הבלוג של אורי הייטנר

* אויב נולד - ברוכים הבאים לתכנית הריאליטי: אויב נולד. פשקווילי נאצה מציפים את הרשת, ועל המוקד - פרופ' אסא כשר. ביריוני הרשת מה"שמאל" מכים בו ללא רחם. אני משוכנע שאפילו אחוז אחד ממגדפיו ומנאציו לא קראו את הקוד האתי שהוא הציע ושנגדו הם יוצאים לג'יהאד.

* מתמטיקה פוליטית - שמעתי טיעון מאוד משכנע נגד הקוד האתי לאקדמיה שניסח פרופ' אסא כשר וזוכה למתקפות קשות מצד מי שלא קראו אותו. הטיעון נועד להוכיח שאסא כשר, שכידוע הוא "ימני", כיוון שאינו מדקלם כאוטומט את סיסמאות השמאל הרדיקלי, הוא קוד שנועד לסתום את פיות השמאל. "אם מרצה יאמר שישראל היא דמוקרטיה, זה לא ייחשב פוליטי. אם מרצה יאמר שישראל אינה דמוקרטיה זה נחשב פוליטי". ואו! ממש סתימת פיות. ובכן, במקרה הזה השאלה כלל אינה אם מדובר בטענה פוליטית או לא פוליטית. ההשוואה היא למרצה למתמטיקה שיאמר לתלמידיו: 2=1+1 לעומת מרצה שיאמר לתלמידיו: 9=1+1. הטענה השניה אינה פוליטית, אבל היא לא מתמטיקה. המרצה השני אינו ראוי ללמד מתמטיקה, לא כיוון שהוא פוליטי, אלא כיון שהוא ברמה מקצועית של מרצה למדע המדינה, שיאמר שישראל אינה דמוקרטיה.

* צורך בדיון אתי - כל מי שקצת מכיר את האקדמיה הישראלית יודע, שאם יש בישראל טרור אקדמי, הוא ממש לא מהכיוון שנגדו יוצאים בחמת זעם אלה שמסתערים על הקוד האתי שהציע פרופ' אסא כשר, בלי שקראו אותו. מה כוונתי טרור אקדמי? מצב שמרצה שדעותיו שונות מהקו ההגמוני, יחשוב עשר ועשרים פעם לפני שיביע את דעותיו. וחמור יותר, מצב שתלמיד שדעותיו שונות מהקו של המרצה, יחשוב מאה ומאתיים פעם בטרם יביע את דעתו. זאת בדיוק מציאות שראויה לבחינה ולדיון. איזה דיון? בראש ובראשונה אתי. כלומר לא משפטי ולא תקנוני, אלא ערכי, מוסרי, חינוכי. ומיהם אלה שיוצאים נגד הקוד האתי שלא קראו? בדיוק אלה שפוחדים מדיון אתי. ולמה הם פוחדים מדיון אתי? כי הם רוצים להנציח את המצב שעלול להשתנות אם יתקיים דיון אתי. הם אינם רוצים כל דיון ביקורתי, שעלול לערער את ההגמוניה שלהם.

קראתי את הקוד האתי קריאה ראשונית, וטרם גיבשתי עמדה מובנית על תוכנו. איני יכול לומר שאני מסכים עם כל מילה ולא שאני מתנגד לכל מילה. אבל אני תומך מאוד בצורך בדיון אתי, ואין מתאים מפרופ' כשר להוביל דיון כזה. עזות המצח של המסתערים עליו בתוקפנות רק מוכיחה את הצורך הזה.

* ממשיכם של ברק ואולמרט – "הארץ" פרסם את מסמכי המו"מ שניהל ממשל אובמה באמצעות מזכיר המדינה קרי, בין נתניהו ואבו מאזן. המסר של "הארץ" הוא ששני המנהיגים אשמים בכישלון, כי הם קיבלו רגלים קרות ולא עשו את הצעד המעשי.

אבל מה שמעניין, ומה שחמור, אינו ההערכה של הכתב, אלא המידע העובדתי. המידע מעיד על הוויתורים המטורפים שנתניהו הסכים להם. המסמך שנתניהו היה שותף לניסוחו אמר: "הגבול החדש, הבטוח והמוכר ברמה הבינלאומית של ישראל ופלסטין יעמוד למשא ומתן על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים הדדית, שגודלם ומיקומם ייקבעו במשא ומתן, כך שפלסטין תתקיים בשטח שיתכתב בגודלו עם השטח שהיה תחת שליטת מצרים וירדן לפני ה-4 ביוני 1967, עם רצף טריטוריאלי בגדה המערבית".  

לצורך השוואה, אלה היו הקווים האדומים של רבין למו"מ, כפי שביטא אותם בנאומו המדיני האחרון ערב הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

למרבה הצער, נתניהו אינו ממשיך דרכו של רבין, אלא ממשיך דרכם של ברק ואולמרט.

* המתמטיקה של נתניהו – נתניהו אמר שהוא גאה על כך, שאחרי עשרות שנים, הוא ראש הממשלה הראשון שמקים יישוב חדש – עמונה. בשיטה הזאת הוא יכול היה להקים יישובים רבים – לעקור ולבנות להם אתר חדש. עמונה אינו יישוב חדש, אלא נקודת הקבע של היישוב הישן. סביר להניח שזה מה שנתניהו מסביר לטראמפ...

* מבחן המנהיגות של בנט – גל הסתה ונאצה ימננית נגד נפתלי בנט, מציף את הרשת. מה חטאו הכבד? הוא עומד לנאום בוועידת השלום של "הארץ". אוי אוי אוי.

ברור שהוא ישמיע שם את דעתו ולא את דעת האכסניה. אבל הוא מוצג כבוגד שמשתתף בכנס אנטישמי ש"הקרן" שותפה במינונו, רחמנא לצלן, ומכאן שזהו כנס טרוריסטי להחרבת ישראל ובנט שותף לפיגוע.

