הבלוג של אורי הייטנר

אורי אבנרי, "אופטימי" כרך 1, הוצאת "ידיעות אחרונות" "ספרי חמד", 2014, 581 עמ'

אורי אבנרי, "אופטימי" כרך 2, הוצאת "ידיעות אחרונות" "ספרי חמד", 2016, 557 עמ'

במאמרי ביקורת שאני כותב על ספרים היסטוריים, אני נוהג להקדיש את פסקת הסיום ל"רשימת רג'קטים" – הצגת השגיאות העובדתיות, שראוי לנכש אותן לקראת המהדורה השניה. בסקירת ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי, "אופטימי", שלאחרונה יצא לאור הכרך השני שלו, אמנע מכך, כיוון שהרשימה תהיה ארוכה יותר מהמאמר כולו. חלק מן השיבושים הם מכוונים, כדי לשרת את הנראטיב האישי או האידיאולוגי של הכותב. אך רבים מהם הנם פשוט רשלנות. עובדה זו בולטת על רקע התהדרותו של אבנרי בקפדנותו היקית, בעיקר בתפקידו כעורך "העולם הזה".

אסתפק בשלוש דוגמאות.

בפרק המספר על התקופה הרוויזיוניסטית בחייו, מזכיר אבנרי את בנימין לובוצקי שפרש מהמפלגה הרוויזיוניסטית והקים את "מפלגת העם". שמה של אותה המפלגה, לא היה מפלגת העם אלא "מפלגת המדינה העברית". בהמשך הפרק מספר אבנרי על סדרת כתבות שפרסם ב-1943 בביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית "המשקיף" על התנועה הקיבוצית, ועל כך שהחתים את העורך, אייזיק רמבה, על מכתב לראשי "איחוד הקבוצות והקיבוצים". אלא שתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" נוסדה 8 שנים מאוחר יותר, לאחר הפילוג בתנועת "הקיבוץ המאוחד", מתוך איחוד בין "חבר הקבוצות" ו"איחוד הקיבוצים" – הזרם המפא"יי שפרש מ"הקיבוץ המאוחד".

כאשר אבנרי מקדיש חצי עמוד להסבר מלומד מדוע בן גוריון נמנע ממינויו של רבין לרמטכ"ל, והמינוי התאפשר רק בזכות התפטרותו של ב"ג והחלפתו בידי אשכול, זה קצת מביך לנוכח העובדה שב"ג החליט על המינוי והעבירו כהבטחה ומעין "צוואה" לאשכול.

אלו שלוש דוגמאות קטנות מני רבות מאוד, לאורך כל הספר, על שני כרכיו.

אף על פי כן אני ממליץ מאוד לכל המתעניינים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל לקרוא את הספר. ראשית, כי כתב אותו אמן הכתיבה, היודע לספר סיפור מרתק, להלך קסם על הקורא ובקריאת למעלה מאלף עמודי שני הכרכים, אין אפילו רגע אחד של שעמום. יש באבנרי  השילוב של יכולת לספר סיפור, שפה מדויקת ויכולת להעביר בצורה מעניינת רעיונות אידיאולוגיים מורכבים. שנית, כיוון שסיפורו של אבנרי, מילדותו בגרמניה לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, עליית משפחתו לארץ, הצטרפותו לאצ"ל, שירותו ופציעתו במלחמת השחרור, עשרות שנות עריכת "העולם הזה", שירותו כח"כ יוצא דופן בצבעוניותו ובפעלתנותו, ועד פעילותו הענפה כמנהיג "גוש שלום" ואחת הדמויות הבולטות בשמאל הישראלי לאורך כל שנות המדינה, מעניק זווית מעניינת מאוד לסיפורה של מדינת ישראל.

אך מעל הכל, הספר הוא מסמך מרתק למי שמעוניין להבין ולהכיר את השמאל הרדיקאלי בישראל. בקריאת הספר, על שני כרכיו, אנו יכולים לעקוב אחרי המהלך הנפשי של פטריוט ישראלי שוחר שלום, המעוניין לקדם שלום בין ישראל לאויביה המרים ביותר, ובהדרגה מזדהה יותר ויותר עם האויב, עד טשטוש זהות והעדפה חד משמעית של האויב, מטרותיו, אישיו והאינטרסים שלו, על פני אלה של מדינתו.

