* בחזרה לאפריקה – מאז קום
המדינה, מדיניות החוץ של ישראל חתרה ליחסי ידידות עם כל מדינות העולם, בעיקר לנוכח
הבידוד המדיני ממנו סבלה ישראל, שגם מבחינה ביטחונית – טריטוריאלית, הייתה מדינה
במצור, בגבה לים, עד כדי תחושה של אפיזודה חולפת.
למדיניות החוץ הישראלית היו הישגים גדולים בשנות ה-50 וה-60, ואחד
החשובים שבהם היה טוויית מערכת יחסים נפלאה עם אפריקה השחורה, המתעוררת,
"היבשת העולה" כפי שנקראה. ראשי הממשלה ב"ג, שרת ואשכול הציבו את
היעד, אך האדריכלית והקברניטה האמתית הייתה שרת החוץ גולדה מאיר. ישראל הצעירה סייעה
למדינות אפריקה בכל התחומים, והייתה משמעותית מאוד בהתפתחותן.
בשלהי שנות ה-60 ובעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-70, מנהיגי אפריקה קרסו
תחת הלחץ הערבי הברוטלי והחרם הערבי על ישראל, בגדו בישראל והפנו לה עורף. הראשון
היה אידי אמין שגירש את הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל בראשית שנות ה-70,
השניה הייתה צ'אד ולאחר מכן, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמעט כל הקשר עם
אפריקה קרס כמגדל קלפים.
מאז, במשך למעלה מארבעה עשורים, כל ממשלות ישראל פעלו בהתמדה לשיפור
היחסים. היום הגענו שוב למצב של יחסי ידידות עם היבשת, המעריצה את ישראל ורואה בה
מעצמה ידידותית. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל שיש להתברך בו.
ביקורו של נתניהו באפריקה חשוב מאוד – מבחינה מדינית, מבחינה ביטחונית –
המאבק באסלם הקיצוני הטרוריסטי, המאיים גם על אפריקה, ומבחינה כלכלית.
במקום פרגון לנתניהו על ההישג ולקראת ביקורו, קובעי הבונטון התקשורתי
והפוליטי עושים הכל כדי להמעיט מגודל ההישג ולהמאיס את הביקור על הציבור. יש כאן
עקשנות לדבוק בנראטיב השקרי על ה"בידוד המדיני" של ישראל, כביכול, לצד
שנאת נתניהו שאינה מאפשרת פרגון על הישגיו, וכן - התנשאות וגזענות כלפי אפריקה, כי
מיהם הכושים האלה בכלל? הם לא חשובים כמו אירופה הנאורה.
בין השאר מופנית ביקורת חריפה על עלויות הביקור. אני מאוד לא אוהב, בלשון
המעטה, את אורח החיים הראוותני, רהבתני, בזבזני של נתניהו, על אופן אחזקת דירותיו,
על הון העתק של תספורותיו, על השגת מימון עתק להצטרפות בני משפחתו לנסיעות העבודה
שלו ולשאר המאניירות המאפיינות אותו, ולא אחת הבעתי את ביקורתי. אולם יש להבחין
בין ביקורת מוצדקת על התנהלות זאת, לבין השלכתה על הוצאות מוצדקות, הנובעות בעיקר
מהצטרפות עשרות אנשי עסקים ובכירי המשק הישראלי למסע עבודה. אין זה בזבוז, אין זו
הוצאה – זו השקעה; השקעה כלכלית, מדינית וביטחונית חשובה.
גם הביקורת על הטקס באנטבה מכוערת וקנטרנית. מבצע אנטבה היה הישג כביר
בהיסטוריה הישראלית והעולמית, וראוי להעלות אותו על נס באירוע ממלכתי. יש לזכור
שחלק מן ההערצה לישראל היא בזכות רוח אנטבה.
* בחזרה לרוח אנטבה – הזכרתי
את רוח אנטבה. לצערי, משהו דעך בנו. איני מאמין בשום אופן שממשלת ישראל הנוכחית
הייתה מעיזה לקחת סיכון בהחלטה על אנטבה. ולא רק ממשלת נתניהו, אלא כל הממשלות
בשלושים השנים האחרונות. אני בספק אם ממשלת רבין השניה הייתה מקבלת את ההחלטה
שקיבלה ממשלת רבין הראשונה. משהו קהה בנו.
