הבלוג של אורי הייטנר

* פסטיבל הנהי – במלאת יובל לניצחונה הגדול של ישראל על אויביה; ניצחון שקיבע את היותה עובדת קבע בארץ ישראל ובמזרח התיכון, ניצחון ששינה את מצב הצבירה שלה מישות מצומקת עם הגב לים למדינה בעלת גבולות בני הגנה, ניצחון שהשיב את מדינת העם היהודי למחוזות מולדת ובראשם העיר העתיקה בירושלים, מתנהל כאן... פסטיבל נהי תקשורתי על האסון הנורא שפקד אותנו במלחמת ששת הימים.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו על התופעה הזאת: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

* "הארץ". לא מה שחשבתם - לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.

וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

* צהלי ורוני – מאמר המערכת של "הארץ", שהמריץ את הממשלה לשלוח את צה"ל לשחרר את הגולן, לא היה מאמר המערכת היחיד באותו יום. הוא אף לא היה הראשי. מעליו היה מאמר שכותרתו: "צהלי ורוני יושבת ציון!".

מעט ציטוטים מן המאמר: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. מי לא יזכור עתה את הסבל האיום אשר היה מנת חלקם של יהודי העיר העתיקה בימי המצור של 1948. ומי לא יזכור את רגשי הדיכאון אשר העיקו על לבותינו כאשר קומץ המגינים האמיצים שלא יכלו להדוף את התוקפים, הוכרחו להיכנע וללכת בשבי?

עתה באה השעה היפה בה זיכרונות אלה שוב לא יעיקו עלינו. העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים, והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. ... עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו. צהלי ורוני יושבת ציון!"

הייתם מאמינים שבמאמר המערכת של "הארץ" נכתב "עם ישראל"?

* התנועה הקיבוצית מצדיעה לגולן – ביום היובל למלחמת ששת הימים, התכנסה ועידת התנועה הקיבוצית בקיבוץ עין גב. הנושא המרכזי בוועידה הוא "קיבוציונות", כלומר תרומתה של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית, לעם היהודי ולהגשמת הציונות בשנים הבאות. הוועידה גם ציינה בחגיגיות שני אירועים – 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. החיבור הזה נפלא, כיוון שההתיישבות בגולן היא המשכה הישיר של חומה ומגדל, התיישבות המעצבת את גבול המדינה.

הרעיון לציין בוועידת התנועה את היובל להתיישבות בגולן היה שלי, וכשהצעתי אותו, לפני שנה, למזכ"ל התנועה ניר מאיר, הוא הרים מיד את הכפפה. ניסיונות "הקומץ" של השמאל הרדיקלי בתנועה לסכל את ההצדעה הזאת, נחלו כישלון חרוץ.

הוועידה נפתחה בסיורים בגולן. אני הדרכתי את הסיור הצפוני, ובמשך ארבע שעות הרבצתי באוזני הצירים את מורשת ההתיישבות בגולן ואת תורת ההתיישבות בגולן.

בערב הראשון, הופיעו בפני צירי הוועידה הגבעטרון וירדנה ארזי – מופע מרומם נפש. את ירדנה ארזי ראיתי לראשונה לפני 45 שנה, בהופעה של להקת הנח"ל בדיוק באותו אולם, בעין גב. והיא עדיין כל כך יפה!

* ראיה ארוכת טווח - בנאומו בוועידת התק"צ, העלה ח"כ יצחק הרצוג על נס את המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק, בראשות יעקב אשכולי ז"ל, חבר קיבוץ כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון, שנפגשה במלחמת ששת הימים עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה והפעילה לחץ כבד להחליט על כיבוש הגולן ושחרור יישובי הספר מהסיוט של הסורים שהפגיזו אותם והתנכלו להם. בפרספקטיבה של חמישים שנה, אמר הרצוג, ברור שהם צדקו. פעולתם, הוא אמר, הייתה מופת של ראיה ארוכת טווח.

מילים כדורבנות. מן התובנה הנכונה הזאת, משתמעת גם מסקנה אחרת, שאותה הרצוג לא אמר: ראשי הממשלות מטעם מפלגתו, רבין, פרס וברק, שניסו להביא להסכם על נסיגה מהגולן, טעו ולקו בקוצר ראיה אסטרטגית.