אז מי ומי במנאצים? כמובן אנשי הימין הקיצוני, מן הסתם. אך יותר מכך, הימין הביביסטי. הרי כידוע בנט הוא אויב של משפחת נתניהו, ומתחרה עמו על "הבייס". ואם אפשר להסית נגדו כ0מולני – מה טוב.

טוב מאוד שבנט הולך לוועידה. טוב שפוליטיקאים משמאל מוזמנים להשתתף בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" ונענים להזמנה, וטוב שפוליטיקאים מימין מוזמנים להשתתף בוועידת השלום של "הארץ" ונענים להזמנה. חשוב לקיים הידברות בין חלקי העם, ולא להתנתק. חשוב לקיים כנסים של החברה האזרחית, שבה בעלי הדעות השונות מקבלים במה להצגת תפיסתם. ואין לתת לפנאטים ומחרחרי השנאה לתת את הטון.

הלחץ המופעל על בנט כבד, וזהו מבחן מנהיגות בעבורו. האם הוא יעמוד על שלו או ייכנע? האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* לפיד בעד ונגד ההתנתקות - לאחר ההתנתקות פרסם העיתונאי יאיר לפיד פשקוויל נורא, שבו אמר שבעצם ההתנתקות נועדה ללמד את המתנחלים לקח. כלומר, לדידו, העקירה לא הייתה מחיר כואב של צעד מדיני ביטחוני הכרחי, אלא היא הייתה המטרה.

השבוע התראיין הפוליטיקאי לפיד בתכנית המצוינת קלמן וליברמן ב"כאן", ואמר שיש ללמוד את לקח ההתנתקות, אותה תיאר ככישלון מוחלט, והצהיר שאין לחזור עוד על מעשים כאלו. הוא אמר זאת ביום שבו היה אורח הכבוד בחנוכת שכונה חדשה בכפר עציון, אירוע בו נשא נאום נלהב בזכות ההתיישבות.

ניתן להסביר זאת בשתי דרכים אפשריות. על פי הסבר אחד, לפיד של המאמר ההוא, הוא לפיד האמתי. לפיד שאנו רואים היום הוא תחפושת פופוליסטית כדי לקרוץ לקהל הבוחרים. על פי הסבר שני, לפיד הוא פוליטיקאי פרגמטי, שהמציאות שכנעה אותו שצעד שהוא תמך בו בעבר היה שגיאה והוא הפיק את הלקח.

מה האמת? איני יודע, אבל באופן בסיסי אני נוטה להאמין לאנשים, ולכן אני נוטה יותר להסבר השני. אולמרט וציפי לבני שינו את דעותיהם. מי אמר ששינוי והתאמת עמדות הם רק בכיוון אחד?

* קמחא דפסחא - המון אלים ופרוע של מאות מתושבי כפר קאסם ניסה לעשות שפטים בקומץ שוטרים שביצעו את תפקידם: מעצר חשוד בפלילים. הם הציתו ניידות משטרה, הם יידו אבנים בשוטרים וזה לא היה רחוק מלינץ' בשוטרים. בהתגוננות השוטרים נהרג אחד הפורעים. ואיך מגדיר זאת גדעון לוי? "טבח כפר קאסם 2". ומה קרה לטענתו? המאבטח ירה בפניו של מפגין. כלומר, קבוצת מפגינים נושאת כרזות עמדה על המדרכה ושרה שירי שלום. התקרבה אליהם ניידת משטרה, וצלף משטרה כיוון את הרובה וירה לפניו של המפגין. ולמה הוא עשה זאת? כי "איתרע מזלו של מוחמד טאהה, והוא נולד ערבי". או כפי שקבעה הכותרת של הפשקוויל "ערבי טוב, ערבי מת". גדעון לוי רק שכח להזכיר, שדמו של ההרוג נאסף והוקפא, כדי להשתמש בו בפסח הבעל"ט לאפיית מצות.

* רוח רעה – לכאורה, אירופה שומרת על ערכיה ועל צביונה. עובדה – מקרון ניצח את לה-פן בצרפת ומיי ניצחה את קורבין בבריטניה. אך אסור להיות שאננים. רוח רעה, רעה מאוד, מרחפת על שמי אירופה. העובדה שמנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת ומנהיג השמאל הרדיקלי האנטישמי ותומך הטרור בבריטניה זכו בעשרות אחוזים כל אחד, והם מאיימים על השלטון ומאתגרים אותו, היא סכנה חמורה לשלומה ועתידה של אירופה, לשלומו ועתידו של העולם. 70 שנה אחרי מלחמת העולם השניה, אין כל ביטחון בעתידה של אירופה כחברת רווחה דמוקרטית וליברלית.

* רשע וטוב לו – שלושה פיגועי טרור קשים בבריטניה, ונציגם של הטרוריסטים בפוליטיקה הגדיל בצורה משמעותית את כוחו.

* בגלל אקיבוש - למה ארגון הטרור האיסלמיסטי דאעש תקף את מדינת הטרור האיסלמסטית איראן? בגלל אקיבוש שכבר חמישים שנה משכיט אותנו.

* חמישה מכל שישה – המחקר על פיו אחד מכל שישה מבני הדור השני של העולים מחבר העמים ירד מן הארץ מדאיג, אף שתוצאותיו שנויות במחלוקת ויתכן שהוא מוגזם. אכן, יש להצטער על כל ישראלי שיורד מהארץ. תמיד עלינו להשתפר ולבחון את עצמנו – היכן טעינו, מה עלינו לעשות כדי לצמצם את הירידה. אבל כדאי גם לא לאבד פרופורציות. 5 מתוך 6 מבני הדור השני של העולים מחבר העמים נקלט בישראל, חי בישראל, מקים בישראל את משפחתו. זו אחת ההצלחות האדירות בתולדות הציונות.

