הבלוג של אורי הייטנר

* תמצית ההבדל – הנער המחבל, ששחט את הלל יפה אריאל בשנתה, כתב בפייסבוק טרם צאתו למקום הפשע: "המוות הוא זכות ואני דורש את זכותי". לכך מוחו נשטף מיום צאתו לעולם. ואולי המשפט הזה הוא תמצית ההבדל בינינו לבינם.

* גאה בעמיתיי - כלוחם בכיתת הכוננות של אורטל מזה למעלה משלושים שנה, אני גאה בעמיתיי, חברי כיתת הכוננות של קריית ארבע. הם הראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע הרצחני, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הרצח. אחד הלוחמים נפצע.

חברי כיתת הכוננות הם אזרחים מתנדבים, שמקדישים מזמנם ומרצם לאימונים כדי שברגע האמת יצילו חיי אדם.

* הליברמן החדש - הקריאה של בנט לכנס את הקבינט כבר בליל שבת ולא במוצאי שבת, כדי לקבל החלטות, היא דוגמה לפופוליזם הביטחוני שלו. מעין אמירה של "שופוני, דווקא אני, הדתי, קורא להתכנס בשבת". זה מסר של היסטריה, של פאניקה. כאילו החלטה היום תהיה טובה יותר מהחלטה מחר. אולי להיפך, היא תהיה נמהרת ופזיזה. מאז מינויו של ליברמן לשר הביטחון, בנט מתעקש להיות הליברמן של ליברמן. הוא מקווה שכך הוא יהיה שר הביטחון הבא.

* תגובה ציונית הולמת – בעקבות הפיגוע הרצחני בקריית ארבע, יתכנס הקבינט לישיבת חירום וידון בצעדי התגובה. על סדר היום: א. התנצלות בפני הפלשתינאים על הריגת המחבל. ב. תשלום פיצויים למשפחת המחבל. בעצם... זה לא נשמע טוב. ננסח זאת אחרת – תשלום פיצויים לקרן צדקה של הרשות הפלשתינאית שתעביר אותם למשפחת המחבל.

* מו"מ חכם - אילו המו"מ עם טורקיה היה נפתח בדרישה של ישראל מטורקיה להתנצל על המשט ולשלם פיצויים לחיילים שנפצעו, ניתן היה להתפשר על ויתור הדדי על התביעות.

* מצדיק את פיגוע "מרמרה" – "הארץ" מתייצב לצד ההסכם עם טורקיה, אך סונט בנתניהו על כך שהתמהמה ודחה את ההסכם שצריך היה להיחתם מזמן. צבי בראל הציג את הביקורת בישראל על ההסכם כהוכחה לכך שהישראלים אינם רוצים שלום והסכמים ובעיקר הוא תוקף בחריפות את הרצוג, שביקר את תשלום הפיצויים למחבלים. בדבריו הצדיק בראל את פיגוע "מרמרה", כתגובה טבעית ומוצדקת לסגר.

"אבל יותר מכל כדאי שהאם העברייה לא תשכח שתוקפי בנה הטורקים, אלה שיקבלו עכשיו פיצויים, לא היו טורחים כלל לצאת למשט אלמלא הטילה ממשלת ישראל סגר חונק על רצועת עזה. סגר שלא מנע את מבצע 'עמוד ענן' או את 'צוק איתן', סגר שגם אחרי ההסכם עם טורקיה לא יוסר, וימשיך לגרום לעזה לבעבע, אפילו כשטורקיה תקים ברצועה תחנת כוח ומתקן להתפלת מי ים".

אצל טיפוסים מסוגו של בראל, אין סיבה ומסובב, אלא ישראל תמיד אשמה. למה ישראל הטילה סגר על רצועת עזה? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הלבנה האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל הישראלים עד היהודי האחרון – החי או המת, ובתגובה הפלשתינאים הפכו את רצועת עזה בסיס לפשע מלחמה מתמשך של ירי טילים בלתי פוסק על אזרחי ישראל וחפרו רשת מנהרות טרור לביצוע פיגועי ראווה המוניים נגד אזרחי ישראל. במקביל, ישראל המשיכה וממשיכה להעביר מידי יום מאות משאיות אספקה למדינה שתוקפת אותה, להזרים לה חשמל וכו' וכו'.