הביטוי הקשה לכך, היה בעסקאות החילופין מג'יבריל ועד גלעד שליט. כן, אני
עדיין מאמין, שאילו הממשלות היו נחושות ומורות לצה"ל לשחרר את שליט בפעולה
צבאית – שליט היה משוחרר בפעולה צבאית.
ואומר את האמת, איני סומך על נתניהו, שיגלה כושר עמידה, ואני חושש שהוא
בדרך לעסקה של שחרור סיטוני של מחבלים חיים תמורות חלקי גופות. הלוואי ואתבדה.
* התנצלות – יש לקוות
שבביקורו באוגנדה נתניהו לא יתנצל בפני האוגנדים על מבצע אנטבה ולא ישלם פיצויים.
* המגלומן – שמעון
("לא נסעתי לאנטבה כי זה אירוע ראוותני מידי") פרס לא נסע לאנטבה כי הוא
עסוק בהגיה, תכנון וגיוס משאבים לאירועי שנת המאה להיווסדו.
* ענישה קולקטיבית –
מכונית נהוגה בידי פלשתינאים עקפה את מכוניתה של משפחת מרק. המחבלים ריססו באש את
המכונית, רצחו את האבא וניסו לרצוח משפחה שלמה, ללא אבחנה. מכונית נוספת, נהוגה אף
היא בידי פלשתינאים, הגיעה למקום כעבור דקות אחדות. נוסעיה עצרו, אספו את הילדים
למכוניתם, הרגיעו אותם, הגישו להם עזרה וגוננו עליהם עד הגעת כוחות הביטחון.
מיהם הפלשתינאים האמתיים, האותנטיים? אלה וגם אלה. לתשומת לבם של כל
המתלהמים בהצעות נוסח "נכנס באמאמא שלהם" בענישה קולקטיבית גורפת.
* הפתיל של בנט - אם הדמגוגיה
ה"ביטחונית" הפופוליסטית של בנט תביא אותו לתפקיד שר הביטחון, הוא יכריז
על ניתוח להארכת הפתיל, ישכח את "הצעותיו" המתלהמות, ויתמודד עם הדמגוג התורן
שיאגף אותו.
* חפים ממוסר - חלאה נתעבת,
העונה לשם בועז דרורי, פרסם בדף הפייסבוק שלו את הדברים הנוראים האלה. "אני לא
יכול לגנות שחיטה של ילדה בת 13 במיטתה.
לו פעלה נגדי ונגד עמי מדינה, כמו שמדינת ישראל פועלת מול העם הפלסטיני, ודאי
שהייתי אוחז באמצעים אלימים פי מאה".
לא הייתי טורח לצטט את דברי התועבה, אלמלא העובדה הנוראה, ש-463 ישראלים סימנו
"לייק" לדברים. כל אחד מהמלייקקים, הוא אדם חף ממוסר, אוטו-אנטישמי קיצוני.
* אין הבדל – אין הבדל
בין נתן מאיר, האלמן של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בפיגוע לבין אחותו של הרוצח בקריית
ארבע ששחט ילדה בשנתה. אמנם מאיר, למרות רצח רעייתו, הוא שוחר שלום, מאמין בדו-קיום
ובמתינות ויוצא נגד קריאות נקם, ואחות הרוצח תומכת בו ובמעשיו, אך רוגל אלפר טוען שאין
הבדל ביניהם. למה? כי שניהם מאמינים שיש אלוהים. והאמונה הזאת היא מקור כל רע. זאת
"ביקורת הטלוויזיה" שלו על תכנית אקטואליה שבה רואיין מאיר ובו שודרה כתבה
על מעצר אחותו של המחבל.
* עולמם האפל -
זימונה של ח"כ ציפי לבני לחקירה על "פשעי מלחמה", כביכול, של צה"ל
במבצע "עופרת יצוקה", כאשר היא שירתה כשרת החוץ, בהגיעה לביקור
בבריטניה, מזכיר לנו את התופעה הנאלחת והמזעזעת – מי שמובילים את האינתיפאדה
המשפטית בבריטניה הם ישראלים בוגדים.
בספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים", מסופר על צעירה ישראלית,
שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית
קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'.
כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד
בפלשתינאים.
אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד
חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה".
הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם
הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו
מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית?
לא אעשה ספוילר).
לאותה צעירה היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר
שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות
מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו הייתה טיפול חדשני שפיתח מנהל
יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא
בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו - בכיר בשב"כ, טלפון דחוף
מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון,
כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר
לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר.
מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי
נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי
שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים
על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא
היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם
כולכם נאצים!"
חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות
ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים.
"פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות
מנהרה. אז מי כאן הנאצי?
לא פעם הוקעתי בכתיבתי את זוועת השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אך אלף מאמרים
שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים
באר היטיב לעשות בספרו.
* נגזר עליהם – העיתונאי הערבי-ישראלי (המתכחש להגדרה הזאת ומתעקש שתחת כל מאמריו
ייכתב "פובליציסט ערבי-פלסטיני") זוהיר אנדראוס, פרסם ב"הארץ"
מאמר תמיכה בלתי מסויג בדברי הבלע של זועבי בכנסת, שכינתה את לוחמי השייטת
"רוצחים". משפט אחד במאמרו מעניין במיוחד: "התקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ניצלה את נאום
זועבי על מנת להסית נגד הפלסטינים, שנגזר עליהם לחיות בישראל". מה פירוש "נגזר עליהם לחיות בישראל"? הרי איש אינו מונע
בעדם, גם לא בעדו, לעזוב את ישראל ולעבור למדינה אחרת.
כוונתו היא שהחיים בארץ ישראל, או בפיו פלשתין, הם בחירה מרצון. מה
שנגזר עליהם, הוא קיומה של מדינת ישראל, כלומר קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
לא "אקיבוש", לא "המצור האכזרי" ולא כל אותן סיסמאות שווא.
פשוט, חד, חלק – עצם קיומה של מדינת ישראל היא לצנינים בעיניהם, עצם קיומה של
מדינת ישראל היא היעד למלחמתם, עצם קיומה של מדינת ישראל היא הגורם לסכסוך ורק
השמדתה תביא לשלום.
כי כל עם ועם בעולם זכאי להגדרה עצמית, זולת העם היהודי. יחי הפתרון
הסופי!
* שחיתות טייקוניסטית – הביטוי "קפיטליזם חזירי" נועד לבדל סוג מסוים או מוטציה
מסוימת של הקפיטליזם ולהבחין בינו לבין השוק החופשי ככללו.
הציונות בנתה את הארץ ואת המדינה כמשק מעורב, שבו פעלו זה לצד זה
יוזמה ציבורית ופרטית. הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי שבנה את הארץ, ראה בהון הפרטי
שותף. אשכול וספיר, אדריכלי ובנאי המשק הישראלי, ראו בהון הפרטי בארץ ובעולם
היהודי בן ברית.
איש אינו רואה פסול בצבירת הון בידי אדם כדב לאוטמן ז"ל או
יבל"א סטף ורטהיימר, כיוון שהללו פיתחו את המשק והרחיבו אותו ועיקר מעייניהם
היו נתונים לפיתוח הכלכלה הישראלית, התעשיה הישראלית, החינוך והחברה. הקפיטליזם
החזירי הוא האובססיה המטורפת של רודפי בצע לשם בצע, טפילים המתעשרים בדרכי מרמה
תוך ניצול החברה להתעשרותם. זהו הטייקוניזם, שאחד מסמליו ומייצגיו הראשיים הוא
נוחי דנקנר.
נוחי דנקנר הוא סמל לרדיפת בצע שלוחת רסן, אגואיזם דורסני וקשרי הון–שלטון–עיתון
מושחתים לשירותו.
הרשעתו של דנקנר בדין היא אבן דרך במלחמה בשחיתות בישראל. כפי שהרשעתו
של אולמרט היא אבן דרך במלחמה בשחיתות הפוליטית, כך הרשעתו היא אבן דרך במלחמה
בשחיתות הכלכלית, הטייקוניסטית.
