הבלוג של אורי הייטנר

* נתניהו טועה – בביקורו בשדרות, נתניהו אמר שהשנתיים מאז "צוק איתן" הן השקטות ביותר בעשור האחרון. הוא טועה. הן השנתיים השקטות ביותר ב-16 השנים האחרונות (לפחות). במתקפת הטרור הרצחנית של שנת 2000 – תשובתו של ערפאת להצעתם של ברק וקלינטון בקמפ-דיוויד לנסיגה ישראלית לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קטנים) והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים, החל פשע המלחמה הפלשתינאי המתמשך; ירי טילים מכוון על אזרחי ישראל (אליו נוספו מנהרות הטרור שנועדו לביצוע פיגועי ראווה רצחניים).

המציאות מאז "צוק איתן" שונה בתכלית, הגם שהשקט אינו מוחלט. אחרי המלחמה התקשורת איימה עלינו בהתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, יישובים אלה, כולל יישובי הקו ("עוטף עזה"), נהנים מצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. זאת תמונת הניצחון של מלחמת "צוק איתן".

אין זה אומר שלא היו כשלים, שלא היו טעויות – היו גם היו, הן בתפקוד הדרג המדיני, הן בתפקוד הדרג הצבאי. ומתי אין? האם בגדול ניצחונות ישראל, מלחמת ששת הימים, לא היו כשלים וטעויות? היו. יש ללמוד מהכשלים, יש להפיק לקחים מהטעויות, יש להפיק לקחים גם מן ההצלחות. אני מקווה ומאמין שהפקת הלקחים הזאת נעשתה ונעשית, ואם אינה נעשית, הדבר חמור. כמובן שכדי שתהליך הפקת הלקחים יהיה רציני, משמעותי ואפקטיבי, אסור לבצעו בוועדת חקירה שיפוטית, שכפי שלמדנו בעבר, אינה פורום מתאים להפקת לקחים, אלא טריבונל לחיפוש "אשמים".

חשוב להפיק לקחים וללמוד לעומק כל טעות וכשל, אך כדי שהפקת הלקחים הזאת תהיה אמתית, עליה לשמור על קשר עין עם התמונה הכוללת – הניצחון הישראלי, ולא עם הנראטיב הפוליטי-תקשורתי של כישלון.   

* קורס מבוא באזרחות – אני שולל את מחוון המושגים ("מושגון") בלימודי האזרחות. המחוון – רשימת מושגים ותשובות נכונות שהתלמידים משננים ומקיאים בבחינות הבגרות, מרדד את הלימודים, מייתר את ספרי הלימוד (שיש בהם טובים יותר ופחות) והופך את התלמידים לגלמים מדקלמים. ומה שחמור לא פחות – המחוון עצמו עמוס בשגיאות מביכות ומבחינה אידיאולוגית הוא מוטה לכיוון פוסט ציוני. המושגים ה"נכונים" שעל התלמידים לשנן ולהקיא מפנים עורף למהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית ומוטים לכיוון המגדיר פוסט ציונות כ"דמוקרטיה" ו"ליברליזם", כביכול. לאחרונה, ועדת המקצוע של לימודי האזרחות איזנה במידה מסוימת את המחוון, והדבר עורר את חמתם של גורמים מסוימים שעתרו לבג"ץ.

לדעתי, יש לבטל את המחוון, ותכנית הלימודים צריכה לבטא בצורה מובהקת יותר את מהותה של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית שנועדה להגשים את הציונות, ברוח מגילת העצמאות.

זאת דעתי האישית; אפשר לחלוק עליה, ראוי להתווכח על הנושא. חשוב מאוד להתווכח על הנושא, כיוון שהוא חיוני מאוד לעתידנו. יש מקום לדיון מקצועי בקרב המורים ואנשי המקצוע במשרד החינוך ולדיון ציבורי ערכי המשותף לאנשי החינוך, להורים, לתלמידים ולאזרחים שאכפת להם. אין מקום לדיון בנושא בבתי המשפט.

אין כאן כל עניין שיפוטי. העתירה לבג"ץ מבטאת אי הבנה בסיסית במהותה של הדמוקרטיה ובתפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית. בית המשפט היה חייב לדחות על הסף את העתירה ולחייב את העותרים בהוצאות משפט. במקום זאת, השופטים בחרו להתערב בנושא שאינו מעניינם, ולהביע את עמדותיהם על תכני החינוך, כאילו מקצועם הופך אותם לבני סמכא בתחום.