* קמפיין – ארבעה ימים לפני הבחירות בבריטניה, חבריו של קורבין פעלו בגשר לונדון.

* המחסום היחיד - במצב נורמלי, השאלה החשובה במערכת בחירות היא זהותו של המנצח. אולם יש מקרים, שבהם השאלה החשובה היא זהותו של המפסיד. כך היה, למשל, בבחירות האחרונות בצרפת. הדבר החשוב לא היה האם דווקא מקרון יבחר, אלא שמנהיגת הפשיזם הגזעני מארין לה-פן לא תבחר. הוא הדין השבוע בבריטניה. כלל לא בטוח שמיי היא ראש הממשלה האידיאלי, אך יש לה תכונה אחת שאין לאף אזרח בריטי אחר זולתה – היא היום המחסום היחיד בפני ניצחון אפשרי של קורבין הרדיקלי, האנטישמי ותומך הטרור.

* אספסוף – אחד הגורמים המעודדים את השחיתות בישראל, הוא הפליליזציה והמשפטיזציה. כאשר אין שיח מוסרי, נורמטיבי, אלא רק פלילי – כל מה שאינו פלילי הוא כשר. כאשר איננו מציבים בפני ההנהגה רף מוסרי גבוה של טוהר מידות, ומסתפקים בסף הפלילי הנמוך של לא להיות עבריין, אנו נותנים גושפנקא לשחיתות שאינה פלילית.

התנהלותו של נתניהו, הן בפרשת המתנות והן בפרשת מוזס, היא מושחתת. היא מושחתת על סמך העובדות שאין עליהן מחלוקת ושגם נתניהו אינו מכחיש אותן. בעיניי, היא פוסלת אותו מלהיות ראוי להנהגה לאומית, לצד ביטויים נוספים של התנהלות פלגנית ומסכסכת ועוד (וזאת מבלי להמעיט בהישגיו, כמו למשל הפריצה המדינית לאפריקה, אם לתת דוגמה מימים אלה).

אולם אין זה אומר שהוא ביצע עבירות פליליות. לשם כך יש חקירה, יש משטרה, יש פרקליטות, יש יועץ משפטי לממשלה, יש בתי משפט. הם יפסקו.

מסע השיימינג והדה-לגיטימציה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא ניסיון אנטי דמוקרטי להלך אימים על רשויות אכיפת החוק, ויצירת משפט שדה לנתניהו. המטרה היא להציג כל החלטה של היועץ המשפטי, זולת הגשת כתב אישום, כ"טיוח". ומה יקרה אם יוגש כתב אישום? המפגינים יעבור להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יחליטו על פי משפט השדה? הקריאות "נתניהו לכלא" הן העתק של הקריאות "לאסור אותה", שקרא האספסוף של טראמפ בהתייחסו להילארי קלינטון. ואלה שמפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה וקוראים "נתניהו לכלא" – גם הם אספסוף.

הניסיון של האספסוף להכניס לכלא ללא הליך משפטי יריב פוליטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הוא התנקשות בדמוקרטיה. והוא גם מחזק את השחיתות, כי הוא מחזק את הפליליזציה. 

* מוטב מאוחר - הפעילות היזומה והתקיפה של משטרת ישראל, נגד אויבי ישראל בקסבה של מאה שערים ברוכה. מוטב מאוחר (ועוד כמה מאוחר) מאשר בכלל לא.

* מנהיגות חסרת אחריות - כאשר ראשי הציבור הערבי בישראל והח"כים הערביים מלינים על כך שהמשטרה אינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אני מזדהה עמם ועם תלונתם. המשטרה היא שירות ציבורי חיוני, שהאזרח, כל אזרח, ראוי לו.

אולם שוב ושוב, כאשר נכנסת המשטרה לכפרים לבצע את משימותיה, היא מותקפת כאילו הייתה כוח עוין, בליבוי ושלהוב יצרים של אותם ח"כים. קהל מאות שמתפרע, מצית ניידות, מיידה אבנים כמעט מבצע לינץ' בשוטרים, כדי למנוע מעצר של חשוד בפלילים; זו לא הפעם הראשונה ולא העשירית. ומיד לאחר מכן, מיתממים הח"כים ומשתלחים במשטרה וועדת המעקב קוראת לשביתה ומוסיפה שמן לבערה.