* דעת הקהל על חקירת נתניהו - הידיעות על החקירה החדשה נגד ראש הממשלה ראשוניות וכמעט דבר לא דלף
מהם עדיין. עובדה זו אינה מפריעה לרבים בציבור לקבוע עמדה נחרצת. בעיני חלק מן
הציבור החקירה מיותרת, כיוון שמבחינתם נתניהו כבר הורשע. ביבי אשם. אלא מה? בעיני
חלק אחר כבר ברור שתופרים לנתניהו תיק כדי להדיחו, סתם נטפלים אליו וכו'.
אני מאמין שהפסקה הבאה מייצגת את הרוב הדומם בישראל, ללא קשר
להשתייכות פוליטית:
כיוון שיש חשדות נגד נתניהו, חובת מערכת אכיפת החוק לחקור אותם
ביסודיות, ביעילות ובמהירות, במטרה להגיע לחקר האמת. אם יתברר שיש בסיס ראייתי
לכתב אישום, יהיה על נתניהו להתפטר מתפקידו ועל המערכת יהיה למצות עמו את הדין. אני
מקווה מאוד שתוכח חפותו.
* עמדתי על לבנון השניה – בניגוד לדבריו של אהוד בן עזר, לא "לקח לי עשר שנים"
להבין נכון את תוצאות מלחמת לבנון השניה. ראשית, תמכתי בה בהתלהבות מראשיתה, ואף
שיבחתי מאוד את אולמרט על ההחלטה. כתבתי אז, שאלמלא אולמרט היה ראש הממשלה, היא לא
הייתה מתקבלת. שרון היה רדוף טראומת מלחמת לבנון ולא היה מעז לקבל את ההחלטה. ברק
לא היה מקבל את ההחלטה כדי לא להודות בתוצאות הכושלות של הנסיגה (את נתניהו לא
הזכרתי אז, כי נראה היה שאינו רלוונטי).
אולם בהחלט ביקרתי את אולמרט על האופן הכושל בו הוא ניהל את המלחמה
אחרי הימים הראשונים. צדקתי בביקורתי, וגם היום, כאשר אני בפירוש רואה במלחמה
הצלחה, אין לי ספק שההתנהלות הייתה כושלת. לאורך שלושה שבועות הממשלה וצמרת
צה"ל לא ידעו מה להחליט, כן להיכנס לא להיכנס, ברברו את כוחות צה"ל
במשגלים נסוגים שגבו מחיר כבד והשיגו תוצאות מעטות.
אולם בסופו של חשבון, במבחן התוצאה, המלחמה היא ניצחון גדול. למסקנה
הזאת הגעתי כבר אחרי שנה, שנת השקט הראשונה לאחר 40 שנות גבול מדמם, וכתבתי זאת אז
ומאז פעמים רבות, גם ב"חדשות בן עזר".
איני חסיד שוטה של אף מנהיג, אך גם איני מתנגד אוטומטי של אף מנהיג.
אני שופט כל מנהיג על פי כל מעשה שלו. אהוד אולמרט הוא פושע פלילי ואדם מושחת מן
היסוד, שהשחית כל חלקה שבה דרך. כל חייו הציבוריים רצופים שחיתות, עבריינות ושוחד.
הוא נמצא היום במקום שבו צריכים למצוא את עצמם עבריינים מסוגו, למרות הנחת הסלב
ממנה הוא נהנה. כמו כן, הוא מדינאי כושל והרפתקן, שסיכן את מדינת ישראל במו"מ
המטורף שניהל עם אבו מאזן, ולאחר מכן הפך לתועמלן של אבו מאזן והאשים את ישראל
ב"סרבנות", כדי להפיץ את הנראטיב השקרי שלו, על "הדחתו" שמנעה
את השלום.
ואף על פי כן, אין לקחת ממנו את שני הישגיו החשובים – הפצצת הכור
הסורי ומלחמת לבנון השניה.
* הרוצח – רומן זדורוב הוא הרוצח של תאיר ראדה. אין כל ספק בכך. כל ערכאות
השופטים, שפסקו על פי ראיות, שבחנו כל בדל מידע בשבע עיניים והתייחסו במלוא
הרצינות לכל שמועה, תאוריית קונספירציה וכד' הגיעו למסקנה זו. אפילו השופט שזיכה
אותו מחמת הספק, אמר שאך כפסע היה מהרשעה, או במילים אחרות, גם לדעתו 99% שזדורוב
הוא הרוצח. לכן, אין כל צורך בדיון נוסף, שתוצאותיו ידועות.
