הבלוג של אורי הייטנר

* בירור אצל הקומיסר - עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית היא אנומליה. מזה שנים רבות אני מעלה את הצורך לדון בעצם קיומה. אבל איכשהו, אנו מוצאים את הדרך המאוזנת לקיים אותה, כתחנת שידור איכותית למרות אותה אנומליה.

הזמנת מפקד התחנה לבירור אצל ליברמן על שידור במסגרת האוניברסיטה המשודרת של תכנית על מחמוד דרוויש, היא מעשה בלתי נסבל. את התכנית לא שמעתי, אבל בעצם קיומו של שידור כזה, בוודאי במסגרת האוניברסיטה המשודרת, איני רואה בעיה. ניתן לחלוק על עמדתי, כמובן. יש מקום לוויכוח ציבורי בנדון. אך גם אילו חשבתי ששידור כזה אינו ראוי - רב המרחק בין ביקורת ציבורית, להזמנה לבירור אצל הקומיסר. טוב, לפחות, שלא הושיב את דקל על כיסא נמוך.

למה ליברמן עשה זאת? על הפער בין הדמגוגיה ה"ביטחונית" המתלהמת לפני "הניתוח" לבין ההתנהלות האחראית שלו כאשר האחריות מוטלת על כתפיו, הוא מנסה לכסות בצעדים פופוליסטיים לריצוי הימין הקיצוני.

* ללמד את דרוויש – אני תומך בלימוד שירתו של דרוויש במערכת החינוך הישראלי. אני רואה בכך הכרח.

הסיבה לכך היא חשיבותו של דרוויש כמשורר הלאומי הפלשתינאי, וכדובר החשוב ביותר של חזונם.

כישראלים וכיהודים, חשוב מאוד שנכיר את שכנינו, את מאווייהם הלאומיים ואת תרבותם.

כמובן שלא נוכל ללמוד את כל שירתו של דרוויש, ולכן אני ממליץ על שיר אחד. השיר הזה מופנה אלינו, בגוף שני, ולכן אפילו לשם הנימוס, בתור שכנים, חשוב שנאזין בקשב רב לפניה המנומסת אלינו:

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכל.

חשוב מאוד ללמוד זאת. חשוב ללמד זאת את ילדינו. אם איננו רוצים לנהוג מנהג בת יענה, עלינו ללמוד, להכיר, להבין.

* דרוויש לייט – יש בתוכנו מי שרוצים ללמד את שירת דרוויש, אך כדרוויש לייט, כי האמת מקשה עליהם להנדס את הדור הבא על האג'נדה הפוליטית שלהם, שהעובדות אינן מיטיבות עמה.

* תרגיעו – אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים וסולד מהומופוביה, אך איני בעד אובדן עשתונות ובוודאי שאני מתנגד למקארתיזם.

כאשר רב בישראל משמיע דברי נאצה ושטנה כלפי ציבור הלה"טבים, דבריו ראויים לגינוי והוקעה. מכאן ועד רדיפת אנשי ציבור כיוון שאינם משתתפים במצעד הגאווה, רב המרחק.

אילו ראש העיר ירושלים פעל לסיכול המצעד, היה מקום לבקר אותו. אך על כך שבאופן אישי הוא אינו משתתף במצעד?! מה קרה? איפה כתוב שאחד מתפקידיו של ראש העיר ירושלים הוא השתתפות במצעד הגאווה? הוא אינו חייב כל דין וחשבון לציבור על אי השתתפותו. וגם בהסבר שנתן איני רואה כל פסול. הוא אמר שרבים בעירו חשים נפגעים כתוצאה מהמצעד והוא, כראש העיר שלהם, אינו רוצה לפגוע בהם. אכן, רבים מאוד בירושלים חשים נפגעים מהמצעד. צר לי על כך, אך זו עובדה. ואני מכבד את רצונו של ראש העיר לכבד אותם.

מה העליהום הזה על ראש העיר? מה זו ההיסטריה הציבורית הזאת? הלו, תרגיעו.

בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" נכתב שאם זו דעת ראש העיר ירושלים – מוטב לחזור לתכנית בינאום ירושלים של האו"ם... זה כבר לא אובדן עשתונות. זה כבר טירוף מערכות. התחרפנתם?

* המסר החשוב – המסר החשוב ביותר, בעיניי, של מצעד הגאווה בירושלים, היה השתתפותם הבולטת של דתיים רבים. כאשר בנט גינה את דברי הרב לוינשטיין, הוא ידע שהוא מבטא רבים מאוד בקרב הציונות הדתית. הדבר התבטא בנוכחות המרשימה במצעד.

