הבלוג של אורי הייטנר

* בין יהדות של אהבת ישראל ליהדות של שנאה וקנאות – אני מעריך ומוקיר עד מאוד את המכינות הקדם צבאיות ואת תרומתן האדירה לחברה הישראלית, לחינוך בישראל ולצה"ל. דווקא עובדה זו הופכת לחמורים במיוחד את דברי הבלע של הרב לוינשטיין נגד ההומואים ונגד הרפורמים. כאשר אדם המחנך את האליטה של הנוער הציוני דתי ומכשיר אותו ליציאה לצה"ל משמיע דברי תועבה ונאצה כאלה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים.

הדבר החיובי שבפרשה, הוא התגובות החריפות בתוך הציבור הדתי לאומי. הגדיל לעשות הרב בני לאו, שהקליט והעלה ליוטיוב שיעור של 17 דקות, שבו הציג בכאב אך בנחישות את חומרת דרכו הקנאית של לוינשטיין בכלל, וכלפי הלהט"בים בפרט. מילותיו היו כדורבנות, והן זכו לתפוצה ויראלית, בעיקר בקרב הציונות דתית.

הציונות הדתית קרועה בין מה שמייצג הרב בני לבין מה שמייצג הרב לוינשטיין. הרב בני לאו מייצג יהדות של אהבת ישראל, יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, יהדות יפה ומאירת פנים. בכל עשייתו ודבריו הוא אינו מנסה לתפוס בעלות על היהדות, לא להיות הקוזאק של הקב"ה ולא להיות שומר הסף המרשה לעצמו בחוצפה לקבוע מי יהודי אותנטי ומי לא. נהפוך הוא, הוא מבטא יהדות פלורליסטית, פתוחה, יהדות השייכת לכל יהודי.

לעומתו, הרב לוינשטיין מייצג יהדות כדת קנאית, חשוכה, פונדמנטליסטית, מסתגרת, רוויית שנאה ובוז.

השאלה האם פני הציבור הדתי לכיוונו של הרב בני לאו או של הרב לוינשטיין, היא שאלה קריטית לאחדותה ועתידה של החברה הישראלית כולה.

במידה רבה, התשובה לשאלה זו, היא דבריו הנכוחים והנחרצים של נפתלי בנט, שגינה באופן חד משמעי את דברי לוינשטיין, והעביר מסר של פתיחות ואחדות. לא אחת אני מבקר את בנט, בעיקר בשל הפופוליזם הביטחוני שהוא מייצג, אך פעמים רבות הוא התגלה כמנהיג, באמירות נחרצות נגד הקנאות וההקצנה. כך הוא עשה גם הפעם, והוא ראוי על כך לכל שבח.

בנט הוא פוליטיקאי חכם ומתוחכם, וחזקה עליו שלא היה אומר את הדברים (שהוא ללא ספק מאמין בהם) אלמלא ידע שרבים מקרב הציבור שלו תומך בהם ומצפה לשמוע אותם.

* תסכול של תבוסה – דבריו של הרב לוינשטיין מזעזעים, אך אני מסרב להזדעזע, כיוון שאני יודע שזאת מלחמת מאסף אבודה של ההומופוביה בשם הדת. החברה הישראלית, כולל הציבור הדתי לאומי, פתוחה כפי שלא הייתה מעולם כלפי הלהט"בים והולכת ונפתחת בקצב מואץ. התהליך הזה הוא בלתי הפיך. ההתבטאויות הקיצוניות של לוינשטיין ושכמותו מבטאות תסכול של תבוסה.

* חוק מעורר מדנים – התנגדותי לחוק ההדחה היא בראש ובראשונה עקרונית – אני שולל את עצם הרעיון שפוליטיקאים יוכלו להדיח פוליטיקאים, נבחרי ציבור. הנזק של החוק, לא כל שכן של הדחה בפועל, למדינת ישראל ולתדמיתה, גדול יותר משל כל ח"כ שהחוק יופעל נגדו.

אך אני מתנגד לחוק גם מסיבה נוספת. ברור לכל, כולל ליוזמי החוק, שזהו חוק דקלרטיבי לחלוטין. אין ולא יהיה מקרה, שבו 90 ח"כים יתמכו בהדחה. לכן, אפשר לקבוע שאף ח"כ לא יודח בגין חוק זה.

