הבלוג של אורי הייטנר

כותרות העיתונים בתום מבצע "צוק איתן" איימו בסכנת התרוקנות של היישובים ב"עוטף עזה". שידורי הטלוויזיה החיים מן היישובים דיברו על אובדן האמון ועל כך שאי אפשר עוד להמשיך לחיות כך.

הניסיון התקשורתי לזרוע דמורליזציה היה בעייתי ביותר, אם לבחור במילים העדינות ביותר שבמילון, ופגע בעיקר בתושבים, שהפגינו לאורך שנים חוסן וכושר עמידה מעוררי השראה. אולם החשש מפני גל עזיבה המוני היה אמתי. הוא היה קיים גם ביישובים עצמם.

חלפו שנתיים. קרה ההיפך מן המגמה הזאת. יישובי עוטף עזה נהנים מצמיחה דמוגרפית שלא הייתה כמותה שנים רבות. משפחות רבות ממרכז הארץ העתיקו את חייהן ליישובים אלה, והתחברו לאיכות הקהילתית הנדירה השרויה בהם. אם חיפשנו תמונת ניצחון ב"צוק איתן" – זו תמונת הניצחון. תמונת המשאיות הפורקות את כבודותיהן של משפחות, שעלו להתיישבות בקיבוצים ובמושבים הסמוכים לגבול עזה, מבטאת את עומקו של המושג ניצחון, יותר מכל תמונה של מטה טרור חרב או של דגל על קן שיגור של טילים.

אני יודע שאני כמעט מסתכן בנפשי, כשאני מעז לומר את המילה "ניצחון" בהקשר של "צוק איתן". אולם אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ולא להיסחף בזרם הציבורי, אני מסרב להצטרף לפסטיבל הנהי.

אסייג את עצמי. שנתיים הם זמן קצר מכדי לסכם את תוצאות המבצע. נתוני השנתיים הללו מעידים על מגמה, אך מוקדם לסכם סיכומים סופיים. באותה מידה, מוקדם לצבוע את המלחמה בצבעי כישלון המנוגדים לעובדות.

ומה העובדות?

בשנת 2000, שנים אחדות לאחר הנסיגה מ"עזה תחילה" בהסכם אוסלו וזמן קצר לאחר שערפאת דחה את הצעותיו חסרות התקדים של ברק בקמפ-דיוויד, בתחילת מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", החל פשע המלחמה המתמשך של ירי רקטות מכוון כלפי האוכלוסיה האזרחית, בעיקר בגוש קטיף ובהדרגה גם ביישובי הנגב המערבי. עקירת גוש קטיף ב-2005 הסלימה את פשע המלחמה והרחיבה בהדרגה את טווח הפגיעה. אזהרתו של בני בגין מפני קטיושות באשקלון, שהפכה אותו ללעג ולקלס בפי פרס שהגדיר אותו "חוזה שחורות" ו"איש האתמול" לקול צחוקם של חסידיו, לא התקרבה כלל למציאות שנוצרה. גוש דן כולו, ירושלים הבירה ונתב"ג נכנסו לקו האש בתקופות הסלמה, ואילו יישובי עוטף עזה היו כמטווחי ברווזים גם בימי שגרה. במשך 14 שנה, החיים באזור לא היו חיים. עשרות הפסקות אש, הודנות ותהאדיות הופרו ברגל גסה  בתוך שעות. המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", שנועדו לחולל שינוי מהותי, לא שינו את המציאות.

בשנתיים שחלפו מאז "צוק איתן" המציאות לאורך הגבול השתנתה ללא הכר, הגם שהשקט, למרבה הצער, אינו מוחלט. המכה הקשה והכואבת שצה"ל הנחית על חמאס, חוללה הרתעה ששינתה את המציאות. המבצע עשה זאת, בלי לסבך את ישראל בכיבוש מחודש של רצועת עזה על מיליון וחצי הפלשתינאים שבה, שאין לנו עניין בשליטה עליהם. המבצע עשה זאת בנחישות ובשום שכל, ולא בסיסמאות פופוליסטיות על אודות "מיטוט החמאס", שאינן רציניות יותר מהסיסמאות הפופוליסטיות על אודות "הסדר מדיני".

