הבלוג של אורי הייטנר

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה – מתקפה של דה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה כמדינה יהודית ולזכותה להגנה עצמית. מדובר בקמפיין עתיר הון, מתוזמר היטב, שנערך בכל ארצות המערב. מטרתו – לגרום לחרם על מדינת ישראל, להמאיס אותה על העולם ובעיקר על אזרחיה, במטרה למוטט אותה. זו האסטרטגיה שנקבעה בוועידת דרבן לפני 15 שנה, והיא מיושמת מאז בעקביות. הקמפיין הזה מבוסס על תעשיית שקרים ועלילות נגד ישראל וצה"ל.

ההתמודדות עם המתקפה הזאת, היא אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר היום. מן הראוי שהממשלה תרתם להתמודדות הזאת בצורה אפקטיבית יותר מכפי שהיא עושה היום, אך לא פחות חשובה ההתעוררות מלמטה, של החברה האזרחית, הן ברשתות החברתיות והן בהתמודדות של צעירים ישראליים שייצאו לקמפוסים ברחבי העולם למתקפת נגד, להסביר את צדקתה של ישראל וליצור דה-לגיטימציה לאויביה, המנהלים את המסע נגדה.

בעבר, התנועה הקיבוצית הייתה החלוץ לפני המחנה – הראשונה שנחלצה לכל משימה לאומית. אולם טרם נתקלתי בכל התארגנות בתנועה הקיבוצית למהלך כזה, בכל דיון במוסדות התנועה בנדון ולא בגיוס פעילים ומתנדבים לשליחות חשובה זאת. טרם נתקלתי בידיעה כך שאגף החינוך והמשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית נרתם למשימה הזאת.

לעומת זאת, נתקלתי גם נתקלתי בהתגייסות של התנועה הקיבוצית ומוסדותיה, ובעיקר של האגף למשימות לאומיות (!), למען הארגון הישראלי המשמש ראש חץ במסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים נגד מדינת ישראל, "שוברים שתיקה". הארגון הזה פועל בכל רחבי העולם כדי להעליל עלילת דם קולקטיבית על צה"ל ועל מדינת ישראל. הארגון משתמש בעדויות של חיילים על מעשים חריגים המנוגדים לרוח צה"ל ולפקודותיו, כדי להציג אותם כהתגלמות דרכי הפעולה של צה"ל. הם מציגים אותן עדויות, מחוץ להקשר של המלחמה, של הטרור ושל מציאות חיינו, ומכלילים על צה"ל עלילה של צבא המבצע פשעי מלחמה נוראים. פעילי הארגון פועלים ברחבי העולם, במימון גורמים עוינים, עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה עם הרצאות ותערוכות המוציאות דיבת צה"ל רעה.

בשנה שעבר סערה התנועה הקיבוצית על כך שנציגי הארגון הזה הוזמנו להרצות בפני בני נוער ברפסודיה. מזמיני הארגון הצדיקו את הצעד, בכך שיש לחשוף את הנוער למגוון הקולות בחברה הישראלית. אני סבור שניתן לחשוף את הנוער למגוון הקולות, גם בלי ללכת למקרי הקיצון, וכפי שלא נעלה על דעתנו להפגיש אותם עם נציגי להב"ה או לה-פמיליה, כך אין להפגישם עם "שוברים שתיקה".

אולם כעת אגף המשימות הלך צעד אחד נוסף. כבר אין הוא מדבר על חשיפה למגוון קולות, אלא הוא בנה אסטרטגיה של שיתוף פעולה עם הארגון הנואל הזה. מזכירות התנועה אימצה הצעה של האגף, שבשפה מכובסת מציגה את פעילות הארגון כבעלת "ערך מוסף בשמירה על אופיה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית ובקיום שיח על מקומו של הצבא בחברה דמוקרטית". היא אימצה תכנית מפורטת של שיתוף פעולה עם הארגון בשטיפת מוחותיהם של בני הנוער שלנו בדרכם לגיוס לצה"ל; תכנית הכוללת השתתפות של הארגון במסע י"ב, מפגש עם הש"ש ומפגש עם שכבת הנח"ל.

טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים מכוננים בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית. יש לחנך עליהם את בני הנוער בחינוך החברתי-קהילתי בקיבוץ, בתנועה ובבית הספר. בנוסף לכך, מדובר בנושא מרכזי ביותר בצה"ל, המנחיל ערכים אלה לחייליו. אין כל צורך ב"שוברים שתיקה" למטרה זו, נהפוך הוא. מן הראוי שהחינוך על ערכים אלה יהיה מחובר לצה"ל, ולא לעומתי לצה"ל.