מנהיגות אמת, הייתה נוהגת בצורה הפוכה; ניצבת מול הציבור, מרגיעה את הרוחות, קוראת לאחריות. אבל מנהיגות אמת הייתה נוהגת אחרת לכל אורך הקו; היא הייתה מובילה להשתלבות, לאזרחות טובה. המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל היא האויב הגדול של הדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל.

* המועמד הראוי – מבין המועמדים הריאליים להנהגת מפלגת העבודה, אבי גבאי הוא הקרוב ביותר למיינסטרים הציוני הדמוקרטי השפוי. לכן, הוא המועמד הראוי מכולם.

* שיימינג מקארתיסטי – אבי גבאי הסתבך בשקרים, בעימות עם אראל מרגלית, שבו הכחיש שהצביע בעבר לליכוד. לא סימפטי. אבל המעשה המכוער הוא אותו תרגיל "כיפה אדומה" שעשה לו אראל מרגלית; אותו שיימינג מקארתיסטי. וזה מתאים לאראל מרגלית, קיבינימט.

* פוליטיקה פנים ערבית - המצור של מדינות ערביות בהנהגת סעודיה על קטאר, הוא חדשות טובות, בשל תמיכתה של קטאר בטרור ומימונו. גם נשיא ארה"ב טראמפ ראוי על כך לשבח, בזכות הרוח הגבית שנתן לאותן מדינות. אבל אם להיות כנים... גם סעודיה היא מדינה תומכת טרור ומממנת טרור. כך שכנראה יותר משיש כאן מאבק בטרור, יש כאן ענייני פוליטיקה פנים ערבית.

* עמוד התווך - דן מרגלית היה עמוד התווך של העיתון "ישראל היום"; העיתונאי הטוב והמקצועי ביותר מבין הכותבים בעיתון. עד לפני שנים אחדות, הוא היה הכותב הראשי – על כל נושא וכל עניין בכל עמוד; הוא היה הדגל של העיתון. בשנים האחרונות הוא הלך ונדחק עד שאתמול פוטר.

אני מצדיע לו בעיקר על המלחמה בשחיתות, שהוא היה נושא הדגל שלה. על העמדה הציבורית הברורה והחד משמעית בפרשת אולמרט. על העמדה הברורה בפרשת אשכנזי, שבה ניצב חד משמעית נגד הפוטש, למעשה, שהוא ביצע בהיותו רמטכ"ל וחתירתו תחת הדרג המדיני. אני גם מעריך את העובדה שהוא אמר את האמת שלו, שבה הוא האמין, גם כשלא הלמה את קו של העיתון.

איני דואג לדן מרגלית ולפרנסתו. אני מניח שכל עיתון רק יתברך בו. אבל העיתון "ישראל היום" נפגע; פגע בעצמו ובאמינותו.

            * ביד הלשון

חד נס – משמעות שמו של היישוב הקהילתי בגולן חד נס, היושב סמוך לחוף הצפון מזרחי של הכנרת ובקרבת פארק הירדן – כפולה.

היישוב הוא של תנועת משקי חירות בית"ר. "חד נס" הוא הניסוח של ז'בוטינסקי לגישת המוניזם בה דגל; התנגדות לדגל האדום לצד דגל הלאום, וקיומו של דגל אחד בלבד, הדגל הכחול לבן.

המשמעות השניה – היישוב נושא את שמותיהם של שלושת יישובי תנועת חירות בית"ר בחבל ימית: חרובית, דקלה, נאות סיני; בראשי תבות – חד נס. שלושת היישובים נעקרו על פי החלטת ממשלה בראשות תנועת החירות...

לכתחילה, תנועת חירות בית"ר ייעדה את חד נס לעקורי יישוביה בסיני, אך אפילו עקור אחד לא התיישב בחד נס.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לפני קרוב לשנה, השתתפתי במועצת התק"צ בבארי. האמת היא שהשתתפותי הייתה די מקרית. במהלך המועצה התקיים טקס הענקת מלגות מחקר מטעם יד טבנקין, והוזמנתי כאחד המלגאים. וכך זכיתי להשתתף במועצה שציינה מלאת 70 שנה לאחד ממבצעי ההתיישבות ההרואיים בתולדות הציונות ובתולדות התנועה הקיבוצית – העלאת י"א הנקודות בנגב, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, שבזכותה הנגב הוא ישראלי.