* "ישראל היום"

* על מה הסכסוך – מי שמשלים את עצמם שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על מיקום הגבול, על אקיבוש, על יהודה ושומרון; שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לשלום ולא למה שהובילה הנסיגה מרצועת עזה – בעלי האשליות קיבלו תשובה ניצחת מאבו מאזן.

אבו מאזן מנסה לגייס את הליגה הערבית לתביעה נגד בריטניה על הצהרת בלפור, שניתנה לפני 99 שנה. לטענתו, הצהרת בלפור הייתה המבוא ל"נכבה".

ה"נכבה" היא הקטסטרופה. כך מכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל, את תוצאות המלחמה התוקפנית שהם יזמו בניסיון למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

הפלשתינאים רוצים לתבוע את בריטניה על ההצהרה המכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

זאת מהות הסכסוך – שאלת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. על כך מתנהל כל הסכסוך – סירובם העקשני של הפלשתינאים, גם אחרי כל האסונות שאותו סירוב המיט עליהם, להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. זאת האמת ואין בלתה.

* חינוך או בייביסיטר – המחלוקת סביב השאלה האם להעביר את מעונות היום למשרד החינוך או להשאירם במשרד הכלכלה, מצטיירת בתקשורת, ואולי כך היא אכן נדונה גם במערכת הפוליטית, כמחלוקת כוחנית על סמכויות ותקציבים בין מפלגות השולטות במשרדים.

את הציבור צריך לעניין העניין עצמו. הגיעה העת לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?

רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

שרת העבודה בשנים 1949-1956 הייתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה הייתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העליה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו למעלה מ-60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד הם באחריות משרד הכלכלה.

הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא - הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. יש לקיים את החלטת הממשלה להעביר את המעונות למשרד החינוך. על משרד החינוך להשקיע במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

הוא הדין באשר להעברת בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. גם בתי הספר הללו הם מוסד חינוכי ושם מקומם.

* לא בכפיה – תומכי ביטול החוק המחייב לימודי ליבה בחינוך החרדי, מצדיקים את הצעד בכך שרצוי לקיים את תהליך הפרודוקטיביזציה של החברה החרדית בדרכי נועם ולא בכפיה כוחנית.

הם צודקים. אין לכפות לימודי ליבה בחינוך החרדי. אין לשלוח שוטרים למוסדות החינוך האלה ולכפות עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכוח. אך אין לכפות על המדינה לממן את המוסדות הללו.

מי שרוצה לחנך את ילדיו בדרך שונה לחלוטין מדרישותיה וצרכיה של המדינה, יואיל לממן זאת בעצמו ולא מכספי המדינה. מוסד חינוכי שאינו עומד בדרישות משרד החינוך, שהן מינימליסטיות למדיי - בל יקבל אגורה מן המדינה.

* הליבה היהודית - לאחר החלטת הממשלה על ביטול חובת לימודי הליבה, עלה ח"כ אייכלר לראיון בגל"צ. המראיין היה ירון וילנסקי. "אז מה", שאלה המראיין, "היום הוא יום חג בעבורכם?" ונענה מיד בתשובה: "היום הוא יום אבל ותענית. י"ז בתמוז". דומה היה שהמראיין כלל אינו יודע במה המדובר. בתחרות הבורות - 1:0.

דעתי ידועה. אין להתפשר על חובת לימודי הליבה. אבל בחינוך החילוני קיים גם קיים חסך בלימודי הליבה היהודית.

* נתניהו טוב לערבים - נאום "הערבים נוהרים לקלפיות" היה מחזה מכוער ומגונה, המנוגד למהות תפקידו של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הדברים לא נאמרו מתוך גזענות, כיוון שנתניהו רחוק מגזענות, אלא מתוך ציניות של פוליטיקאי שכדי לקושש קולות מוכן לפרוט על רגשות גזעניים של חלק מהציבור. נתניהו התנצל כעבור שבוע, ואני משוכנע שההתנצלות הייתה מתוכננת מראש, חלק מן המהלך הציני.

עם זאת, מנהיג וממשלה נבחנים בראש ובראשונה במעשיהם. ולזכותה של הממשלה הנוכחית יש לומר, שהיא מיטיבה יותר מכל קודמותיה עם המגזר הערבי, בתקציבי עתק והשקעות עתק ובהתמודדות עם הפשע ברחוב הערבי.