לפני כשנתיים זומנתי להצטרף למועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות. בשנה שעברה, לאחר השתתפות "שוברים שתיקה" ברפסודיה, ביקשתי דיון בנושא במועצה. מאז לא זומנה המועצה לכל דיון שהוא, ואיני יודע האם היא עוד קיימת, או ששכחו להזמין אותי לדיוניה. ואם אינה קיימת, איני יודע מי החליט על כך ולא טרח לעדכן את חבריה, כפי שאיני יודע מי מקבל את ההחלטות וקובע את המדיניות שלה. אי ההירתמות למאבק ב-BDS  והשותפות האסטרטגית דווקא עם "שוברים שתיקה" הנם שערוריה. הדרך הזו דוחקת את התנועה הקיבוצית לשולי השוליים של החברה הישראלית.

משהו רע עובר על התנועה הקיבוצית. ניתן לראות זאת גם בהחלטות האחרונות של מועצת תק"צ. ביום שבו אבו מאזן סירב לפגוש את נשיא המדינה ונשא נאום בו העליל על ישראל עלילת דם אנטישמית של הרעלת בארות (אגב – גם העלילה הזאת היא מבית מדרשו של ארגון "שוברים שתיקה"), מועצת תק"צ אימצה החלטה התומכת בהקמת מדינה פלשתינאית. אלו מילים לא הופיעו בהחלטה? גלגל, נערן, ייט"ב, בית הערבה, מצפה שלם, אלמוג, קלי"ה, בקעת הירדן, צפון ים המלח, התיישבות, סולידריות, מחויבות.

זו החלטה מבישה של תנועה בשקיעה.

* "הזמן הירוק"

* מתקפת החוליגנים – מה מטרתם של החוליגנים העוסקים בהסתה ושיימינג נגד מ"פ בצה"ל, המבצע את תפקידו ואומר אמת במשפט צבאי? מטרתם להלך אימים על העדים, כדי שישקרו בבית המשפט.

צבא המבוסס על אדני שקר, אינו צה"ל אלא כנופיה. צבא שיתבסס על שקר, כמו שמנסים להפוך אותו החוליגנים הללו, הוא צבא מובס.

על הדמוקרטיה הישראלית להתגונן מפני החוליגנים, המנסים להרוס את המדינה ואת צה"ל.

* אינו חסין מביקורת – אני מעריך מאוד את רס"ן תום נעמן. לא על כך שאמר אמת בבית המשפט. זה מובן מאליו. אני מעריך אותו לאור כל מה ששמעתי וקראתי בימים האחרונים על אודותיו כלוחם וכמפקד.

עם זאת, גם הוא אינו חסין מביקורת. איך זה קרה שבפלוגה שלו צמח גידול הפרא אוראל אזריה? האם כמפקד חינך את חייליו על ערכי צה"ל ופקודותיו באופן שאף חייל לא ינהג כאזריה? האם הוא היה מודע לכך שיש לו חייל כזה בפלוגה? אם כן, מה הוא עשה בנדון? אם לא, איך זה קרה?

* הסתה פרועה – מיהם "המתנחלים"? חצי מיליון אזרחים ישראליים, רובם המוחלט אזרחים טובים, נאמנים, שומרי חוק, פטריוטים, משרתים ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, משלמים מסים, מתנדבים בקהילה. לא כולם, נכון. ציבור המתנחלים הצמיח גם גידולי פרא כמו "נוער הגבעות". אך אלה מיעוט קטן ביותר, שרוחו מנוגדת בתכלית לרוח הרוב המוחלט של המתנחלים.

על הציבור הזה כתב עופר נוימן, דוברו של יו"ר האופוזיציה ומפלגת העבודה יצחק הרצוג, פשקוויל הסתה פרוע, ובו נאמר, בין השאר: "המתנחלים הם חלאות שבנו בריכות על חשבון הדם של הילדים שנרצחים". התוכן והסגנון מוכרים מאוד. מקורות ההשראה לדבריו קשורים לתהליכים באירופה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

עופר נוימן אינו אדם פרטי. הוא מייצג מפלגה, המכנה עצמה "המחנה הציוני". דקה לאחר שהנ"ל העלה את פשקוויל ההסתה, היה עליו לראות את הדלת החוצה. במקום לפטרו לאלתר, הרצוג גמגם שהפוסט "שגוי מאוד" והזמין אותו לשיחת נזיפה. נזיפה עקרה, שלא הביא לפיטוריו.

אם הרצוג רוצה, לשם שינוי, להוכיח מנהיגות, עליו לפטר לאלתר את דוברו.

* פלקטים - "אני לא מצליח להבין מה הדעות שלך" כתב לי מישהו. "תחליט אם אתה ימין או שמאל".

