הבלוג של אורי הייטנר

* נדבך בהגשמת הציונות – מסקנות ועדת ביטון חשובות וצודקות מאוד, והן מהוות נדבך חשוב בפן החינוכי והתרבותי של הגשמת חזון קיבוץ הגלויות, שהוא לב החזון הציוני.

נושא קברי הצדיקים אינו ראוי, אך הוא שולי. יש לאמץ את המסקנות, למעט סוגיית הקברים.

* קיבוץ גלויות – קיבוץ הגלויות אינו רק קיבוץ היהודים מכל הגלויות לארץ ישראל, אלא קיבוץ כל המסורות, המורשות והיצירות התרבותיות שנוצרו במשך אלפיים שנה בכל הגלויות;  לא כדי ליצור כאן תרבות "אשכנזית" ל"אשכנזים" ו"מזרחית" ל"מזרחים", אלא כדי ליצור מן העושר והמגוון הזה את התרבות היהודית הישראלית הסנרגטית, העשירה והמגוונת. הרי בלאו הכי, בעוד דור או שניים לא יישאר עוד ילד שיבין את השאלה הגלותית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

* חי בסרט גזעני - חבל שהיוזמה החינוכית והתרבותית החשובה של בנט וביטון הולידה מחלוקת מיותרת ומיושנת של "אשכנזים" ו"מזרחים". אבל את העובדה שהיא גילתה את ערוותם של גזענים חשוכים כמו גידי אורשר, אני רואה דווקא בחיוב. הרי גם אלמלא חשף את עצמו הוא היה גזען – אם כך, טוב שחשף את עצמו.

* תמצית הרעל הפוסט ציוני - תודה לרוגל אלפר. במקום כל הסיפורים השחוקים על אקיבוש, "המצור האכזרי" ו"פשעי מלחמה", הוא הצביע בבהירות על המחלוקת האמתית עם הפוסט ציונות. ב"ביקורת טלוויזיה" על תשדיר של משרד התפוצות שנועד לחזק את הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, שבו הופיעה יהודיה מברזיל ודיברה על חשיבות הזיקה לישראל והשמירה על היהדות, הוא העמיד אותה על טעותה. "מה את רוצה מאתנו?", הוא תמה. ובמשפט אחד היטיב לתאר את תמצית הפוסט ציונות: "העתיד המשותף שלי הוא עם ישראלים ממוצא מוסלמי ויהודי. והעתיד המשותף שלך הוא עם ברזילאים קתולים. בדיוק כפי שהעתיד המשותף של הצרפתי הקתולי הוא עם הצרפתי המוסלמי ולא עם הברזילאי הקתולי". ובמילים אחרות, אין עם יהודי. יש מוצא דתי יהודי, מוסלמי או קתולי. אבל אין עם כזה. וכיוון שאין עם כזה, מן הסתם אין לו זכות להגדרה עצמית ולמדינה. ובאשר לאמירתה של אותה ברזילאית ממוצא יהודי, שחשוב לה שילדיה יהיו יהודים, הוא הגיב: "מה כל כך חשוב בלהיות יהודי? את גזענית?" והרי כל הפוסט ציונות על רגל אחת.

* מחלל את קודשי ישראל – התמונה הזאת אמורה לזעזע כל יהודי, ובפרט יהודי עם קצת תודעה היסטורית. אדם מחופש ליהודי חרדי ניגש למניין של מתפללות ומתפללים סמוך לכותל המערבי, תלש מידיה של מתפללת את סידור התפילה וקרע אותו.

חילול קודשי ישראל ליד הכותל המערבי הוא מעשה אנטישמי מובהק. ואם הבריון לא מחופש ליהודי, אלא נולד לאם יהודיה, זהו מעשה אוטו-אנטישמי מובהק.

* מחפצנות את עצמן לדעת – המסר של "מצעד השרמוטות" הוא ש"לאף אחד אין זכות לחפצן אותנו בגלל הלבוש". מסר מוצדק. אבל ב"מצעד השרמוטות" אותן נשים חפצנו את עצמן ואתן גופן בשירות המסר הזה.

* שליחות ראש ממשלת ישראל לאפריקה -  וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב, ג).