אם כך, מה הבעיה בחוק? רק העניין העקרוני? העניין העקרוני חשוב, אך יש בחוק סכנה נוספת. על אף הידיעה שאין זה חוק מעשי, אני צופה שימוש תדיר מצד ח"כים מן הימין בתהליך ההדחה, כדי להביך את השמאל הציוני ולהציג אותו כמשת"פ של המועמד להדחה, בשל התנגדותו להדחה.

ולכן, זהו חוק מעורר מדנים. וכי חסרי מדנים אנחנו? זה מה שחסר לנו?

* המניפסט להחרבת מדינת ישראל – מהי מדינת ישראל? המדינה שהוכרזה במילים הללו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מי שמציע שמדינת ישראל לא תהיה מדינת ישראל, אינו מציע לשנות את מדינת ישראל, אלא לבטלה, להחריבה. נקודה. גם אם הוא מציע לקרוא למדינה שהוא יקים תחתיה "ישראל", אין שום משמעות אחרת להצעתו. זו הצעה להחריב מדינה קיימת.

כל הצעה להקים במקומה של מדינת ישראל מדינה לא יהודית, היא הצעה גזענית ואנטישמית. משמעות ההצעה, היא שלכל עם ועם בעולם זכות למדינה עצמאית משלו זולת עם אחד – העם היהודי. וכיוון שהעם היהודי אינו ראוי למדינה משלו – יש לפרק את מדינתו ולהקים מדינה אחרת תחתיו.

מה הפלא שרוגל אלפר, הגזען האוטו-אנטישמי המטיף לחורבן מדינת ישראל (אף שלכאורה הוא מציע שהמדינה שתקום על חורבותיה תיקרא "ישראל" – הצעה שממנה יחזור מיד כשיבין שאף אחד מאוכלוסֵיה שאינם יהודים אינם מוכנים לכך, כי הם יודעים היטב ומבינים, שהמשמעות של מדינת-ישראל היא המדינה של עם ישראל, כלומר של העם היהודי), תומך בכל לבו בטרור נגד יהודים, ברצח יהודים ואפילו כתב מאמר שבו התנצל מראש בפני הערבי שירצח אותו בצדק והביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת?

מאמרו האחרון הוא המניפסט של רעיון החרבתה של מדינת ישראל. "במדינת ישראל קם העם הישראלי. העם הישראלי מורכב מיהודים, ממוסלמים, מנוצרים, מדרוזים ומצ'רקסים, מסודאנים ומאריתריאים. הוא מורכב מיושבי הארץ הנתונים תחת שלטון ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין. זו הנוסחה היחידה לשימור הדמוקרטיה הישראלית. צריך לשלח את האוטובוסים של 'תגלית' בחזרה למקום שממנו באו. הצעירים שמתיירים בהם כאפנדים בארץ אבות שהובטחה להם על ידי אלוהים איבדו את זכויותיהם כאן. ... צריך גם לבטל את חוק השבות, בבת עינו של בן־גוריון. ... הוא משמש כאחד מנדבכי הפשיזם המזדחל שמשתלט על המדינה. צריך לשים קץ לאיוולת הזאת".

אגב, הגיע הזמן לקבוע את חוק השבות כחוק יסוד, כבסיס לחוקה ההולכת ונבנית של מדינת ישראל; מדינת הלאום של העם היהודי.

* הגנים התבלבלו – בשנות השמונים שירת בכנסת, מטעם המערך, ח"כ אהרון הראל. הראל השתייך לאגף הניצי – האקטיביסטי במפלגת העבודה והיה אחד התומכים המובהקים בהתיישבות בגולן. עוד טרם כניסתו לכנסת, בתפקידו כראש אגף הארגון ומועצות הפועלים בהסתדרות, הוא נרתם לעזרת יישובי הגולן בכל שהתבקש. לדוגמה, מחלקת הארגון בראשותו מימנה את המודעות בעיתונים להקמת הגרעין לעיר הגולן, לימים קצרין. מיד עם הקמת קצרין הוא הקים מועצת פועלים משותפת לקצרין, ליישובים הכפריים בגולן ולכפרים הדרוזים, שבאותה תקופה הייתה גורם משמעותי בגולן. הוא דאג לתקצב אותה ואף לתקצב באמצעותה פעולות שונות לחיזוק ההתיישבות, שלא היה להם גורם מימון, כולל השתתפות במימון פעילות ועד יישובי הגולן.