אבל צעד הגנתי מינימלי כמו סגר ימי, שאפילו ועדת האו"ם הצדיקה אותו כצעד של הגנה עצמית, הוא בעיני בראל הסיבה לטרור ולכן הוא מצדיק את פיגוע "מרמרה".

והרי התחזית – בימים הקרובים גדעון לוי ועמירה הס יתקפו את ההסכם ויגנו את ארדואן שהפך למשת"פ של אקיבוש ושל "המצור האכזרי" על עזה.

* מדינת טרור – מתקפת הטרור על נמל התעופה אטאטורק באיסטנבול מצטרפת לרשימה ארוכה של פיגועים ברחבי טורקיה בשנה האחרונה. טורקיה הייתה ליעד מרכזי של הטרור הקנאי האיסלמי. אנו שותפים לכאבם של אזרחי טורקיה, ועלינו לשתף פעולה עם טורקיה ולסייע לה, אם תחליט להילחם בטרור.

אך יש לומר את האמת. טורקיה של ארדואן היא מדינה תומכת-טרור מובהקת. בשנותיו הראשונות כראש הממשלה הוא יצר את ציר הרשע עם אסד, איראן וחיזבאללה. מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את הקלפים והוא הפך לאויבם המושבע של בני בריתו לשעבר, אך תמך בארגוני הטרור הסונים וטיפח את דאעש, שהיום תוקפת את אזרחי ארצו.

ובעיקר, טורקיה היא הפטרון של ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי חמאס. ה-פטרון, בה"א הידיעה. היא תומכת בחמאס מדינית וצבאית, היא מסייעת לו; פיגועים קשים של חמאס, כמו החטיפה והרצח של שלושת הנערים יצאו מטורקיה. טורקיה ניהלה מלחמה מדינית ארסית ביותר נגד ישראל על שהעזה לממש את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור מרצועת עזה ותקפה בחריפות את מצרים על שפעלה נגד חמאס. ואפילו היום, כאשר טורקיה מנסה להיחלץ מן הבידוד המדיני אליה קלעה את עצמה ובין השאר מתפייסת עם ישראל, היא מתעקשת להשאיר בבירתה את משרדי חמאס.

ממשלת טורקיה עומדת מאחורי ארגון הטרור האיסלמיסטי IHH שביצע את פיגוע "מרמרה" ועמדה על כך שישראל תפצה את משפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע התוקפני.

היום טורקיה היא יעד מרכזי של הטרור האיסלמי. אנו תומכים בה וראוי שנשתף עמה פעולה במלחמה בטרור. אך יש לעמוד על כך שהיא תתנער מהטרור ותחדל מתמיכתה בארגוני טרור.

* ברוח ההסכם – דברי הבלע של חנין זועבי המנוולת, השותפה לפיגוע "מרמרה", נתעבים וחמורים. אולם מה לנו כי נלין על זועבי, כאשר ראש ממשלתנו בכבודו ובעצמו התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגדנו וחתם על תשלום פיצויים למשפחות המחבלים? עם כל החומרה שבדבריה, היא אינה ראש ממשלת ישראל ואין היא נושאת באחריות לאומית עליונה. דבריה נשענים על ההסכם שנתניהו חתם והקבינט אישר, והם בהחלט ברוח ההסכם. אם לא, שיקום נתניהו ויסביר לעם ישראל מדוע הוא התנצל ועל מה ולמה אנחנו משלמים פיצויים למשפחות המחבלים.

* הברית הבלתי כתובה בין חנין זועבי ואורן חזן – חנין זועבי לא יכלה לייחל למתנה נפלאה כזו שקיבלה מהח"כים שהסתערו לעברה וגרמו לכנסת להצטייר כמו בתמונות של פרלמנטים בעולם השלישי. אורן חזן וחבריו הם המשת"פים של זועבי. היא מפרנסת אותם והם מפרנסים אותה, שניהם נהנים והדמוקרטיה הישראלים ניזוקה.