זהו אקטיביזם שיפוטי בצורתו הקיצונית ביותר, ברוח מורשת אהרון ברק. הסיבה היחידה בעולם ההופכת את השופטים לבעלי עמדה בנושא, היא האידיאולוגיה ש"הכל שפיט". רק אם הכל שפיט, גם הסוגיה הזאת שפיטה. אולם גישת "הכל שפיט" פגעה בדמוקרטיה הישראלית, החלישה את הכנסת, החלישה את הממשלה ובעיקר – החלישה את בית המשפט. מעמדו של בית המשפט כמורם מעם, שכל האזרחים נושאים אליו עיניהם ומכבדים את פסיקותיו, נשחק קשות כאשר בית המשפט ירד להתבוסס בביצה הפוליטית. אמון הציבור הוא המעניק לבית המשפט את סמכותו המוסרית. האקטיביזם פגע באמון הציבור. אלמלא אותה פגיעה, הקמפיין למען הרוצח רומן זדורוב גם אחרי שאשמתו הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר, לא היה מצליח. השחיקה במעמד בית המשפט עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.

שופטי בית המשפט מרשים לעצמם להתערב בתוכן לימודי האזרחות. בכך הם מעידים על עצמם עד כמה הם אינם מבינים את שיעור היסוד בקורס המבוא לאזרחות.

* אחרי עשור של שטיפת מוח - בדרך כלל, קהל היעד של הפרקליטות אינו אמור להיות דעת הקהל, אלא השופטים. אולם במקרה של הרוצח רומן זדורוב, שרצח את תאיר ראדה ז"ל, טוב עשתה הפרקליטות שפרסמה את המידע ושחררה תמונות מן השחזור וכדאי שתמשיך ותחשוף גם את התמונות מהדיבוב.

עשר שנים הופקר הרחוב לממציאי שמועות ותיאוריות קונספירציה ולגדודים של תומכי הרוצח הנתעב. הגיעה השעה שהציבור ייחשף לאמת.

ברור לי שלאחר עשור של שטיפת מוח, ישנם רבים בציבור ששום דבר בעולם לא יזיז אותם מ"דעתם". אך אני מאמין שרבים טרם הידרדרו למצב המנטלי הזה, והצגת העובדות תשכנע אותם, שמדינת ישראל לא טפלה אשמת שווא באדם חף מפשע, אלא תפסה את הרוצח והוא מרצה את עונשו.

* כולם אפסים - תמצית עדות אזריה: כולם (חוץ ממני) שקרנים. כולם (חוץ ממני) נפלים. אף אחד (חוץ ממני) לא מקצועי. אף אחד (חוץ ממני) לא הבין את הזירה. אף אחד (חוץ ממני) לא תפקד באירוע. כולם – חבריי לפלוגה, המ"פ, המג"ד, המח"ט, הרמטכ"ל, שר הביטחון; כוווולם (חוץ ממני) אפסים.

* אחדות הקצוות - בחודשים האחרונים, קם גיבור חדש לשמאל הרדיקלי בישראל. אלאור אזריה. 50 שנה הם חיכו לו. רוגל אלפר מגדיר אותו כאיש השנה. צבי בראל טוען שיש לשחרר אותו, אורי משגב מציע לו קו הגנה. המסר שלהם ברור – זה לא אזריה. הוא בסך הכל מייצג את צה"ל. הוא בסך הכל פיון, חפ"ש, האצבע שלחצה על ההדק. הוא התגלמות "הכיבוש", הוא הביטוי לערכי צה"ל.

כך, למשל, נראה מדור הדעות של "הארץ", ולא בכדי. לצד מאמר של גדעון לוי המציג את מבצע "צוק איתן", שבו לאחר הבלגה ארוכה צה"ל יצא לממש את זכותנו להגנה עצמית לאחר שנים של פשע מלחמה נורא בידי המחבלים שירו רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תוך שהם משתמשים בציניות מקפיאת דם באזרחים ובילדים כמגן אנושי, כמסע ישראלי של רצח תינוקות וילדים המוני, מופיע מאמר של אורי משגב על האירוע ההיסטורי הגדול של משפט אזריה. אזריה, טוען משגב, הוא המייצג של ה"צייטגייט" – רוח התקופה. הם הופכים את אזריה לסמל, כיוון שבמשך עשרות שנים, עשרות אלפי מצלמות צילמו מבוקר עד לילה בניסיון למצוא "אקדח מעשן" לעלילת הדם שלהם, לפיה צה"ל הוא צבא של פושעי מלחמה, וסוף סוף מצאו "ראיה".