בנו של אהרון הראל הוא אסף הראל, שבתכנית הטלוויזיה שלו העלה את המערכון המבזה את זכרו של יוני נתניהו ולועג לו. חומץ בן יין.

דודיו של אסף הראל, אחיו של אהרון הראל לבית גרבוז, הם אלון ויאיר גרבוז. למרבה הצער, הגֶנים במשפחת גרבוז / הראל התבלבלו ועברו באלכסון. הגנים של השנאה והביזוי, של חוסר הסובלנות וההתנשאות, עברו מהדודים לאחיין.

* לא אנרכיסטית - נשאלתי מדוע כיניתי את אליס גולדמן, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ איתן ברושי, שקראה להפיכה צבאית בישראל, פשיסטית, ולא אנרכיסטית.

אנרכיסטים אינם תומכים בהפיכות צבאיות.

* הייתה הפיכה? - פעולתו של ארדואן להעמקת הדיקטטורה האיסלמיסטית בטורקיה, לאחר ניסיון ההפיכה הכושל, מצדיקה בדיעבד את ההפיכה. אך כלל איני שולל את האפשרות, שכל ההפיכה הייתה קונספירציה של ארדואן, להעמקת שלטונו הרודני. אצל דיקטטורים כמותו המטרה מקדשת את כל האמצעים.

* רפורמה מצילת חיים - כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. אין מימוש אציל יותר של החיים הפוליטיים, מאשר קבלת החלטות שתובלנה להצלת חיי אדם. הרפורמה בסל התרופות, תציל חייהם של עשרות אלפי בני אדם. לשם כך ראוי אדם לכוח הפוליטי שבידיו. תרומה חשובה נוספת של הרפורמה הזו -  בכך סיכל שר האוצר את יוזמתו של השר ליצמן להפרטת תרופות מצילות חיים, שמשמעותה הייתה חיים לעשירים ומוות לעניים.

אגב, גם אני שותף ברפורמה הזאת, כי בקלפי הצבעתי לכחלון.

* הרס השידור הציבורי – אני מאמין ברפורמות, לא במהפכות. במהפכות של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", לרוב אנו הורסים את הקיים ולא בונים משהו חדש, טוב יותר. להרוס זה קל. לבנות – הרבה יותר קשה. לא היה צורך לסגור את רשות השידור, אלא לתקן אותה. כעת נשארנו עם רשות השידור בגסיסה ובלי התאגיד החלופי. מלכתחילה, הקמת התאגיד לא הייתה הפתרון הנכון, אולם משהוחלט על הפתרון, יש לבצעו לאלתר. הדחיה בת השנה וחצי בהקמת התאגיד, תיצור מציאות של קרחים מכאן ומכאן. הדבר עלול להחריב את השידור הציבורי. שידור ציבורי הוא גוף הכרחי בדמוקרטיה בריאה. הרס השידור הציבורי הוא התנקשות בדמוקרטיה.

* מתוך שלא לשמה - הפרסום הסמוי של תוכן שיווקי בתשלום, ללא הרמת מסך שקופה, הוא השחתת התקשורת. הסוגיה הזו מעידה עד כמה חיוני שידור ציבורי, המחויב לציבור ולא לבעל הון; שלא יקריב את האתיקה למען הרווח העסקי. ח"כ רוזנטל ראוי לשבח על החקיקה המגבילה פרסום סמוי ומחייבת שקיפות. גרם רוה"מ ושר התקשורת ראוי לשבח על תמיכתו הנלהבת בחוק. יתכן שצודקים הטוענים שנתניהו פועל מתוך אינטרס – רצון לפגוע ב"ידיעות אחרונות" וערוץ 2, שנואי נפשו. אולי זה נכון. אך החוק הוא טוב ואם ראש הממשלה תומך בו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, יש לברך על כך, כיוון שתמיכתו מבטיחה שהחוק יעבור.

            * ביד הלשון

חדשות לבקרים – ירון וילנסקי, ביומן הערב של גל"צ: "פרשת הרב קרים היא עוד אחת מאותן פרשיות שתופסות את הכותרות חדשות לבקרים ונעלמות במהרה מסדר היום" (ציטוט מן הזיכרון).

מה פירוש "חדשות לבקרים"? לעתים קרובות. אלא שצירוף המילים המוכר והמקובל הזה, הוא שיבוש. המקור הוא "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים". הביטוי הוא תנ"כי, המופיע במגילת איכה, פרק ג: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".

