הבלוג של אורי הייטנר

תגובתם של ראה"מ אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ על חטיפת החיילים ומתקפת הקטיושות על יישובי הצפון, היתה שונה לחלוטין מתגובות קודמיהם אריאל שרון ואהוד ברק. אולמרט ופרץ בחרו בהגנה אקטיבית על אזרחי ישראל ובפעולה נחרצת להסרת האיום החיזבללאי על ישראל ולשינוי משמעותי במציאות הקשה שנוצרה בגבול לבנון. קודמיהם בחרו בהבלגה, בהטמנת הראש בחול ובבריחה מהתמודדות עם הבעיה ודחייתה לעתיד בלתי ידוע. מי יודע? אולי הפריץ ימות?

פרשנים ועיתונאים רבים שניסו להתמודד עם ההבדל בין דרכו של אולמרט לדרכם של קודמיו, עסקו בעיקר בניתוח החלטותיו והתנהלותו של אולמרט, דרכו ופעולתו של פרץ. אולם אם ברצוננו להתמודד באמת עם ההבדל, השאלה היא אחרת לגמרי. השאלה אינה מדוע אולמרט ופרץ החליטו את ההחלטות שהחליטו. הם החליטו את המובן מאליו. הם החליטו לפעול כפי שכל מדינה ריבונית בעולם היתה פועלת אילו היתה במצבנו.

השאלה האמיתית היא מדוע ברק ושרון הבליגו? מדוע הם החליטו לעבור לסדר היום נוכח פגיעות קשות כל כך בריבונות הישראלית, נוכח מעשי טרור ושיגור טילים לעבר יישובים אזרחיים, נוכח חטיפת חיילים, נוכח חדירות אל תוך ישראל? מדוע הם נתנו למפלצת החיזבאללה לגדול ולהגיע למימדים מאיימים כל כך, מסוכנים כל כך? הרי כשאנו רואים לאיזו עוצמה הגיע החיזבאללה, ברור מה היה קורה אילו הבלגנו עוד שנתיים, או חלילה חמש שנים. הרי כל בית בישראל עלול היה להיות מטווח. מדוע הם נהגו בצורה כל כך בלתי רציונלית, כל כך חסרת אחריות? מדוע הם משכנו כך את עתידנו, את ביטחוננו, את שלום ילדינו?

השאלה מטרידה במיוחד דווקא בשל זהותם של ברק ושרון. מדובר בשניים מן הלוחמים המהוללים ביותר, מן המפקדים המוכשרים ביותר, מן המצביאים המחוננים ביותר בתולדות מדינת ישראל. הרי הם האחרונים שניתן היה לצפות מהם להתנהגות כזו. מדוע הם נהגו כך? מה קרה להם?

אין לחפש את התשובה לשאלות הללו במישור הרציונלי, הפוליטי, הביטחוני, האידאולוגי. התשובה נמצאת במישור הפסיכופוליטי.

11 ראשי ממשלה היו לישראל, לפני אהוד אולמרט. אהוד ברק אינו נמנה על עשרת המוצלחים שבהם. כל שניסה לעשות – נכשל. רק בהצלחה אחת הוא יכול להתהדר – הוצאת צה"ל מלבנון. מיד לאחר הנסיגה מלבנון, החלו הפרובוקציות של החיזבאללה. הן החלו ביידוי אבנים בחיילי צה"ל מתוך לבנון. ברק הורה לחיילים לברוח לכלובים. וכך הפרובוקציות הלכו והחריפו, החיזבאללה המציא את פיקציית חוות שבעא כדי לתרץ את המשך תוקפנותו, חטף את שלושת החיילים, ירה קטיושות. ברק ידע היטב, שתגובה ישראלית תביא לירי קטיושות מאסיבי לעבר יישובי הצפון, כפי שאנו חווים אותו היום. הוא ידע שהירי יעורר שאלות קשות – אם כך, למה יצאנו מלבנון? מה הרבותא בכך? מה ההישג הגדול? ברק, שטרם הנסיגה הבטיח שאחריה ישתנו כללי המשחק וכל יריה על ישראל תענה בתגובה קשה וכואבת ביותר, הבליג. אחרי חטיפת שלושת החיילים, ברק נתן לחיזבאללה אולטימטום של 24 שעות. האולטימטום חלף, וישראל לא עשתה דבר. ברק השאיר את הבעיה ליורשיו. הוא העדיף להקריב את עתידנו על מזבח נוחותו הפוליטית הרגעית.