דוגמה בולטת לכך היא יחסו של אבנרי לערפאת. אבנרי, שבז לכל מנהיגי ישראל מבן גוריון ועד נתניהו, ומזלזל בהתנשאות במרבית מנהיגי השמאל הישראלי (משה סנה, מאיר וילנר, לובה אליאב, שולמית אלוני, מאיר פעיל, יוסי שריד, יאיר צבן, רן כהן, צלי רשף והרשימה עוד ארוכה – יוצאי דופן הם ישעיהו ליבוביץ', נתן ילין מור ומתי פלד) כותב על ערפאת בהערצה וסגידה, ללא טיפת ביקורת. הוא מסביר ומצדיק כל פעולה שלו, כל מילה שהוא אומר, כל צעד פוליטי, כל שקר; הוא מתפעל אפילו מיופיו (!) של האיש. וממש מביך לקרוא איך הוא מתמוגג ומתפאר כנער מאוהב מכל מחווה של ידידות מצד הראיס כלפיו.

את מותו של ערפאת מציג אבנרי בוודאות כרצח פוליטי; חיסול ברעל רדיואקטיבי בידי המוסד בהוראת אריאל שרון. ואיך הוא מסביר את העובדה שכל ועדות החקירה קבעו בפסקנות שערפאת מת מוות טבעי? הוא לא מסביר. הוא פשוט אינו מזכיר את העובדה הזאת.

דוגמה נוספת היא תיאור הדיון בתנועת "גוש שלום" על הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא הייתה על שאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו, תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא הייתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.

כך גם בוועידת קמפ-דיוויד. אבנרי מזלזל בהצעתו מרחיקת הלכת של ברק לערפאת ומצדיק את סרבנותו של ערפאת ללא סייג. את העובדה שקלינטון הטיל את האשמה בכישלון הוועידה על ערפאת, מסביר אבנרי כחנופה לקול היהודי בעת התמודדותה של אשתו הילארי לסנאט מטעם מדינת ניו-יורק. 

ומה שחמור יותר, הוא שלא רק בהסכמים מדיניים אבנרי וחבריו מזדהים לחלוטין עם הצד שכנגד, אלא גם במלחמה. אבנרי מספר בגאווה, איך הוא וחבריו התבצרו במוקטעה ברמאללה, במבצע "חומת מגן", כדי להיות המגן האנושי של ערפאת מפני צה"ל.

לספרו, שתיאר את המגעים עם אש"ף בשנות השבעים והשמונים, נתן אבנרי את הכותרת "אויבי, אחי". כעבור שלושים שנה, הזדהותו עם האויב מוחלטת עד כדי ראיית אחיו כאויב.

****

הספר הזה הוא יצירה של מגלומן, שכל חייו קודש ליצירת האנדרטה של עצמו. לאורך הספר הוא מפאר את עצמו, ועל מנת להעצים את התפארת, הוא מגמד את האחרים, בעיקר את מי שהיו שותפיו לדרך. וכך, לאורך כל הספר, דומה שאנו קוראים על גוליבר בארץ הגמדים. כמובן שאין בספר שמץ של ביקורת עצמית, בחינת דרכו, ספקנות כלשהי, או חלילה הומור עצמי. 

ניכר בכותב הספר, שהוא מעריץ הערצה גדולה את הגיבור הראשי. בתחנות מסוימות בחייו הוא מהרהר, מה היה קורה אילו בחר בדרך שונה. למשל, אלמלא הפסיק ללמוד בכיתה ח' (בוודאי היה פרופסור מכובד באוניברסיטה), אילו נשאר בצבא (בוודאי היה אלוף בצה"ל) וכד'. אולם ספק אם הוא נתן את דעתו על השאלה, מדוע ההישג הגדול ביותר שלו כמנהיג פוליטי, היה שני מנדטים? ומדוע כשהתמודד בפעם השלישית לכנסת, לא עבר את אחוז החסימה.