* האסיר המפורסם - כאשר הכותרות דיברו על "אסיר מפורסם" החשוד ביוזמה לפגיעה במצעד הגאווה, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי, שאני מהמר של שליסל. לא נחה עלי כל רוח נבואה וגם איני מהמהמרים ובוודאי לא מהממהרים להמר. פשוט, קצת היגיון. פוטנציאל הטרור ההומופובי בישראל מתמצה, פחות או יותר, באיש אחד. כשכתבתי זאת, כמעט בלעו אותי חי. ואני תמה, למה יש מי שכל כך כל כך חשוב להם הנראטיב שיש כאן מיליוני שליסלים?

* געגועים לגטו - על רקע התבטאויות הרבנים קרים ולוינשטיין, סיפק ב. מיכאל ב"הארץ" את הפרשנות הבאה: "וכך אנחנו גם שבים ומוכיחים אמת היסטורית מדאיבה: תן לדת מונותאיסטית שררה, צבא, ונַחֲלָה - ותקבל מפלצת".

וזו כל התפיסה כולה שלו ושל בני דמותו, על רגל אחת. המקום הראוי לנו הוא בגטו בגולה, נטולי ריבונות, נטולי שורשים, נטולי כוח, נטולי סמכות. בלי מדינה – לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של מדינה. בלי צבא, לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של צבא. בלי כוח, לא תהיה התמודדות עם המשמעות של הפעלת כוח.

היה כל כך טוב בגטו, עד שבאה הציונות והמיטה עלינו שררה, צבא ונחלה. היה כל כך טוב בארובות, מה אנחנו צריכים מדינה-שמדינה שתהפוך אותנו למפלצת?

* מצפון של עלוקות - שעה שבנות ובני גילה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ומסכנים את חייהם ואת שלמות גופם למען קיומה של המדינה והגנה על שלומם וחייהם של אזרחיה, תאיר קמינר בחרה לערוק מצה"ל. וכשהעריקה הזאת שילמה את מחיר החלטתה וישבה בכלא, יצא קמפיין התבכיינות למענה, נגד המדינה שמדכאת את המצפון. וזה נשמע כמו אויאויאוי... העריקה המשתמטת הפכה לגיבורת ישראל. "אנשי רוח" התייצבו למענה. "הארץ" התגייס לעזרתה. והיא קיבלה את התואר "סרבנית המצפון". הרי החיילים שמקריבים את חייהם כדי שתאיר תוכל לערוק הם חסרי מצפון, והעריקה על חשבון דמם וזעתם של בני גילה היא התגלמות המצפון. מצפון פרזיטי. מצפון של עלוקות.

"ידיעות אחרונות", בגיליון השבת, מקדיש שלושה עמודים לראיון עם הוד עריקותה, הגברת  המשתמטת. והמשתמטת מצטנעת "אני לא גיבורה". ואו! לו יהי חלקי עמכם, ענווי עולם!

וכשבעלת מצפון העלוקות נשאלה על רצח הילדה בקריית ארבע היא הביעה "כאב": "זה כואב ועצוב. אני נשברת בכל מצב שאדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדי לפתור בעיות". כואב לה על הרוצח הנתעב. לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב לפתור בעיות והוא נאלץ לרצוח את הילדה הלל בשנתה. כואב לה על כך.

בעלת מצפון. סרבנית מצפון. מצפון? מצפון של פרזיטים. עלוקה.

* התנקשות בדמוקרטיה - הסינמטק עורך אירוע הצדעה לעריקת צה"ל תאיר קמינר. אירוע זה הנו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. זה אירוע תמיכה בעבריינות פוליטית. זה אירוע הזדהות עם מרד בדמוקרטיה. זה אירוע המסית לא לקבל ולא לכבד את החלטות הרוב.

כל אזרח המאמין בדמוקרטיה חייב להוקיע את התופעה החולנית הזאת.

על השמאל הציוני הדמוקרטי לגנות את האירוע.

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע כי יחרים את טקס הענקת פרסי ישראל 1993, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס). מן הראוי שאלה הנוהגים להצטלם תחת תמונתו של רבין ולהישבע אמונים למורשתו, ילכו בעקבותיו ויציבו תהום עמוקה ושורצת תנינים בינם לבין העריקה והעריקים (גם כאשר הם מתייפייפים בשמות חיבה מכובסים כמו "סרבני" "מצפון"). על השמאל הציוני הדמוקרטי לנער חוצנו מתומכי העריקה ומהמטיפים לה.

* חדשות הבידוד המדיני – מצעד המדינות המחדשות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ראוי לאותו סיקור שהיה זוכה מצעד של מדינות המנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

* מפלגתו של לינקולן – הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש, האב והבן, החרימו את ועידת המפלגה הרפובליקאית שהמליכה את טראמפ למועמדה לנשיאות. מישהו מעלה על דעתו שבקלפי הם יבחרו בטראמפ? בערך כמו שהמנהיגים הרפובליקאים קיסינג'ר, שולץ, בייקר וקונדוליזה רייס יבחרו בטראמפ. בערך כמו שהמועמדים לשעבר קלי ורומני יצביעו לו.

