הבלוג של אורי הייטנר

בשני מאמרים בשבועות האחרונים, אורי יזהר ואני הפרכנו את האגדה האורבנית על פיה יצחק בן אהרון אמר בליל המהפך הפוליטי ב-1977 שיש להחליף את העם.

אולם מהיכן שאוב הביטוי "להחליף את העם", שיוחס לבן אהרון?

ב-11 ביוני 1953, פרצה שביתה של פועלי בניין בברלין המזרחית. שבוע לאחר מכן, ב-17 ביוני הוכרזה שביתה כללית. השביתה התפתחה במהרה למהומות המוניות של אזרחים רבים נגד המשטר המזרח גרמני, בערים רבות ברחבי מזרח גרמניה. האירועים כונו המרד המזרח גרמני, או התקוממות ה-17 ביוני. המרד דוכא באכזריות בידי המשטרה המזרח גרמנית בסיוע הצבא הסובייטי. למעלה מ-300 איש נהרגו במרד ולמעלה מאלף נפצעו. יותר מ-6,000 איש נעצרו. בעקבות המרד, המשטר הקומוניסטי החמיר את השליטה הרודנית שלו במדינה.

בכרוזים שהפיצה המפלגה הקומוניסטית ברחובות ברלין לאחר המרד, הובעה האכזבה מהעם, ונאמר שיהיה על העם לעמול קשה כדי להחזיר לעצמו את אמון השלטון.

המשורר והמחזאי ברטולט ברכט, שחי באותן שנים במזרח ברלין, היה קומוניסט בעצמו. אולם מעמדו והמוניטין הבינלאומיים שלו אפשרו לו להרשות לעצמו גם כתיבה ביקורתית. וכך הוא כתב, באירוניה, בשירו "הפתרון" (תרגם: ה. בנימין).

אחרי המרד של ה-17 ביוני

ציווה מזכיר-אגודת-הסופרים

לחלק כרוזים בשדרות-סטאלין,

ובהם נאמר, שהעם

הלעיג על אמון הממשלה

ורק בעבודה מוכפלת

יוכל לרכוש אותו בחזרה. אם כך,

האם לא פשוט היה יותר

אילו הממשלה

פיזרה את העם

ובחרה באחר?

ובכן, זה המקור למכתם "להחליף את העם".

* "הזמן הירוק"

* תגובה ציונית הולמת – דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה, שצילום הכאתו הברוטלית בידי שוטרים עוררה את מחאת עולי אתיופיה, סיים קורס קצינים.

פיקדה, ה"אתיופי" המוכה, הפך לסמל. בעיניי, פיקדה, הישראלי יוצא אתיופיה, שלמרות המכה הוא היום קצין גאה בצה"ל, הוא סמל גדול וחשוב שבעתיים.

כשנערכה הפגנת יוצאי אתיופיה בעקבות פרשת פיקדה, עטו עליה כערפדים אנשי שמאלימין רדיקלי, זינבו במפגינים והצליחו לגרור אותם למפגן של אלימות קשה, כאילו זה הפתרון. לא עולי אתיופיה עניינו אותם. עניין אותם לנצל את עולי אתיופיה ולהשתמש בהם כדי לקדם את האג'נדות האנרכיסטיות והאנטי ציוניות שלהם.

פיקדה עצמו, שיצא נגד ההתפרעויות האלימות, העדיף לשמש מופת של תגובה ציונית הולמת. הדרך היא להשתלב בחברה, לתרום לה ולקחת אחריות עליה.

פיקדה הוכה בידי ביריונים במדים, אך לא נשבר, לא נשבה במרמורו, לא נגרר אחרי גורמים רדיקליים, אלא כיבד את עצמו, כיבד את עדתו, כיבד את החברה הישראלית והיום הוא קצין גאה בצבא ההגנה לישראל. זאת התשובה האמתית לגזענות – תגובה ציונית הולמת.