העובדה שכל שדרת הפיקוד בצה"ל, מן המ"פ עד הרמטכ"ל ושר הביטחון וגם ראש הממשלה (בימים הראשונים) גינו באופן נחרץ את המעשה המנוגד לערכי צה"ל ולפקודותיו, מעשה חריג שבחריגים, והחייל שסרח עומד לדין צבאי על המעשה, לא כל כך מזיזה למי שבאופן כללי עובדות לא כל כך מזיזות להם. כך "מסביר" זאת משגב: "זו דרכו של הימין — להסית, ללבות, לרכוב על הלהבות, ואז לברוח מאחריות ולהשאיר את החיילים הפשוטים בשטח".

הבעיה היא שבדיוק אותה טענה משמיעים גדודי תומכיו של אזריה. מזמן לא הייתה שותפות אינטרסים כל כך מובהקת של קיצוני הצדדים, המסייעים זה לזה, מפרנסים זה את זה ומלבים זה את זה כמו בפרשה הזאת. חוק הרדיקלים השלובים.

* שבוע רגוע – השבוע היה שבוע רגוע אצל רוגל אלפר. רק פעמיים הוא ניצל את הבמה ששוקן נותן לו, לביזוי והשתלחות במשפחות שכולות. פעם אחת במשפחתה של דפנה מאיר ז"ל ופעם שניה במשפחתו של הרב מרק ז"ל. כלומר בשאר מאמרי השטנה שלו למדינת ישראל, הכחשת קיומו של העם היהודי ותמיכה בטרור הערבי, הוא התאפק ולא לעג לאף יתום, לא התעלל באף אלמנה, לא ביזה אף הורה שכול. ועל כך הוא ראוי בהחלט להערכה.

וכיוון שפשקוויל ההסתה שלו נקרא, משום מה, "ביקורת טלוויזיה", הוא השתלח בגסות במראיינים של בני משפחות השכול, על כך שהם מביאים את דברי המרואיינים בלי להשפיל אותם, בלי לבזות אותם. כך, למשל, הוא תיאר את העיתונאית המעולה, אחת הטובות בישראל, המוערכת מאוד בידי כל – משמאל ועד ימין והיא סמל של מתינות, סיוון רהב מאיר: "סיון רהב מאיר היא המאמי הלאומית, שמסמלת את המגמה השלטת בחברה הישראלית: חוזרת בתשובה חרדית, ימנית, נוטפת קיטש ציוני, משכילה, משלבת אימהות לחמישה וקריירה". ונדמה לי ששנאתו אליה בשל היותה ציונית גדולה אפילו יותר משנאתו אליה על כך שהיא אם לחמישה ציונים קטנים, לא עלינו.

* בהמשך ל"לה-פמיליה" -  בהמשך לפעולה נגד "לה-פמיליה" על המשטרה להמשיך בפעולה נגד ארגוני האוהדים העבריינים, כמו "אולטראס", ארגון האוהדים של מכבי ת"א וכד'. השיטה של החדרת "שמפניות" היא האפקטיבית ביותר, כאשר היא אפשרית.

* בור בהיסטוריה – פרסמתי ב"הזמן הירוק" מאמר על רצח האופי המתמשך לגולדה מאיר. בתגובה האשים אותי איזה ראובן שפירא ב"בורות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל". מיהו בור? כנראה מי שמטיל ספק בנראטיב האופנתי של המיליֶה.

* הספר והים – מוסף "הארץ" ערך שאלון בין 24 סופרים, איזה ספר הם היו לוקחים אתם לים. אילו נשאלתי, תשובתי הייתה: את הספר שאני קורא עכשיו. מבחינתי, כל ספר מתאים לכל זירת קריאה. אני אקרא אותו ספר בכורסה בבית, בטיסה, בים, בתור לקופ"ח או בשירותים. אם הספר מעניין אותי, מה זה חשוב איפה אני נמצא?

            * ביד הלשון

* דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם – עובד בחברת החשמל התראיין בתכניתה של קרן נויבך, ואמר: "דורכים עלינו ורוצים שנאמר שזה גשם".