הסופר והמחנך אברהם מאפו נפטר ב-1867. עשור לפני ייסוד פתח תקווה, אם המושבות. 14 שנים לפני הקמת "חובבי ציון". 15 שנה לפני העליה הראשונה. 29 שנים לפני שהרצל כתב את "מדינת היהודים" ושלושים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון.

אולם לאברהם מאפו מניות יסוד בציונות – מושג שהוא מעולם לא שמע עליו. ספריו של מאפו, היו כאש בוערת בלבם של דורות של צעירים יהודיים, שחוללו את הגדולה במהפכות בתולדות העם היהודי – המהפכה הציונית. ברומנים שלו בעברית, הוא הצית בהם את להבת האהבה לציון, הגעגוע לריבונות יהודית בארץ ישראל, את המיאוס בגולה.

"סיפורי חזיונותיי יעירו ויקיצו נרדמים מתרדמתם", הוא הגדיר את שליחותו וצדק. בפרפרזה על הפסוק ממשלי הוא אמר ש"באין חזון – אין תקומה לעם". בספריו, הוא העניק את החזון.

מאפו שנולד למשפחה חרדית, חסידית, היה עילוי ונועד להיות תלמיד חכם, אך הוא מרד ובחר בדרך ההשכלה. מכל כתבי היהדות הוא התחבר דווקא לתנ"ך, שלא היה מקובל כל כך בעולם הישיבות. ברומנים שלו הוא ניסה להחיות בעיני רוחו של הקורא את ימי גדולתו של העם, תקופת התנ"ך, שבה ישב ישראל לבטח בארצו. הוא החיה בעיני הקוראים את נופי ארץ ישראל והסעיר את דמיונם.

ב-1845, 13 שנים לפני הולדתו של אליעזר בן יהודה, פרסם מאפו את הרומן הראשון בשפה העברית – "אהבת ציון", אותו החל לכתוב בנעוריו, והקדיש לכתיבתו כעשרים שנה. ספרו השלישי היה "אשמת שומרון", שאף הוא החיה את התנ"ך בלבבות קוראיו. ובין שני הספרים הללו, הוא פרסם ספר המתאר את עליבות החיים היהודיים בגולה. בעוד "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" נועדו לעורר בקורא את הרגש הפוזיטיבי של השיבה לארץ ישראל, ספר זה נועד לעורר בו רגש נגטיבי כלפי החיים בגולה, מהותם ומחירם. הספר נועד לשמש מראה בעיני הקוראים על מצבם המעוות, ולהפנות אותם אל הדרך הראויה לתיקון, הדרך של תחיית התנ"ך המופיעה בשני הספרים האחרים. שמו של ספר זה לקוח מן הפרק שלנו. "עַיִט צָבוּעַ".

"הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי. הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ. לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, הֵתָיוּ לְאָכְלָה", אומר הנביא. מהו העיט הצבוע? רש"י מפרש: "עוף מגואל בדם, ששאר העופות נאספים עליו לאוכלו. דבר אחר: עוף צבוע והעופות נאספים לאוכלו, ששונאים אותו". פירושו של רד"ק: "כעיט צבוע - מדם חללים, וסימן הוא לעופות שיבואו גם כן לאכול אחר ששבע העיט".

דווקא את הביטוי הקשה הזה, ביטוי בוטה של עליבות והשפלה, בחר מאפו כשם ספרו, המתאר את ניוולם של חיי היהודים בגולה.

****

דוד בן גוריון סיפר בזיכרונותיו עד כמה השפיעו עליו ספריו של מאפו ובראשם "אהבת ציון", ומה רבה הייתה תרומתם לדחיפתו אל המעשה הציוני. הוא טען ששלושה ספרים שקרא בנעוריו השפיעו עליו יותר מכל – "אהבת ציון" של מאפו, "אוהל הדוד תום" של סטאו  ו"התחיה" של טולסטוי. "אוהל הדוד תום" השפיע על עיצוב השקפתו הסוציאליסטית. "התחיה" השפיע על אמונתו בערך העבודה. הספר שהשפיע יותר מכל על עיצובו כאקטיביסט ומנהיג ציוני, היה "אהבת ציון".