* סרט אהבה ארצישראלי – שלוש פעמים ראיתי את הצגת היחיד של עדי בילסקי, אותו כתבה פנינה גרי, "סיפור אהבה ארצישראלי". ובשלוש הפעמים, נלוותה להצגה שיחה עם היוצרת. בכל פעם מחדש התפעלתי, התרגשתי, ואפילו בפעם השלישית שק הדמעות עשה את שלו...

ההצגה מספרת את סיפורה של היוצרת, פנינה גרי לבית דרומי, בת נהלל, שביום חתונתה, בתש"ח, נפל החתן, בחיר לבה עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק – נשיאה השני של ישראל, בקרב על קיבוצו בית קשת.

וכעת יצא סרט על בסיס המחזה. התלבטתי האם לצפות בו. מצד אחד, הצגה כל כך נפלאה, לא יכול להיות שלא אהנה מהסרט. אבל מצד שני... הצגה כל כך נפלאה, לא יכול להיות שהסרט לא יהיה נפילה.

מה ששכנע אותי לצפות בסרט, או ליתר דיוק – מי ששכנעה אותי, היא עדי בילסקי. השחקנית הנפלאה והיפהפיה שהחזיקה לבדה את הצגת היחיד היא השחקנית הראשית בסרט. ואיך אחמיץ אותה?

הסרט אינו עומד ברמת ההצגה, אבל בפירוש – לא התאכזבתי. זה סרט יפה מאוד, עם משחק יפה מאוד, סרט מרגש עד מאוד. אני ממליץ ללא סייג. רק הנופים הקסומים של הגליל התחתון - כבר מרגשים. ומן הסתם, העובדה שאני מחותן עם נהלל 24 שנים, אף מחזקת עוד יותר את רגש ההזדהות שלי.

אבל זה לא רק סרט טוב, סיפור טוב, משחק טוב ושחקנית נפלאה. יש כאן דבר נוסף. קרה נס. סרט ישראלי (!) – ציוני! ציוני לעילא ולעילא. ההזדהות של הצופה אינה רק עם סיפור האהבה האישי, אלא בפירוש גם עם הסיפור הציוני. כן, יש בסרט הזה צד צודק וטוב וצד רע, והצד הטוב, מעורר ההזדהות, הוא הצד שלנו. הייתם מאמינים? בסרט ישראלי! ויש שם מילים כמו ארץ ישראל, מולדת, גאולת אדמה וכד', ולא כפרודיה, לא כדי להלעיג, אלא כדי לעורר הזדהות. ובסרט... ישראלי! מי היה מאמין? ולכן, אני בטוח שהביקורת תקטול (התכוננו: פלקטי... חד מימדי... לא מורכב... והנורא מכל – "ציוני", רחמנא לצלן) ותלעג.

* עוד סיפור אחד – אם תנוח בשבוע הבא עלינו לטובה נהרה על פניי, הסיבה לכך בוודאי היא שאת השבוע החולף סיימתי במוצ"ש, בצפיה בפרק הראשון של סדרת התעודה ב"יס דוקו" "עוד סיפור אחד", על ספרות הילדים הישראלית. הפרק הוקדש לקלסיקה של שירת הילדים, מביאליק ולוין קיפניס, דרך מרים ילן-שטקליס, יהודה בורלא וע' הלל ועד יהונתן גפן ויהודה אטלס. והכל, בטוב טעם, בחכמה, בהומור, כאשר כל המרואיינים הם עצמם משוררים, מאיירים, חוקרי ספרות וזמרים, שעסקו ועוסקים בשירה לילדים.

בעיניי גדול המשוררים לילדים היה אברהם שלונסקי. אין שירה לילדים גאונית יותר מיצירות המופת "עוץ לי גוץ לי", "עלילות מיקי מהו" ו"אני וטלי בארץ הלמה".

כל כך כיף לחזור לספרים ולשירים שעליהם גדלתי.

* חבלים – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. ומבין ספריו – האהוב עליי ביותר הוא "חבלים". לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר. ממליץ בחום!

* ביד הלשון

חרובית – הפינה הקודמת הוקדשה לשמו של היישוב חד נס בגולן, וכפי שסיפרתי, אחד משני טעמי השם הוא הנצחת שמות יישובי התנועה המיישבת שלו, משקי חירות בית"ר, שנעקרו מחבל ימית: חרובית, דקלה ונאות סיני. היישוב הקהילתי נועד לקלוט את עקורי היישובים הללו, אך אפילו אחד מן העקורים לא התיישב בו.

הפעם אתייחס לשמו של אחד היישובים – חרובית. יישוב של משקי חירות בית"ר בחבל ימית שבצפון סיני. הוקם כהיאחזות נח"ל חרובה, אך התושבים לא אהבו את השם, ונתנו לו את השם חרובית. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שאת השם הזה כבר קיבלה מעברת חרובית בשפלת יהודה. ההתנגדות הייתה מוזרה, כיוון שהמעברה כבר לא הייתה קיימת, אך היא הוצדקה בכך שבאזור המעברה ניתן השם חרובית ליער חרובית ולנחל חרובית.

השם שניתן ליישוב בידי ועדת השמות הממשלתית היה תרסג – השנה שבה הציע הרצל ליישב את אזור אל עריש.

אני משער, שאלמלא נעקר, בסופו של דבר, אם המתיישבים היו עומדים על שלהם, ועדת השמות הייתה נכנעת.

כאמור, היישוב נעקר בנסיגה מסיני, ב-1982.