* איש קטן – קשירת קשרים בין ישראל למדינות תבל, הידוק יחסי החוץ של ישראל, חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, שיפור יחסי הכלכלה והמסחר של ישראל, סיוע ישראלי בתחומים רבים למדינות מתפתחות – כל אלה הן משימות לאומיות ראשונות במעלה של ראש ממשלה. נתניהו מילא בשבוע שחלף שליחות מדינית חשובה ביותר ומוצלחת ביותר באפריקה. למי ששכח – נתניהו אינו "ראש ממשלת נתניהו", לא "ראש ממשלת הליכוד", לא "ראש ממשלת הימין". הוא ראש ממשלת ישראל. זה תפקידו, זו שליחותו, ומן הראוי שהכל, תומכיו ומתנגדיו כאחד, יגבו אותו בשליחותו. להבדיל משליחויות מדיניות אחרות, במקרה הזה אין המדובר בפעולה מדינית שנויה במחלוקת אידיאולוגית, שיש סיבה כלשהי שהאופוזיציה תתנגד לה.

כאשר בגין היה ראש האופוזיציה, הוא הקפיד לא לתקוף את ראשי הממשלות בעת שהיו בשליחות מדינית בחו"ל. כך נהגו, בעקבותיו, גם פרס ורבין לאחר המהפך. אלה הכללים המקובלים בדמוקרטיה הישראלית. כך נוהגת אופוזיציה אחראית, ממלכתית.

ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, המתיימר להיות אלטרנטיבה לשלטון, או לפחות אלטרנטיבה ל"מלכת הפייסבוק" או אולי להתמודד על תפקיד "נשיא הטוויטר", צייץ כאחרון הטוקבקיסטים את הלהג הפופוליסטי הבא: "... נראה שנתניהו הלך להתייאש באפריקה והשאיר מדינה שלמה בלי תשובות ובלי פתרונות... נתניהו לא נוסע. הוא בורח... אין ספק, היאוש באפריקה באמת יותר נוח".

איש קטן.

מי יגלה עפר מעיניך, הנשיא השישי חיים הרצוג ז"ל, סמל ומופת של ממלכתיות.

* ההשראה של טראמפ – דונאלד טראמפ: "סדאם ידע איך לטפל בטרוריסטים, בתקופתו לא היו מקריאים להם רשימת זכויות". זו ההשראה של מי שחותר לעמוד בראש העולם החופשי.

* בלגן ברודוס - מזה שלושה ימים אנו מבלים בחופשה באי רודוס. אי קסום ויפה, חופים נפלאים ואנשים נחמדים, ידידותיים, מסבירי פנים ומאוד מאוד אוהבים את ישראל ואת הישראלים.

            * ביד הלשון

לך עם האנשים – בספרו "לך עם האנשים" סיפר שמעון פרס על מערכת יחסיו עם אישים שעמם עבד, ובהם ברל כצנלסון, בן גוריון ואשכול. לצדם הוא הוסיף את מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו, שנפל במבצע אנטבה, השבוע לפני ארבעים שנה.

מנין לקח פרס את כותרת ספרו? מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם: לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר".

* "חדשות בן עזר"

בפרק הקודם אומר הנביא: "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ". בדיוק אותו פסוק מופיע גם בספר תהילים. העובדה שאותו פסוק מופיע בשני מקומות, נותנת לו תוקף מיוחד. כנראה שהוא מצביע על בעיית אמת, בעיה כרונית; בעיה של חוסר נכונות ואומץ להישיר מבט למציאות, לראות נכוחה את העובדות, להאזין באמת ובתמים לקולות. קל יותר, הרבה יותר, לברוח לאזור הנוחות של משאלות הלב והאשליות.

התופעה הזאת היא כר לצמיחתם של נביאי שקר, האומרים לעם מה שנוח לו לשמוע. "הַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם, וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן, וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ?" וכי עם ישראל לא הלך בהמוניו אחרי משיח השקר שבתי צבי, שבישר בשורת גאולה, אף שהייתה זו גאולת שווא?