מגדילים עשות בעניין זה שרי "הבית היהודי": נפתלי בנט בהשקעות גדולות ומדיניות העדפה מתקנת, איילת שקד בקידום חסר תקדים של המגזר הערבי, תוספת תקנים, שופטים ערביים, הקמת בית דין שרעי חדש וכעת בית דין ערבי לתעבורה ואורי אריאל בפעולה לפתרון בעיית הבדואים בנגב והקמת יישוב בדואי חדש. הם עושים זאת ללא כל אשליה לרווח אלקטורלי, מתוך הבנת מהות אחריותם.

לא אחת אני מבקר את "הבית היהודי" ואת ראשיה, ודווקא לכן היושרה מחייבת אותי לברך אותם כאשר הם ראויים לשבח.

* כוחו של טרור – על פי החקירה בגרמניה, מסתמן שהטבח בקניון במינכן לא היה פיגוע טרור, במובן האידיאולוגי פוליטי של המושג טרור. אך האירוע הזה מיטיב להמחיש את כוחו של הטרור. נער אחד בן 18 הצליח לשתק למשך שעות את מינכן, אחת הערים הגדולות, המאוכלסות והמתקדמות באירופה. מבחינת הטרור, הישג כזה גדול יותר ממספר ההרוגים.

* חוק אנטי ציוני – "חוק המקוואות", הכניעה התורנית של הקואליציה לחרדים, הוא חוק אנטי ציוני, חוק החותר תחת מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כיוון שמשמעותו היא הפניית עורף ליהדות הגולה, שרוב מניינה ובניינה משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, והצגתם כיהדות סוג ב'.

במקום לקרב את יהדות העולם למדינת ישראל, להפגין שישראל היא ביתו של כל יהודי, אנו מתעקשים להרחיק, לסגור דלתות.

פתרון העומק האמתי לבעיה, היא עליה רבתי של היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים לישראל, כדי לשבור את התלות הפוליטית בגורמים חרדים שוללי הציונות.

* דמוקרטיה מתגוננת – הדבר נעשה באיחור של שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא. מלחמה לחברה הישראלית בארגון הטרור "לה-פמיליה". זו מהותה של דמוקרטיה מתגוננת.

* המרוויחים העיקריים – אם אכן מדינת ישראל תשבור סוף סוף, באיחור ניכר, את ארגון הטרור "לה-פמיליה", המרוויחים העיקריים יהיו קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה הנורמטיביים (שהם הרוב המכריע של האוהדים).

* מהפכת ארדואן – המהפכה שמבצע ארדואן בארצו, אינה הפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא הפיכת דיקטטורה במראית עין של דמוקרטיה ועם פתיחות מסוימת, לרודנות איסלמיסטית טוטליטרית. ההפיכה נגדו (אם אכן הייתה וזו אינה קונספירציה שלו) האיצה את התהליכים שהוא החל לכונן עם בחירתו לראשונה לראשות הממשלה ב-2002. כנראה שכמו באיראן, גם בטורקיה יהיה הליך כלשהו של בחירות, אבל תהיינה אלו בחירות חרטא.

יש לזכור, שתפקיד הנשיא בטורקיה הוא בעיקרו ייצוגי. בשנים שבהן ארדואן היה ראש הממשלה הוא היה השליט הבלעדי של טורקיה ואילו הנשיא, עבדוללה גול, היה בתפקיד סמלי, ייצוגי, כמו בישראל, בגרמניה ובמדינות רבות נוספות. טרם בחירתו לנשיא, ב-2014, הוביל ארדואן לשינוי החוקה ולבחירה ישירה של הנשיא, ובבחירה הזו הוא השתמש כלגיטימציה ציבורית להפיכת התפקיד הסמלי לשליט המדינה, בניגוד לחוקה.

ארדואן הוא דיקטטור איסלמיסטי, והוא גם אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך בטרור.

* הגמגום של אובמה – הגמגום של אובמה לנוכח דרישת הרודן הטורקי להסגיר לידיו את יריבו גולן, הוא ביטוי לחולשתה של ארה"ב. על ארה"ב להשיב לדרישת הרודן: לא, באל"ף רבתי. במקום זאת אובמה מבקש מארדואן הוכחות למעורבותו של גולן בהפיכה. כך לא מנהיגים את העולם החופשי.