ובחזרה לחד נס, הפעם לשם אנקדוטה. על שלט הכוונה לחד נס בצומת בית המכס, נכתב גרפיטי, שנשאר במשך שנים אחדות: "חד נס, שניים סוכר". 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לפני חודשים אחדים פנה אליי סטודנט גרמני, וביקש שאכתוב לו, לצורך מחקר שהוא עורך, על סיני בתרבות הישראלית.

זאת התשובה שכתבתי לו.

לכבוד מלאת 50 שנה לכיבוש סיני במלחמת ששת הימים, אני מפרסם כאן את הדברים.

לסיני מקום מהותי ומרכזי בתרבות היהודית – זה המדבר שבו עוצב ישראל כעם, שם הוא קיבל את התורה. עם זאת, ההתייחסות אליו אינה כאל ארץ ישראל, אלא כאל הדרך לארץ ישראל.

הגבול הדרומי של ארץ ישראל אינו ברור. הגבול הבינלאומי הוא גבול שנקבע בין האימפריה העותמאנית ששלטה בא"י לבין האימפריה הבריטית ששלטה במצרים ב-1906. זה גם הגבול הנוכחי בין ישראל למצרים.

על פי ההלכה, הגבול של ארץ ישראל הוא נחל מצרים. מקובל לראות בנחל אל-עריש שבצפון סיני כנחל סיני, כלומר כל צפון סיני הוא א"י. ויש המדברים על נהר מצרים כנילוס, ואז כל סיני היא חלק מא"י.

התנועה הציונית מעולם לא כיוונה לסיני. אחת החלופות לבית יהודי ליהודים במקום א"י, היה סביבות אל-עריש, אך זה לא אמור היה להיות תחליף לא"י.

כך שהיחס לסיני היה אמביוולנטי. זה לא היה יחס כמו לא"י, אך גם לא כמו לחו"ל. משהו באמצע.

במלחמת השחרור, צה"ל כבש את צפון סיני, אך בלחץ אמריקאי-בריטי החליט בן גוריון לסגת מהשטח. ההחלטה עוררה התנגדות הן בצה"ל, בעיקר של מפקד חזית הדרום יגאל אלון, והן במערכת הפוליטית – הן הרוויזיוניסטים (מה שהיום – הליכוד), הן מפ"ם ואפילו הקומוניסטים, שראו בנסיגה הזאת כניעה לאימפריאליזם האמריקאי בריטי. עם הנסיגה הייתה תחושה של החמצה. בסך הכל, ליחס לסיני, נוסף נדבך נוסף – אזור גבול שמסכן את ישראל.

במלחמת סיני, צה"ל כבש חלקים נרחבים מסיני ונסוג בלחץ המעצמות. היחס לסיני היה יחס של חזרה לשטחי מולדת. בן גוריון הכריז שחזרנו אל יוטבת והקמנו את מלכות ישראל השלישית (מיד אחרי המלחמה, בטרם החליט על הנסיגה). דובר הרבה על הר סיני. הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן עלה להר סיני כחזרה למקום קדוש. יש לי הגדה של פסח שיצאה לאחר מלחמת סיני – הגדה היסטורית ארכיאולוגית. היא מלאה בתמונות מסיני והתחושה היא של זיקה לסיני. למשל – מופיעה בה תמונה של טנק ישראלי במפרץ סואץ ונכתב: "וישיגו אותם חונים על הים" (שמות יד, ט). מפרץ סואץ והרי מצרים על רקע שריון ישראל בשובו לים סוף ב"מבצע קדש" בשנת תשי"ז". כלומר, ההתייחסות היא כאל שיבה לים סוף, שם היינו בימי יציאת מצרים. ובמקום אחר, תמונה של ג'בל מוסא (הר משה) בדרום סיני, וזיהויו כ"הר האלוהים". ועוד תמונות וכיתובים ברוח זו.

השיר היחיד שאני מכיר על סיני ממלחמה זו, הוא "מול הר סיני" של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי בפי להקת הנח"ל.

מול הר סיני

לא אגדה רעי

ולא חלום עובר:

הנה מול הר סיני

הסנה, הסנה בוער.

והוא לוהב בשיר

בפי גדודי בנים,

ושערי העיר

ביד השמשונים.

הו, שלהבת יה - עיני הנערים,

הו, שלהבת יה - ברעום המנועים,

עוד יסופר על זה היום אחי,

בשוב העם אל מעמד סיני.

רעי, זה לא חלום

ולא חזיון הוזה

מאז ועד היום

בוער, בוער הסנה.

לוהט בזמר און

בלבבות האל

של נערי ציון

ורכב ישראל.

הו, שלהבת יה - עיני הנערים...

השיר הושר בפי להקת הנח"ל והיה להיט מאוד פופולארי אז ועוד שנים רבות לאחר מכן. מדובר בו על כיבוש סיני במלחמה כהתחדשות מעמד הר סיני, כחזרה למעמד הסנה הבוער, כחזרה של שמשון אל שערי עזה.

אולם ישראל שהתה בסיני חודשים ספורים והישראלים לא ממש נקשרו למקום.

אולם כאשר ישראל נאלצה להילחם בפעם השלישית בסיני, ושוב כבשה אותו, והפעם הוא היה בידיה במשך 15 שנים, הקשר היה עמוק לאין ערוך. סיני היה יעד מועדף לטיולים. הישראלים נהרו לסיני. תנועות הנוער טיילו בסיני. כשאני הייתי בתיכון, שנה אחרי שנה נסעתי לטיול ארוך של התנועה לסיני.

אנשים אהבו לרדת לשבועות וחודשים להיזרק על חופי סיני. נערכו פסטיבלי רוק המוניים בחוף נואייבה. 

הוקמו יישובים בסיני. גוש יישובים בחבל ימית שבצפון סיני ועוד שלושה יישובים במזרח סיני, במפרץ שלמה (די זהב, נביעות ואופירה). הפעם הזיקה הייתה עמוקה הרבה יותר.