הנראטיב המרכזי בספר, הוא שבפני הציבור הישראלי הייתה בחירה בין שתי דרכים חלופיות, שאותן ייצגו שני מנהיגים חשובים. האחת היא דרכו של דוד בן גוריון והשניה היא דרכו של אורי אבנרי. בן גוריון הנהיג את המשטר הציוני, העסקני, המסואב, הלא דמוקרטי, שונא הערבים, הדבק בקולוניאליזם המערבי, המשליט את הדת על המדינה, המדכא את המזרחים, שאינו חותר לשלום, המחפש שעות כושר למלחמה וכו'. לעומת זאת, אורי אבנרי, המנהיג האלטרנטיבי, הציג דרך של השתלבות במרחב השמי, הקמת אומה עברית נפרדת (אם כי לא מנותקת לחלוטין מן העם היהודי, בניגוד לרעיון הכנעני), רודפת שלום ומשיגה אותו, יוצרת פדרציה עם המדינה הפלשתינאית בא"י וקונפדרציה עם העולם הערבי כולו, השייכת לעולם החדש הבלתי מזדהה עם גוש המערב וגוש המזרח ומסייעת לעמי אפריקה ואסיה להשתחרר מעול הקולוניאליזם, שיש בה הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה ועוד ועוד. האסון ההיסטורי של מדינת ישראל, היא הבחירה בבן גוריון ולא באורי אבנרי, אך עדין לא מאוחר לשנות זאת. בנראטיב של אבנרי, הנושא העיקרי שהעסיק את בן גוריון, ויורשיו, היה המלחמה האובססיבית באורי אבנרי.

****

כמי שקרא לאורך השנים אלפי מאמרים של אבנרי, וכמי שכתב עליו שני מחקרים אקדמיים מעמיקים, לא היה בספר משהו שהפתיע אותי.

ובכל זאת, באיזשהו מקום הייתה בי ציפיה מסוימת לתזוזה מסוימת מן הקיבעון האידיאולוגי המאפיין את אבנרי. מסתבר שהוא דבק באותם רעיונות מאז שנות החמישים, אף שהוא משווק אותם כהשקפת עולם צעירה ורעננה. מאורעות "האביב הערבי", למשל, לא סדקו כהוא זה את רעיונותיו אודות "השתלבות במרחב השמי".

* "האומה"

* מתי השחרור מוצדק? – שחרורה המוקדם של אתי אלון מוצדק. תזכורת – אתי אלון נגשה בבוקר בהיר אחד לתחנת המשטרה, ובפיה וידוי מסמר שיער. איש לא עלה עליה והיא יכלה להמשיך למעול ולגנוב מלקוחות הבנק עוד שנים רבות. אולם היא חשה מועקה קשה, ולכן הסגירה את עצמה ביוזמתה ומרצונה החופשי. בחקירתה היא גילתה הכל, לפרטי הפרטים. במשך 14 שנים היא הייתה אסירה למופת. לטעמי, ראוי היה לשחרר אותה, על אף פשעיה הכלכליים החמורים, כבר בחלוף 2/3 ממאסרה, לפני קרוב לשנתיים.

בדיוק מהסיבות המצדיקות את שחרורה של אתי אלון, ההחלטה שלא לשחרר את האנס הסדרתי משה קצב, מוצדקת אף היא. הנ"ל הפעיל מערכת משומנת של פרקליטי צמרת ויחצני צמרת כדי להשמיץ ולפגוע בקורבנותיו ומעולם לא הביע חרטה. נכונותו, סוף סוף, לעבור שיקום לעברייני מין היא בהחלט התפתחות חיובית. אדרבא, שיעבור את תכנית השיקום, ואחריה, בהתאם לתוצאותיה, ניתן יהיה לדון בשחרורו המוקדם.

* האנס הבכיין – אנשיו של האנס הסדרתי משה קצב, מיתממים בטענה ש"מענישים את קצב על כך שלא הודה. מה, חובתו של אדם להודות בעבירה שלטענתו לא עשה?" וכו' וכו'.

לא. קצב לא נענש על כך שלא הודה, אלא על העבירות שהורשע בהן, על פי הראיות. על ההרשעה, הוא נדון למלוא תקופת המאסר.