* מיאוס – בעקבות מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ", שבו יצא נגד הירידה של צעירים המזוהים עם ה"שמאל" מהארץ וקרא להם להישאר כאן ולהיאבק כישראלים על דרכם (קריאה שאותה אני מכבד מאוד, אף שדרכו של אבנרי ודרכם של נמעני קריאתו רחוקים ת"ק פרסה מדרכי), מציף את העיתון גל עכור של תגובות מצד יורדים לגרמניה, שלא בכדי ירדו דווקא לארץ המרצחים, כדי להביא לביטוי קיצוני את שנאתם לישראל ולשרת את הנראטיב הבזוי של ההיפוך התודעתי, בין הישראליות לגרמניות (ומי שהיטיבה לנתח את הצעד הזה היא צביה גרינפלד, שלאחרונה נופל לה האסימון ובשורה של מאמרים היא מנתחת את ההידרדרות אל השמאל הרדיקלי ומנסה להציב סכר לעצירת ההידרדרות מן השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני).

סג"מ דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה שהוכה בידי שוטרים, ובניגוד למפונקי המילקי למיניהם, יש לו באמת סיבות לטינה וטרוניה, אך הוא בחר להישאר בארץ ובמדינה, להשתלב בה ולתרום בה ולהשפיע בה מבפנים, הוא בעיניי היפוכם המוחלט של אותם יורדי מילקי. כגודל הערכתי לפיקדה, כך עומק הבוז שאני רוחש למילקאי ברלין.

* חוסר מנהיגות – במפגן של חוסר מנהיגות משווע, נתניהו שותק כדג לנוכח הצטרפותו של הביריון הפשיסט המתקרא "הצל" למפלגתו ומסע השיימינג וההסתה נגד בני בגין, אישיות משכמה ומעלה בפוליטיקה הישראלית ובליכוד. מאות אלפי עוקביו של הביריון, הם כנראה הטיעון שמשתק את נתניהו. ובעקבות נתניהו, שותקים כל הכבשים בממשלה ובסיעת הליכוד. אפילו השרה גמליאל, שתקה הפעם. רק צחי הנגבי חרג ממנהגו והפתיע הפעם לטובה. אולי הוא ירש איזה גֶן של אומץ ציבורי מאמו.

* לי מותר – ההשוואה שעשה שר הביטחון ליברמן בהודעה רשמית של משרד הביטחון, בין הסכם הגרעין עם איראן לבין הסכם מינכן, לא הייתה במקומה. אין זה סגנון דיפלומטי ראוי, הודעה כזאת אינה מועילה ליחסי החוץ של ישראל, אינה מועילה ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב – בוודאי בעיצומו של המו"מ על הסיוע הביטחוני ולכן אינה משרתת את האינטרס הישראלי.

אבל בינינו, בשקט בשקט, כשאף אחד אינו שומע... זאת האמת. אני לא שר הביטחון, לי מותר.

* הפלשתינאים האותנטיים – לפני שבועות אחדים כתבתי: "מכונית נהוגה בידי פלשתינאים עקפה את מכוניתה של משפחת מרק. המחבלים ריססו באש את המכונית, רצחו את האבא וניסו לרצוח משפחה שלמה, ללא אבחנה. מכונית נוספת, נהוגה אף היא בידי פלשתינאים, הגיעה למקום כעבור דקות אחדות. נוסעיה עצרו, אספו את הילדים למכוניתם, הרגיעו אותם, הגישו להם עזרה וגוננו עליהם עד הגעת כוחות הביטחון.

מיהם הפלשתינאים האמתיים, האותנטיים?"

התשובה שנתתי, הייתה "אלה וגם אלה". ואני רוצה מאוד להאמין שזה נכון.

אבל... הרשות הפלשתינאית פיטרה מעבודתו את הפלשתינאי שסייע לפצועים ומאז הוא קורבן למסע הכפשות ואיומים. אותו פלשתינאי הוא חסיד אומות העולם, אבל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* הגורם לשקט – אלכס לכיש שולל את הגדרתי את מלחמת לבנון השניה ואת מלחמת "צוק איתן" כניצחונות ישראליים; הגדרה המבוססת על מבחן התוצאה – השקט השורר בגבולות לבנון ועזה מאז המלחמות, ששם קץ למציאות ארוכת שנים של גבול מדמם. לטענתו, השקט הוא תוצר של "האביב הערבי".