וכי בימינו התופעה הזאת אינה קיימת? קיימת גם קיימת. כאילו על ימינו אמר הנביא: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה, לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם. וְאֵין שָׁלוֹם!" גם הפסוק הזה מופיע פעם נוספת, בנבואתו של יחזקאל, כיוון שגם התופעה הזאת, שהיא תולדה טבעית של "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ", היא תופעה מושרשת בתוכנו. אנו עם שוחר שלום, כמה לשלום, עורג לשלום, ולעתים התשוקה לשלום מעוורת את עינינו ואוטמת את אוזנינו, "האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

אל תתפתו אחרי נביאי השקר, העוצמים את עיניהם, האוטמים את אוזניהם, העוצמים את עיניכם ואוטמים את אוזניכם ומוכרים לכם סיפור נעים ונוח על שלום עכשיו; שלום, אך שווא. שָׁלוֹם שָׁלוֹם. וְאֵין שָׁלוֹם.

****

כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק.

כי אין שלום בלי צדק.

מול נביאי השקר המוכרים לעם מקסם שווא של שָׁלוֹם שָׁלוֹם, ניצב ירמיהו ומנסה לשקף לעם את העוולות החברתיות בתוכם. במקום מקסמי השווא, טוב שיתמודדו עם הבעיות החברתיות שבתוכם, כי ללא שלום פנימי, לא יהיה גם שלום חיצוני. ולא יהיה שלום פנימי, בחברה המבוססת על אגואיזם, רדיפת בצע והעדר סולידריות חברתית. 

לא רק שלום לא יהיה בחברה כזאת, גם לא ניצחון. חברה רקובה מן היסוד, לא תוכל לעמוד במלחמה ובמצור והיא תינגף בפני אויביה. האשליה העצמית כפולה – אשליית השלום ואשליית הניצחון. הנביא מנסה להסביר לעם, שאין שלום באופק אלא מלחמה, ובמלחמה יהודה תובס, בשל המצב החברתי שבתוכה. ירושלים לא תוכל להחזיק מעמד כי כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ. היא לא תעמוד במלחמה כי "הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס, וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ".

אבל עם ישראל אינו מקשיב לאזהרות. הוא מעדיף את נביאי השקר, את מקסמי השווא, את שָׁלוֹם שָׁלוֹם אך שווא. ונביא האמת אינו מצליח לחדור את סרבנות ההתפכחות שלהם. "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ? הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב. הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה, לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ".

הם מאמינים שבהיותם "שומרי מצוות", כלומר מבצעים את המצוות הפולחניות, יש להם חסינות. אבל לאלוהים אין חפץ באותן מצוות. "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה, מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב -מֵאֶרֶץ מֶרְחָק? עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי!" אין כל ערך לפולחן הדתי, בחברה שאינה מוסרית, המבוססת על רדיפת בצע ועל תרבות שקר. "מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר". התורה שישראל נדרש לשמור, אינה עולות וזבחים, כי אם ערבות הדדית, צדק, צדקה, אמת ויושר. וכאשר אלה אינם מקוימים, התורה אינה מקוימת, גם אם כל הפולחן מתנהל כסדרו. "כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי, וַיִּמְאֲסוּ בָהּ".

האופק שמתאר ירמיהו איום ונורא. לא שלום, אלא מלחמה. לא ניצחון, אלא תבוסה. תבוסה שבה יאבד עם ישראל את כל נכסיו, שיפלו כפרי בשל לידי האויב. "וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים, שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו".

****

מעניין שדווקא מן הפרק הקשה הזה, שאבה רחל המשוררת השראה לאחד משיריה המקסימים, "שי".

זהו שיר מקסים – לא רק תוכן השיר, אלא בראש ובראשונה השפה, שלא הייתה שפת אמה של המשוררת. למשל, השורה הנפלאה: "שֶׁקְדִים הַזַּעַם / לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי". שהרוח המזרחית, רוח הקדים, ובסמיכות – קְדִים הַזַּעַם, כלומר הסופה המזרחית של הזעם, השרקיה השורפת, לא שדף עוד בי; כלומר לא כילה את בשרי, לא הפך אותי לשדופה, או סביר יותר – לא הפך אותי לשדופה ברוחי. או מילות הפתיחה: "אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ" – המתכתב עם הפסוק מירמיהו, מן הפרק שלנו: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת". העוללות הם הענבים שנשארו על הגפן אחרי הבציר. אעולל כגפן – אשאיר עוללות כמו הגפן. אך עוללות הן גם מתנות עניים, לפי ספר "ויקרא". רחל עושה שימוש בשני הפירושים הללו. היא מגישה לאהובה, לו היא כותבת את השיר מנחה, שי, שהנו שי של עניים. אולם השי הזה הוא מזמרת לבה – עוד  צירוף דו משמעי: זמרה במובן של "מיטב הפרי", כלומר המנחה הזאת היא מנחה של עניים, אבל היא ממבחר הפרי של לבבי. וגם זמרה במובן של זמר, שיר, כלומר מבחר הפרי של לבה הוא השירים שכתבה.