ניכוי שליש הוא פרס. העונש אינו תקופת גזר הדין בניכוי שליש. אסירים מקבלים את הפרס בגין התנהגות טובה, הפנמת חומרת מעשיהם והנחה שמסוכנותם חלפה. הדבר האחרון שניתן לומר על האנס הסדרתי, הוא שהאיש הפנים את מהות מעשיו וחומרתם. נהפוך הוא, האנס ממשיך להתקרבן ולהתבכיין ולהאשים את כל העולם ובעיקר את קורבנותיו ב"מה שקרה לו", ב"מה שעשו לו". התנהגותו מעידה עד כמה הוא רחוק מלהיות ראוי לפריבילגיה הזאת.

* מחממים את האנס - הרשת החברתית מלאה בתומכי האנס הסדרתי. קשה להאמין, אך זו עובדה. ומה שמעורר חלחלה מיוחדת – יש לו גם תומכות לא מעטות (שאלתי אחת מהן אם היא מוכנה שבתה תעבוד אצל האנס קצב. היא השיבה בחיוב. איני מאמין לה).

אחד מתומכיו קרא לו לכתוב ספר שיימינג על קורבנותיו, כנקמה. אותו תומך אינו מבין, שאם האנס יעשה כן, הוא ימשכן את עתידו ועתיד משפחתו בגין הפיצויים שיידרש לשלם בתביעות הדיבה של קורבנותיו.  

* לגרש - התקשורת אוהבת את אורן חזן. אין כמעט יום שהוא אינו מככב בתקשורת האלקטרונית, ואין כמעט ח"כ הזוכה לחשיפה כזאת. אילו הייתי חובב קונספירציות, הייתי מסביר זאת בשנאת הליכוד, ורצון להגחיך אותו, באמצעות העמדת המוקיון הזה בפרונט, כפני הימין. לדעתי, הסיבה לכך היא אחרת – הרדידות, הצהובות וה"אדם נשך כלב" של התקשורת, גורמת לה לטפח את המוקיון. אלא שהבדיחה הזאת היא על חשבוננו, היא בדיחה מסוכנת, החשיפה הזאת הופכת אותו לפופולרי ומחזקת אותו.

על גלי הפופולריות הזאת, חזן פוקד גדודי תומכים לקראת הפריימריז. הלהיט החדש – הוא פקד את הביריון הפשיסט "הצל". כן, כן – הביריון הזה הוא כעת חבר בליכוד, ועלול להיות בין בוחרי הרשימה לכנסת של מפלגת השלטון בישראל (ולא מן הנמנע שבעתיד אולי אפילו ח"כ). והביריון הזה יגייס את גדודי תומכיו להשתלטות עוינת על הליכוד.

לכאורה, אין מה לעשות. זאת הדמוקרטיה. התפקדות חופשית והצבעה חופשית בפריימריז. אך זה לא מדויק. הליכוד הוציא משורותיו, לפני כמעט שלושים שנה, את אחד מפעיליו המרכזיים משה עמירב, מראשי תנועת בית"ר בישראל, כיוון שהיה חתום על תכנית משותפת עם פייסל חוסייני לקונפדרציה ישראלית, ירדנית פלשתינאית. מאוחר יותר, הוציא הליכוד משורותיו את אריה נאור, אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בנה של ח"כ מתנועת החירות אסתר רזיאל נאור (שכיהנה 24 שנים ברציפות) ומזכיר הממשלה בתקופת בגין, בשל תמיכתו המוצהרת בוועידה בינלאומית ובחלוקת הארץ. סילוקם מן התנועה נעשה בבית הדין של התנועה, כיוון שפעלו נגד האידיאולוגיה של התנועה.

כיוון שההליך הזה קיים, על הליכוד, המגדיר עצמו כתנועה לאומית ליברלית, להפעיל אותו כדי לסלק משורותיו את שני הלאומנים הפשיסטים המסוכנים הללו.

* בחירה בין אור וצל - מסע השיימינג הבזוי של הביריון הפשיסט המתקרא "הצל" נגד משפחת בגין, מחדד את מהות הצומת שבו נמצא הימין הישראלי. עליו לבחור בין מה שמייצג בני בגין למה שמייצג "הצל".