אני מציע ללכיש לעמת את הנחתו, עם שלוש עובדות. א. מלחמת לבנון השניה התרחשה חמש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ושש שנים לפני הצטרפות חיזבאללה למלחמה. ובכל זאת, היו אלה שש שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות גבול מדמם. ב. שיאה של התוקפנות מעזה כלפי ישראל, הייתה בשלוש השנים וחצי שבין המהפכה במצרים לבין מלחמת "צוק איתן". המלחמה שמה קץ לירי הטילים שנמשך ללא הפוגה 16 שנים. ג. ההיסטוריה המזרח תיכונית, ובוודאי הלבנונית, מעידה על כך שמלחמות פנימיות של הערבים וחוסר יציבות במדינות ערב, מגבירות את הטרור נגד ישראל. כך היה בשנות מלחמת האזרחים בלבנון במחצית השניה של שנות ה-70.

מסקנה – הגורם לשקט בגבולות לבנון ועזה הוא ההרתעה שהושגה בלבנון השניה וב"צוק איתן".

* החוק להגנת השחיתות - מיד לאחר כינון הברית בין הרצוג וציפי לבני, ערב הבחירות האחרונות, הם הוזמנו לראיון זוגי בערוץ הראשון. בראיון הם הרעיפו מחמאות זה על זה, ואז הפתיע אותם יעקב אילון כשקרא דברים חריפים ביותר שאמרה לבני על שחיתותו של הרצוג, על שתיקתו בחקירת עמותות ברק ועל כך שבתור מי ששמר על זכות השתיקה הוא אינו ראוי להיות איש ציבור. אילון ביקש את התייחסותה של לבני לדברים, אך הרצוג התנדב להשיב במקומה. הוא אמר שדבריה של לבני היו לגיטימיים לגמרי, כי היא הייתה באופוזיציה וזה תפקידה של אופוזיציה. לבני הנהנה.

היה בדברים אלה מסר ציני ואנטי חינוכי לציבור, על פיו המאבקים בשחיתות הם בסך הכל כלי משחק במאבקי קואליציה אופוזיציה. במקום שכל צד במערכת הפוליטית יהיה הראשון שיאבק למען טוהר המחנה שלו, תפקידו של כל מחנה לכסות על מושחתיו, ולתקוף את מושחתי היריב.

נזכרתי בכך בעקבות הצעתו של ח"כ אמסלם לחוקק חוק האוסר על חקירת ראש הממשלה על עבירות "קלות". כלומר, לנורמה לפיה ראש ממשלה יכול להיות נגוע בשחיתות מוסרית וציבורית ובלבד שלא יחצה את הסף הפלילי כבר התרגלנו. על המודל של מנהיג המהווה דוגמה אישית לציבור כבר ויתרנו. כעת מציע אמסלם שגם על הסף הפלילי נוותר ונציב אותו על עבירות חמורות בלבד. כלומר, לדידו של אמסלם, ראש ממשלה יכול להיות עבריין פלילי, ובלבד שמדובר בעבירות שדינן עד חצי שנת מאסר.

הצעה זו נובעת לא רק מהרצון לגונן על ראש הממשלה מסיעתו, אלא גם מהתפיסה שלעולם חוסן ולנצח השלטון יהיה בידי מפלגתו, ולכן כדאי לחוקק חוקים שיגנו על השחיתות והמושחתים שבשלטון מפלגתו.

החוק להגנת השחיתות הוא חרפה. אם יכנס, חלילה, לספר החוקים הישראלי, יהיה זה קלונה של מדינת ישראל.

            * ביד הלשון

* בית המכס – משאית צבאית שהתהפכה בבית המכס העליון, שיתקה חלקים גדולים מהתנועה אל הגולן וממנו במשך שעות. הדבר הטוב שיצא מכך, הוא הרעיון להקדיש את הפינה לבית המכס. מהו בית זה ומדוע נקרא כך?

מדובר במבנה היסטורי, הנמצא בסמוך לצומת שבין כביש 91, הכביש המרכזי העולה לגולן מכיוון גשר בנות יעקב, לכביש 888 העולה לגולן מצפון הכינרת – מצומת בית צידא (ליד היישוב חד-נס ופארק הירדן); צומת הנקרא על שם המבנה, צומת בית המכס.