זה ביטוי משעשע, כי הוא מבוסס על המכתם של אלה שיורקים עליהם וחושבים / אומרים שזה גשם. אך השיבוש מוציא את העוקץ מהביטוי. הקשר בין יריקות ואשליית גשם ברור. מה הקשר לדריכה?

מה שמזכיר לי את החשוד בשחיתות שהצהיר: "אני נקי כמו סרגל".

* את הפינה שעברה הקדשתי למונח "מעורר מדנים". הנה תגובה יפה שקיבלתי מהקוראת אפרת בדיחי, מחברת הספר "פתאום נולדה":

הכתוב מגלגל בפרשיות יוסף את שרשרת המכירות שהעבירה אותו מיד ליד.

בסוף קוראת התורה ל"מדינים" - "מדנים":

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה[.....] וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

לעניות טעמי יש כאן פשט חדש:

המדנים, בין האחים. זה מה שמכר אותו מצרימה.

* "חדשות בן עזר"

במכתב למערכת מכניס מיכאל בן חורין לפיו של רבין מילים אותן אמר, כביכול, במפגש באורטל בנובמבר 1992: "אני כראש ממשלת ישראל אסגיר הגולן לידי סוריה, ואתכם כל יושבי 28 ישובים פורחים שבגולן, אגרש לרמת סירין...".

כמי שהשתתף בפגישה, אני קובע באופן חד משמעי שמיכאל בן חורין משקר. המשפט הזה לא היה ולא נברא.

הייתה זו שיחה קשה מאוד וסוערת, שבה רבין אמר לנו ששינה את דעתו והיום הוא מוכן לנסיגה "בגולן, לא מהגולן". אך כל המשפט שהכניס בן חורין לפיו, אינו אלא שקר וכזב, המצאה של בן חורין.

אכן, ועד יישובי הגולן הוביל מאבק ציבורי שסחף את רוב הציבור עד הניצחון בשנת 2000. היה זה בזכות האופן הדמוקרטי וההגון שנוהל המאבק, בהובלת הנהגת אמת של ועד יישובי הגולן, שלא נסחף אחרי הקו הקיצוני של בן חורין, שהיה ונשאר שולי השוליים של החברה הגולנית. 

* "מקור ראשון"

"פתאום נולדה" – זאת הכותרת שבחרה אפרת בדיחי לספרה, שיצא לאחרונה לאור וכבר נחטפה המהדורה הראשונה שלו והשניה – בדרך; ספר שכותרת המשנה שלו מתמצתת את תוכנו: "על הקמת יישוב, על מאבק על הארץ, על אהבה ואמונה".

היישוב הוא קשת. "פתאום נולדה" הוא שם המיטיב לתאר את הקמתה של קשת, השונה כל כך מאופן ההקמה המקובל של יישובים, ובהם יישובי הגולן. רק לאחרונה כתבתי כאן על ועידת הקיבוץ המאוחד שהחליטה על הקמת אורטל. היה זה שנתיים לפני העליה לקרקע; בהחלטה של תנועה מיישבת, עם קיבוצים מלווים, עם תנועת נוער שהקימה גרעינים, ומאחורי אלה עמדו מוסדות מיישבים, ממשלת ישראל וכו'; שנתיים של הכשרת חבורות וגרעינים והקמת תשתית פיסית לקליטת המתיישבים.

סיפורו של כל יישוב מעניין אך הסיפור של קשת ייחודי ואחר. קשת, באמת ובתמים, פתאום נולדה. היא החלה כהפגנה שיזמו יישובי הגולן בעת המאבק נגד נסיגה מצפון הגולן בהסדר ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא קמה בעיצומה של מלחמת התשה עזה שליוותה מו"מ עיקש על תנאי ההסדר. המפגינים התמקמו בבונקר בקונייטרה. ההפגנה משכה צעירים ממקומות שונים, חילונים ודתיים תחילה, אך במהרה עוצב האופי הדתי. וכך, בלי כל הכנות, ללא תנועה, ללא גרעין, באופן ספונטני, האנשים התאהבו במקום וברעיון וההפגנה הייתה ליישוב פורח, שהיום הוא כבר בעשור החמישי לקיומו. "פשוט נגמר להם הזמן שהיו יכולים להקדיש להפגנה, שמבלי משים הפכה ליישוב; יישוב שנולד בלי היריון; בלי 'גרעין יעד' שהתגבש ויועד להקים את היישוב ולאכלס אותו, כמו שמקובל בהקמת יישובים 'נורמליים'; בלי משבצת קרקע שתוכננה להקים את היישוב עליה. פשוט נולד. בלי הרבה שאלות" [ההדגשות שלי א.ה.].