* הסבא של שמעון פרס – סקופ! נמצא הסבא של שמעון פרס. בני בגין. הבת שלו שהתאסלמה היא האמא הערביה של פרס.

(וברצינות – את סיפור האמא הערביה של פרס, המציא פרס עצמו. הוא נהג להתבכיין: "מה לא אמרו עליי? אמרו אפילו שאמא שלי ערביה". ובסוף הוא התחיל גם להאמין בזה. את הבת המוסלמית של בני בגין המציא "הצל").

* רמאות ונוכלות - לא אחת, כאשר התרעתי נגד הלגיטימציה בחלקים מן הימין הישראלי לגורמים כמו "מפלגת החירות" האוסטרית ומנהיגה שטראכה ומארין לה-פן הצרפתיה, נעניתי בתגובות המציגות אותי כמי שאינו מעודכן ומדקלם סיסמאות ישנות וכו', מלוות בקישורים למאמריו של ראש המרכז לקידום יחסי ישראל אירופה ויליאם ט' רוט.

השבוע התברר שהאיש הוא רמאי ונוכל וזהותו – זהות בדויה. יש לקוות שההולכים שבי אחריו יבינו שגם מסריו - רמאות ונוכלות.

* ההבדל - ראש המשלחת האולימפית של לבנון מנע את עלייתם של ספורטאים ישראליים לאוטובוס שהוביל לטקס הפתיחה, והיה באחת לגיבור לאומי. והנה, על רגל האחת, ההסבר לשאלה למה לבנון נראית כמו שהיא נראית, וישראל נמצאת איפה שהיא נמצאת.

* ביטל את המנוי – ג'פרי גולדברג, העיתונאי היהודי אמריקאי החשוב, הוא מהבולטים בין אנשי השמאל הליברלי בקרב היהודים בארה"ב, העיתונאי המקורב ביותר לאומבה, מבקר חריף של מדיניות ממשלת ישראל, ועם זאת אוהד ישראל ופרו-ציוני מוצהר, היוצא נגד ה-BDS והאנטישמיות החדשה שהיא מייצגת, ונגד היהודים האנטי ציונים.

בעקבות פשקוויל הסתה אוטו-אנטישמי קיצוני במיוחד שפרסם השבוע גדעון לוי, שכותרתו "מדינת רשע" ותוכנו הוא שמדינת ישראל היא מדינת רשע, שהמניע המרכזי שלה הוא רוע לשמו, החליט גולדברג לבטל את המנוי שלו על "הארץ". הוא צייץ ל–107 אלף עוקביו בטוויטר, שמאמרים כאלה מעוררים אצלו בחילה. הניאו־נאצים, כתב, מפיצים את מאמריו של גדעון לוי, ולכן הוא חייב לקחת פסק זמן מ"הארץ".

בתגובה, פרסם לוי פשקוויל גס נגד גולדברג, שכותרתו: "ג'פרי גולדברג, גם באשמתך נמשך הכיבוש". מה שהכי מכעיס את לוי ומוציא אותו משיווי משקלו, הוא התעקשותו של גולדברג להיות ציוני. הוא כותב עליו בלעג: "ציוני, בוודאי ציוני, ידיד ישראל, בוודאי ידיד ישראל", כמונה את חטאיו החמורים. ועל העובדה שציין גולדברג, שהניאו-נאצים מפיצים את מאמריו של לוי, הגיב לוי שהניאו-נאצים הם "הטובים שבידידי ישראל". אמר ג' האו האו הישראלי.

* המלצת השף – המאמר המומלץ שלי בעיתוני השבת, הוא הפרק הראשון בסדרת מסות על הביוגרפיה האינטלקטואלית והאידיאולוגית של בן ציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, במוסף התרבות והספרות של "הארץ", מאת עדי ערמון. מאמר מרתק, עמוק, יסודי, מלומד ומדויק, והוגן מאוד מבחינה פוליטית. איני מכיר את עדי ערמון, ולפחות מהפרק הראשון אין לי מושג מהן דעותיו הפוליטיות. מחיפוש ב"גוגל" למדתי שהוא ד"ר למדעי המדינה, המשלב בין מדעי היהדות, מחשבה מדינית והיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית. מכך שהמחקר נעשה במסגרת מכון "מולד", אני משער שנטייתו של החוקר היא ל"שמאל" הישראלי. אולם הדבר אינו ניכר במחקר, לפחות על פי הפרק הראשון.