מי יגלה עפר מעיני אברהם לינקולן, הלוחם הגדול בעבדות, שהדמגוג הגזען טראמפ ינהיג את מפלגתו.

* לכל אנס יש אמא – ynet פרסם פוסט שהעלה אחיו של האנס הסדרתי משה קצב, ובו הוא מספר על סבלה של אמם הקשישה, שציפתה לשחרור בנה, והוא לא חזר הביתה.

לכל אנס ולכל פושע יש אמא. גם לאנס הסדרתי משה קצב. מי שהתעלל בכל כך הרבה נשים, שאגב, גם להן יש אמהות, מנסה לסחוט מאתנו אמפתיה דרך אמא שלו. אלמלא אנס, לא היה יושב בכלא והסבל היה נמנע מאמו.

            * ביד הלשון

כטב"מ – צה"ל כשל בניסיון ליירט, באמצעות שלושה טילי "פטריוט", עצם שחדר לשמי ישראל מסוריה.

איך נקרא העצם? בעיתונים השונים הופיעו שמות שונים לאותו עצם, ולעתים שלושתם באותו עיתון: מל"ט, מזל"ט וכטב"ם – מטוס ללא טייס, מטוס זעיר ללא טייס וכלי טיס בלתי מאויש (בהתאמה).

השינויים והעדכונים החוזרים ונשנים של מושגים בצה"ל, שנועדו להיות מדויקים יותר, רק יוצרים בלבול וסרבול. היום גם הכטב"ם התיישן ושמו החדש הוא כטמ"ם, כלי טיס מאויש מרחוק. 

* "חדשות בן עזר" 

אורי יזהר דייק בהתייחסותו לאמירתו המפורסמת של יצחק בן אהרון בליל המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לראשונה לשלטון (17 במאי 1977). אכן, בן אהרון לא אמר את המשפט שיוחס לו, ש"צריך להחליף את העם". אכן, בן אהרון אמר: "אם זאת הכרעת העם, איני מכבד אותה". אני גם מסכים עם הפרשנות של אורי יזהר, שמשמעות ה"איני מכבד" בשום אופן אינה אי קבלת ההכרעה, אלא אי מתן כבוד להכרעה שאותה הוא מקבל.

גם דבריו אלה של בן אהרון מקוממים וראויים לביקורת, אולם יש הבדל בין ביקורת על דברים שאמר, לביקורת על דברים שלא אמר.

פעמים רבות, במשך השנים, תיקנתי בכתב ובע"פ את המיתוס הזה, כפי שעשה יזהר במאמרו, אך לצערי, אגדת העם הפוליטית הזאת הכתה שורשים כה עמוקים, עד שהיכולת לעקור אותה מן התודעה כמעט בלתי אפשרית. זו דרכן של אגדות עם פוליטיות.

הרי אלפי אנשים מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שבמו אוזניהם הם שמעו את דבריו של בן אהרון בליל המהפך ש"צריך להחליף את העם", כולל רבים שטרם נולדו ב-1977.

ניתן להצביע על דוגמאות רבות מסוג זה. כזוהי למשל אגדת העם הפוליטית על כך שהימין האשים את פרס שאמא שלו ערביה... אין לכך שחר. מעולם לא נאמר הדבר על פרס. מי שהמציא זאת היה פרס עצמו, שבמפגני התבכיינות אופייניים הלין על הימין: "מה לא אמרו עליי? אמרו שאמא שלי ערביה". והוא חזר על השקר הזה פעמים רבות כל כך עד שהיה לאמת. ואלפי אנשים מוכנים להישבע בהן צדק, שבמו אוזניהם שמעו את אנשי הימין מספרים על אמו הערביה של פרס.

אגדות עם פוליטיות. 

* "הזמן הירוק"

אורי אבנרי, "אופטימי" כרך 2, הוצאת "ידיעות אחרונות" "ספרי חמד", 2016, 557 עמ'

במאמרי ביקורת שאני כותב על ספרים היסטוריים, אני נוהג להקדיש את פסקת הסיום ל"רשימת רג'קטים" – הצגת שגיאות עובדתיות, שראוי לנכש אותן לקראת המהדורה השניה. בסקירת ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי, "אופטימי", שלאחרונה יצא לאור הכרך השני שלו, אמנע מכך, כיוון שהרשימה תהיה ארוכה יותר מהמאמר כולו. חלק מן השיבושים הם מכוונים, כדי לשרת את הנראטיב האישי או האידיאולוגי של הכותב. אך רבים מהם הנם פשוט רשלנות. עובדה זו בולטת על רקע התהדרותו של אבנרי בקפדנותו היקית, בעיקר בתפקידו כעורך "העולם הזה". כאשר אבנרי מקדיש חצי עמוד להסבר מלומד מדוע בן גוריון נמנע ממינויו של רבין לרמטכ"ל, והמינוי התאפשר רק בזכות התפטרותו של ב"ג והחלפתו בידי אשכול, זה קצת מביך לנוכח העובדה שב"ג החליט על המינוי והעבירו כהבטחה ומעין "צוואה" לאשכול. דוגמה אחת מני רבות מאוד, לאורך כל הספר, על שני כרכיו.