אם ברק חשש שהיציאה מלבנון תרדוף אותו, את שרון רדפה הכניסה ללבנון. שרון ידע, שהחיבור בין המילים "שרון" ו"לבנון" הוא טראומה לאומית. הוא ידע, שחידוש הזיקה בין שתי המילים הללו, יביא לאבדן תמיכת השמאל הישראלי שהחל לקבלו, אח"כ לחבקו, אח"כ לאתרגו, ולבסוף ליצור לו פולחן אישיות. את אלה הוא לא רצה לסכן. הוא בחר לברוח מהטראומה האישית שלו, גם במחיר פגיעה בביטחון ישראל.

ומדוע אולמרט נוהג אחרת? פשוט מאוד. הוא נוהג אחרת כי אינו ברק ואינו שרון. כל ראש ממשלה שהיה עומד במקומו, היה נוהג כמותו. פשוט, אין ברירה. ההבדל בין התנהגותו של אולמרט להתנהגותם של ברק ושרון, הוא שאולמרט אינו נושא על גבו חטוטרת ולכן הוא נקי מתסביכים שעלולים למנוע בעדו מלקבל את ההחלטות הנכונות.

(תגובה לעקיבא אלדר, "בין קצרין לנהריה", "הארץ", 24.7.06)

עשרות שנים חוזר עקיבא אלדר על תובנה אחת. ישיבתנו בשטחים היא הגורם למלחמות, לטרור, לשנאה. יש פתרון אחד לכל בעיותינו – נסיגה מלאה. אלדר מתנגד עקבי לכל פשרה, שתשאיר בידינו שטח כלשהו, בטענה שישיבתנו באותו השטח היא הגורם להמשך הטרור.

בשתי גזרות אומצה דרכו של אלדר – בלבנון וברצועת עזה. הנסיגה בשתי הגזרות היתה מוחלטת. נציגי האו"ם סימנו עם סרגל את הגבול עם לבנון, וישראל קיבלה את פסיקתם, גם כשחלקה עליהם וגם כשפגעה באינטרסים ישראלים (למשל – ויתור על שטחים של קיבוצים). גם בעזה הנסיגה היתה עד המילימטר האחרון. העקירה היתה טוטאלית – כל היישובים עד האחרון, כל הבתים, כל היהודים, עד היהודי האחרון. שרון לא השאיר אפילו בדל של תרוץ להמשך התוקפנות נגדנו. זהו. אין עוד אמתלה.

יש דבר חיובי אחד בנסיגה המלאה – היא מעמידה במבחן את התפיסה לפיה נסיגה מלאה היא המתכון לגבול שקט. תושבי שדרות וקריית שמונה, אשקלון וחיפה, הנגב המערבי והגליל המערבי, יכולים להעיד על תוצאות המבחן.

אילו היה עקיבא אלדר בעל יושרה אינטלקטואלית, הוא היה מודה שכל השנים טעה והטעה. לא זו בלבד שאין הוא מודה בטעותו – אין הוא מסוגל להיגמל מן הרפלקס האוטומטי, להאשים את ישראל בכל תוקפנות נגדה, ולהיות סנגורו של כל שטן הפועל נגדה.