טוב, אני רגיל לזה... יותר משהתגובות הללו מעידות עליי, הן מעידות על המגיבים; אנשי השחור-לבן, שצר עולמם כעולם פלקט.

כאשר אני מגנה את ההסתה נגד תום נעמן ונגד המתנחלים אני מגלה עקביות ונאמנות למצפן הערכי שלי. לעומת זאת, מי שמגנים את ההסתה נגד הקצין ושותפים להסתה נגד המתנחלים ותמונת הראי שלהם - המגנים את ההסתה נגד המתנחלים ומסיתים נגד הקצין, אינם אלא צבועים.

* מפני שיבה תקום – החוק שאישרה ועדת השרים לחקיקה, הפוטר בני 80 ומעלה מעמידה בתור, הוא חוק יפה וראוי; חוק חברתי, אנושי ויהודי. חוק הראוי למדינה יהודית; מדינתו של עם שהנחיל לעולם כולו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". ראויה השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לשבח על יוזמתה ובכלל על פעולתה הברוכה. היא אינה נהנית מבולטות תקשורתית, אולי כיוון שהתקשורת אוהבת מתלהמים ומופעי "קאט דה בולשיט" למיניהם, אולם היא מבצעת במסירות ונאמנות את תפקידה, לתועלת הציבור ולטובת אזרחי ישראל.

* להגנת הסביבה – כמעט חודש חלף מאז התפטרותו של אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה, ודומה ששר האוצר כחלון די נהנה להחזיק את המשרד בידיו ואינו מאותת על מינוי שר חדש לתפקיד. יש בסיעתו ח"כים מוכשרים ורציניים שיכולים למלא את התפקיד בהצלחה ומחויבות, כמו הח"כים אלאלוף ורחל עזריה. מינוי לאלתר של שר, הוא הדבר הטוב והנכון, בראש ובראשונה, לאינטרס הלאומי החשוב של הגנת הסביבה – נושא בעל חשיבות רבה לעתיד המדינה, לעתיד הארץ, לעתיד החברה הישראלית ויש לו משמעויות רבות גם ליחסי החוץ של ישראל. מדובר בתחום שבאופן מובהק - פעילותו היא למען הדורות הבאים. מינוי שר לאלתר טוב ונכון גם מבחינת השיקול הפוליטי של "כולנו" (גילוי נאות – המפלגה שנתתי לה את קולי בבחירות), שהפסידה חבר בממשלה, והאינטרס שלה הוא למלא בהקדם את החסר.

האם כחלון מנסה לחקות את דרכיו הרעות של נתניהו – ניסיון לריכוז מקסימום כוח בידיו, על חשבון אינטרס הציבור? האם בדומה לנתניהו גם כחלון מפחד לחלק את התיק לח"כ מסוים, שמא הוא יעורר נגדו כעס של ח"כ אחר? או שמא, בדומה לנתניהו גם כחלון הבטיח הבטחות זהות למספר אישים וככדי שלא להסתבך הוא מעדיף לא לקיים את ההבטחה לאף ח"כ?

לא ברור. אני משוכנע שאיני היחיד שתמך בכחלון - לא כדי שיהיה תואם נתניהו, אלא להיפך. התנהלותו מאכזבת.

* עדש – בראשית השבוע חוויתי חוויה נפלאה – השתתפתי בכנס השנתי ה-13 לחקר הזמר העברי, "מי אני? שיר ישראלי", של המרכז לחקר השיר הישראלי באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף גל"צ. יומיים של הרצאות מרתקות ומופעים מקסימים. ערב קסום משירת יאיר רוזנבלום – "מיתרים מתנגנים ברטט", בביצוע זמרים, נגנים ומעבדים מן הפקולטה למוסיקה רב תחומית באקדמיה למוסיקה בירושלים, בהדרכת פרופ' מיכאל וולפה. ערב מחווה והענקת אות הוקרה על מפעל חיים לאביהו מדינה.

אני רוצה לספר על הרצאה מרתקת אחת. פרופ' תומאש נובוטני מאוניברסיטת אוסטראבה, צ'כיה, הרצה בעברית רהוטה ושוטפת, רוויית הומור, על טרנד אדיר בצ'כיה, של התחברות למוסיקה יהודית וישראלית. הוא החל בכך לפני כעשרים שנה, בתכנית שנקראה עד"ש – עברית דרך שירים. לימוד השפה העברית באמצעות חשיפה לזמר העברי. במסגרת התכנית הוא הקים מקהלת נשים. לימים הוא הקים מקהלת גברים. והכל – שירה בעברית. ומכאן התופעה הלכה והתפשטה בכל רחבי צ'כיה כאש בקצה קוצים.