הנואמים באירוע חילקו את דבריהם לשנים – התייחסות לעבר ולהווה. באשר לעבר, כולם העלו על נס את תפקידה של ההתיישבות בעיצוב גבולות המדינה. ובאשר להווה, כולם התבכיינו על הפגיעה של הממשלה בהתיישבות ובחקלאות. ואיש לא דיבר על השליחות והמשמעות של ההתיישבות בימינו, ואף אחד לא ציין שגם אחרי קום המדינה, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, ההתיישבות בכלל, ובתוכה ההתיישבות הקיבוצית, המשיכה לעצב את גבולה של המדינה.

בתום המועצה, ניגשתי למזכ"ל התנועה ניר מאיר. הזכרתי לו שהשנה הבאה היא שנת היובל להתיישבות בגולן והצעתי לו לקיים מועצת תנועה בגולן, לציון האירוע. הוא השיב לי שיש בעיה, כיוון שכבר הוחלט לקיים מועצה שתציין 80 שנה להתיישבות חומה ומגדל. אדרבא, אמרתי. אין מתאים יותר מהחיבור הזה, בין חלוצי חומה ומגדל לביננו, ממשיכי דרכם בעיצוב גבול המדינה באמצעות התיישבות. מיד הוא השיב שהוא מרים את הכפפה. ואכן, כעבור זמן קצר הוא הודיע לי על ההחלטה לקיים ועידת תנועה בעין גב, לציון חומה ומגדל וההתיישבות בגולן.

אמנם לא בגולן אלא בעין גב, אך עין גב היא ממש פאתי הגולן. הבחירה דווקא בעין גב, מבין יישובי חומה ומגדל לא הייתה מקרית – היא נבחרה דווקא בשל מיקומה בסמוך לגולן. והרי חלוצי עין גב ראו עצמם חלוצי ההתיישבות בקדמת כנרת, בגולן. ומי כמוהם ראויים ליקר על למעלה מעשור של היאחזות בקרקע בבדידות מזהרת, יישוב יהודי יחיד ממזרח לכינרת, ללא כביש, שהקשר היחיד שלו ליישוב היהודי הוא באמצעות סירות. הקיבוץ שהדף בכוחות עצמו שלוש התקפות סוריות בתש"ח וחבריו אף כבשו את סוסיתא.

הצעתי הייתה לקיים מועצה, ושמחתי לשמוע שניר החליט על ועידה. ועידה היא המוסד העליון של התנועה, האירוע החשוב ביותר, המתקיים אחת ל-4-5 שנים. ועידה המצדיעה להתיישבות בגולן, היא בהחלט הישג חשוב.

****

ניסיונות "הקומץ" של השמאל הקיצוני בתנועה לסכל את ההזדהות עם ההתיישבות בגולן, התנפצו בידי קונצנזוס מוחלט.

אחרי שערעורם נדחה כמעט פה אחד, הם ביקשו חלופה לסיורים בגולן. ניתן להם אוטובוס לסיור חלופי בעמק הירדן. מספר המשתתפים בסיור הזה היה 8. כולל הנהג.

ארבעה אוטובוסים מלאים יצאו לסיורים בגולן; שלושה עם מדריכי מדרשת הגולן ואני הדרכתי את הסיור הצפוני. בין המשתתפים בסיור הזה היו ניר מאיר עצמו, מזכיר התנועה לשעבר דובי הלמן, ח"כית לשעבר עדנה סולודר ועוד. עמדו לרשותי ארבע שעות מלאות לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולטפטף את תורת ההתיישבות בגולן. היינו במצפה גדות, ודיברנו על המציאות בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים וכיצד מגדות יצאה בשורת יישוב הגולן. ביקרנו במרום גולן ונפגשנו עם עדני מיינרט שסיפרה על השנים הראשונות של הקיבוץ. עצרנו בתצפית קוניטרה ושם דיברנו על הסכם ההפרדה ועל הקמת קשת. ותוך כדי נסיעה – על אורטל כמובן, על קצרין וסיפורה הייחודי, על המאבקים הפוליטיים ועוד.