אפרת אינה מוותיקי היישוב. היא הגיע באיחור של ששה ימים... היא לקחה חופשה של עשרה ימים ממקום עבודתה כמדריכה במכון גולד בירושלים, נטלה שק"ש של אחת מחניכותיה ועלתה ערב שבת בטרמפים לגולן, השרוי בקרבות ההתשה, כאשר הפגזים התעופפו סביבה. עשרת הימים הללו נמשכים כבר 42 שנים. אך כפי שאפרת מתארת בספר, היא לא הייתה זקוקה לעשרת הימים כדי לקבל את ההחלטה. בעצם, היא לא ממש קיבלה החלטה. היא נסחפה לוודאות שכאן ביתה. הוודאות הזו הכתה בה ברגע שהגיעה לבונקר בקונייטרה. "השתהיתי על הפתח, מרגילה את עיניי להבדל בין אור היום לבין האפלולית; מסגלת את גופי לפער בין חום הקיץ שבחוץ – לקרירות של בטן האדמה בפנים. אבל אולי גם נותנת לעצמי רגע של שהות להבדיל בין שני העולמות: זה המוכר, שממנו אני באה, וזה החדש, הלא נודע, שאליו אני נכנסת. בחשיבה לאחור – נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי".

"פתאום נולדה" הכתירה אפרת את ספרה; את סיפורה של קשת, שנולדה פתאום. אך גם אפרת, בת העשרים, פתאום נולדה מחדש. "נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי; שאני הולכת לקראת לידתי השניה. במובן הזה היה קצת משעשע להיוולד פנימה, אל תוך הבונקר, כאילו חזרתי אל תוך הרחם; של אמא אדמה, אם לא של האמא הפרטית שלי".

אפרת מספרת את סיפורה בגוף ראשון, אך בענווה רבה. היא משתדלת לצמצם את מקומה בסיפור, ולהעניק מקום לחבריה ליישוב; למנהיגי היישוב אך גם לחברים מן השורה. מוטיב הלידה מחדש, חוזר שוב ושוב, לא רק בסיפורה של אפרת, אלא גם בסיפורי חבריה.

כך למשל בסיפור הזוג הראשון בקשת, ישי ורבקה. אפרת מתארת את חגיגת האירוסין, ומספרת על ישי: "כל החיים עד כה, סיפרה רינה, אם החתן, ישי לא מסוגל לסלוח לעצמו – או להוריו – שהוא נולד בתקופה היסטורית משעממת; אין כבר מה לעשות בה, רטן תמיד בטרוניה. החשמונאים כבר ניצחו את היוונים, והמחתרות כבר הרחיקו את הבריטים מהארץ. אנשי העליות הראשונות כבר יבשו את הביצות, עקרו סלעים וסללו כבישים. המדינה כבר הוקמה וההתיישבות התבססה. מה כבר נשאר לדור שלנו לעשות, היה הילד–נער-בחור מקטר תמיד באכזבה מתמשכת.

- והנה... פתאום מצא שנותרו לו ולכולכם הרבה דברים חשובים היסטוריים, לעשות. כשישי ירד אלינו פעם ראשונה מהבונקר הביתה לשבת – גילינו ילד חדש: 'עכשיו כבר היה שווה להיוולד', אמר בעיניים נוצצות.

כולנו צחקנו ורינה חשפה עוגת קרם ענקית, שהביאה אתה בזהירות כל הדרך ממרכז שפירא שבדרום, לכבוד הלידה השניה של ישי בנה, שרק נולד – ומיד התארס".

בין הקשתים יש חוזרים בתשובה לא מעטים, ואף כמה גֵּרִים – הגיור והחזרה בתשובה נתפסים אף הם, בעיני אפרת ובעיני האנשים עצמם, כלידה מחדש, המשתלבת עם הלידה מחדש שבהצטרפות לקשת.