שירים שהושרו על סיני:

שארם א-שייח

גדול הוא הלילה ולך מחייך.

חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח.

עברנו בלילה, בים ובהר

ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר.

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בליבנו, ליבנו תמיד.

הים והמלח יראו את השיר

חזרנו אליכם, טיראן וסנפיר.

אותם השמיים מעל לבבך

מיצר, ים ומים - את שארם א-שייח .

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית,

את בלבנו, לבנו תמיד.

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים.

עוברות שוב במים ספינות דייגים.

יורד לו הערב, מביא עוד חלום -

מביא על המים תקווה לשלום.

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית,

את בלבנו, לבנו תמיד.

הוי, שארם א-שייח!

השיר נכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מבטא אהבה וערגה לשארם א-שייח, ותחושה שחזרנו אליה שנית, עשר שנים אחרי הנסיגה. חזרנו לשארם ולמיצרי טיראן וסנפיר. עכשיו המצרים לא יחסמו עוד את השיט הישראלי, כי האזור יהיה בידינו. החיבור מחדש לסיני התחבר לכמיהה לשלום "מביא עוד חלום, מביא על המים תקווה לשלום". כלומר, לא נסיגה מסיני תמורת שלום, אלא שילוב של חלום החזרה לשארם שהתגשם, עם חלום השלום.

כתב את השיר עמוס אטינגר, ושר אותו רן אלירן. השיר היה פופולרי מאוד, אחד השירים הפופולריים ביותר של המלחמה.

עוד לפני המלחמה, בתקופת ההמתנה, לאחר שהמצרים חסמו את מיצרי טיראן ולמעשה הטילו מצור ימי על ישראל, נכתב השיר "אנחנו נעבור". כתבו אותו, שוב, מוהר ווילנסקי, שעשר שנים קודם לכן כתבו את "מול הר סיני". שר אותו הצמד הפופולרי – "הדודאים", והוא היה להיט גדול, שהעלה את המורל בתקופת ההמתנה ונשאר פופולרי גם בעקבות הניצחון.

אנחנו נעבור

לכל המיצרים יכולנו וגברנו

מכל המיצרים יצאנו עם איתן.

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו

אנחנו נעבור במיצרי טיראן.

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במיצרי טיראן.

את כל המיצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן,

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במיצרי טיראן.

אנחנו נעבור...

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת,

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן.

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במיצרי טיראן.

אנחנו נעבור...

חודשים אחדים אחרי המלחמה, לאחר ביקור בהיאחזויות הנח"ל בסיני, כתבה נעמי שמר את אחד משיריה היפים, עבור להקת הנח"ל, "בהיאחזות הנח"ל בסיני".

בהיאחזות הנח"ל בסיני

בהיאחזות הנח"ל בסיני

המון דברים יפים ראו עיני,

כמו למשל - חיילת יחפה

וצמתה מוטלת על כתפה.

ובחצר היו החיילים

צולים דגים גדולים על גחלים.

המון דברים יפים ראו עיני

בהיאחזות הנח"ל בסיני.

שם כל השרות והדליות והרינות

פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות,

עם כל האור וכל הפנאי

אשר ראיתי בעיני.

בהיאחזות הנח"ל בסיני

אני לא האמנתי לעיניי,

כשראיתי מעשה כשפים,

ספרי שירה קטנים על מדפים;

שירי רחל ו'כוכבים בחוץ',

כמו לפני שנות אלף בקיבוץ;

אני ממש שפשפתי את עיני,

בהיאחזות הנח"ל בסיני.

כשכל השרות והדליות והרינות...

את השיר כתבה נעמי שמר בשנת 1968, בתום ביקור מרגש בשלוש היאחזויות הנח"ל שהוקמו בסיני – נח"ל סיני, דקלה ונח"ל ים. היאחזות נח"ל היא יישוב שהוקם ליד הגבול בידי חיילי צה"ל במדים, כחלק מהשירות בנח"ל. מרבית ההיאחזויות אוזרחו והיו ליישובי קבע. כך גם שתיים מן ההיאחזויות בצפון סיני. נח"ל סיני, לימים חלק מחבל ימית, שבה קם המושב נאות סיני של תנועת חירות – בית"ר, שמנחם בגין הצהיר שבכוונתו להתיישב בו כשיסיים את תפקידו כראש הממשלה. כידוע, בגין הוביל את ההחלטה על עקירת יישובי סיני ואת ביצוע העקירה. כך גם היאחזות דקלה, אף היא בחבל ימית, אף היא מושב של תנועת חירות – בית"ר. ההיאחזות השלישית, נח"ל ים, היתה היאחזות מבודדת באזור אל עריש, כ-100 ק"מ מערבה מגוש ההתיישבות של צפון סיני, ליד ימת ברדאוויל, בין אל-עריש לקנטרה. הייתה זו היאחזות שהתמחתה בדיג, ולצד החיילים התיישבו בה גם אזרחים, אולם היא פורקה לאחר מלחמת יום הכיפורים ולא אוזרחה.

על איזו היאחזות נכתב השיר? כיוון שביקורה של נעמי שמר היה בשלוש ההיאחזויות, כל אחת ניכסה אותו לעצמה. "צולים דגים גדולים על גחלים" זה אנחנו, אמרו נח"לאי נח"ל ים. אולם השיר באמת התייחס באופן כללי לשלוש ההיאחזויות. הקליפ, שהיה להיט היסטרי והוקרן כמעט מידי יום בערוץ היחיד בטלוויזיה, ברייטינג של כמעט 100%, צולם בהיאחזות נח"ל סיני.