(אני יודע שזה לא רק אורן חזן, והפעם היו גם ח"כים נורמטיביים כמו מיקי לוי. אני רוצה לקוות שאצלו הייתה זו מעידה חד פעמית. חזן הוא זועבי מוּעָד).

* דבר האספסוף – יש אנשים שלזכותם ניתן לומר שהם יודעים להבחין בין טוב ורע. רק חבל שהם מקפידים תמיד לבחור ברע. כזהו דודו פלמה מכפר הנשיא. בעקבות דברי הבלע של זועבי המנוולת, הוא פרסם תמונה מחמיאה שלה, ועליה הכיתוב: "תודה שאת כזאת מלכה" ועל כך הוא הוסיף: "במקום שאין אנשים השתדל להיות אישה', ורייר: "אחחחח ואיזו אישה".

אחחחחח. ועכשיו נביא את דבר האספסוף, התגובות המתלהמות על הפוסט:

"אני מצדיע לחביבתי חנין זועבי על עצם היותה אישה לוחמנית פמיניסטית גדולה שמתנגדת לכל הממסד הציוני ונאבקת למען זכויות הערבים והפלסטינים בארץ, בגדה ובעזה".

"חנין זועבי עדיפה אלפי מונים על שקד המצחינה, ד"ר ברקו הפרה המטומטמת ועוד עדר נשות הימין המתמחות במתן שתן שכולו נאצות, הבל ושטנה. ולא אמרנו כלום על מועלם הנשמעת כמו עץ יבש".

"אישה אמיצה מאוד, מחויבת לתפקידה כחברת כנסת שעושה רבות למען אוכלוסיות מוחלשות, מתבטאת באופן אינטליגנטי ורהוט ויש לה חסרון נוראי: היא אישה ערביה, פמיניסטית! שאפו לחנין זועבי! מלכה!"

"היא פשוט צודקת וזה מטריף את כל היהודוציונצנצים מימין ומ'שמאל' ".

נעצור כאן. דומני שהמשפט האחרון מסביר את התופעה החולנית.

* על הסף – אחדים מלוחמי השייטת, "בוגרי מרמרה", עתרו לבג"ץ נגד תשלום פיצויים למשפחות מחבלי "מרמרה". אני מתנגד להסכם בשל תשלום הפיצויים, אך את העתירה הזאת יש לדחות על הסף. הדגש הוא על ה"על הסף", כי אין לדחות אותה מהסיבה שהעותרים אינם צודקים (הם צודקים!), אלא מהסיבה שאין זה מעניינו של בית המשפט. אין לבית המשפט סמכות לנהל את יחסי החוץ של ישראל ואין לו אמירה על הסכמים מדיניים בין ישראל למדינות אחרות. אין זה מתפקידו לפסול הסכמים מדיניים ואין זה מתפקידו לאשר הסכמים מדיניים.  

* תרגיל בקריאת עיתונים – במאמר הפוליטי השבועי שלו ב"הארץ", סיפר יוסי ורטר בהרחבה על תקרית בין השרים בנט ושטייניץ בישיבת הקבינט האחרונה. עיקרה – כאשר בנט דיבר, שטייניץ קטע אותו שוב ושוב בקריאות ביניים, הפרעות ועקיצות, וגם אחרי שבנט התחנן שיניח לו לדבר, הזכיר לשטייניץ שהוא דיבר זמן רב ללא הפרעה וביקש ששטייניץ יקבל שוב רשות אחריו כדי שלא יפריע לו – עדיין שטייניץ המשיך להפריע.

לא זו בלבד שהתקרית הזאת אינה מוזכרת במאמר הפוליטי השבועי של סימה קדמון, אלא שהיא כתבה במפורש: "את עמדת המתנגדים להסכם הציג בנט. 40 דקות שבהן דיבר, ללא עקיצות וללא הפרעות".

אין המדובר בסוגיה הרת עולם. הפריע או לא הפריע, זה לא קריטי. האמת, שגם לא ממש מעניין. אבל זה מעניין כתרגיל בקריאת עיתונים.