בכל זאת, ראוי היה לקיים דיון נוסף, אילו היה בתוצאותיו כדי לשכנע את
ההמון שנעול על תאוריות הקונספירציה בנדון. אבל גם אילו היינו מוציאים מקבריהם את
כל שופטי ישראל בכל הדורות, מקימים בית משפט מיוחד של כל שופטי ישראל והוא היה
מרשיע אותו פה אחד – גם אז ההמון לא היה משתכנע. הרי הוא ראה איזה סרט קונספירטיבי
מבושל, ומהי מסכת ראיות, פרי חקירה מסועפת, בבתי המשפט, לעומת סרט מפוברק?
* מחר זה אני?! – ראיתי כרזה עם תמונתו של רומן זדורוב, רוצחה של תאיר ראדה, ועליו
כתוב: "היום זה הוא, מחר זה אתה".
מחר זה אני?! מחר אני ארצח ילדה?! לא. מחר זה לא אני.
* תורת היחסות – מלכתחילה היה ברור שאין כל עניין פלילי בפרשת המיילים של הילארי
קלינטון, אולם היא הפגינה חוסר אחריות וחוסר שיקול דעת, המעידים על אי התאמתה
לנשיאות. ואף על פי כן, כיוון שההתמודדות היא בינה לבין טראמפ, טובת האנושות היא
שהיא תהיה הנשיאה.
* שוב משקר - כאשר ברוך תירוש מספר שכאשר הדרכתי את חבריו ואותו בגולן דיברתי על
ההבדל בין מתיישבים למתנחלים, הוא שוב משקר.
ובאשר ליוסלה דרור – לא הכרתי אותו אישית ואיני מתיימר להכירו כברוך
תירוש. אלא שאת עיקר המידע על קורות חייו, כולל גירושו לקפריסין בידי הבריטים
ובריחתו מהכלא, לקחתי ממי שמכיר את דרור אפילו טוב יותר מברוך תירוש, והוא...
יוסלה דרור עצמו, בשאלון על קורות חייו שמילא ב-1962.
* נח היה בקהל – בבוא יומו, הגיע אדם למרום. פקיד הקבלה הסביר לו מה הפרוצדורה,
ואיך נקבע מי ילך לאן. "בין השאר, עליך להציג פרזנטציה שבה תספר על אירוע
גדול מעברך, שבזכותו אתה ראוי לגן עדן". חשב האיש ואמר: "כן, לפני איזה
חמישים שנה היה שיטפון גדול שאיים לשטוף את כל הכפר שלנו, ואני נחלצתי לפעולות
הצלה" וכו' וכו'. השיב לו הפקיד: "סיפור מרשים מאוד, אבל אל תשכח שגם נח
יהיה בקהל"...
בסיפור הזה פתחתי הרצאה במכון שמיר למחקר (שמו החדש של המכון לחקר
הגולן) על מחקרי "קצרין בירת הגולן", המתאר את החזון האזורי של הגולן,
כאזור כפרי שבלבו יישוב עירוני מרכזי, והצבת החזון מול המציאות. הסיבה לכך הייתה
שבין הנוכחים בקהל היה גיבור המחקר, מייסד קצרין וראש המועצה ב-38 שנותיה הראשונות
סמי בר לב. "מה כבר אני יכול לספר על ההיסטוריה של קצרין, כשסמי נמצא
בקהל?"
סמי הגיב מיד: "מי שקובע את ההיסטוריה הוא מי שכותב
אותה...".
* קפד ראשו – בשנה שעברה הלך לעולמו החידונאי, שדר הרדיו והפזמונאי שמוליק רוזן,
המוכר מתכניות החידונים המיתולוגיות "בתקווה שתבינו את הרמז", "קפד
ראשו" ועוד. בתו, דנית דרימר, תושבת קצרין ומורה בביה"ס "דרכי
נועם", ערכה ומציגה תערוכה לזכרו במרכז פסג"ה, שבמתחם מכללת "אוהלו"
בקצרין, במסגרת סדרת תערוכות אמנות של מורים מהגולן.