השיר מבטא געגוע לארץ ישראליות החלוצית, האידיאליסטית שבה גדלה נעמי שמר בילדותה בקיבוץ, והיא חסרה לה בת"א ובישראל של שנות השישים בה חיה – ישראל החומרנית, הבורגנית, הניהיליסטית. "ארץ ישראל האבודה", היא כינתה אותה, "והיפהפיה והנשכחת". ואת אותה ארץ ישראל היא מצאה דווקא בסיני.

פתאום, בביקורה בהיאחזויות הצעירות, עם חיילים הצעירים ממנה בכעשרים שנה, היא פגשה את ארץ ישראל ההיא בפינה, וכמו אותה ארץ ישראל אליה התגעגעה כל כך, "היא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת". וכשהסתובבה בחדרי החיילים, היא נדהמה לגלות "מעשה כשפים" – "ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל, ו"כוכבים בחוץ" – ספר שיריו הנפלא של אלתרמן והרגישה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ". כל השיר כתוב בפליאה, בתדהמה, של מי שכבר לא האמינה שארץ ישראל הזאת עוד קיימת, ולפתע היא פגשה אותה בהיאחזות הנח"ל בסיני. "אני לא האמנתי לעיניי" היא כותבת. "אני ממש שפשפתי את עיניי". ובהתרגשות גדולה היא אומרת "רציתי לחבק שם את כולם", וללחוש לפרצופים הנבוכים בלשונו של הנביא ירמיהו "מי יתנני במדבר מלון אורחים". אולם בעוד ירמיהו רוצה לברוח מעמו המאכזב אל המדבר, נעמי שמר רוצה להתחבר לבני עמה שבמדבר, כי הם התשובה לאכזבותיה מן החברה הישראלית.

על היאחזות נח"ל ים, גם שלמה ארצי כתב ושר שיר, "נחל ים".

נח"ל ים

איך פסענו לאט על השביל המוביל

אל צריפי דייגים, מול ימת ברדוויל,

ונשמנו את רוח הקיץ החם,

שנשא ענן חול אל חצר נחל ים.

נחל ים, נחל ים,

לא סתם נחל אכזב

אלא נחל איתן.

איך השלכנו חכה לימה ללא גל,

ובין סבך רשתות גם העוזי מוטל.

ודג-בורי קפץ והכסיף וצלל

וחזרנו עם ערב לצריף המוצל.

נחל ים...

ונמשך המבט לאורכו של הכביש

ההולך וניבלע בין חולות אל עריש.

כבר אשמורת שניה והים כה מחריש,

נחל ים אין לראות אלא רק להרגיש.

נחל ים...

שיר נוסף של שלמה ארצי על סיני, הוא "השיר על ארץ סיני", מראשית שנות ה-70, שאותו כתבה המשוררת רחל שפירא והלחין מוני אמריליו.

השיר על ארץ סיני

השיר על ארץ סיני,

הוא שיר המסע הגדול במדבר,

אהיה נא אני הנוסע השר,

העובר בדרכי העפר.

השיר על ארץ סיני,

אבק המדבר מתערב בשערי,

נדבק בבגדי ומזהיב את עורי

ולבי הולך אחר עיני.

אני גדלתי בארץ קטנה,

על כן שירי מלא תדהמה,

אני גדלתי בארץ קטנה,

על כן שירי מלא תדהמה.

כה אדירים המישורים

שטופי השמש הקיצית,

כאלה לא ראיתי מעודי.

כה אדירים הם ההרים

העשויים סלעי גרניט,

כאלה לא ראיתי מעודי.

השיר על ארץ סיני,

הוא שיר על פגישה עם אנשי המדבר,

אהיה נא שופר לאנשי המשמר,

היושבים לאורכה של גבעת העפר.

השיר על ארץ סיני,

אבק המדבר מתערב בשערם,

נדבק בבגדם ומזהיב את עורם

וידיהם בקיאות בכלי נשקם.

אני גדלתי בבית קטון,

על כן שירי מלא תימהון,

אני גדלתי בבית קטון,

על כן שירי מלא תימהון.

כה אדירים הביצורים

בקצה הארץ החמה,

כאלה לא ראיתי מעודי.

המשכנות החפורים במעבה האדמה,

כאלה לא ראיתי מעודי.

אני בגרתי בארץ הזאת

ועצב בשיר הלום המראות.

כי מלחמתה כה ארוכה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

ועל חרבה תחייה ועל חרבה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

על כן השיר מהול גם בתוגה.

זהו שיר אהבה לסיני, ולאנשי סיני. מיהם אנשי סיני? המתיישבים, שרחל שפירא הקיבוצניקית רואה בהם חלוצים כמו דור הוריה, מייסדי הקיבוץ, ולוחמי צה"ל בביצורים. לצד האהבה, יש גם תוגה, עצב – כי מלחמתה כה ארוכה ועל חרבה תחיה.

נואייבה שבחוף מפרץ שלמה, היה אזור שהישראלים אהבו להיזרק עליו, וכך גם תיירים מחו"ל. הוא היה חוף חצי נודיסטי, ואנשים ראו בו מקום של חופש מהציוויליזציה. כאמור, בשנות ה-70 נערכו בו פסטיבלי רוק תחת השמים. היו אלה פסטיבלי הרוק הגדולים והחשובים ביותר בישראל של שנות ה-70 ובעצם פסטיבלי הרוק הישראליים הראשונים.

גם על נואייבה נכתבו שירים, שכולם מבטאים את אתוס החופש האינסופי של המקום. יש בהם אהבה גדולה לחופי סיני, אך היא פחות מבטאת כמיהה לסיני כמולדת ואזור התיישבות ציוני, אלא יש בהם דווקא משהו קוסמו-פוליטי, וודסטוקי.

שלמה גרוניך הלחין ושר את שירה של אשתו לשעבר, נירית ירון, "נואייבה":

נואייבה

שמש של בוקר אני מתעצל,

עד ששוקעת שוכב לי בצל.