* הקמפיין למחיקת יוני נתניהו - אין צורך להיות מאוהדי בנימין נתניהו, ואני רחוק מלהימנות עליהם, כדי לסלוד מהקמפיין הציני, המכוער והמרושע לגימוד זכרו של יוני נתניהו, שמובילים עיתונאי "הארץ" אמיר אורן ואורי משגב, לקראת מלאת 40 שנה למבצע אנטבה.

הקמפיין מתבסס על אירוע במבצע – החלטה של יוני נתניהו, בזמן הפריצה לטרמינל, לפתוח באש (מכלים מושתקי קול) לעבר השומרים האוגנדים. החלטה זו שנויה במחלוקת. יש הטוענים שירי זה עלול היה לחשוף בטרם עת את הכוח ולסכן את המבצע. לעומתם, יש הטוענים שאלמלא הירי הזה, היו השומרים, שגילו את הכוח, פותחים באש ומסכנים את הכוחות ואת המבצע. במבחן התוצאה, הירי לא חשף את הכוח והמבצע התבצע כמתוכנן ובהצלחה גדולה. לעולם לא נדע מה עלולה הייתה להיות תוצאת החלטה הפוכה. יתכן שהחלטתו של יוני הייתה שגויה ויתכן שהייתה מוצדקת. בטוח שהיא עומדת בכל מבחן של סבירות, כהחלטה בחלקיק שניה של מפקד בקרב.

מחלוקת היסטורית שבה תומכי בנימין נתניהו יטענו שהחלטתו בחלקיק שניה של אחיו, המפקד בקרב, הייתה נכונה ומתנגדיו יטענו שהחלטה הייתה שגויה, היא אבסורד. אבל זאת מהות הקמפיין הציני.

מה עומד מאחורי הקמפיין? תחושה של מתנגדי בנימין נתניהו, על פיה הוא נבנה והגיע למעמדו הפוליטי ולראשות הממשלה בזכות מיתוס יוני נתניהו. אם רק נמחוק את מיתוס יוני נתניהו, נוכל למחוק את שלטון נתניהו מן ההיסטוריה, להחזיר את הגלגל אחורה, ראש הממשלה יהיה יצחק רבין שלא היה נרצח בהוראתו של נתניהו מעל המרפסת בכיכר ציון, וכבר שנים רבות היה שלום קוסמי במזרח התיכון, זאב גר עם כבש ונמר רבץ עם גדי.

מי שמנסים בדרכים נלוזות אלו להביא להחלפת השלטון – אל יתפלאו על התוצאה.

* מכתב לפסיכולוג – פסיכולוג יקר! הבוקר, כשהתגלחתי, הצצתי במראָה והמראֶה שנגלה לנגד עיניי לא הזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. הצצתי שוב – ושוב לא נזכרתי. התמקדתי מאוד, ניסיתי להתרכז, ניקיתי את הרעשים מסביב ו... כלום. זה לא הזכיר תהליכים. איפה טעיתי, אדוני הפסיכולוג? מה עליי לעשות כדי לתקן את דרכיי?

* אלי ויזל ז"ל – חתן פרס נובל לשלום, שורד השואה, הסופר ולוחם זכויות האדם אלי ויזל, הלך לעולמו בגיל 87. ויזל היה מועמדו של בנימין נתניהו לנשיאות המדינה, אך הוא דחה את ההצעה.

אלי ויזל, היה סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נשא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. כהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. הוא היה תומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים השמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן ונגד ההסכם שחתם אובמה עם איראן. בנימוקים להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". לאורך כל השנים, אלי ויזל היה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות. אולם כאשר אובמה חתם על הסכם הגרעין עם איראן, המסכן את שלומה של ישראל ואת שלום העולם, לא היסס ויזל לצאת נגדו ואף התייצב לצד נתניהו בנאומו בפני בתי הנבחרים.

אני מאמין שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום". אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. ויזל לא עלה לארץ, אך הוא היה מופת של סולידריות יהודית, כלפי כל יהודי העולם וכלפי מדינת ישראל.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* ג'ילבון – אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס... לנחל גלבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא. 