את האש על שדרות מצדיק אלדר כך: "כל עוד חברון תחת כיבוש ישראלי, לא יהיה שקט בשדרות". את הירי על נהריה קצת יותר קשה לו להסביר, הרי אין ישראל שולטת על שטח שנוי במחלוקת עם לבנון. אכן, קשה קצת יותר ללמד סנגוריה על נסראללה, אך אלדר יצירתי דיו כדי למצוא טעמים להצדיק גם את הירי הזה: "כל עוד נמשך הכיבוש על קצרין, נהריה לא תשקוט".

מה הקשר? שעה שצה"ל ישב בלבנון וסוריה ישבה בלבנון, היה ניסיון מלאכותי ליצור זיקה כזאת, כאילו אי אפשר לצאת מלבנון ללא הסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. גם אז היה זה טיעון דמגוגי וחסר שחר. לא כל שכן כשישראל וסוריה נסוגו מלבנון.

נסראללה מעולם לא יצר לינקג' כזה. הוא מעולם לא אמר שאם ישראל תיסוג מקצרין הוא לא יירה על נהריה. חיזבאללה היא השלוחה הלבנונית של שלטון האייאתולות של איראן. אחמדינג'אד אינו מסתיר את כוונתו – להשמיד את מדינת היהודים. מה הקשר לקצרין? אחד מראשי החמאס הצהיר שהירי על שדרות ימשך עד שאחרון תושביה יעזוב. זו האמת לאמיתה, ההתנחלות שגורמת לירי על שדרות אינה בחברון, אלא היא שדרות עצמה. קיומה של שדרות היא לצנינים בעיני הפלשתינאים והירי עליה נועד לפגוע בה, בדיוק כפי שהירי על חיפה מיועד לחיפה והירי של סדאם על ת"א נועד לת"א. ההתנחלות אותה מנסה האויב לעקור הוא מדינת ישראל. התוקפנות כלפי ישראל גם במקומות בהם בוצעה נסיגה מלאה, היא עדות חד משמעית לכך.

אלדר מגנה את אהוד ברק על ש"ברח מהסכם עם חאפז אסד". אלדר שוכח שברק ניסה בצורה אובססיבית להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. באותו הספר של רביב דרוקר, ממנו הוא מצטט, "חרקירי", מתאר דרוקר את האובססיה הזאת. דרוקר הציג את נכונותו של ברק לסגת מ-110% מן הגולן. כן, הצעותיו של ברק היו יותר מנסיגה מלאה, לגבול הבינלאומי, אלא כללו נסיגה משטחים נוספים אותם תבעה סוריה, כמו חמת גדר ועוד. על דבר אחד הוא התעקש – הוא לא הסכים למסור לסורים את חוף הכינרת. הוא התעקש על רצועה של כ-40 מטר (!) מהכינרת. אסד, שסרב להיפגש עם ברק וסרב לאפשר לשר החוץ שלו פארוק א-שרע ללחוץ יד ישראלית בפסגת שפרדסטאון, דחה בתוקף את ההצעה הסופר נדיבה הזו של ברק. אך אליבא דאלדר לא אסד ברח מהסכם אלא ברק, שהרי תמיד ישראל אשמה.

אם דרכו של אלדר תתקבל, חלילה, עלולים תושבי עמק החולה, המאויימים מצפון בידי האויב הלבנוני, להיות מאויימים ממזרח בידי האויב הסורי. איני משוכנע שהם ישמחו להיות שפני ניסיון גם של הניסוי הזה.

ישראל מצויה היום במלחמה קשה שחייבת להסתיים בניצחון על התוקפן. הניצחון מותנה ביכולת העמידה של העורף. מרכיב חשוב ביותר בחוסנה של החברה הוא הסולידריות החברתית. הערב עמדתי בראש משלחת של תושבי הגולן לחלוקת מצרכים ומזון ולהפעלות לילדים במקלטים של טבריה. במקביל, ביקרו משלחות דומות בצפת ובקריית שמונה. מידי יום יוצאים עשרות מתנדבים לפעילות כזו, חרף העובדה שגם הגולן ספג מספר מטחים.