המוטו למאמר הוא ציטוט של בנימין נתניהו: "כולנו חייבים הכל להורינו" – מוטו המגדיר את חשיבות המחקר לחקר הפוליטיקה הישראלית: התחקות אחר מקורות היניקה האידיאולוגיים של ראש הממשלה.

* האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית - אהוד בן עזר לא איבד את אמונו באולמרט, ואינו מבין למה הוא יושב בכלא. אולמרט יושב בכלא, כיוון שמעט ממעשיו המושחתים של הפושע הזה, שבמשך עשרות שנים התנהל כראש כנופיית פשע, הוכחו למעלה מכל ספק בבית המשפט. נכון, הוא קיבל הנחת סלב, אך עצם העובדה שהוא יושב מאחורי סורג ובריח חיונית מאוד למלחמה בפשע ובשחיתות.

אין לשלול בשל עובדה זו את זכויותיו ההיסטוריות, כמו הפצצת הכור הסורי, ואחריותו למלחמת לבנון השניה, שעל אף הכשלים הרבים שהיו בה, במבחן התוצאה היא ניצחון ישראלי משמעותי. אך אותן זכויות אינן מחפות כהוא זה על פשעיו, על היותו גנב ולוקח שוחד.

מצער מאוד שאדם חכם כמוך, אהוד בן עזר, מתעקש להתעלם מן העובדות ולהעמיד את עצמך כמי שיודע טוב יותר מהשופטים, שבניגוד אליך פסקו על סמך ראיות, שהפושע הזה הוא חף מפשע. על סמך מה, אהוד, אתה קובע זאת? סתם, כי החלטת? סתם, כי אתה אוהב את האיש, ולכן העובדות וההוכחות החותכות אינן מעניינות אותך?

שוב ושוב אתה מזכיר לרעה את העובדה שבן דמותו של אולמרט, הדומה לו מאוד בהתנהלותו הפלילית העבריינית, אריה דרעי, חזר לממשלה אחרי שריצה את מאסרו + תקופת הקלון. מה ההבדל? מה ההבדל בינך, אהוד, לבין חסידיו של דרעי שהתעלמו מן הראיות, העובדות ופסקי הדין והחליטו ש"הוא זכאי"? הם לא רציונליים? מה רציונלי יותר בדבקות שלך ב"חפותו" כביכול של הפושע הזה, שהשחית כל חלקה טובה בכל תפקיד שנגע בו. העבריין שלקח שוחד, שגנב, שרימה, ששיחד, ששיבש הליכי משפט. למה? ועל סמך מה? סתם, כי כך החלטת מראש?

אין לי כל בעיה לשבח את הפושע הזה על הדברים החיוביים שעשה. אבל אין בהם כדי להלבין את פשעיו. אהוד אולמרט – האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

* הוא זכאי – ישעיהו פינטו זכאי. למה? ככה. כי ככה החלטתי. אבל הוא הורשע על סמך ראיות. אז מה? מה זה ראיות, אם אני החלטתי שהוא זכאי?

            * ביד הלשון

* להוריד את הכובע – ח"כ אלי אלאלוף, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, שיבח בראיון לגל"צ את התקשורת על כך שהעלתה על סדר היום הציבורי את סוגיית תאונות העבודה. "אני מוריד להם את הכובע".

ותמהתי. למה הוא מוריד להם את הכובע? מה מפריע לו בכך שהם חובשים כובע? הוא שאל אותם אם הם רוצים שהוא יוריד להם את הכובע?

כמובן שכוונתו הייתה, שהוא מסיר בפניהם את הכובע. כלומר, את הכובע שלו. הסרת הכובע בפני מישהו היא מחווה של כבוד ונימוס. הגינונים הללו כמעט חלפו מן העולם, וראשי הג'נטלמנים כבר אינם מכוסים בכובעי צילינדר, ומה שנשאר הוא הניב הלשוני; הסרת כובע וירטואלית.

