הבלוג של אורי הייטנר

* בלון ניסוי - מי שמאמין שנתניהו אינו עומד מאחורי הצעת החוק של ח"כ ביטן לסגור את תאגיד השידור הציבורי – שיקום. זה בלון ניסוי. אם נתניהו יראה שיש סיכוי להצעה – הוא ידחוף אותה בגלוי. אם יראה שאין לה סיכוי, היא תתמסמס, בלי להשאיר את טביעות אצבעותיו.

מלכתחילה חשבתי שיש לשמור על רשות השידור, אולם היום, אחרי שנדחקה לחולשת גסיסה, יש לפעול במלוא העוצמה להבטיח את הקמתו של תאגיד השידור הציבורי בהקדם, כדי לא להרוג לגמרי את השידור הציבורי בישראל. כל הכבוד לשרים כחלון ובנט שהצליחו בקרב הבלימה נגד המזימה. אך המערכה עוד לא תמה.

* ארדואניזציה – "מה שווה תאגיד השידור הציבורי, אם אנחנו לא שולטים בו?" דרכה של מירי רגב היא ניסיון ליצור ארדואניזציה של הדמוקרטיה הישראלית. הסתייגותו הרפה של נתניהו מדבריה, היא מתן לגיטימציה להתלהמותה.

* תפיסה שלטונית עקומה – "מה שווה תאגיד השידור הציבורי, אם אנחנו לא שולטים בו?" אמרה מירי רגב בהבלחה פופוליסטית סוחטת טוקבקי תמיכה של הימננים. נזכרתי בנשיא קנדי, שבתגובה על ביקורת על כך שמינה את אחיו, רוברט קנדי, לתובע הכללי, אמר: "מה שווה להיות נשיא ארה"ב, אם אינך יכול אפילו למנות את אחיך לתובע הכללי?"

טוב, לא ניסחף, מירי רגב אינה קנדי... אבל זו אותה תפיסה שלטונית עקומה.

* שומרת הסף - יישר כוחה של גילה גמליאל, היחידה שהעזה להוקיע את ההשתלחות בשידור הציבורי. גילה גמליאל מגלה שוב ושוב אומץ לב ציבורי ואינה מתקרנפת כשאר חבריה להנהגת הליכוד. היא שומרת הסף של המסורת הליברלית בתנועת הליכוד. מעניין מתי נתניהו יראה לה את הדרך החוצה.

* כה אמר בגין – "לא נבחרנו לשלוט, נבחרנו לשרת", נהג לומר ראש הממשלה בגין. לעתים אמר זאת במשחק המילים הבא: "לא נבחרנו לרֶשֶׁת - נבחרנו לשרת". לידיעת שרת התרבות.

* הבחירה של אזריה - התכתובת של בני משפחת אזריה בעת מלחמת "צוק איתן", זמן קצר טרם גיוסו של אלאור לצה"ל, מעידה על השקפת עולמו. מדובר באדם שחונך על האידיאולוגיה הכהניסטית המתמצת במילים: "מוות לערבים".

בשעת מבחן, כשהיה עליו לבחור בין פקודות צה"ל וערכי צה"ל לבין האידיאולוגיה החולנית – הוא בחר מה שבחר, ועל כך הוא עומד לדין.

כשהוא והוריו כתבו שצריך להרוג את כולם, את כל הערבים, גם נשים וילדים, הם לא כתבו שצריך להרוג אותם כיוון שמתחת למעיליהם התפוחים יש אולי חגורת נפץ ו"ביבי הקוקסינל" צריך להורות להרוג את כולם כיוון שהוא "חש סכנה".

אגב, אחרי שאזריה ביצע את מעשהו גם הוא לא טען זאת, עד שסנגוריו סיפרו לו בדיעבד כי הוא פעל כך כיוון שחש סכנה.

* קייטנה כבקשתך – "מעריב" מביא בהבלטה ראיון עם אבא של חייל בגדוד של אזריה, צנחן לשעבר, המספר לעיתון שהוא "אמר לבן שלו שיעזוב את הצבא".