יש מי שמבטאים סולידריות לאומית, ויש מי שחותרים תחתיה. שעה שתושבי נהריה יושבים במקלטים, מסית אותם אלדר נגד תושבי קצרין, האשמים, כביכול בירי עליהם. אם לכך לא יקרא התרת דם – התרת דם מהי?

תנועת הסולידריות הישראלית

האם סכנת ההפרטה של החברה למתנ"סים חלפה לה לבלי שוב?

הסיבוב הראשון של המאבק נגד ההפרטה הסתיים בניצחון, אולם הסכנה נותרה בעינה. הרעיון להפריט את המתנ"סים לא היה פרי גחמה של פקיד מסויים, אלא ביטוי קיצוני של השקפת עולם כלכלית. השקפת עולם זו, הרואה בהפרטה את הדגל המרכזי שלה, הרואה כבזבוז כל דבר ציבורי, המתייחסת לשוק החופשי כאל ערך מקודש והשוללת את מדינת הרווחה, היא ההשקפה הכלכלית השלטת באוצר. זו השקפת עולמם של פקידי האוצר. שר בא ושר הולך, אך הפקידות נשארת קבועה ומשליטה, לאורך שנים, את השקפת עולמה, על החברה הישראלית. החיבור בין הפקידות הזו לבין בנימין נתניהו, הדוגל אף הוא בהשקפה זו, בגירסתה הקיצונית ביותר, הביא לאימוץ קיצוני של דרך זו. אחד הביטויים הרדיקליים של אידאולוגיית ההפרטה, הוא הרצון להפריט את החברה למתנ"סים.

אין המדובר בהפרטה, ניסו פקידי האוצר להרגיע אותנו. מדובר בסך הכל ב"מיכרוז". מיכרוז?! הנה, כך מגדיר זאת אורי יוגב, עד לאחרונה הממונה על התקציבים באוצר והאידאולוג הראשי של מדיניות האוצר בעידן נתניהו. לאחר פרישתו מהתפקיד, כאשר הוא משוחרר ממגבלות הטקטיקה, הוא משתחרר גם ממכבסת המילים שכבלה את לשונם של פקידי האוצר: "צריך לשנות את דרך החשיבה בכל התחומים. להפריט את החינוך, את הבריאות, את בתי הכלא, את המתנ"סים, את הטיפול הסוציאלי; בקיצור, כל מה שזז. המדינה לא צריכה להיות הבעלים של שום דבר. כדי לשפר את מצבן של השכבות החלשות, המדינה צריכה למכור את השירותים החברתיים... רק בעלים פרטיים רוצים ויודעים איך לייעל ולשפר את השירותים. המדינה לא רוצה ולא יודעת כיצד לעשות את זה" (ראיון ל"ארץ אחרת", גיליון גיליון 33 אפריל מאי 2006, ע' 33).

הנה כי כן, כאשר אין הוא מוגבל, הוא אומר את הדברים ישירות – מדובר בהפ-ר-טה. מדובר בהשקפת עולם, על פיה יש להפריט כל מה שזז, כיוון שרק השוק הפרטי יודע יעילות מהי.

האיום על קיומה של החברה למתנ"סים נבע מאידאולוגיה. מן הראוי שהחברה למתנ"סים לא תסתפק במאבק אינטרסנטי על קיומה, אלא תציג חלופה אידאולוגית לדרך זו.

האידאולוגיה החלופית אינה שלילת ההפרטה. יש תחומים שבהם ההפרטה מוצדקת ונכונה, בוודאי שהיא יעילה. הבעיה אינה בעצם ההפרטה, אלא בהפרטה כאידאולוגיה, ולא ככלי להתייעלות במקרים מסויימים. האידאולוגיה הזו רואה ברווח האישי וברצון האישי להתעשר את חזות הכל.