לימים, בשיאה של פרשת לבון, כאשר בן גוריון רצה להשפיל את פנחס לבון, הוא חזר אל מאפו וכינה אותו "עיט צבוע".

אפשר לספר את סיפור עלייתו ונפילתו של ב"ג, כסיפור הנפתח ב"אהבת ציון" ומסתיים ב"עיט צבוע".

****

הנביא ירמיהו הוא שופרו של האלוהים בהעברת נבואות הזעם, התוכחה והחורבן לעם ישראל. אולם בפרק זה הוא מתעלה, וברוחו של משה, מרשה לעצמו להתריס כלפי שמיא, להציג שאלות קשות.

"צַדִּיק אַתָּה יְהוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ. מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד?  נְטַעְתָּם, גַּם שֹׁרָשׁוּ. יֵלְכוּ, גַּם עָשׂוּ פֶרִי. קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם".

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה? מדוע רשע וטוב לו, צדיק ורע לו?

זו שאלת השאלות התאולוגיות מאז ולתמיד.

 * 929

* הרודנות תעמיק - הפיכה צבאית בטורקיה אינה נגד שלטון דמוקרטי, אלא נגד רודנות איסלמיסטית. עכשיו, עם כישלון ההפיכה, תעמיק הרודנות האיסלמיסטית של ארדואן. חבל.

* ליוויתי בתקווה את ההפיכה בטורקיה - ארדואן הוא מנהיג אנטי ישראלי ואנטישמי קיצוני, שהפך בעלת ברית קרובה של ישראל למדינת אויב.

טורקיה של ארדואן היא מדינה תומכת-טרור מובהקת. בשנותיו הראשונות כראש הממשלה הוא יצר את ציר הרשע עם אסד, איראן וחיזבאללה. מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את הקלפים והוא הפך לאויבם המושבע של בני בריתו לשעבר, אך תמך בארגוני הטרור הסונים וטיפח את דאעש, שהיום תוקפת את אזרחי ארצו.

טורקיה של ארדואן היא הפטרון של ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי חמאס. ה-פטרון, בה"א הידיעה. היא תומכת בחמאס מדינית וצבאית, היא מסייעת לו; פיגועים קשים של חמאס, כמו החטיפה והרצח של שלושת הנערים יצאו מטורקיה. טורקיה ניהלה מלחמה מדינית ארסית ביותר נגד ישראל על שהעזה לממש את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור מרצועת עזה ותקפה בחריפות את מצרים על שפעלה נגד חמאס. ואפילו היום, כאשר טורקיה מנסה להיחלץ מן הבידוד המדיני אליה קלעה את עצמה ובין השאר מתפייסת עם ישראל, היא מתעקשת להשאיר בבירתה את משרדי חמאס.

ממשלת טורקיה עומדת מאחורי ארגון הטרור האיסלמיסטי IHH שביצע את פיגוע "מרמרה" ועמדה על כך שישראל תפצה את משפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע התוקפני.

גם היום, כשדאעש התהפך על טורקיה והפך אותו ליעד מרכזי של הטרור האיסלמי, טורקיה אינה מתנערת מהטרור ואינה חדלה מתמיכתה בארגוני טרור.

איני טורקי. אני ישראלי. את הניסיון הכושל להפיכה בטורקיה, ליוויתי כישראלי, וייחלתי להצלחת ההפיכה (כפי שאהדתי את ההפיכה של א-סיסי במצרים, נגד בן דמותו של ארדואן – מורסי).

למרבה הצער, רוב העם הטורקי תומך במנהיג האיסלמיסטי, כפי שהעם הגרמני תמך בהיטלר, העם המצרי תמך בנאצר והעם האיטלקי תמך במוסוליני, ואי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם התומך ברודן. לכן, ההפיכה כשלה, וכעת יעמיק ארדואן את שלטונו ויבצר אותו. ארדואן נערץ על הטורקים שבחרו בו שוב ושוב – אך יש לומר את האמת; בטורקיה אין דמוקרטיה. יש דמוקטטורה, כלומר השלטון נבחר בידי העם, אך בין בחירות לבחירות הוא משליט רודנות איסלמיסטית, מדכא את חופש הביטוי וחופש העיתונות ורודף את מתנגדי השלטון.

* אותה מלחמה - ניס, עתניאל, שרונה, מרילנד - אותה מלחמה. אותו אויב.