מקום מרכזי בספר הקדישה אפרת לבית ספר שדה "קשת יהונתן", שהיא הייתה ממייסדיו וחברה בצוות הראשון שבו. גם "קשת יהונתן" נולד פתאום. "עד מהרה הקמנו את בית ספר שדה שלנו... הוא נולד אצלנו במחנה חושניה, במבנים סוריים נטושים, חסרי תואר והדר... מחושניה עבר בית ספר שדה שלנו למשכן שנבנה עבורו ביישוב הקבע בתל טליה, ועם השנים הלך וגדל, צמח והשתדרג. הוא קיבל את השם 'קשת יהונתן', וההקמה שלו – כמו גם השם שלו – היו חלק מסיפור הלידה המופלא של קשת עצמה: לידה בלי הריון".

****

ארבעים יום וארבעים לילה ישבו ראשוני קשת בבונקר בקונייטרה, ולאחר מכן – ארבעה חודשים במשתלה בצפון הגולן. משם עברו למרכז הגולן – מושב קשת הוא בכור יישובי מרכז הגולן, וישבו ארבע שנים במחנה חושניה, עד שעברו לנקודת הקבע של היישוב בתל טליה.

סיפור ההקמה ההרואי מלהיב, אך מבחנה של כל מהפכה הוא היום שאחרי המהפכה, יום קטנות אפור. האם ניתן לשמור על רוח המהפכה ולא להתברגן?

אפרת מספרת על אסיפת חברים שדנה בשאלה האם להקים גגות רעפים אדומים ביישוב הקבע, או לשמור על מראה המתאים יותר ליופיו הטבעי, הפראי, הבזלתי של הגולן. "הורס לגמרי, טענו בכאב כאלה שבאו כמוני מסביבה עירונית, וכל העבר ההתיישבותי שלהם היה ההווה שלהם בקשת. היינו קנאים לכל מה שהזכיר בעינינו את נוף הגולן, שבו נולדנו בשֵּׁנִית".

אפרת מכירה בכך שהמבחן האמתי הוא בבוקר שלמחרת המהפכה. "חס וחלילה, הוכיח אותנו חזי, 'זקן' חברי קשת. זה סתם מחשבה של ילדים. נראה לכם שהעיקר הוא להמציא את היישוב? הגבורה הגדולה היא להתמיד בו; לשמור על הקיים ולא להפסיק להתפתח.

בכל זאת פשטה בלבבות תחושה של חיים של שגרה. המבוגרים שבינינו דאגו תמיד להוסיף – 'שגרה ברוכה'. בימים שבאו בהמשך, לאורך ארבעים שנותיה של קשת, אפשר היה לצפות דרך קבע בתופעה משעשעת: בחגיגות יום קשת, שמוביל באופן מסורתי השבט של השישיסטים, תופסת ההופעה העוסקת בפרקי הבונקר, המשתלה וחושניה – את רוב זמן ההצגה, המצגת או הסרטונים. 'ו- - - ואחר כך באו עוד ארבעים שנה משעממות ..."

אולם רוחה הסוערת של אפרת לא התברגנה. אפרת נמצאת תמיד בתנועה, בתנועה מתמדת; היא תמיד היכן שצריך. כשהגולן במאבק – היא רתומה למאבק. כאשר בשיא המאבק מתקיימת שביתת רעב בגמלא, אפרת מצטרפת לשביתה. היא יורדת לימית להיאבק נגד הנסיגה, ויורדת לשנה בגוש קטיף להיאבק נגד ההתנתקות, ויורדת לאשקלון להתנדב ולסייע במבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". "עד הסוף הטוב" נקרא פרק הסיום, שאותו כותבת אפרת באשקלון, בעיצומו של "צוק איתן". היא לעולם אינה מאבדת את האופטימיות והאמונה.

"שגרה ברוכה" אינה ברכה שגרתית לאדם כאפרת. נייחל שלא יהיו עוד עקירות ולא מלחמות, אך חזקה על אפרת שתמצא תמיד את המאבקים שבהם היא נחוצה.

****

שיבצתי במאמר ציטוטים מן הספר, כיוון שהמלצתי החמה לקרוא אותו כמעט מתייתרת כשנחשפים לעברית היפה והמדויקת ולכתיבה הקולחת של אפרת. הספר מעניין, בראש ובראשונה כי הסיפור מעניין, אך לא פחות מכך כיוון שאפרת מיטיבה לספר את הסיפור, ובאיזו שפה יפה ועשירה.