* "חדשות בן עזר"

במוסף "ספרים" של "הארץ" פרסם פרופ' יחיעם ויץ מאמר חיובי ומפרגן מאוד על גולדה מאיר, עם צאת מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה. מאמר חיובי על גולדה, בוודאי ב"הארץ", הוא דבר חריג במחוזותינו, ואני מקווה שהוא מסמל שינוי בשיח התקשורתי – אקדמי המעוות, המגויס מזה עשרות שנים לרצח אופי לגולדה.

גולדה הייתה מנהיגה דגולה, מגדולי המנהיגים שהיו לנו. היא הצטיינה והצליחה בכל תפקידיה, טרם הקמת המדינה ואחריה, כמנהיגת פועלות, כאחת ממנהיגות ההסתדרות, כמדינאית, כנואמת, כנושאת דבר הציונות, כשרת העבודה וכשרת החוץ. היא הייתה נערצת על אזרחי ישראל, על יהדות העולם ומוערכת ביותר על מנהיגי העולם – החל במנהיגי ארה"ב וכלה במנהיגי ארצות העולם השלישי, אסיה ואפריקה, שכשרת החוץ הצליחה לקשור עמן ברית (שהתמוטטה בלחץ החרם הערבי דווקא כשהייתה ראש הממשלה).

בכל תולדות מדינת ישראל, לא פעל כאן מנהיג חברתי כגולדה, אדריכלית מדינת הרווחה הישראלית, גדולת המחוקקים החברתיים ומייסדת הביטוח הלאומי. היא הייתה מנהיגה חברתית ראשונה במעלה כשרת העבודה וכראש הממשלה, אף שמשמיציה ושונאיה ממצים את הרקורד החברתי שלה במשפט לא מוצלח שהוצא מהקשרו, "הם לא נחמדים", בתום פגישתה עם מנהיגי "הפנתרים השחורים".

כמובן שמה שהעיב יותר מכל על הקריירה שלה היה מלחמת יום הכיפורים. גולדה הייתה ראש הממשלה, וככזאת היא הנושא באחריות העליונה למחדל שקדם למלחמה. זאת הסיבה להתפטרותה, ימים אחדים לאחר שוועדת החקירה הממלכתית, ועדת אגרנט, ניקתה אותה מאחריות. אולם גולדה גם נושאת באחריות לניצחון הצבאי המזהיר במלחמה, שהחלה בעמדת נחיתות קשה, והכל מלאים שבחים והערצה על הנהגתה במלחמה, על הנחישות וקור הרוח שגילתה, על תבונתה והחלטותיה הנכונות, ועל כך שמנעה הרפתקה מטורפת שהציע בייאושו משה דיין – איום גרעיני פומבי במהלך המלחמה.

לאחר התפטרותה וביתר שאת לאחר מותה, החל מסע שיטתי של רצח אופי, שאותו הובילו יוסי שריד ושולמית אלוני. מטרתם הייתה פוליטית, הם רצו להציג את המחדל המודיעיני של המלחמה, למחדל מדיני – "סרבנותה" של גולדה גרמה למלחמה. זו גישה חמורה ומטומטמת, שהמסר שלה הוא שאם ישראל אינה נכנעת לתכתיבי אויביה, היא אשמה במלחמה נגדה; אותם אנשי "שלום" מתייחסים למלחמה נגד מדינתם כאל חוק טבע, שכדי למנוע אותם על ישראל להיכנע לתכתיבים. זהו נראטיב, שנועד לשנות את דרכה המדינית של תנועת העבודה הישראלית, ולאמץ את גישת ה"שמאל" הקיצוני.

האמת היא שגולדה הייתה מדינאית חכמה ונחושה, שדבקה בערכי הציונות ודגלה בגישה אקטיביסטית – ניצית – ביטחוניסטית, לצד נכונות לפשרות מדיניות וטריטוריאליות שאינן פוגעות באינטרס הלאומי של ישראל ובביטחון המדינה. את עלילת הדם על ה"סרבנות" שהביאה למלחמה ההכרחית, עוד יפריכו ההיסטוריונים של המחר, שיהיו נקיים ממגמה פוליטית.

גולדה מאיר פעלה כאישה יחידה בעולם גברי מאוד ובעיקר במערכת פוליטית גברית מאוד, ולאורך עשרות שנים עשתה זאת בהצלחה מעוררת השראה, כמנהיגה חזקה ובעלת אוטוריטה, שהגברים החזקים ביותר קיבלו את מנהיגותה בהערכה רבה.