ובעין גב – ברכות ונאומים. בשם קיבוצי הגולן דיבר אריאל שגיא מכפר חרוב, בדברים מרגשים ובנויים לתלפיות (המפורסמים בהמשך המידף).

הדיונים נערכו באולם התרבות המיתולוגי, על 2,500 המקומות שבו, שנבנה כבר בשנות ה-50. שנים רבות לא הייתי בו, והופתעתי שהמושבים עדין מעץ ואינם מרופדים, וכל האולם שומר על מתכונתו הישנה נושנה. לא הכי נוח, ובכל זאת, יש משהו מרגש בחתיכת ההיסטוריה הזאת.

בערב הראשון, הופיעו בפני צירי הוועידה הגבעטרון וירדנה ארזי – מופע מרומם נפש. את ירדנה ארזי ראיתי לראשונה לפני 45 שנה, בהופעה של להקת הנח"ל בדיוק באותו אולם, בעין גב. והיא עדיין כל כך יפה!

****

אני השתתפתי בוועידה כציר מטעם אורטל, אך ביום השני קיבלתי תגבורת משמעותית ביותר – ענבל קופליק. אמנם לא צירה רשמית, אך משתתפת פעילה ומשמעותית.

היום השני הוקדש לנושא המרכזי – "קיבוציונות - מאז ולתמיד". לאחר למעלה משלושים שנה שהתנועה הייתה עסוקה במאבק הישרדות, היא חוזרת מעמדה של עוצמה, לדון בתרומתה לחברה הישראלית, כתנועה משימתית. אין טבעי יותר, בעיניי, מהחיבור בין מורשת חומה ומגדל וההתיישבות בגולן, לחידוש המשימתיות של התנועה, כמסר המרכזי שלה.

התחלקנו למספר חוגי דיון. ענבל ואני השתתפנו בחוג דיון על היהדות כתרבות והקשר עם יהודי התפוצות. בדיון השתתפו בני נוער מהתנועות החלוציות בדרום אמריקה, העושים בארץ במסגרת תכנית בת שנה, ואף מדברים עברית ברמה סבירה.

חוגי הדיון התפצלו לקבוצות קטנות. בקבוצה בה השתתפתי נערך ויכוח סוער, בין מי שרוצים להדגיש את התנועה הקיבוצית כזרם ביהדות ולהציג את ההתחדשות היהודית כנגטיבית לאורתודוכסיה, לבין העמדה שבה אני דוגל, הרואה את ההתחדשות היהודית כהזדמנות לגשר בין חלקי העם וכמענה לשבר ולקרע. לשמחתי, הגישה שהצגתי היא שהתקבלה. התקבלו גם הצעות שלי בנושא הקשר עם יהדות התפוצות – פעולה לעידוד העליה לארץ ורתימת יהדות התפוצות למאבקים ציבוריים למען מדינת ישראל.

ענבל הייתה פעילה מאוד – היא הייתה הדוברת מטעם קבוצת הדיון שלה ולאחר מכן הייתה בצוות שניסח את הצעות החוג.

במליאת הסיכום התקבלו ההחלטות שנדונו בחוגים. שתי ההצעות של אורטל, בתחום החינוך – בנושא החינוך לעבודה באמצעות עבודה בענפי הקיבוץ, ובנושא המאבק להגדלה משמעותית של מכסות שנות השירות, התקבלו. מזכיר התנועה אף דיבר בדברי הסיכום שלו על נושא הרחבת המכסות.

****

מליאת הסיכום אירחה את ח"כ יצחק בוז'י הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה. בנאומו, העלה הרצוג על נס את המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק, בראשות יעקב אשכולי, מי שהיה חבר קיבוץ כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון, שנפגשה במלחמת ששת הימים עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה והפעילה לחץ כבד להחליט על כיבוש הגולן ושחרור יישובי הספר מהסיוט של ההתנכלויות וההפגזות הסוריות. בפרספקטיבה של חמישים שנה, אמר הרצוג, ברור שהם צדקו. פעולתם, הוא אמר, הייתה מופת של ראיה ארוכת טווח.