* חדשות השבוע באיחוד האירופי – האיחוד האירופי החליט השבוע לפתוח משרד דיפלומטי בבירת הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית, טהראן. ועוד השבוע באיחוד האירופי: האיחוד האירופי החליט לתמוך במהלך איסלמיסטי קנאי – החלטה אנטישמית של אונסק"ו על פיה "הר הבית קדוש למוסלמים בלבד". ועוד השבוע באיחוד האירופי: האיסלם הקנאי הג'יהאדיסטי ביצע טבח נורא בחגיגות יום הבסטיליה בניס שבצרפת.

המתקפה על החוגגים ביום הבסטיליה אינה מקרית. ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחווה, הם ניגודה המוחלט של האידיאולוגיה הקנאית האיסלמיסטית. צעדי הפייסנות של אירופה כלפי האיסלם הקנאי, מנוגדים אף הם לערכי המהפכה.

* בכסף זר – פרשת V-15 - ניסיון לקנות שלטון בכסף זר.

* שוחרי שלום – ח"כי חד"ש גינו את ביקורו של שר החוץ המצרי בישראל. למה? כי הם שוחרי שלום. הרי חד"ש היא החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. כמו שהיא שוחרת שלום, כך היא דמוקרטית.

* זה נשמע כמו אויאויאוי - עריקי המלחמה נוהגים להתהדר בכך שהם מוכנים לשלם מחיר על סרבנותם. התהדרות קצת מוזרה... כל עבריין שיושב בכלא יכול להתהדר בכך. אבל אם הם כל כך גאים בתשלום המחיר, מה זאת ההתבכיינות הזאת על המחיר שמשלמת העריקמינר?

* לשימור הנסיגה – ההיסטוריון יחיעם וייץ פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "פסטיבל אנטבה" ובו הוא טוען שאנו מתגעגעים למבצע כיוון שזו ההצלחה היחידה של צה"ל מאז ששת הימים. חלק מטיעוניו נכונים, חלקם שגויים, בוודאי שההכללה הגורפת אינה נכונה.

אך מה שמעניין, הוא ההגדרה של וייץ למבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" – "מבצעים לשימור הכיבוש". לא להאמין! הרי שלושת המבצעים הם אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון וגירשה את כל הישראלים עד האחרון. המבצעים הם תוצאת העובדה שהנסיגה הזאת נענתה בפשע מלחמה מתמשך – ירי מכוון של טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

אדרבא, כיוון שבמבצעים אלה ישראל לא חזרה לרצועת עזה (בצדק), נכון יותר להגדיר אותם מבצעים לשימור הנסיגה.

* המשך הכיבוש - אם ישראל תיסוג לקווי 49 והטרור ימשך, איך יצדיקו אותו מצדיקי הטרור האוטומטיים בקרבנו? תירוץ אחד יהיה משהו כמו: "50 שנה היה כיבוש. מה חשבתם, שאת העוול הזה אפשר למחוק ביום אחד? בתוך 50 שנה החשבון ייסגר". תירוץ אחר יוכל להיות: "השליתם את עצמכם שניתן להגיע לשלום בלי לממש את זכות השיבה? חשבתם שתוכלו לעקוף את לב הסכסוך? עד שהפצע המדמם הזה לא ייפתר, לא יהיה כאן שקט". אבל מאז הנסיגה מרצועת עזה הבנתי שיהיה גם תירוץ אחר, פשוט יותר. הכחשה. לנסיגה יקראו "המשך הכיבוש". כל כך פשוט וקל.

* איש בזוי – המערכון הבזוי של אסף הראל שביזה את זכרו של יוני נתניהו, התקבל בגינוי כמעט מקיר לקיר בציבוריות הישראלית. הראל התנצל בפני הצופים על המערכון, ונשאיר לשיפוטו של כל צופה את השאלה האם זאת התנצלות כנה.

אולם בעקבות ההתנצלות, פרסם רוגל אלפר פשקוויל ארסי, שבו תקף את הראל על ההתנצלות ושיבח את ביזויו של יוני נתניהו. הנה, תמצית הפשקוויל הבזוי, שכותרתו "מותר ללעוג ליוני נתניהו": "חלק מהמערכון בפירוש הופנה ללעג על מותו של יוני נתניהו בקרב... וזה בסדר גמור... מותר ללעוג ליוני נתניהו... ללעוג ליוני נתניהו זה כמו לנפץ פסל גדול שהוצב בכיכר העיר, של דמות שמסמלת את השלטון המבצע מהפכה פאשיסטית..." וכו' וכו'.