היא הייתה למנהיגת מדינה, בשעה שבמדינות המתקדמות ביותר במערב אי אפשר היה לחלום על אפשרות כזאת.

במקום שהפמיניזם הישראלי יעלה אותה על נס, הפמיניזם ה"שמאלני" בישראל הפך אותה לדמות שנואה. הגדילה בכך שולמית אלוני, שלא יכלה להתגבר על קנאתה באישה המצליחה הזאת, שהצליחה היכן שהיא, אלוני, נכשלה – במנהיגות פוליטית. אלוני שטמה את מושאת קנאתה והפיצה את דיבתה רעה לאורך עשרות שנים, בעיקר אחרי מותה, כשכבר לא נדרשה להתייצב מול מענה הלשון החריף שלה. היא בדתה את הנראטיב הסקסיסטי המכוער, על כך שכביכול גולדה שנאה את אלוני וחסמה אותה כי היא קינאה ברגליה היפות של אלוני בניגוד לרגליה השמנות והמכוערות. אילו גבר היה מספר על גולדה סיפור כזה, דבריו היו מוקעים, בצדק, כמיזוגנות שוביניסטית סקסיסטית חזירית. אבל לאלוני מותר. ועד היום יש נשים שבמקום גאווה באישה שפרצה דרך בהצלחה כזו, בתקופה שכל כך קשה היה לאישה להצליח, הן מתייחסות אליה כאל "שונאת נשים שקינאה ברגליה היפות של שולמית אלוני"... אכן, פמיניזם במיטבו...

גולדה מאיר, מנהיגה גדולה שההיסטוריה עוד תכיר לה טובה.

* "ידיעות הקיבוץ"

אני מסכים עם המסר החשוב של רונן במאמרו "דמוקרטטורה", אך מסתייג מאוד מן הביטוי והכותרת. כיוון שרונן מרבה להשתמש במושג, חשוב לי להסביר עד כמה הוא בעייתי, אינו ראוי וממש לא מתאים לנו.

יחד עם רונן, השתתפתי בסדנה של פרופ' יצחק אדיג'ס לפני שנים אחדות במעגן מיכאל. אדיג'ס היה מעניין מאד והסכמתי עם חלק ניכר מתפיסותיו ומהשיטות שהוא רוצה להנחיל (לצד מתודות ורעיונות שלטעמי אינם מתאימים לקיבוץ).

ה"דמוקטטורה" היא אבן יסוד בשיטתו. כוונת המושג, כפי שרונן הציג, היא מקסימום פלורליזם ודיון חופשי עד קבלת החלטה, וביצוע יעיל של ההחלטה לאחר שהתקבלה.

כיוון שאדיג'ס עובד הרבה במגזרים וארגונים היררכיים, דווקא החלק הראשון, של דיון חופשי ופתוח, הוא הבשורה העיקרית. אך גם שם חשובה ההפרדה בין שלב הדיון לשלב הביצוע. לשיטתו, מרגע שהתקבלה ההחלטה, אין דמוקרטיה. מכאן ואילך, הארגון צריך לעבוד כמו צבא – בהוראות ופקודות.

בחברה קיבוצית, אין הוראות ופקודות, וניסיון לממש כך את ההחלטות, ישיג מטרה הפוכה. אולם מה שיש ללמוד מן השיטה, הוא ההכרח ליצור מנגנון שיודע להוציא לפועל את ההחלטות.

למיטב הכרתי וניסיוני, באורטל ומחוצה לה, כושר מימוש ההחלטות באורטל, לאורך כל השנים, גדול לאין ערוך יותר מן המקובל ביישובים אחרים, ברשויות ממשלתיות, ברשויות מוניציפליות ובמגזר העסקי. רק לאחרונה, רן ואני נפגשנו עם צוות מקיבוץ שרוצה ללמוד מאתנו את נושא הצמיחה הדמוגרפית. הדבר ממנו התפעלו אורחינו יותר מכל, היה רמת הביצוע של ההחלטות; מהאופן יוצא הדופן שבו ההחלטות על הנייר יצאו לפועל, בשטח, אפילו למעלה מציפיות התכנית. הם אמרו לנו זאת במפגש וכתבו לנו זאת לאחר מכן.