בתוך צנחן לשעבר ואבא של לוחם בסדיר, אני בז מעומק נשמתי לאבא הזה, שמסית את בנו לערוק מצה"ל, כאילו צה"ל הוא איזו קייטנה כבקשתך.

* ישראלים על תנאי – הסלידה שלי מדבריו של מיכאל אסרף, האב שהתראיין ב"מעריב" וסיפר שאמר לבן שלו שיעזוב את הצבא, אינה קשורה כלל למחלוקת בפרשת אזריה. זה אותו הוויכוח שלי עם המ"מ בפלוגה שלי במילואים שחתם על מכתב הקצינים שמסרבים לשרת בשטחים (הוא הודח מן היחידה זמן קצר לפני "חומת מגן", ומעניין מה "מצפונו" העדין חש, כאשר חייל במחלקה שלו נפל בקרב בטול כרם, ממנו הוא ערק) או עם תומכיה של תאיר קמינר.

זהו ויכוח על מהות הישראליות שלנו. האם אנו ישראלים על תנאי? הישראליות שלנו מותנית בכך שהדברים ייעשו בדיוק כפי שאנחנו רוצים? תמיד היו משתמטים ועריקים, גם במלחמת השחרור. ומדינת ישראל תתקיים כל עוד יהיו בה מספיק "פראיירים" גאים: ציונים אמתיים, שאינם ישראלים על תנאי, אינם אזרחים על תנאי ואינם חיילים על תנאי; אלה שתמיד יסחבו את האלונקה, גם כשמימינם ומשמאלם יהיו עריקים, בתירוצים נבובים אלה או אחרים.

* תרגיל עוקץ - היו לי לאחרונה התכתשויות רבות בפייסבוק עם תומכי אזריה, בעקבות פוסטים רבים שהעליתי בנושא. אדם אחד, ממש איני זוכר מי, כתב נגדי דברים מאוד חריפים. עניין אותי לדעת מיהו, ונכנסתי לדף שלו. בביקורי אצלו, נקלעתי לקרב קשה עם אנשי ימין קיצוני, שממש התלהמו. התווכחתי אותם, ובאיזשהו שלב כתבתי באירוניה משהו כמו "כמובן, צריך להרוג את כל הערבים. הרי כולם יכולים לשאת חגורת נפץ" או משהו כזה. כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה מפייסבוק שהוגשה נגדי תלונה על המסר הזה שהעברתי (מבינים? אני... שצריך להרוג את הערבים...) ולכן אני מושעה ל-24 שעות מפייסבוק ונחסמתי לכל דבר אקטיבי - תגובה, לייק וכו'. כן נאמר לי, שאם זה יחזור על עצמו, אחסם לצמיתות.

בקיצור, מישהו עשה לי תרגיל עוקץ.

* נגד החינוך - הממשלה החליטה שמעונות היום יהיו באחריות משרד הרווחה ולא באחריות משרד החינוך. משמעות ההחלטה, היא שבעיני הממשלה הילדים עד גיל שלוש אינם זקוקים לחינוך, אלא לבייביסיטר. זאת, למרות שגיל זה קריטי לחינוך הילד. החלטה אבסורדית ותמוהה.

* יהודי דתילוני - עולם ההתחדשות היהודית ישראלית איבד היום את אחד מעמודי התווך שלו, המורה, הדרשן והמשורר בארי צימרמן, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, שנפטר מדום לב בגיל 65.

איש רוח מקורי, יצירתי מאוד, שחשב מחוץ לכל קופסה והעמיד דורות של תלמידים.

יהי זכרו ברוך!

את השיר הבא כתב בארי לעלונטור – עלון מדרשת השילוב בנטור.

אדם דתילוני, מה יש לו בחייו? / קם בבוקר בלי אלוהיו / מניח ראשו בלילה על כרית ספקותיו / ובין לבין מוכֵר ונמכר בשוּקֵי הימים / מחפש ניחומים / בזרועות השכל הישר / בחיק האֶפשר / עוטה אדרת אליהו / אך שוקע בנבואת הַפּוּךְ הרך / בעזרת השם יתבָּרָח.