ומהי זמרת לבה של המשוררת, בה היא מרפדת את הטנא? זיכרונות כינרת; הזיכרונות מהתקופה היפה של חייה, בנופי הכנרת והגולן. רחל כותבת את השיר שנה לפני מותה. היא מודעת למצבה, ומנחת הפרידה שלה היא זיכרונות הכינרת, המתוארים לאורך יום אחד, שעולים בו נופי הבוקר הוורוד, הצהרים הזהובים ולילך הערב. ובלילה – השתקפות הסהר על חלקת המים, בצבע אדום כשְׁנִי תולעת בו היא תקשור את הטנא. הטנא הוא הסל שבו הגישו החקלאים את ביכורי קציר החטים לבית המקדש. השָׁנִי הוא הצבע האדום שממנו ארגו את בגדי הכוהנים בבית המקדש. הדימויים הללו מבטאים את הקדוּשה בה התייחסה לשי הזה – מתנת פרידה מהחיים, מתנת פרידה מאהוב.

אולם למודת אכזבות, היא אינה בטוחה שהוא ישמח לשי. "התשמח לשי?" היא מסיימת את השיר בשאלה.

אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן

שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ

וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ

מִזִּמְרַת לִבִּי.

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב

לֹא עָקְרָה מִשּׁוֹרֶשׁ

שֶׁקְדִים הַזַּעַם

לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא

זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת

וֶרֶד שְׁמֵי הַבּוֹקֶר

בֵּין עֲצֵי הַגָּן.

זְהַב הַצָּהֳרַיִם

בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ

וְלִילַךְ הָעֶרֶב

עַל הָרֵי גּוֹלָן.

זֵכֶר לֵיל הַסַּהַר

עַל חֶלְקַת הַמַּיִם

זוֹ תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר

בַּעֲלוֹת יָמַי.

כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת

בָּהּ אֶקְשׁוֹר הַטֶּנֶא

וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ.

הֲתִשְׂמַח לַשַׁי?

* 929

במאמרו "כמוסה של היסטוריה", בעקבות קריאת ספרו של אלוף (מיל') ישעיהו גביש "סדין אדום", הגדיר עזרא דלומי את גביש "האלוף האחרון שעוד עמנו מהמטכ"ל של מלחמת ששת הימים". אין זה נכון, כיוון שאלוף (מיל') שלמה אראל, מפקד חיל הים במלחמה, גם הוא עדין אתנו. הוא בן 96, חי ובועט, פעיל ומגיב וכותב מכתבים ומאמרים למערכות. נקווה שטעותו של דלומי תהיה לאראל סגולה לאריכות ימים.

דלומי מתייחס לעדותו המפתיעה של גביש על כך שגלילי תמך במינויו של דיין לשר הביטחון ולא באלון, כאל עובדה, שבעקבותיה "נראה שרבים יצטרכו לעדכן את המידע שבידיהם בעקבות ההערה הזאת". עם כל הכבוד לגביש, ואני רוחש לו כבוד רב, הוא היה באותם ימים בצבא, פיקד על כוחות צה"ל מול סיני ולא היה בסוד העניינים הפוליטיים.

כל המחקרים בנדון, של היסטוריונים שקראו את כל הפרוטוקולים והמסמכים וראיינו את הנוגעים בדבר, מציגים תמונה הפוכה. רק בשנים האחרונות יצאו שתי ביוגרפיות של גלילי (מאת דני הדרי ועמוס שיפריס) וביוגרפיה של אלון (מאת אודי מנור) ובכולן נכתב בבירור על תמיכתו של גלילי באלון והתנגדותו לדיין. 

* "הזמן הירוק"