* סקירת מודיעין יומית – יום א' ב"הארץ". גדעון לוי: "חטא גדול היה פה. הקמת המדינה, צודקת ככל שהייתה, לוותה בפשע הטיהור האתני הבלתי נסלח של חלקים נרחבים של הארץ". רוגל אלפר: "אין שום לגיטימציה מוסרית לקרוא לישראל מדינת היהודים".

* לא שווה יריקה – איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אולם השבוע צפיתי ב"גב האומה".

ליבת התכנית היא המונולוג של ליאור שליין. כאמור, איני מרבה לצפות בתכנית, אולם ממעט הפעמים שצפיתי במונולוג, כולל השבוע, אני מרשה לעצמי להגדיר את שליין כסטיריקן מבריק. הוא חד כתער, בעל טיימינג בלתי רגיל, והמונולוגים שלו עוקצים, נושכים, מצליפים – כפי שאמורה להיות סאטירה טובה. שליין אינו מבטא את עמדותיי הפוליטיות. רחוק מזה. כאשר אני צופה במונולוג שלו, איני נהנה כאוהד המעודד את כוכב קבוצתו. נהפוך הוא, איני נהנה, איני אמור ליהנות, כי דבריו המצליפים כואבים לי. הם כואבים לי, כי הם כתובים בחוכמה, בהיגיון, בלוגיקה שמחייבת אותי להתאמץ כדי להתמודד עם מסריה.

באשר לשאר חברי הפאנל – יש טובים יותר ופחות. אמירותיהם מוצלחות יותר או פחות.

ויש את תום אהרון. אם להגדיר את תום אהרון בשתי מילים, ההגדרה היא: תת רמה.

סאטירה אינה בידור. המטרה של סאטירה אינה להצחיק, אלא לעורר, להכאיב, אפילו לזעזע. אולם הכלי של הסאטירה הוא ההומור. סאטירה טובה מעוררת, מכאיבה, אפילו מזעזעת, באמצעות ההומור.

אדם נטול חוש הומור אינו יכול לעשות סאטירה. כי הוא פשוט פאתטי. אם להגדיר את תום אהרון במילה אחת, ההגדרה היא: פאתטי.

יציאה אחת שלו הייתה בזויה במיוחד. המרואיין בתכנית היה השר כחלון. שאל אותו תום אהרון, איך בתור השר שאמור להיות המתון בממשלה, הוא מסתדר בממשלה של נועצי סכינים בתמונת התינוק מהכפר דומא. איזה מנוול. איזה איש קטן ועלוב נפש. זאת הדרך שלו לחפות על חוסר כישרונו, על הפאתטיות שלו.

הסטיריקן המיתולוגי אפרים קישון נהג לומר שיש להבחין בין סאטירה לסטירת לחי. דבריו של תום אהרון – לא זו בלבד שאינם סאטירה, הם גם אינם סטירת לחי. הם אפילו לא יריקה בפרצוף. אם להגדיר את תום אהרון בשלוש מילים, ההגדרה היא: לא שווה יריקה.

* ביד הלשון

מעורר מדנים – במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר הגדרתי את "חוק ההדחה" כחוק מעורר מדנים.

מעורר מדנים הוא מי שגורם למריבות ואיבה. הביטוי לקוח מספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

בסליחות לתענית אסתר אנו אומרים: "האויב בקומו לעורר מדנים / דימה להכרית פרחי שושנים".

* "חדשות בן עזר"

ב-1983, בעיצומה של מלחמת הלבנון, פרסם יעקב חסדאי את ספרו השני, שכמו ספרו הראשון "אמת בצל המלחמה" שיצא לאור לאחר מלחמת יום הכיפורים, הנו לקט הרצאות שנשא בפני קצינים וחיילים ומאמרים שכתב. חסדאי, אל"מ במיל', בעל עיטור העוז במלחמת ששת הימים ופצוע הקרב בסואץ במלחמת יום הכיפורים, ייסד את בית הספר למ"כים והיה מפקדו הראשון. לאחר מלחמת יום הכיפורים היה תחקירן ועדת אגרנט.

ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ועו"ד, פעמיים רץ לכנסת מטעם מפלגת לאו"ר (לב אחד ורוח חדשה) אך לא עבר את אחוז החסימה. הוא איש חינוך שהוביל פרוייקטים חינוכיים וחברתיים משמעותיים.

בספרו, מתח חסדאי ביקורת חריפה על חוליי החברה הישראלית, על דמות המנהיגות ועל פיקוד צה"ל. הוא הציב מודל של מנהיגות מופת המבוססת על דוגמה אישית, נטילת אחריות מוחלטת, דבקות חסרת פשרות באמת וניקיון כפיים.

קראתי את ספרו בהיותי חייל בסדיר והושפעתי ממנו מאוד. קראתי אותו בשקיקה, והזדהיתי מאוד עם רבים מרעיונותיו. הזדהיתי במיוחד עם המקוריות שלו, והסירוב שלו למצב את עצמו במחנות המסורתיים של "שמאל" ו"ימין". הוא אינו שמאל ולא ימין, או אולי נכון יותר לומר שהוא גם שמאל וגם ימין. אולם אין הוא "מרכז" במובן הד"שי או היאיר לפידי של המושג, כלומר מן אמצע פרווע, חסר זהות. ההיפך הוא הנכון, מדובר באדם בעל עמדות נחרצות, אך מחוץ לקופסאות.

זמן קצר לאחר שקראתי את הספר, זכיתי לשמוע הרצאה שלו במסגרת הכנת סגל בבית הספר למ"כים. הוא דיבר בשקט, ללא פאתוס, לא שפע כריזמה רטורית, אך הכל ישבו בדומיה והאזינו לדבריו; התרשמו מחכמתו, מבהירות דבריו ובעיקר מן האמת שבהם. אני ישבתי מרותק, האזנתי בשקיקה לדבריו ושתיתי אותם בצמא. כאשר חסדאי התמודד בבחירות לכנסת (1988) שקלתי לבחור בו, אך לבסוף נמנעתי מכך כדי לא לבזבז את קולי. לימים, זכיתי לפעול בשיתוף פעולה עמו בהנהגת המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.

שם ספרו שכבש אותי היה "בְּעֵט בַּרְזֶל".

****

21 שנים מאוחר יותר, זמן קצר טרם פטירתו של חתן פרס ישראל לספרות, הסופר משה שמיר, הוציאו שלושה משוררים דתיים צעירים, אלחנן ניר, עודד מזרחי וראובן טבול ספר על יצירתו של שמיר, שנוצר בסדרת שיחות עומק שקיימו עמו.

משה שמיר שהיה בצעירותו ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם, היה לאחר מלחמת ששת הימים בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל. בהדרגה הוא אימץ השקפת עולם יותר ויותר ימנית ואף אמונית, הגם שלא חבש כיפה. זכיתי להכירו במאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. ואף שדעותיו היו הרבה ימינה לי, תמיד אהבתי לשמוע את דבריו, את ניתוחיו ובעיקר את העברית הנפלאה והניסוח הנדיר בבהירותו, שאפיינו אותו.

קראתי ואהבתי מאוד את מרבית ספריו, וכך גם את הספר שכתבו ניר, מזרחי וטבול. שמו של הספר: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".

****

שנה לאחר מכן, ב-2005, ערכה המשוררת, המתרגמת ואשת השמאל טל ניצן אנתולוגיה של 99 שירי מחאה נגד "הכיבוש", שנכתבו בין השנים 1984-2004.

שם הספר "בְּעֵט בַּרְזֶל".

עוד 11 שנים חלפו. לפני חודשים אחדים נפתחה במרכז בגין תערוכה לזכרו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, במלאת מאה שנים להולדתו. התערוכה נקראת: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".

****

וכך, מפעילי השמאל הרדיקלי שכתבו שירי מחאה ועד עודד מזרחי, איש הימין הרדיקלי, מאנשיו של הרב גינזבורג רבם של פורעי "תג מחיר", דרך איש הימין הממלכתי יצחק שמיר ואיש המרכז יעקב חסדאי, כולם פרטו על אותה אסוציאציה, "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר". קדם להם ביותר מ-200 שנה החיד"א, הרב והמקובל הירושלמי חיים יוסף דוד אזולאי, בספרו "בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר", ספר מוסר, הנהגות ותפילות.