רגע של שקט שלא מסתיים,

סוד שלחשתי פתאום מתקיים.

סתם בן אדם. אוכל, שותה, נרדם,

בלי זימים ובלי כנפיים

כבר אחר הצהרים.

את תגלי את המחבוא שלי.

עוד מעט יבואו מים,

בואי נתחבא בינתיים בתוך צדפה.

שקט, ים, חופש שם,

במרחק, אופק דק,

פס זהב, זכר ל -

שמש גדולה נפלה, צללה לה לה לה...

שקט, ים, חופש שם

במרחק, אופק דק

פס זהב, זכר ל -

שמש גדולה נפלה, צללה לה לה לה...

סתם בן אדם. אוכל, שותה, נרדם,

בלי זימים ובלי כנפים,

כבר אחר הצהרים.

את תגלי את המחבוא שלי.

עוד מעט נלך למים,

בואי נתחבק בינתיים בתוך צדפה.

שקט, ים, חופש שם

במרחק אופק דק,

פס זהב, זכר ל -

שמש גדולה נפלה, צללה לה לה לה...

דורי בן זאב כתב ומתי כספי הלחין את "חגיגה בנואייבה". מתי כספי ויהודית רביץ שרו את השיר:

חגיגה בנואייבה

לא זקוקים לראש כל גג

נעשה לכם כאן חג.

הבנים על הבנות

זה הזמן - רוצים לחיות!

חגיגה, חגיגה

נואיבה, נואיבה

אני בא, אני בא

אני דג, אני דג

אני חג, אני חג

אל תדאג!

(מה זה לא לדאוג?)

אבהים ואמהות

החולים על החולות,

ישנים על הגבעות

שירד טיפה לראות.

חגיגה, חגיגה

אני בא, אני בא

נואיבה, נואיבה

אני דג, אני דג

אני חג, אני חג

אל תדאג!

גמלים בגמלאות

אין לי זמן למניות

ערומים וערומות

ישנים על הגבעות.

חגיגה, חגיגה...

שלום חנוך כתב והלחין ודפנה ארמוני שרה, במופע המשותף של אריק איינשטיין ושלום חנוך ב-1979, "עד מחר".

עד מחר

לפעמים פגישה יפה כפליים

ממרחק הזמן, כמו הד שאין לו סוף.

איך היה פס כסף על המים

כשישבנו בנואיבה על החוף.

והורח קל היה בערב,

לא היה בו לנדנד את הסירות,

אז נכנסנו אל המים עד הברך

והבטנו מרחוק על האורות.

ופתאום קפא הרגע,

הסתכלת בי בלי הגה,

ונצנצו הכוכבים בשערך,

והיינו בעינינו עם השיר אשר בינינו

עד שיאיר, אמרת, עד מחר...

את אתי נשארת, את אתי עוברת,

את הלילה הנותר,

עד שתבוא השמש,

בין הרכסים של ההר.

בין ערביים הרוח מתגברת,

רק החול והמים ואני.

"זה היה יפה" - אני אומרת,

ואתה עולה ובא בזיכרוני.

והרי אני יודעת,

שאראה אותך אי פעם,

כבר יהיה הכל שונה ומאוחר.

כך היה ולא חזרת, והיה כמו שאמרת,

עד שיאיר אמרת, עד מחר...

את אתי נשארת...

הצדפים שנעזבו בשפל,

שהים לא יכול היה לשטוף.

שוב נמשך על המים פס הכסף,

כשיושבים בנואיבה על החוף.

השיר האחרון שאציג, הוא שיר שחתן פרס ישראל חיים חפר כתב על סיני, לקראת השלמת הנסיגה ממנה ב-1982. החלק המולחן, שאותו אני מביא כאן, הוא רק חלק משיר ארוך מאוד, שלצערי, כבר זמן רב אני מחפש אותו ללא הצלחה. בשיר המלא, יש בית שבו חיים חפר מצדיק את הנסיגה למען השלום, אך נשבע שאם אחרי הנסיגה תהיה עוד מלחמה ונחזור לסיני, הפעם נחזור סופית, שלא על מנת לעזוב. הוא מזהיר את המצרים שנסיגה רביעית – לא תהיה.

השיר נקרא "עת", או "שיר פרידה מסיני", ושרה אותו מיכל טל, ללחנו של דובי זלצר.

שיר פרידה מסיני

עת ללדת ועת למות, עת

עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת

עת להרוג ועת לרפוא, עת

עת לפרוץ ועת לבנות, עת

עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת

עת לבכות ועת לשחוק

עת ספוד ועת רקוד, עת, עת...

ואני פורש כנפיים

מעל כל הצוקים והחולות,

וממכאובי נופייך

הריני נעלם כמו חלום.

אבל אני נותר עדיין שם,

בצלקות האש והעשן,

בחצוצרות התהילה ובתופי אשם,

וכך אני נפרד ממך ברעדה,

זרה ומוזרה שלי, יפה ואבודה.

יפה ומוזרה שלי, כמו אגדה.

עת לבקש ועת לאבד, עת

עת לשמור ועת להשליך, עת

עת לקרוע ועת לתפור, עת

עת לחשות ועת לדבר, עת

עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת

עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום, עת...

ואני פורש כנפיים...

בתקופת הנסיגה מסיני, השיר שהיה מזוהה עם המאבק נגד הנסיגה בסיני היה שיר אישי, לגמרי לא פוליטי, של נעמי שמר, "על כל אלה". מתנגדי הנסיגה, בעידודה של נעמי שמר, אימצו כסיסמת מאבקם שורה מתוך השיר, המתכתב עם פסוק בקהלת – "אל נא תעקור נטוע".