אדם דתילוני, מה יש לו בבקריו? / הוא יצחק והוא אברהם והוא שני נעריו / הוא אשת לוט ודבורה ודוד ומשה וצדקיהו והבית אשר נחרב / הוא האור של היום הראשון / הוא ירדן והוא פישון / עיבל וגריזים / אתון בלעם וגְדי עִזים / כל הדורות מתנקזים / אל תוכו / בבואו ובבורחו / חציו מקולל וחציו מבורך / והכל בעזרת השם יתבָּרָח.

אדם דתילוני, מה יש לו בגילו? / מה הֵמה בשבילו / אוצרות גנוזים, ירושת אימהות ואבות / שטרות ישנים, בלויי-מגע, ממורטטים / והוא הרי כל כך צעיר, מלך אסור ברהטים / זה עתה הגיח ממחילות שפינוזה וקאנט / וכבר הוא כאן / מידאס לא-מידתי / ממיר את השטר הדתי / בעובר לסוחר מעודכן / כל מקום בו תדרוך כף רגלו / לוֹ יהיה / או לא / חושק בכל, מפתֵח יכולות / מטפס אל צוקי מקרא / עושה סנפלינג אל תהומות גמרא / סיפורי חסידים עושים לו את זה / אבל יש חוזה / חתום, ברית כרותה בדם / בינו ובין בִּינת האדם / את פיתויי החירפון הוא טומן עמוק במגירה / כמו יצר ממש רע / אוזר עוז וגבורה / בעזרת השם יתבָּרָח.

אדם דתילוני, מה יש לו בערבו? / לא מלך הוא / גם לא ליצן חצר / איש גולה מארצו וממולדתו / מחולל פלאי-מדרש בדתו / מעלה דגי זהב בחכתו / ובו בזמן נופל ברשת חירותו / לא על חרבו / קצת כמו הנסיך הקטן / מטפח שושנה, מתיידד עם שועל / וסופו נופל על החול הרך / בעזרת השם / יתבָּרָח.

* ביד הלשון

במיידי – כותרת משנה ב"ישראל היום": "אם יוחלט לנכות שליש והפרקליטות לא תערער – קצב ישתחרר במיידי".

מה זה "במיידי"? מיד. רק ש"מיד" היא מילה יפה, מדויקת ובעברית. "במיידי" היא מילה עילגת, מסורבלת ובצה"לית. זו חדירה של שפת רשת הקשר לסלנג הצה"לי, שלמרבה הצער מתאזרחת גם בשיח האזרחי וחודרת אף למילה הכתובה. עילגות הנסבלת ברשת הקשר הצבאי, היא בלתי נסבלת בכותרת בעיתון.

אני שמח, לפחות, על כך שכאשר כתבתי "במיידי", וורד סימן את המילה בקִוְקוּו אדום הזועק: שגיאה!

* "חדשות בן עזר"

בשבועות האחרונים פרסמתי מאמרים במלאת עשור למלחמת לבנון השניה ובמלאת שנתיים למלחמת "צוק איתן". במאמרים אלה, המסר שלי היה שונה לגמרי מרוב המאמרים שעסקו באותם נושאים. אני הצגתי את שתי המלחמות הללו כניצחון ישראלי. זאת בניגוד לדעה הרווחת, על פיה המלחמות הללו הן כישלון.

מה הגורם לפער? האם איני רואה את הכשלים עליהם מצביעים רוב הכותבים והדוברים? אני בהחלט רואה אותם ומודע להם ומסכים עם חלק ניכר מדברי הביקורת. אלא שהמדד שלי שונה כנראה משל מרבית הכותבים. אני בוחן את המלחמות, בראש ובראשונה, על פי מבחן התוצאה.