זאת התרבות הארגונית שלנו. היא לא קרתה בשל דיקטטורה בביצוע. להיפך, הביצוע כרוך בהרבה דיונים פתוחים ופלורליסטיים בוועדות הנוגעות בדבר. ההצלחה היא בשל המחויבות לביצוע ובעיקר בזכות היכולת לרתום עשרות חברים להיות שותפים בפועל במאמץ הקהילתי. הירתמות התנדבותית של קהילה, אינה נעשית באמצעות פקודות של מנהלים, אלא באמצעות דיאלוג פתוח מתמיד של הנהגה עם הציבור.

****

פרופ' אדיג'ס לא המציא את המושג "דמוקרטטורה" והפרשנות שלו למושג שונה מן הכוונה המקורית וגם מהשימוש המקובל בו היום.

את המונח טבע ב-1952 ההיסטוריון הישראלי הדגול, חתן פרס ישראל, פרופ' יעקב טלמון, בספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית". ספר זה נחשב ליצירתו הגדולה ביותר, תרומתו החשובה ביותר למחקר ההיסטורי ולמדע המדינה; זה הספר שהעמיד אותו בשורה הראשונה של ההיסטוריונים בעולם וזיכה אותו בפרס ישראל.

המונח "דמוקטטורה" או "דמוקרטיה טוטליטרית" התייחס למשטרים שאין בהם פלורליזם ושיח חופשי ולא זכויות אזרח, והם מגדירים עצמם דמוקרטיה כיוון שהם מתיימרות לייצג את "הרצון הכללי" של העם ולפעול למענו. כאלו היו, למשל, "הדמוקרטיות העממיות", כפי שכינו עצמן המדינות הקומוניסטיות.

היום, חצי יובל לאחר נפילתן של "הדמוקרטיות העממיות", המונח מתייחס למשטרים שיש בהם בחירות, אך בין בחירות לבחירות השליט הנבחר מנהל אותם בצורה שאינה דמוקרטית, פוגע בזכויות האזרח ובחופש הביטוי ואינו מאפשר פלורליזם אמתי. כאלה, למשל, המשטרים של פוטין ברוסיה וארדואן בטורקיה.

ברור שרונן לא היה רוצה, חלילה, שאורטל תתנהל באופן כזה. לכן, מוטב שלא ישתמש בביטוי "דמוקרטטורה", שהוא ממש לא לעניין.

****

ההלימה יוצאת הדופן בין החלטות לביצוע באורטל מאפיינת אותנו באופן כללי, אך יש מקרים חריגים. הדוגמה הבולטת למקרים החריגים, היא רמת מימוש ההחלטות בנושא נורמות ההתנהגות בחדר האוכל. עם זאת, גם בנושא הזה חל שיפור משמעותי בשנים האחרונות.

הקושי במימוש ההחלטות בנדון נובע מכך שאין המדובר בכושר ביצוע של המערכת, אלא במשמעת העצמית של החברים. די בכך שמספר חברים מצפצפים על ההחלטות, כדי ליצור תחושה שהנורמות אינן מתקיימות ומי שמקיים אותו חש פראייר. זה היה המסר במאמרו של עומר, שאותו מינף רונן.

עומר ורונן העלו בעיה, שההתמודדות עמה אינה קשורה למשמעת ביצוע היררכית. מנהלת ענף המזון אינה שוטרת, מנהל שירותים ציבוריים אינו קצין משטרה ומזכיר הקיבוץ אינו מפכ"ל המשטרה. ההתמודדות מותנית במשמעת עצמית וביצירת אווירה ולחץ חברתי שיחייבו את כל החברים לכבד את ההחלטות. מבחינה זאת, מאמריהם של עומר ורונן אפקטיביים יותר מכל "הורדת פקודות". אז מה ל...קטטורה ולעניין זה?

אין מקום לדמוקטטורה אלא לדמוקרטיה. כיבוד החלטות הרוב – זו הדמוקרטיה במיטבה. ועל כך אל לנו להתפשר. 

* מידף