוזרה, על פיה "כל עוד נמשך הכיבוש של קצרין לא יהיה שקט בנהריה"? מה, קצרין היא "שטח לבנוני כבוש"?

לא, אין טעם לנסות להבין את ההיגיון. יש לנסות להבין את המניע. מה מניע אנשים כעקיבא אלדר לפלוט ממקלדותיהם דברי בלע נפסדים כאלה?

כדי להבין זאת, ניסיתי למפות את האנשים שכתבו דברים דומים בימים האחרונים. מי הם, ומה משותף להם? מה משותף לעקיבא אלדר מ"הארץ", לבן כספית מ"מעריב", לעודד ליפשיץ מ"הקיבוץ", למזרחן משה מעוז, לאלוף במיל' אורי שגיא ולשר בנימין בן אליעזר?

פואד קצת חריג ברשימה ולא מתאים לתיאוריה שאציג להלן. בראיון ל"הארץ" הוא האשים את ברק, שכיוון שהתעקש על שלושים מטר במו"מ עם סוריה, הוא גרם למצב הנוכחי. אילו ויתר, כל המזרח התיכון היה נראה אחרת. למה הוא אמר זאת? כי זה מה שיצא באותו רגע מפיו. יתכן, שאילו היה מתראיין יום קודם או שעה אח"כ, היה אומר את ההיפך הגמור.

אך מה משותף לשאר הרשימה? כולם אנשים שהימרו במיטב יוקרתם האישית והמקצועית על הנסיגה מהגולן כחלק מהסכם שלום עם אסד, שייצור מזרח תיכון חדש. העובדה שכל תחזיותיהם נכשלו, הפכה אותם לאובססיביים לנושא הסורי ולנסיגה מהגולן. אין הם מחמיצים כל הזדמנות להעלות את כשלון ההימור שלהם כגורם לכל הצרות של ישראל. לא נעים לומר זאת, אבל לאנשים הללו יש איזו שריטה...

בן כספית, העיתונאי הפנטזיונר, פרסם בתקופת המו"מ עם סוריה כמעט מידי שבוע כתבות ענק בהן תאר איך או-טו-טו המו"מ נגמר "בהצלחה". ה"מידע" שסיפק היה שילוב של רסיסי מידע מטובלים בכמות יתר של wishful thinking. את כל יוקרתו המקצועית הוא השקיע במניה הזאת, ואין הוא יכול להשלים עם נפילתה. הוא הדין בעקיבא אלדר. שניהם מתמידים להעלות באופן אובססיבי את נושא הנסיגה מהגולן חדשות לבקרים. כל מצמוץ בעיניו של בשאר אסד, מעורר בהם תקווה להחייאת המניה, הגורמת לתשפוכת נסיגתית בטוריהם.

עודד ליפשיץ פחות מוכר מחוץ לתנועה הקיבוצית, אך הוא אינו פחות גרוע משניים אלה. בתקופת המאבק על הגולן, היה לו שיגעון לנושא אחד, להוכיח שבעצם רוב תושבי הגולן רק מחכים לכך שיתנו להם לסגת. כאשר קיבוץ גשור הוציא הודעת גינוי לעמדת "הקיבוץ הארצי" בעד נסיגה מהגולן, הוא השתמש במילה חסרת אחריות שאמר לו אחד מחברי הקיבוץ, כדי לכתוב כתבה שלמה בה האשים אותי, כדובר הוועד, שזייפתי את ההודעה הזאת... הוא שב על האשמה זו שוב ושוב, גם אחרי שהוכח לו שהיא שקרית בעליל.

אם יהיו פעם יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסוריה, מן הסתם השגריר הסורי בישראל יהיה פרופ' משה מעוז. מזרחן כושל, פרשן הבית של שושלת אסד, לוקה באובססיה של נסיגה מהגולן. אפילו התקשורת שהתמסרה לו בעבר, מאסה בו, ומעדיפה פרשנים רציניים כפרופ' אייל זיסר וד"ר גיא בכור. את כל יוקרתו המקצועית השקיע מעוז בארמון הנשיאות בדמשק. אין הוא משלים עם כשלון כל תחזיותיו, והוא מנצל כל הזדמנות כדי לנסות להחיות את התיאוריות שלו. אולי תחייתן תחיה גם את מעמדו כפרשן המוביל בתקשורת הישראלית.

השרוט האולטימטיבי הוא אורי שגיא. השריטה שלו היא העמוקה ביותר. האובססיה שלו לנסיגה מהגולן היא הקשה ביותר. שגיא, לוחם וקצין מהולל, הגיע לתפקיד ראש אמ"ן ולפתע מצא צעצוע – הוא טען שחל שינוי אסטרטגי אצל אסד, והוא מעוניין בשלום עם ישראל. לשם כך על ישראל לסגת מהגולן ואז יבוא השלום עם סוריה שהוא המפתח לשלום כולל וסופי במזה"ת. ראה"מ שמיר נפנף אותו, אך הוא המשיך להתעקש. רבין קרב אותו. שגיא דחף בכל כוחו לנסיגה מהגולן. תחילה כראש אמ"ן, אח"כ כפרשן מטעם עצמו בתקשורת, אח"כ כראש צוות המו"מ עם סוריה. הוא דחף את רבין, את פרס, את ברק. הוא נהיה משוגע לדבר אחד – אובססיבי חסר תקנה. הוא לא סולח לברק (אותו ברק שניסה בכל דרך אפשרית להביא את אסד לקבל את הגולן, אך כיוון שהבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם, עצר בחוף הכינרת) על שגזל מידיו את הצעצוע.