* "חדשות בן עזר"

ירמיהו נושא נבואת חורבן באוזני העם בירושלים. דבריו מסכנים את חייו. תחילה, הוא כמעט מוצא להורג במשפט ההמון, כלומר בלינץ'. לאחר מכן, במשפט רשמי, דינו מיטלטל בין מוות לחיים. הפסיקה הסופית של המשפט אינה מובאת בפנינו, אך נאמר שהוא ניצל בידי אחיקם בן שפן, מבלי שמובהר באיזה אופן.

כשבני דורנו, שנולדו לדמוקרטיה, גדלו בדמוקרטיה, התחנכו על דמוקרטיה וחיים דמוקרטיה קוראים את הפרק, הוא נראה בעינינו כהתגלמות המשטר הדיקטטורי, התגלמות סתימת הפיות והניסיון להשתיק אופוזיציה באמצעות דין מוות.

אולם קריאה כזו היא אנכרוניסטית. מן הראוי לקרוא את הפרק על רקע נורמות התקופה, כאשר איש בעולם לא חלם על דמוקרטיה.

מדובר בתקופה של מלוכה אבסולוטית. המלך הוא שליט כל יכול, רצונו הוא החוק ועל פיו יישק דבר. זאת הנורמה של התקופה. בנורמה כזו, כל הבעת עמדה נגד השלטון היא מרד, שעונשו מוות.

על רקע תקופה זו, הפרק דווקא מעורר התפעלות. הנה, ירמיהו מרשה לעצמו כבר לאורך שנים רבות להיות אופוזיציה קשה ביותר, לא רק למלך, אלא גם לכוהנים, גם לנביאי השקר, גם לעשירים – לכל האליטות. הוא מרשה לעצמו לבקר בחריפות רבה את העם כולו. והוא מרשה לעצמו לנבא נבואות חורבן איומות ונוראות.

על אף כל שנות הנבואה, הוא הגיע בשלום עד הלום. וגם בפרק זה הוא ניצל. יתר על כן, מסתבר בפרק הזה שיש תקדים, של נביא אחר, שאף הוא השמיע נבואות חורבן דומות, ולא זו בלבד שלא אונה לו כל רע, המלך אף שמע בקולו ודבריו חוללו מפנה. האיש הוא מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי והוא נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. מצד שני, מוצג במשפט גם תקדים הפוך, התקדים של הנביא אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים, שניבא חורבן והוצא להורג.

עצם העובדה שבאותה תקופה קיימת רשות בלתי שלטונית, הרשות הנבואית, שיכולה להיות אופוזיציה טוטלית לשלטון על כל אגפיו, להשמיע את דבריה בציבור ולשרוד, היא דבר החריג, מעורר ההתפעלות.

אין משמעות הדבר שיהודה הייתה דמוקרטיה. כמובן שלא. הצגתה כדמוקרטיה אף היא אנכרוניסטית. ודאי שיהודה הייתה דיקטטורה. ודאי שהיא לא סבלה אופוזיציה, במובן שאנו מכירים בדמוקרטיה של ימינו. קיומה של הרשות הנבואית נגזרת מהאמונה שהנביא מביא את דבר האלוהים. "אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת, כִּי בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ". כלומר, אין חופש ביטוי לאזרח לבקר את השלטון, אלא רק לנציג האלוהים.

ואף על פי כן, בעצם העובדה שהיו בעם ישראל נביאים, שדיברו נגד השלטון בחריפות יתרה, הוכיחו אותו, היוו אופוזיציה, העבירו את המסר שהשלטון אינו בהכרח צודק ואינו בהכרח מייצג את האמת, נושאת בחובה זרעים של חופש ודמוקרטיה. לא בכדי, הקהילות היהודיות בעולם התנהלו בדרך דמוקרטית יחסית. לא בכדי, התנועה הלאומית היהודית – התנועה הציונית, מיומה הראשון הייתה דמוקרטית. לא בכדי, המדינה היהודית, מיום הקמתה, הינה מדינה דמוקרטית, גם בתנאי מלחמת קיום וגם בהיותה לאורך 70 שנה אי בודד של דמוקרטיה ליברלית בתוך ים של עריצות רצחנית. 

* 929