התערוכה מציגה את מכלול פועלו של רוזן. היא נפתחת בערך שמואל רוזן
בוויקיפדיה, ובהמשך מוצגים ספריו, משחק קופסה שיצר והפיק, כרזות של לוחות מודעות לקראת
הופעות שלו (משנות החמישים והשישים), תמונות שלו מנחה חידונים, מילות שירים שכתב
ובהם "שוב לא נלך" ("ראי רחל ראי") ו"להתראות",
שירים לזכרו שדנית כתבה ופלקטים להפעלה מחידותיו. מה שחסר לי הייתה לפחות הקלטה
אחת מתכניות הרדיו שלו.
תערוכה צנועה, יפה, נוסטלגית ומרגשת.
* צדיקות כמוה לא תמצא באף ז'ורנל – כבכל שנה ב-18 השנים האחרונות, ביליתי בפסטיבל "לא
בשמים" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל העליון. בעבר הייתי חבר בצוות
ההיגוי של הפסטיבל והרציתי בו. הפעם הייתי רק "פציינט" – ביום אחד
משלושת ימי הפסטיבל.
היום נפתח באגרוף לפרצוף. פרופ' צבי מרק, שאמור היה להשתתף ברב שיח על
הספרות העברית בין יהדות וישראליות נעדר מהפאנל, כיוון שהוא יושב שבעה על אחיו
מיכאל, שנרצח בפיגוע ליד עתניאל. תזכורת למציאות חיינו – אנו יוצרים את התרבות
היהודית ישראלית, כחלק מבניין הארץ ויצירת החברה, ובמקביל ממשיכים להיאבק על
קיומנו; על זכות קיומנו.
רב השיח עצמו, בו השתתפו הסופרים דרור בורשטיין, יוכי ברנדס ונאווה
סמל וד"ר נורית פיינשטיין (עמיתתי לפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה) היה
מרתק ומעשיר. עוד שיעור ממנו נהניתי מאוד, היה של פרופ' אביגדור שנאן, שהרצה על
נשותיו של שלמה באגדות חז"ל.
האירועים שאהבתי במיוחד היו מופעים מוסיקליים. האחד – מחווה למלחין
דוד זהבי; מופע מקסים של מקהלת הגליל העליון בניצוחו של רון זרחי משירי זהבי,
בהנחייתו המלומדת והמלמדת של מו"ר אליהו הכהן.
גולת הכותרת הייתה הופעתו של שולי רנד בערב משירי מאיר אריאל. מופע
מקסים. על הבמה היו עוד 6 נגנים מעולים בהובלתו והפקתו המוסיקלית של ד"ר אסף
תלמודי, שמזה כעשור וחצי הוא אחראי לכמה מן המיזמים התרבותיים המעניינים והחשובים
ביותר שנוצרו כאן. תלמודי ליהטט באקורדיון.
הנוכחות הבמתית של שולי רנד בלתי רגילה – הוא שופע קסם אישי והומור.
הוא זמר ושחקן, והוא שר גם כשחקן ומפיח בשירים חיים חדשים. הזדהותו עם הטקסטים
והמוסיקה של מאיר אריאל בולטת מאוד.
נכון, באמצע "טוק טוק טוק על דלתי מרום" – גרסתו העברית של
מאיר אריאל ל- Knockin' on Heaven's Door של בוב דילן, הוא הכניס קטע מתוך תפילת
נעילה של יום הכיפורים. את "חתיכות כמוה ת'מדפדף בכל ז'ורנל" הוא המיר ל"צדיקות
כמוה לא תמצא באף ז'ורנל", אך הוא הכי נאמן-למקור שיש.
* ביד הלשון
הנפצה – בפינתי הקודמת כתבתי שהכינוי נחל ג'ילבון לנחל גילבון, כביכול מהסיבה
המופרכת שזה היה שמו הערבי, היא "הנפצה".
הנפצה היא מילה בסלנג הצבאי, המבטאת שמועה מופרכת המופצת במהירות. המילה
משלבת הפצה עם חומר נפץ. ב"שירת הפזמניק" – המילון הצבאי הלא רשמי,
הוסיף רוביק רוזנטל למילה פירוש נוסף, "יוזמה ומוטיבציה גבוהה, ממי שאינו
נדרש לכך". אני לא מכיר את הפירוש הזה, ובכל מקרה, הוא אינו רלוונטי לשימוש
שעשיתי במילה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