כל כך מעצבן לקרוא את דברי ההבל הללו, אך יש לקוות שהם ישארו בשוליים הביזאריים של חיינו. הגולן נמצא בתנופת פיתוח וקליטה חסרת תקדים ובהתפתחות אדירה של מערכות החינוך והקהילה, וזה הדבר החשוב ביותר.

... והשיירה עוברת.

המלחמה בלבנון היא מלחמה שאין צודקת ממנה. אין כל תרוץ, כל עילה, כל אמתלה שתצדיק את התוקפנות מלבנון שפתחה אותה. במקרה זה, אי אפשר לדבר על צדק מול צדק. במקרה זה מדובר במלחמה שבה 100% מהצדק הוא בצד אחד – הצד הישראלי.

ניתן היה לצפות, שבמלחמה זו התמיכה תהיה מוחלטת. בוודאי שניתן היה לצפות שאיש לא יאשים בה את ישראל. בוודאי ובוודאי שניתן היה לצפות שאיש מתוכנו לא יאשים את ישראל.

אולם כבר בימים הראשונים, החלו הפגנות נגד המלחמה, החלה קריאה לסרבנות, החלו האשמות קשות ונבזיות נגד המדינה. החלו בכך ח"כי הסיעות הערביות בכנסת (כן, גם דב חנין, יהודי המחמד המקשט את חד"ש הוא ח"כ בסיעה ערבית) והחרו החזיקו אחריהם גורמים לא מעטים, דוגמת שולמית אלוני, זהבה גלאון, אורי אבנרי, עקיבא אלדר ואחרים.

מדובר ברפלקס חולני - האשמה אוטומטית של ישראל בכל מצב.

במסגרת הקמפיין הזה, תגובה אחת מעניינת במיוחד, וראויה לבחינה סוציולוגית - מכתב אנשי הקולנוע. 

עשרות יוצרי קולנוע ומפיקים ישראליים, כתבו מכתב לעמיתיהם הפלשתינאים והלבנונים בו נכתב, בין השאר: "אנו, אנשי קולנוע ישראלים, מברכים את כל אנשי הקולנוע הערבים שהתכנסו בפריז לכבוד הביאנלה. דרככם אנו רוצים לשלוח מסר של ידידות וסולידריות לעמיתנו הלבנונים והפלסטינים שנמצאים כרגע במצור ומופגזים על ידי הצבא של מדינתנו. אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטליות ולאכזריות של המדיניות הישראלית אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים. דבר אינו יכול להצדיק את המשך הכיבוש, את הסגר והדיכוי בפלסטין. דבר אינו יכול להצדיק הפגזת אוכלוסייה אזרחית והרס תשתיות בלבנון וברצועת עזה... מצדנו נמשיך להביע דרך הסרטים שלנו באמצעות פתחון פה ובפעולות אישיות, את עמדתנו שמתנגדת בהחלטיות לכיבוש. נמשיך להביע את תקוותנו לחירות, צדק ושוויון לכל העמים באזור".

אף מילת ביקורת מהחיזבאללה, אפילו לא הסתייגות רפה. מיותר לנסות להתווכח עם דברי הבל ורעות רוח מסוג זה. מה שמעניין, הוא העובדה שחתמו על המכתב הזה עשרות אנשים מתוך ברנג'ה מצומצמת למדיי, ברנג'ת הקולנוענים, ובהם, בין השאר:  אבי מוגרבי, אברהם הפנר, ג'אד נאמן, רם לוי, אמיר הראל, קרן ידעיה, בי.זי גולדברג, ענת אבן, דוד אופק, אילאיל אלכסנדר, סימון ביטון, ערן טורבינר, פיליפה קוברסקי, אלינור קוברסקי, עדנה קוברסקי, אסנת טרבלסי, שי כרמלי פולק, אייל סיוון, ארי פולמן, אבנר פיינגלרט, דליה קרפל, ג'ולי שלז, סמי שלום שטרית  ועוד.

הקולנוענים הם חלק מהציבור הישראלי. ניתן היה לצפות, שהתפלגות העמדות הפוליטיות בתוכם, תהיה דומה להתפלגות העמדות בקרב כלל הציבור, ובדומה לציבור כרטיסני הרכבות, השרברבים, המורים והדיילות.

מה הסיבה לכך שדווקא בקרב יוצרי ומפיקי הקולנוע, רבים כל כך מצדדים בעמדה כל כך ביזארית, כל כך רדיקלית, כל כך מנותקת, כל כך מטופשת, כל כך מרושעת?

הסבר אפשרי אחד, הוא שהם פשוט חיים בסרט. הם מנותקים מן המציאות, חיים בעולם וירטואלי בתוך הבועה שלהם כבפסיכוזה קולקטיבית של שנאת ישראל עצמית.

אני סבור שהסבר זה פשטני מידי. הניתוח שלי שונה. מדובר בברנג'ה קטנה ומסוגרת הנשלטת בידי הקו האנטי ישראלי הקיצוני הזה. כדי להשתלב בברנג'ה הזו, יש צורך להיות    in  בתוכה. כדי להיות in  בתוכה, יש להתאים לבון-טון שלה. וכך, נוצרת לה קבוצה, לכאורה בעלת אידאולוגיה קולקטיבית, אך למעשה מדובר במקבץ של אנשים, בעלי אג'נדה אישית, קרייריסטית וחברתית, שכדי לקדמה אין להם בעיה לצטט דברי הבל אנטי ישראליים כמו במכתב הזה.

אני לא מאמין להם.