המסר של כולם אותו מסר. נכון שבמקרה של משה ויצחק שמיר, יש גם התכתבות עם שם המשפחה של האיש, אך בכל המקרים המסר הוא מסר של נחישות, של עוצמה, של קשיות, של כתיבה בעט ברזל; עט שנועדה לחרוט באבן אך גם לחרוט בלבבות הציבור מסר נחוש וחד משמעי.

המעיין ממנו שתו כולם הוא אותו מעיין – התנ"ך. אמר הנביא ירמיהו בפרק שלנו, פרק יז: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל, בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". הנביא מבטא במילים אלה את תוקפה ועוצמתה של חטאת יהודה. אי אפשר למחוק אותה כמו ש"ים מוחק שמות כתובים בחול". היא חקוקה עמוק, בעט ברזל. בציפורן שמיר.  

מהו שמיר? מדובר בחומר או כלי קשה מאוד, שעל פי אגדות חז"ל באמצעותו ביקע משה את אבני החושן, ושלמה סיתת באמצעותו את אבני המקדש. על פי רש"י, מדובר בסוג של תולעת פלאית. על פי מסכת אבות במשנה, השמיר הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו ערב שבת, בין השמשות. "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵלו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".

****

הפסוקים האחרונים בפרק טז ומרבית פרק יז, הם ההפטרה לפרשת "בחוקותיי". זו הפרשה העוסקת בשכר ועונש ועיקרה – הברכה והקללה. המסר של הברכה והקללה הוא המסר של הבחירה החופשית. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. אלוהים אינו יכול להחליף את ההחלטה האישית של האדם כיצד ינהג. הוא יכול להגיב על בחירתו בפרס או קנס. כך באשר לאדם הבודד וכך באשר לעם.

על פי הרמב"ן, הקללות המופיעות בפרשה מכוונות לחורבן בית ראשון וגלות בבל, ומכאן הבחירה בנבואת ירמיהו כהפטרת הפרשה. אך הסיבה העיקרית לכך, היא שכמו בפרשה, גם בנבואת ירמיהו מופיעות ברכות וקללות. "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה" לעומת "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח" בפוליטיקאי (ְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ). בהמשך הפרק (בחלק שאינו מופיע בהפטרה) מוצגות הברכה והקללה לעם ישראל, אם ישמור שבת או יחללה. המסר הזה מנוגד למסר דטרמיניסטי מובהק בספר ירמיהו, השולל במקרים רבים את יכולת התשובה והתיקון של עם ישראל.

כה יפה ברכת בָּרוּךְ הַגֶּבֶר (שחלקה נכנסה לברכת המזון), ברכה מקסימה: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה, וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".  

****

פתחתי בשימוש בן ימינו באסוציאציות מן הפרק, ובכך גם אסיים.

ראש האופוזיציה שמעון פרס חתר ללא לאות תחת יוזמת הממשלה לתקוף את הכור הגרעיני העיראקי, ב-1981. ב-10 במאי, כשמטוסי חיל האוויר כבר היו באוויר, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין להחזיר אותם, כשהתברר לו ששמעון פרס הדליף את המידע שהגיע אליו, על אודות הפעולה. היה זה ברגע שבגין קיבל מכתב דחוף מאת פרס וראשי המערך.

במכתב איים פרס על בגין, שהפעולה תותיר את ישראל מבודדת מבחינה בינלאומית כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה.

כמה נלעג נראה היום האיום הזה.

עשר שנים לאחר הפעולה, בתקופת מלחמת המפרץ ומתקפת הסקאדים העיראקיים על ישראל, יצחק רבין עמד בראש קבוצת ח"כים שכתבו מכתב אבירי לבגין, ראש הממשלה לשעבר שישב ספון בביתו, והודו לו על המבצע החשוב, שמנע מסדאם פצצת גרעין.

אולם שמעון פרס לא אזר עוז בנפשו עד היום, לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה, שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: טעיתי.

כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה. במילים אלה מקולל הגבר שיבטח באדם. "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".