אידאולוגיה זו רואה בשאיפת הבצע של הפרט את הכוח המניע את האנושות ומקדמת אותה. אם המדינה, החברה, הציבור לא יתערבו, היד הנעלמה של השוק הפרטי תבטיח את הסדר החברתי. הרצון של בני האדם להתעשר, יביא אותם לתת מענה לצרכיהם של הצרכנים הפוטנציאליים, וכך על צרכי האדם יתמלאו מאליהם, דרך התנהלות השוק.

אידאולוגיה זו אינה מופרכת מעיקרה. יש תחומים שבהם אכן, השוק הפרטי הוא הדרך הנכונה להתנהלותם. זאת הדרך הנכונה לנהל עסקים. אולם יש תחומים, שבהם הדרך הזו היא הרסנית ואכזרית. דרך זו מבוססת על תחרות, במשחק סך אפס, שמי שאינו מנצח בו, מפסיד בו. מי שמפסיד בו, יוצא מן המשחק. באין רשת הביטחון של מדינת הרווחה, מי שיוצא מן המשחק נופל לתהום. מי שנופל, מאבד את כח הקניה שלו, ולכן הופך לבלתי רלוונטי בשוק. כיוון שאין הוא יכול לרכוש את רווחתו, איש אינו יכול להרוויח מסיפוקה. המשחק האכזרי הזה מביא לפערים נוראים בחברה, לעוני מנוון; מעגל עוני הולך ומעמיק שיותר ויותר קשה לצאת ממנו, בוודאי בתוך חברת השוק הזו. האידאולוגיה הזו מתבססת על אגואיזם ומביאה לחברת ג'ונגל שבו אדם לאדם זאב.

מול האידאולוגיה שבמרכזה הרווח של האינדבדואל, יש להציב אידאולוגיה שבמרכזה הסולידריות החברתית. הסולידריות היא הרעות, הערבות ההדדית, האכפתיות של אדם כלפי זולתו. חברה שבראש סולם הערכים שלה נמצאים ערכי הסולידריות, תאפשר הפרטה רק כשזו אינה פוגעת בבני האדם. בחברה כזו, העסקים יתנהלו על פי עקרונות השוק החופשי, הנותן מענה יעיל לצרכיהם של האנשים, אך החברה, הציבור, הכלל לא יוותרו על אחריותם להבטיח שכל אדם יממש את זכותו לחיות בכבוד, חברה שתבטיח את זכותו של כל אדם לחינוך, לשיכון, לבריאות, לתרבות, למזון וכו'. אי אפשר להבטיח זאת באמצעות המגזר הפרטי, שמטרתו היא הרווח האגואיסטי. אפשר להבטיח זאת רק באחריות הציבור, באמצעות מדינת הרווחה וארגונים ציבוריים.

החברה למתנ"סים היא ארגון כזה. אם החברה למתנ"סים תצטייר כארגון להפקות תרבות, חוגים וספורט, יתכן שהשוק הפרטי יכול לעשות זאת לא פחות טוב ממנה. הצדקת קיומה של החברה למתנ"סים היא הנשיאה באחריות חברתית. על החברה להניף את דגל הקהילתיות, שהינו דגל של סולידריות חברתית.

היום, כאשר איום ההפרטה אינו רובץ לפתחנו, נוח להתחמק מאמירה חברתית ופוליטית שעלולה לעורר את דב ההפרטה מרבצו. נוח יותר להדחיק את האיום ולעשות קולות של שטיח. אולם תהיה זאת טעות. הכוונה להפריט את החברה למתנ"סים מבטאת אידאולוגיה המנוגדת לדרך החברתית אותה על החברה למתנ"סים לשאת. אם האידאולוגיה הזו תנצח, במוקדם או במאוחר החברה למתנ"סים תופרט. מן הראוי שהחברה למתנ"סים תהיה תנועת הסולידריות הישראלית, תנועה המבטאת את הסולידריות הלאומית והחברתית של ישראל.