לכאורה, זהו ספר לגיל הנעורים, אך כשקראתי אותו שמחתי למצוא עצמי כבן גיל הנעורים, כיוון שהספר דיבר אליי, וממש ממש לא חשתי שאני נדרש, כקורא, להתאים את עצמי לגיל כלשהו. אני בטוח שבני נעורים ימצאו בו עניין רב, אך הנעורים הללו יכולים בהחלט להימשך עד 120.

ברצוני להתעכב על שתי נקודות למחשבה שהספר עורר בי. האחת, היא צביונה הדתי של קשת. כולנו יודעים, שקשת שונה משאר היישובים הדתיים. חבריו מגדירים אותו יישוב תורני. בחלוקות הסוציולוגיות היום מקובל להגדירו כחרד"לי (חרדי לאומי). הוא מזוהה עם "ישיבות הקו".

מבחינה זו רב המרחק בין קשת לביני בתפיסת היהדות, ורבות המחלוקות שלי עם חבריו; כך בתקופה שניהלתי את מתנ"ס הגולן, וכך עד היום. הספר מוקדש לזכר חברתה של אפרת רונית לוינשטיין ז"ל, שבימים האחרונים בעלה, הרב יגאל לוינשטיין, היה בלב הסערה. דבריו הקשים נגד ההומואים ונגד הרפורמים מרתיחים את דמי, ואף כתבתי בגנותם מילים חריפות. אני יודע, שהקו של קשת הוא הקו שמייצג הרב לוינשטיין, ולא קל לי עם זה.

עם זאת, לאורך השנים דווקא בקשת תמיד חשתי בבית, ורכשתי חברים, יותר מביישובים אחרים. משהו ברוח של קשת מדבר אליי מאוד – הממלכתיות, האידיאליזם, הפשטות, הצניעות, הדבקות וכמובן - אהבת הארץ ואהבת הגולן. אין בכך כדי לצמצם את המחלוקת העמוקה, אך יש בכך כדי לא לתת בשום פנים ואופן למחלוקת להפוך לקרע.

כשקראתי את הספר, הייתה לי גם תחושת מסוימת של החמצה. מתארת אפרת את הימים הראשונים בקונייטרה: "גיליתי שמתאכסנים יחדיו גם בנים וגם בנות. האחרונות היו לבושות במכנסיים קצרים וגופיות... הרגשתי שמחה למחזה הלא רגיל הזה בארץ: אנשים מהשקפות עולם שונות, מאורח חיים שונה למדי, כאלה עם וכאלה בלי כיפות וסממנים אחרים של תורה ומצוות עליהם – שוהים באותו מקום, שמחים אלה באלה, מלוכדים סביב מטרה יקרה אחת". קשת יכלה להיות חלוצת היישובים המשולבים, שדתיים וחילונים חיים בהם יחד, בצוותא. חבל שזה לא קרה.

הנקודה השניה למחשבה, היא מיעוט התיעוד של מפעל חיינו בגולן.

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח ציין אלתרמן את האירוע בשירו "מסביב למדורה". וכך הוא כתב בין השאר:

"מה נשיר עליהם, מה נשיר,

הם עושים זאת יפה מאתנו.

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו.

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו".

כך לוחמי הפלמ"ח וכך חלוצי העליה השניה והשלישית – הייתה להם תודעה היסטורית מפותחת והם ידעו לטפח אותה ולהנחיל לסביבתם ולממשיכיהם את האתוס הגדול שלהם ואת גאוות היחידה.

משום מה, בגולן זה ממש לא קרה. מתיישבי הגולן לא סיפרו את סיפורם – לא הסיפור האישי, לא הסיפור היישובי, לא הסיפור הכלל גולני. אין מחקר אמתי על ראשית ההתיישבות בגולן, אין ספרי זיכרונות של החלוצים, וחבל.

אנו נמצאים בעיצומה של שנת היובל להתיישבות בגולן, והגיעה השעה לשנות את המגמה. אני מקווה מאוד שספרה של אפרת, "פתאום נולדה", הוא סנונית ראשונה המבשרת גל של תיעוד וכתיבה.

אפרת בדיחי, "פתאום נולדה", תשע"ו 2016. 302 עמ'.

גילוי נאות – אני מצוטט ומצולם בפרק על שביתת הרעב בגמלא.

* "שישי בגולן"