מזעזע במיוחד שימוש במילים "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" דווקא לפיאורו של אדם ארור. זה שמו של ספר הפיגולים, המפאר את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, שרצח 29 בני אדם, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, בשעת התפילה במערת המכפלה, אך ורק בשל היותם ערבים.

התמיכה במעשהו מזעזעת לא פחות מאשר המעשה עצמו. קורה שיש מטורף בודד העושה מעשה, מזוויע ככל שיהיה. כאשר אלפים תומכים בו, הדבר מזעזע אף יותר. הספר "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" הוא הקדימון לחתונת הדמים שבה בני עוולה רקדו סביב תמונת התינוק הערבי שנרצח בכפר דומא ותקעו סכינים בתמונתו. אלה ואלה הם בני דמותם של הפלשתינאים הצוהלים ומחלקים סוכריות לשמע הידיעה על רצח יהודים. הם גם בני דמותם של ישראלים, המביעים תמיכה בטרור הפלשתינאי נגד יהודים, כמו אותו מנוול שכתב פוסט תמיכה מתועב ברצח הילדה הלל אריאל, וזכה במאות לייקים. זו אותה תופעה נואלת ונאלחת.

****

בפברואר 1994 פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "מבצע מכעיס". במאמר, תקפתי את תנועת "זו ארצנו" בראשות משה פייגלין, על "מבצע מכפיל", מבצע הפגנתי של תפיסה בלתי חוקית של גבעות לצד יישובים קיימים, בקריאה להכפלת היישובים. במאמר, יצאתי נגד חילול ערך ההתיישבות כאשר עורכים בשמו פרובוקציות הפגנתיות.

ביום פרסום המאמר, קיבלתי טלפון בהול מהכהניסט מיכאל בן חורין, תושב הגולן, שמחה נגד המאמר וביקש להיפגש אתי בדחיפות. בפגישה הוא תהה, באיזו זכות אני, דובר ועד יישובי הגולן, שאמור לייצג את כל תושבי הגולן, תוקף את אחינו ביש"ע. הסברתי לו שאין פגיעה גדולה יותר ביש"ע מאשר פעולות קיצוניות מסוג זה.

שיחתנו התגלגלה לדיון פילוסופי במושג "קיצוניות". בן חורין דיבר בשבח הקיצוניות כעיקרון, ואמר שאין מעשה שהוא קיצוני מידי, כאשר אתה נאבק על דבר שאתה מאמין בו. שום דבר? תהיתי. שום דבר אינו קיצוני מדי?! תמהתי. והוא השיב בנחרצות: "שום דבר".

בבוקר יום שישי של אותו השבוע, השכמנו לשמע הידיעה המזעזעת על אודות הטבח במערת המכפלה. מיד נזכרתי בדבריו של בן חורין. לא העליתי על דעתי שגם בטבח כזה הוא יתמוך. רציתי להתקשר אליו, ולהראות לו עד לאיזו תהום עלולה להידרדר הפילוסופיה הקנאית בזכות הקיצוניות כעיקרון. אולם הייתי עסוק מאוד באותו יום ולא הספקתי להתקשר אליו טרם כניסת השבת. חשבתי שאעשה זאת במוצאי שבת.

בערב צפיתי בחדשות, והזדעזעתי לראות את מיכאל בן חורין מתראיין ומשבח בכל פה את הרוצח הארור על הטבח שביצע. כן, חשבתי בלבי. הוא התכוון באמת, ממש, למה שהוא אמר. הכל כשר בעיניו. מאז ועד היום, לא החלפתי עמו מילה.

ימים אחדים לאחר מכן, בן חורין נשלח למעצר מנהלי בן חצי שנה. לאחר שחרורו, הוציא חוברת תועבה שכותרתה "ברוך הגבר", שהייתה הבסיס לספר שנשא את השם. הוא המשיך כהרגלו לשלוח מאמרים לעיתון "הרי גולן" שערכתי. כל מאמר שלו שהגיע אליי, הוכנס מיד חזרה למעטפה ונשלח שוב לכותבו, בצירוף פתק, בו נכתב: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן'. אתה בחרת".

הדמוקרט הגדול הזה האשים אותי בדיקטטורה וסתימת פיות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת.

בדמוקרטיה מתגוננת אין לתת פתחון פה לתמיכה בטרור, לא מצד בן חורין ולא מצד רוגל אלפר. 

* 929