מילים כדורבנות. מן התובנה הנכונה הזאת, משתמעת גם מסקנה אחרת, שאותה הרצוג לא אמר: ראשי הממשלות מטעם מפלגתו, רבין, פרס וברק, שניסו להביא להסכם על נסיגה מהגולן, טעו ולקו בקוצר ראיה אסטרטגית. 

****

בימים הקשים של המאבק על הגולן, בהם חשוב היה לנו לראות את התנועה לצדנו, היא לא הייתה שם. מאז מתקיים משבר אמון חריף עם התנועה. אני רואה בהצדעת התנועה לגולן היום, תיקון גדול.

האיום עלינו חלף, אך קיבוצינו בבקעת הירדן וצפון ים המלח הם עדיין יישובים בסיכון. בשנה הבאה ימלאו 50 שנה לקלי"ה, בכור קיבוצי הבקעה. בכוונתי להציע לקיים מועצת תנועה בבקעת הירדן ולהביע הזדהות עם יישובי הבקעה.

****

ההחלטות בדבר המשימות שהתנועה לוקחת על עצמה יפות ומעוררות השראה. אולם המבחן יהיה, כמובן, בביצוע.

השפה הציונית המובהקת לאורך כל הוועידה, הייתה חשובה מאוד בעיניי, בימים של מתקפת פוסט ציונות. חשוב שניצור חיץ ברור בינינו כתנועה ציונית לבין הפוסט ציונות למיניה.

חשבתי על כך לאורך הוועידה, ובעיקר כאשר היא הסתיימה בשירת "התקווה". הרי יש מי שהופכים אפילו את ההמנון הלאומי לשנוי במחלוקת, וטוב שהבהרנו היכן אנו עומדים. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

הכותל / צמד דרום

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 5.6.17

היום אנו מציינים יובל למלחמת ששת הימים - ניצחונה הגדול של ישראל על אויביה; ניצחון שקיבע את היותה עובדת קבע בארץ ישראל ובמזרח התיכון, ניצחון ששינה את מצב הצבירה שלה מישות מצומקת עם הגב לים למדינה בעלת גבולות בני הגנה, ניצחון שהשיב את מדינת העם היהודי למחוזות מולדת ובראשם העיר העתיקה בירושלים.

ולציון יובל לניצחון, מתנהל כאן פסטיבל נהי תקשורתי על האסון הנורא שפקד אותנו במלחמת ששת הימים.

התחקירן של הפינה שלנו הצליח להשיג את תגובתו של הנביא ישעיהו על התופעה הזאת: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

מלחמת ששת הימים הניבה עשרות שירים ופזמונים. רבים מהם נאספו בשני תקליטים: "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של ברזל". "ירושלים של זהב" היה במשך עשרות שנים התקליט הנמכר ביותר בתולדות המדינה, ויתכן שעד היום השיא שלו לא נשבר.

אחד המיתוסים הכוזבים על אודות מלחמת ששת הימים, הוא שבאופוריית הניצחון, נשכח המחיר, נשכחו החללים, לא ספרנו אותם. כאילו לא היו 779 הרוגים, לא היו 2,593 פצועים, אלא רק ניצחונות וכיבושים. וה"הוכחה" לכך היא שירי המלחמה – כולם שירי ניצחון ורהב, כמו "נאצר מחכה לרבין", ואילו ההרוגים, השכול והיתמות – יוק.

לנראטיב הזה, שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, יש פיתוחים והמשכים. למשל, ש"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, הוא שיר מחאה על שירי הניצחון ובעיקר על שיר הניצחון "ירושלים של זהב", ובניגוד אליהם, הוא מדבר על השכול ועל מחיר הניצחון. שהשיר הראשון שניסה לנפץ את האופוריה ההירואית ולהתמקד במחיר המלחמה הוא "שיר לשלום" ויותר מכך, המחזות של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה". האופוריה וההתכחשות למחיר המלחמה נמשכו גם במלחמת ההתשה, ורק מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינוי כיוון.