הפסוק המקורי בקהלת, לקוח משיר הפותח את פרק ג', שכותרתו: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", והמסר שלו, הוא שלעתים דבר הנכון בעת מסוימת, אינו מתאים לעת אחרת, שבה דווקא היפוכו נכון. בין השאר נאמר: "עת לטעת ועת לעקור נטוע".

חיים חפר שתמך בנסיגה, השיב בשירו לסיסמה "אל נא תעקור נטוע" באמצעות הפסוק מקהלת. בתי השיר הם ציטוט מרבית שורות השיר מקהלת, עם הדגשת הפסוק "עת לטעת ועת לעקור נטוע" החוזר על עצמו שלוש פעמים ובסיום – הפסוק "עת מלחמה ועת שלום", שבו גם מסתיים השיר של קהלת.

בפזמון החוזר מתפייט חיים חפר בהבעת אהבה וגעגוע לסיני ובביטוי הקשר הנפשי שלו למקום. הוא כותב אל סיני בגוף שני נקבה, כאל אהובה ממנה הוא נפרד.

מה שאני אוהב בשיר הזה, מלבד ההזדהות שלי עם אהבת סיני המבוטאת בו, הוא היכולת של מי שתמך בנסיגה, לבטא אהבה אמתית וכנה לסיני. השיר הוא רב עוצמה, וניכרים בו דברי אמת.

* בין הלהקות הצבאיות וצוותי ההווי של שנות השבעים, פעל גם צוות הווי סיני. זה לא צוות חשוב במיוחד. הוא לא היה להקה בפני עצמה, אלא צוות משנה של צוות הווי גייסות השריון. היו חמישה צוותים כאלה. הצוות הזה היה כפוף גם לאוגדת סיני. זה צוות שפעל בסיני בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. יש לזכור שסיני הייתה שטח הרבה יותר גדול מכל שאר מדינת ישראל והיו בו המון כוחות צה"ל, וזה מה שהצדיק את קיומו. בצוות הופיעו שלמה יידוב ומוני מושונוב. השיר "ביל קרטר", שהוא השיר הראשון שקלפטר הלחין, והוא שר אותו כסולן עם צוות ההווי.

"ביל קרטר" היה סדרת ספרוני מערבונים פופולריים על שריף מהמערב הפרוע, ובשיר הוא מגיע לסיני, ואפשר לראות בכך איזו השוואה מאצ'ואיסטית של גיבור המערבונים עם גיבורי צה"ל. אבל בבית האחרון מתברר שביל קרטר שמגיע לסיני הוא... הספרונים. והשיר אומר ששולחים לנו ספרים רציניים כמו שירי טשרניחובסקי, אבל מה שהחיילים אוהבים, זה לקבל ספרוני "ביל קרטר". שיר נחמד, אבל לא שיר חשוב ואין טעם לייחס לו איזו משמעות עמוקה. 

* "חדשות בן עזר"

ההצדעה להתיישבות הקיבוצית בגולן, במלאת יובל להיווסדה, בוועידת התנועה הקיבוצית, הייתה חשובה ליישובי הגולן, אך חשובה לא פחות לתנועה הקיבוצית. הרי מפעל ההתיישבות הציונית בגולן הוא המפעל המפואר ביותר של התנועה הקיבוצית מאז הקמת המדינה. הוא שבר מחסום של כמעט שני עשורים, שבהם התנועה ליקקה את פצעי הפילוג ודשדשה בהישרדות מבלי שהצליחה לממש את מהותה, ליישב את הארץ ולהקים קיבוצים. ולפתע, היא זו שהובילה את מפעל ההתיישבות בגולן. חמישה שבועות לאחר המלחמה כבר עלו חלוצי מרום גולן להתיישבות. ארבעת היישובים הראשונים בגולן היו קיבוצים. הקיבוצים נתנו את הטון למפעל שעיצב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל.

קיום ועידת התנועה לציון יובל להתיישבות בגולן, הוא צעד מסוים של תיקון, לניכור של התנועה לקיבוצי הגולן, בתקופת המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90. דווקא אז, כאשר הונפה מעלינו חרב העקירה והנסיגה, כשחשוב היה לנו כל כך שהתנועה תתייצב לצדנו, במאבק על הדרך והערכים שאותם הגשמנו בשליחותה, היא לא הייתה שם. אני מודה, שגם היום, בחלוף שני עשורים, תחושות הכעס, האכזבה והעלבון לא נעלמו. אולם אני מאמין, שהוועידה היא תחילתו של תיקון.

הסכנה מעל הגולן חלפה. כל ישראלי שפוי מבין שהגולן חייב להישאר ישראלי, וסביר להניח שזהו מצב בלתי הפיך. אולם לא זה המצב בבקעת הירדן וצפון ים המלח.

כמו בגולן, גם באזורים אלה עלו חלוצים להגשים את דרכה של התנועה הקיבוצית, בהתיישבות שנועדה לעצב את גבולה המזרחי של ישראל; גבולות בני הגנה באזורים שאינם מסכנים מבחינה דמוגרפית את צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

על התנועה הקיבוצית, שהקימה קיבוצים באזורים אלה, להתייצב לצד יישוביה, בכל מאבק להבטחת קיומם ולהגשמת תפקידם ההיסטורי – עיצוב גבולה של ישראל.

השנה הבאה היא שנת היובל להקמת קיבוץ קלי"ה, בכור קיבוצי בקעת הירדן וצפון ים המלח, שעלה לקרקע ב-1968. מן הראוי שהתנועה הקיבוצית תחגוג את היובל של יישוביה בבקעה, עם יישוביה, ותצדיע להם. ועידה אינה מתקיימת מדי שנה, אך ראוי לקיים מועצת תנועה באחד מקיבוצי הבקעה.

* "ידיעות הקיבוץ"