במלחמת לבנון השניה, מבחן התוצאה הוא חד משמעי – עשר שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם במשך 40 שנה. לאורך ארבעים השנים שקדמו למלחמה, ניסינו הכל – מבצעים ומלחמות, הסכמים ונסיגות, ודבר לא עזר. מלחמת לבנון השניה השיגה את ההישג הזה. עשר שנות שקט הן הישג אדיר. הטוענים שהסיבה לשקט היא מעורבות חיזבאללה במלחמה בסוריה, מתעלמים מן העובדה שהמעורבות הזו החלה שש שנים אחרי המלחמה שהיו שנות שקט מוחלט, ומן העובדה שהגבול עם לבנון לא שקט יום אחד גם בזמן מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים.

אין להתעלם בשום פנים ואופן מהכשלים שהיו במלחמה, בכל הדרגים. בקבלת ההחלטות, בדרך המדיני, בדרג הפיקוד העליון של צה"ל, בדרכי הפיקוד הטקטי, בניהול הצבאי, האזרחי והמוניציפלי של העורף. אין להתעלם מהשגיאות הקשות, מחוסר ההחלטיות בנוגע למהלך היבשתי, מבירבור יחידות שלמות של צה"ל ללא מטרה ברורה וללא יעדים מובהקים. אסור להתעלם מהם וחובה להפיק מהם לקחים, כדי להיטיב את היערכות צה"ל למלחמה הבאה. אולם לא פחות חשוב ללמוד מן ההצלחות. כדי להיטיב את היערכות צה"ל למלחמה הבאה, חובה לתחקר את הגורמים לכך שבמלחמה זו הצלחנו במקום שבו נכשלנו במשך ארבעה עשורים.

באשר ל"צוק איתן", אין עדין פרספקטיבה רחבה כל כך כדי לראות בה ניצחון. ובכל זאת, אף שהיא לא הביאה לשקט מוחלט, היא יצרה מציאות חדשה, שונה לגמרי מזו שידע גבולנו עם עזה ב-14 השנים שקדמו לה. באותן שנים ניסינו מבצעים ותגובות, הסכמים, נסיגות ועקירת יישובים, ודבר לא עזר. רצועת עזה הפכה לקן שיגור רקטות יומיומי על האוכלוסיה האזרחית בדרום; פשע מלחמה מתמשך, שלא מצאנו לו פתרון. שני מבצעים שנערכו לאחר מלחמת לבנון השניה, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", לא השיגו את התוצאות הרצויות. מלחמת "צוק איתן" השיגה אותן. הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים של היישובים בנגב המערבי והישראלים הרבים הנוהרים לבנות בהם את בתיהם, הם תמונת הניצחון של המערכה.

גם כאן, חובה ללמוד את הכשלים והטעויות כדי להפיק מהם לקחים, אך לא פחות חשוב להפיק לקחים מן ההצלחה.

הכשל העיקרי של שתי המלחמות, הוא משכן הארוך, תוך המשך ירי טילים לעבר ישראל עד היום האחרון. האתגר הגדול של צה"ל, בהיערכותו למלחמה הבאה, הוא למצוא את הדרך לקצר באופן משמעותי את המערכה ולהביא להכרעה מהירה יותר.

את הפקת הלקחים הזאת אין לעשות בוועדות חקירה משפטיות, שאין להן כל ערך מקצועי, והן הופכות לטריבונל לחיפוש "אשמים". גם מבקר המדינה אינו סמכות מקצועית לחקירה כזאת. את התחקירים הללו צה"ל צריך לבצע, בשילוב של מומחים ואנשי מקצוע חיצוניים, כמו מפקדי צה"ל בעבר ואנשי אקדמיה רלוונטיים.

אני משוכנע שתחקירים כאלו נעשו, ואם הם לא נעשו – הדבר חמור מאוד. אך מן הראוי שהפקת הלקחים תהיה מנותקת מן המריבות הפוליטיות, שהמוטיבציה והאג'נדה שמאחוריהן אינה עניינית.

* "חדשות בן עזר"

מה הנביא ירמיהו תובע מאתנו?

עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ, אַל תַּחְמֹסוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

פסוק שראוי להיחקק ככוכב הצפון אליו חברה ואומה נדרשים לחתור. חברה של משפט צדק. חברה של צדקה וחסד. חברה של אכפתיות לחלש. חברה הנאבקת בעושק העניים. חברה השוברת את עריצות החזקים. חברה המגינה על הגר, כלומר על המיעוטים. חברה המגינה על היתום והאלמנה, שהיו אז החלשים בחברה, והמסר הוא של הגנה על החלשים בחברה בכל דור. חברה המגינה עליהם מפני הנטיה המרושעת להונות אותם, לחמוס אותם, לעשוק אותם. חברה נקיה מפשע, מרצח, משפיכות דמים.

אני קורא את הפסוקים הללו, והם מרוממי נפש, כיוון שהם מהווים תמרור לחברה – לאן עליה לשאוף, לאן עליה ללכת. הרי אלה בדיוק המסרים אליהם כיוונה מגילת העצמאות כאשר התחייבה להשתית את מדינת ישראל על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. הפסוקים הללו מגלמים את החזון הזה.

הנביא הנושא את החזון הזה, חובט באליטה המושחתת והנהנתנית, העושקת את עמה וחיה חיי פאר על חשבון סבל העם. "הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק, וַעֲלִיּוֹתָיו - בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ. הָאֹמֵר: אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים, וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר". הנביא מנגיד בין ההנהגה המושחתת הזאת להנהגה הראויה: "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה ... דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן".

מילים כדורבנות. ונשאלת השאלה, איך נביא הנושא את דגל הצדק והמשפט, מסוגל היה בפרק כ"א, לשאת את דגל התפוררות חישוקי החברה, כאשר בשעה הקשה של המלחמה והמצור קרא לאנשים לנטוש את המערכה, לנוס על נפשם, להפקיר את אחיהם כדי להציל את נפשם. הרי האחווה היא אחותם של המשפט והצדק. איך מי שנושא את דגל הצדק והמשפט נושא בעת ובעונה אחת את דגל שבירת הסולידריות? הן זהו ממש המקרה המוזר של ד"ר ירמי ומיסטר יהו.

לתמיהה הזאת יש תשובה מן המוכן, של מי שממאנים לקרוא קריאה ביקורתית את ספר ירמיהו. תשובתם היא: היא הנותנת. דווקא כיוון שהנביא מציב מודל מופתי – אם המודל אינו מתקיים, אם המדינה אינה מדינת משפט וצדקה אלא מדינת שוד ועושק, שתיחנק. תעבור קנאתי שותקת, ותשרוף את ביתך עליך.

הגישה הזאת היא גישה מסוכנת מאוד. זאת חרב הפיפיות של האוטופיה.

הפירוש המילולי של המילה אוטופיה הוא שום מקום. האוטופיה היא מחוז חפץ אליו עלינו לחתור, אליו עלינו לשאוף; כוכב הצפון שלאורו עלינו ללכת. ללא חזון יפרע עם. ללא אוטופיה, החברה האנושית לא הייתה מגיעה להישגי הקדמה, לא הייתה מגיעה לדמוקרטיה, לא הייתה מגיעה להומניזם ולליברליות, הייתה נשארת חברה פראית, חברה קניבלית. אולם הקדמה הזאת מושגת באופן אבולוציוני, הדרגתי, אנושי; לא בדרך של "הכל או לא כלום". ניסיון להגשים אוטופיה עכשיו, ישיג את האוטופיה כפי שמשיח עכשיו מביא את המשיח ושלום עכשיו מביא את השלום. זו אוטופיה משיחית מסוכנת.

גישה של הכל או לא כלום, אוטופיה או חורבן, "גולני או כלא", היא גישה מסוכנת. כיוון ש"הכל" פירושו האינסוף, פירושו אוטופיה כלומר שומקום, פירושו הוא הבלתי מושג – בהכרח, הגישה של "הכל או לא כלום", תביא ללא כלום. כיוון שאי אפשר להשיג את "הכל", ואין כל פשרה על פחות מ"הכל", הרי באין "הכל", אין טעם לכלום. לכן, הגישה של אוטופיה או חורבן, חייבת להביא לחורבן.