יש פער גדול בין המיתוס והעובדות. בניגוד למיתוס המקובל, האמת היא שעל אף מלחמה לא נכתבו שירי זיכרון, שכול ויתמות כמו על מלחמת ששת הימים (ומלחמת ההתשה שבעקבותיה), ויתכן שמספר שירי הזיכרון בעקבות ששת הימים גדול יותר משל כל שאר המלחמות גם יחד. או במילים אחרות, המיתוס הזה כוזב לחלוטין.

במאמר שפרסמתי לפני שבועות אחדים, תחת הכותרת "עז הניצחון בקרב ונורא", ציטוט מתוך השיר "אחרי המלחמה", הוכחתי באמצעות שירים רבים עד כמה הנראטיב הזה שקרי. נכון, השירים מבטאים בהחלט את שמחת הניצחון, שמחה מוצדקת וראויה, ובמקביל גם את הכאב הגדול על מחיר הניצחון. ובמקרים רבים, שני המסרים מופיעים באותו שיר.

מבין השירים הרבים של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה הזכרתי במאמר את: "אחרי המלחמה", "ילדי איננו ילד", "בלדה לחובש", "מה אברך", "בשעריך ירושלים", "גבעת התחמושת", "עמק דותן", "מי שחלם", "קרב רפיח", "פתאום בלעדיו", "הייתי נער" ו"הכותל".

אתייחס גם לשאר מרכיבי המיתוס.

השיר "נאצר מחכה לרבין", סמל הרהב, לא נכתב לאחר הניצחון, אלא בתקופת ההמתנה שקדמה לו. אין זה שיר של רהב, אלא שיר של העלאת המורל, בימי החרדה שקדמו למלחמה.

גם "ירושלים של זהב" אינו שיר ניצחון, אלא קינה על ירושלים המחולקת, שהושר ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני המלחמה וביום בו החלה תקופת ההמתנה. עם שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים", המעלה על נס את תיקון המצב הקלוקל שתיארה הקינה.

"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, אינו שיר מחאה, אינו תגובה לשירי הניצחון כיוון שהוא נכתב בידי צנחן בירושלים בעיצומה של המלחמה. ואין הוא מוחה על "ירושלים של זהב", אלא משלים אותו. השיר שהפעים אותו ואת חבריו לפני המלחמה, קיבל נופך חדש עם שחרור העיר העתיקה, ועל כך הוא כתב את גרסת הלוחם. הוא שלם לחלוטין עם צדקת המלחמה: "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב". ובמלחמתנו, שמנו קץ למצב שהצדיק את קינתה של נעמי שמר:

הלא לחומותייך

קראנו דרור.

כלוחם, הוא העלה כמובן את נושא מחיר הניצחון, מחיר קריאת הדרור לחומות ירושלים, והחזרה להר הבית, לכותל המערבי ולים המלח בדרך יריחו.

ובאו אמא אחר אמא

בקהל השכולות.

ובשל המחיר הכבד, הוא החליף את "אשר כולה זהב" ל"כמעט כולך זהב". בכך הוא העביר מסר זהה לשירי הניצחון האחרים, המסר של "עז הניצחון בקרב, ונורא".

האמנם "שיר לשלום" היה שיר שהתייחס בכבוד לנופלים, בניגוד ל"שירי הניצחון והלל?

כך נכתב בו:

הזכה שבתפילות

אותנו לא תחזיר.

מי אשר כבה נרו

ובעפר נטמן,

בכי מר לא יעירו

לא יחזירו לכאן.

-

אל תביטו לאחור,

הניחו להולכים.

כלומר, ההיפך מהנראטיב. שיר לשלום מבקר את השירה על הנופלים. לצד ביקורתו על שירי ההלל והניצחון, הוא מבקר גם את שירי הזיכרון והשכול, ומפציר "הניחו להולכים". שירו "רק שיר לשלום". רק.

וכמובן ששיריו של חנוך לוין יצאו נגד תרבות הזיכרון. הוא התריס נגדה, והציג במקומה חלופה – האשמת ההורים השכולים במות יקיריהם, בשל החינוך הציוני שנתנו להם.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מלים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר-

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

לא בכדי, מי שהובילו את המחאה נגד הצגת מחזותיו הסאטיריים של לוין, היו ההורים השכולים, שבהם הוא פגע במזיד וברשעות.