תחביבו של האיש הרע הזה הוא להתעלל ברגשותיהן של משפחות שכולות, הן של חללי צה"ל והן של נפגעי הטרור. השעשוע הזה חביב עליו בעיקר מיד אחרי הנפילה או הרצח, כאשר המת עוד מונח לפני המשפחה ואז הוא יכול להפיק הנאה רבתי מההשתנה היישר לתוך פצעה הפתוח והמדמם של המשפחה. חביבה עליו במיוחד התעללות במשפחת פרץ, ששכלה שני בנים – מבחינתו זו זכיה גדולה, שניים בכרטיס אחד, היכולת להתעלל ולפגוע כפולה. יש!

האיש הרע הזה הוא פשוט איש בזוי. אילו הוא היה סתם טוקבקיסט, ניחא... אבל הוא ניצב, לצד גדעון לוי ועוד כמה מנוולים בני דמותם בחלון הראווה של "הארץ", העיתון הישראלי המתורגם ביותר בכל העולם ומהווה כלי משחית להסתה נגד ישראל. איש נקלה, שכל אדם בעל מצפון צריך להוקיע אותו.

* נגד חוק ההדחה – בניגוד להתייצבות האוטומטית בעד או נגד "גל החקיקה", בה"א הידיעה, אני מתייחס לכל חוק בפני עצמו. בעוד אני תומך בחוק העמותות (אמנם תמיכה מסויגת) אני מתנגד לחוק ההדחה. פשוט מאוד, מצב שבו הח"כים יוכלו להדיח ח"כ שנבחר כחוק, הוא בלתי נסבל ובלתי דמוקרטי. הנזק של חוק כזה ועוד יותר מכך – של הדחה כזאת, הן לתדמיתה של ישראל והן למהותה, חמור יותר מהנזק של מאה חנין זועבי.

יתכן שצריך לחדד את החוק שיאפשר לפסול את ההתמודדות מתופעות קיצוניות כמו זועבי, אך בשום אופן אין לאפשר לח"כים הדחת ח"כים. זה מדרון חלקלק שמוטב לא לעלות עליו.

* מינוי בלתי ראוי – הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה, וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכל מותר, כולל אונס.

אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה; להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.

כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.

את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.

אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה, וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.

ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.

אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה במינוי.

יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.

במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

* אור לגויים – מזה עשור, פועלת בכנסת תכנית מוצלחת להעסקת אנשים עם מוגבלויות במשכן. שגריר ישראל באו"ם דני דנון מוביל יוזמה של העתקת המודל של הכנסת למטה האו"ם. יוזמה ברוכה וראויה, הממצבת את ישראל כאור לגויים, ואת הייעוד שלנו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

            * ביד הלשון

כבוּדה – חזרתי מחופשה קצרה בחו"ל, ובשדה התעופה, בהלוך ובחזור, השתמשתי במילה שהיום היא ייחודית כמעט רק לטיסות – כְּבוּדָּה.

מהי כבוּדה? מִטְעָן.

המילה היא תנ"כית. היא מופיעה במקומות שונים, כספר שופטים, יחזקאל ותהילים.

בתהילים היא מופיעה במשפט שנהוג לשבש. כולנו מכירים את הביטוי: "כל כְּבוֹדָּהּ בת מלך פנימה", כדרישה מהאישה ל"צניעות". כאילו הכבוד שלה, הוא בהימנעות מהחצנה, מהשמעת קול בציבור וכו'. הפסוק הזה משמש הצדקה להדרת נשים.

אלא שהפסוק ממש אינו מדבר על כְּבוֹדָּהּ – הכבוד שלה, אלא על כְּבוּדָּה, כלומר מטען של רכוש. המזמור מתאר את בת המלך המגיעה עם הפמליה שלה, עתירת הפאר והרכוש:

"וּבַת-צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם. כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.    לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ. תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל, תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ". הכבוּדה שלה כוללת את הלבוש ממשבצות הזהב, את הרקמות וכו'. נכון יותר היה לכתוב בסמיכות: "כבוּדת בת מלך", כלומר הכבוּדה של בת המלך.

* "חדשות בן עזר"