אף על פי כן אני ממליץ מאוד לכל המתעניינים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל לקרוא את הספר. ראשית, כי כתב אותו אמן הכתיבה, היודע לספר סיפור מרתק, ובקריאת למעלה מאלף עמודי שני הכרכים, אין אפילו רגע אחד של שעמום. שנית, כיוון שסיפורו של אבנרי, מילדותו בגרמניה לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, עליית משפחתו לארץ, הצטרפותו לאצ"ל, שירותו ופציעתו במלחמת השחרור, עשרות שנות עריכת "העולם הזה", שירותו כח"כ יוצא דופן בצבעוניותו ופעלתנותו, ועד פעילותו הענפה כמנהיג "גוש שלום" ואחד הדמויות הבולטות בשמאל הישראלי לאורך כל שנות המדינה, מעניק זווית מעניינת מאוד לסיפורה של מדינת ישראל.

אך מעל הכל, הספר הוא מסמך מרתק למי שמעוניין להבין ולהכיר את השמאל הרדיקאלי בישראל. בקריאת הספר, על שני כרכיו, אנו יכולים לעקוב אחרי המהלך הנפשי של פטריוט ישראלי שוחר שלום, המעוניין לקדם שלום בין ישראל לאויביה המרים ביותר, ובהדרגה מזדהה יותר ויותר עם האויב, עד טשטוש זהות והעדפה חד משמעית של האויב, מטרותיו, אישיו והאינטרסים שלו, על פני אלה של מדינתו.

דוגמה בולטת לכך היא יחסו של אבנרי לערפאת. אבנרי, שבז לכל מנהיגי ישראל מבן גוריון ועד נתניהו, ומזלזל בהתנשאות במרבית מנהיגי השמאל הישראלי (משה סנה, מאיר וילנר, לובה אליאב, שולמית אלוני, מאיר פעיל, יוסי שריד, יאיר צבן, רן כהן, צלי רשף והרשימה עוד ארוכה – יוצאי דופן הם ישעיהו ליבוביץ', נתן ילין מור ומתי פלד) כותב על ערפאת בהערצה וסגידה, ללא טיפת ביקורת. הוא מסביר ומצדיק כל פעולה שלו, כל מילה שהוא אומר, כל צעד פוליטי, כל שקר; הוא מתפעל אפילו מיופיו (!) של האיש. וממש מביך לקרוא איך הוא מתמוגג ומתפאר כנער מאוהב מכל מחווה של ידידות מצד הראיס כלפיו.

את מותו של ערפאת מציג אבנרי בוודאות כרצח פוליטי; חיסול ברעל רדיואקטיבי בידי המוסד בהוראת אריאל שרון. ואיך הוא מסביר את העובדה שכל ועדות החקירה קבעו בפסקנות שערפאת מת מוות טבעי? הוא לא מסביר. הוא פשוט אינו מזכיר את העובדה הזאת.

דוגמה נוספת היא תיאור הדיון בתנועת "גוש שלום" על הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא הייתה על שאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו, תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא הייתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.

כך גם בוועידת קמפ-דיוויד. אבנרי מזלזל בהצעתו מרחיקת הלכת של ברק לערפאת ומצדיק את סרבנותו של ערפאת ללא סייג. את העובדה שקלינטון הטיל את האשמה בכישלון הוועידה על ערפאת, מסביר אבנרי כחנופה לקול היהודי בעת התמודדותה של אשתו הילארי לסנאט מטעם מדינת ניו-יורק.  

ומה שחמור יותר, הוא שלא רק בהסכמים מדיניים אבנרי וחבריו מזדהים לחלוטין עם הצד שכנגד, אלא גם במלחמה. אבנרי מספר בגאווה, איך הוא וחבריו התבצרו במוקטעה ברמאללה, במבצע "חומת מגן", כדי להיות המגן האנושי של ערפאת מפני צה"ל.

לספרו, שתיאר את המגעים עם אש"ף בשנות השבעים והשמונים, נתן אבנרי את הכותרת "אויבי, אחי". כעבור שלושים שנה, הזדהותו עם האויב מוחלטת עד כדי ראיית אחיו כאויב.

* מה שבולט מאוד בספר, הוא עד כמה המחבר אוהב את גיבור ספרו.