בפינה זו השמענו לאורך השנים כמה משירי מלחמת ששת הימים, ובהם "ירושלים של זהב", "ירושלים של ברזל", "מה אברך", "הייתי נער", "מי שחלם", "יהושע", "ראי רחל ראי" ו"ילדי איננו ילד".

היום נשמיע את שירו של יוסי גמזו "הכותל".

סמל הניצחון הגדול של המלחמה, הוא שחרורה ואיחודה של ירושלים, ובעיקר שחרור הר הבית והכותל המערבי. עד היום, עובר רטט בוודאי בקרב מי שחיו את התקופה ואני מאמין שגם בקרב מי שטרם נולדו אז, למשמע קולו של רפאל אמיר, כתב "קול ישראל" שליווה את הצנחנים: " אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי!" או למראה תמונת הצנחנים ליד הכותל, שצילם דוד רובינגר.  

השיר, המיטיב לתאר את הרגש הלאומי בעקבות שחרור הכותל, הוא שירו של יוסי גמזו "הכותל", ושיאו במילים החוזרות:

יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.

יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.

וגם השיר הזה אינו מתעלם מן המחיר הכבד והכואב של שחרור הכותל. כבר בפתח השיר נאמר:

הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת

הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.

גמזו העמיד מספר דמויות לצד הכותל, שמסרו לו מסרים שונים: נערה, צנחן, אם שכולה ורב. כולם נרגשים ונפעמים, אך איש מהם אינו שוכח את מחיר הניצחון והשחרור.

הצנחן זוכר את חבריו הנופלים, ואומר:

לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר:

תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.

גם הרב, החוגג את שחרור ההר, אינו שוכח את המחיר:

אֹשֶׁר. זָכִינוּ כֻּלָּנוּ.

וְשָׁב וְנִזְכַּר: לֹא כֻּלָּם.

וכמובן שהמסר הכואב והקשה מכל הוא של האם השכולה:

עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל

אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר.

אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.

אָמְרָה לִי: אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת

שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו,

כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.

הלחין את השיר חתן פרס ישראל דובי זלצר. נשמע את הביצוע המקורי של צמד דרום, דני גולן וציון צדוק, הרכב פופולרי מאוד, שפעל בשנים 1966-1971.

הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת

הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם

יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן

יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.

עָמְדָה נַעֲרָה מוּל הַכֹּתֶל

שְׂפָתַיִם קֵרְבָה וְסַנְטֵר

אָמְרָה לִי

תְּקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר חֲזָקוֹת הֵן

אֲבָל הַשְּׁתִיקָה עוֹד יוֹתֵר.

אָמְרָה לִי – צִיּוֹן הַר הַבַּיִת

אָמְרָה לִי הַגְּמוּל וְהַזְּכוּת

וּמַה שֶּׁזָהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין עַרְבַּיִם

הָיָה אַרְגָּמָן שֶׁל מַלְכוּת.

הַכֹּתֶל...

עָמַד הַצַּנְחָן מוּל הַכֹּתֶל

מִכָּל מַחְלַקְתּוֹ רַק אֶחָד

אָמַר לִי –

לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר

תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.

אָמַר לִי – אֵינֶנִּי דּוֹמֵעַ

וְשָׁב לְהַשְׁפִּיל מַבָּטִים

אַךְ סַבָּא שֶׁלִּי, אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

קָבוּר כָּאן בְּהַר הַזֵּיתִים

הַכֹּתֶל...

עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל

אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר

אָמְרָה לִי – עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.

אָמְרָה לִי – אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת

שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו

כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.

הַכֹּתֶל...

עָמַד מוּל הַכֹּתֶל עִמָּנוּ

הָרַב הַיָּשִׁישׁ בִּתְפִלָּה

אָמַר לִי – אֹשֶׁר זָכִינוּ כֻּלָּנוּ

וְשָׁב וְנִזְכַּר – לֹא כֻּלָּם.

עָמַד בְּדִמְעָה מְנַצְנֶצֶת

אֶחָד בֵּין עַשְרוֹת טוּרָאִים

אָמַר לִי - מִתַּחַת לַחַאקִי, בְּעֶצֶם

כֻּלְכֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים

הַכֹּתֶל...