שמו של המקום מעיד על ייעודו המקורי. מיד לאחר המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, שהגולן היה חלק ממנו, הקימו השלטונות הצרפתיים את המבנה, כדי שישמש לגביית המכס, בסמוך לגבול עם המנדט הבריטי. המבנה החליף את בית המכס התחתון, המבנה העותומאני ששכן צמוד לירדן, ליד גשר בנות יעקב.

המבנה שימש לייעודו זה במשך כעשרים שנה, עד מלחמת העולם השניה. אז, במתיחות שבין המנדט הצרפתי שתחת ממשלת וישי הפרו-נאצית למנדט הבריטי, ביצרו אותו הצרפתים והוא הפך למתחם צבאי. ככזה, ירשו אותו הסורים, שקיבלו עצמאות ב-1946. במלחמת השחרור שימש בית המכס בסיס למתקפות הסורית נגד ישראל. תכנית של צה"ל לכבוש אותו, לא יצאה אל הפועל. בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שימש המחנה בסיס לתוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון, אך מפעם בפעם נערכו בו גם ישיבות של ועדת שביתת הנשק. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חמשה ימים לאחר שחרור הגולן, נהרגו במקום 11 לוחמי גולני בהתפוצצות תחמושת. במלחמת יום הכיפורים הגיעו הפולשים הסורים עד לבית המכס.

מאז שחרור הגולן המקום היה נטוש. היום נבנה בו בית מלון. 

* "חדשות בן עזר"

המחזה הנגלה לנגד עינינו בפרק זה, הוא מאוד מודרני, פוליטי, דמוקרטי.

שני מנהיגים רוחניים, שני אינטלקטואלים, עורכים עימות פומבי, לעיני התקשורת ולמול העם כולו. הם חלוקים ביניהם בהערכת המצב, שעליה יש לבנות את האסטרטגיה הלאומית ודרכי הפעולה הממלכתיות. כל אחד מהם מנסה לשכנע בצדקתו.

המחזה הזה אינו נטול דרמות. ירמיהו הוא גם שחקן. הוא עולה על הבמה כאשר עול על צווארו – מיצג פוליטי שנועד להמחיש את המסר שלו. וגם יריבו, חנניה בן עזור, עושה מעשה דרמטי – הוא שובר את העול מעל צוואר ירמיהו, וגם האקט הזה הוא מיצג פוליטי, הממחיש את המסר שלו.

אולם המיזם הזה אינו פוליטי, אינו מודרני ולבטח אינו דמוקרטי. כיוון שאין המדובר בשני אינטלקטואלים המנסים לשכנע בהיגיון את הציבור. מדובר בשני נביאים, הנושאים את דבר ה', ומנסים לשכנע את העם – כל אחד, שהוא נביא האמת ויריבו נביא שקר. המחלוקת האמתית ביניהם אינה על הערכת המצב, אלא על השאלה מי באמת מדבר בשם ה'.

ויכוח כזה בימינו, יתקל במקרה הטוב במנוד ראש של רחמים, על שני השוטים, שומעי הקולות, המתיימרים לדבר בשם האלוהים. במקרה הרע, זה עלול להיגמר באשפוז.

****

דיון כזה של מנהיגים רוחניים, שאינם נהנים מעמדת כוח שלטונית ומנסים לשכנע את דעת הקהל בצדקתם, הוא ביטוי יפה של חברה דמוקרטית. אבל זה לא מה שמתואר בפרק.

דיון כפי שמתקיים בפרק, אינו יכול להסתיים בשכנוע הגיוני, אלא בהתערבות אלוהית נסית; נס שיוכיח מי הוא נביא האמת. הנס, הוא מותו הבלתי נמנע של הנביא חנניה.

ואם חנניה הוא נביא שקר, מדוע אני מכנה אותו נביא?

כי מי אני שאתווכח עם ירמיהו? הרי כך אמר ירמיהו במו פיו: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, בְּבֵית יְהוָה, לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם, לֵאמֹר.

* 929