הגישה הזאת היא המביאה אידיאליסטים שוחרי טוב להפוך בשם האידיאליזם לטרוריסטים צמאי דם וחסרי עכבות. הגישה הזאת היא המביאה אנשים לרדיקליזציה מטורפת ורצחנית. דרכם של חלק מן הישראלים הפועלים נגד ישראל, תומכי ה-BDS והתומכים באויבי ישראל ובטרור לגיהינום התודעתי והאנטי מוסרי הזה הייתה רצופה בכוונות טובות, בחתירה לשלום ולצדק, ברצון שישראל תהיה אוטופיה; ומשהאוטופיה לא הוגשמה בטוהרתה, הם הידרדרו לזוועה הזאת. זה מה שגרם למהפכות שנועדו ליצור עולם טוב יותר, אנושות טובה יותר, חברה טובה יותר, אדם טוב יותר – לטוטליטריזם של רצח עם המוני, מהפכות תרבות שהפכו לג'נוסייד ושאר זוועות האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20.

הנביא ירמיהו מציג אידיאל של חברת מופת ויוצא נגד המציאות המושחתת. אולם במקום מאבק לתיקון חברה בחיים האמתיים, כאן על פני האדמה, בידי בני אדם – על חולשות האנוש שלהם, בצעדי תיקון של יום קטנות, הוא נוקט בגישה של הכל או לא כלום.

שום דבר טוב לא יצא מ"עולם ישן עדי היסוד נחרימה", רק סבל ועושק יותר קשים וחמורים משהיו בחברה שנגדה נעשתה המהפכה, שנועדה לתקן את העולם. בעוד הסוציאליזם הדמוקרטי הליברלי, שפעל בדרכים דמוקרטיות ופרלמנטריות, במשאים ומתנים, בפשרות קואליציוניות, קידם את האנושות, את זכויות האדם, את זכויות העובד, את זכויות האישה, את זכויות הילד ושינה את העולם, הסוציאליזם המהפכני זרע רק מוות המוני וסבל.

הקיצוניות של "הכל או לא כלום" היא קיצוניות ממארת, מסוכנת, הרסנית. קריאתו של ישעיהו ליבוביץ' לעריקה ("סרבנות") המונית כדי להכריח את הממשלה ואת צה"ל להפסיק את "הכיבוש" היא התגלמות היצר ההרסני של "לא כלום היום", שלעולם אינו מביא למחר טוב יותר. ובדיוק כמוהו גם אותו אב שהתראיין השבוע וסיפר שאמר לבן שלו לעזוב את צה"ל במחאה על הצעדים נגד אזריה. כל אחד נושא איזה דגל שבשמו הוא מוכן להחריב הכל, וייקוב הדין את ההר.

****

חברי ההיסטוריון, שאותו אני מעריך מאוד, יוצא נגד המושג חברת מופת, שאני מרבה להשתמש בו, בטענה שהוא בהכרח יוצר את תפיסת ה"הכל או לא כלום" ההרסנית, את המופת או חורבן, שאינו יכול להביא אלא לחורבן. קשה להתווכח עם העובדות שהוא מציג – העובדות ההיסטוריות וחמור יותר, העובדות האקטואליות. לטענתו, אפילו הדרך למקום השפל שבו נמצא גדעון לוי, הייתה רצופה כוונות מופת.

קשה להתווכח אתו, ואני בכל זאת נאחז בחברת המופת; כמחוז חפץ וככוכב צפון שאליו עלינו לחתור, להתכוונן, לא במהפכות חורבן, אלא במעשי תיקון קטנים, יומיומיים, דמוקרטיים, אפורים, של חקיקה, של מאבק דמוקרטי, של פשרה, של מאבק בשחיתות, של מעשה טוב, של תיקון עוולות, של משא ומתן. לא בדרך של או לחיות בחברת מופת או לרדת לארץ המרצחים כי המילקי שם זול יותר, אלא בדרך של אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

אני מקבל את חזונו של ד"ר ירמי כמופת אליו יש לחתור, ודוחה את המהפכנות החורבנית של מיסטר יהו.

* 929