הוא הקרין מספר שירים של המקהלות. ממש מרגש לראות ולשמוע עשרים סטודנטיות צ'כיות יפהפיות שרות בעברית, או לשמוע מקהלה בת 300 איש שרה בחמישה קולות את "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי").

אנו נחשפים רבות לתופעות של אנטישמיות ו-BDS למיניהן, וכל כך נעים ומרענן להיחשף לתופעה הפוכה, של פילושמיות, אהבת ישראל, הערצת מדינת ישראל ותרבותה.

            * ביד הלשון

חורשת טל – משחר ילדותי למדתי ששמה של חורשת טל, שבעמק החולה, נובע מהימצאותם במקום של 39 עצי אלון עתיקים. 39 בגימטריה = טל.

עד לאחרונה היה לי ברור שאכן, זה מקור השם. רק לאחרונה התחוור לי שאין זו אלא אגדה אורבנית.

מקור השם, בדומה למקור השם של קיבוצי – אורטל, הוא פסוק המדבר על הטל. במקרה זה הפסוק הוא מתהילים, המתאר את הנוף הנצפה מחורשת טל – החרמון. הפסוק הוא "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן...".

ניסיתי להבין מאין נובעת הטעות, וזו התיאוריה שלי.

ראשית, יש בלבול עם אתר אחר ששמו נובע ממספר עצי האלונים העתיקים הנטועים בו. כוונתי לחורשת הארבעים שבפארק הכרמל.

אך כיצד הדבר מתקשר דווקא לאתר הזה, חורשת טל?

זאת אני למד משמה הערבי של החורשה - סג'רת אל-עשרה (חורשת העשרה). שם זה קשור באגדה ערבית, המספרת על עשרה ממלווי מוחמד שחנו בפלגי הדן. לא היו באזור עצים לקשור אליהם את הסוסים. לפיכך תקעו המלווים את מקלותיהם באדמה וקשרו אליהם את הסוסים. המקלות הכו שורשים והפכו לעצים גדולים, מהם התפתחה החורשה.

כנראה שהאגדה הזאת, שהעניקה לחורשה את שמה הערבי, התערבבה עם השם העברי בהסבר יצירתי אך לא נכון, על אודות מקור שמה של החורשה.

* "חדשות בן עזר"

ימלא פי / דקלון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 21.6.16

ביומיים האחרונים חוויתי חוויה נפלאה – הכנס השנתי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר-אילן.

היו אלה יומיים של הרצאות ומופעים מקסימים במגוון נושאים. והקינוח היה ערב מחווה מיוחד לאביהו מדינה – הענקת אות הוקרה על מפעל חיים. במופע השתתפו, בין השאר, אורי שבח, דקלון וכמובן, אביהו מדינה עצמו.

לכבוד זכייתו בפרס, נקדיש היום את הפינה לאביהו מדינה. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוסיקה הישראלית בארבעה וחצי העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוסיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוסיקה הישראלית.

אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה מוסיקה מזרחית או ים תיכונית. תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוסיקה שלו היא מוסיקה ישראלית. לא "המוסיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוסיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוסיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.

בטרם אומר דברים על מדינה עצמו, אתן סקירה על קצה המזלג, של קיצור תולדות הזמר העברי הים תיכוני. ברוח גרסתו של אביהו מדינה, אני כופר בנראטיב המקובל בנדון. על פי הנראטיב הזה, הציונות היא תנועה אירופית אשכנזית, שיצרה תרבות אירופית אשכנזית, התנשאה על התרבות המזרחית, חסמה אותה וניסתה לשכנז אותה בכור ההיתוך. על פי אותו נראטיב, זאת הייתה המציאות מאז העליה הראשונה ורק בשנות ה-70 המזרחים העזו להרים ראש ולהתמרד, נתקלו בהתנגדות עזה, נדחקו לקסטות בתחנה המרכזית, המוסיקה שלהם נהנתה מפופולריות עממית אנטי ממסדית, שהפכה למסה קריטית שהצליחה להבקיע את תקרת הזכוכית. והמהדרין יטענו שעד היום התרבות הזאת מדוכאת ומקופחת.

הנראטיב הזה רומנטי אך אינו הולם את האמת ההיסטורית. האמת היא, שהתרבות הציונית הארצישראלית לא הייתה אשכנזית ולא מערבית, אף שיוצריה היו עולים מאירופה. הם בשום אופן לא ניסו להנחיל בארץ ישראל את תרבות אירופה, אלה להיפך – הם ראו בארץ ישראל חלק מן המזרח וחתרו ליצור תרבות ארצישראלית היונקת מן המזרח, הלומדת מתושבי הארץ הבדואים, וראו בכך נביעה טבעית מתרבות ישראל המקורית, המקראית, תרבותם של אבותינו, שחיו בארץ ובנופיה ואנו רחקנו ממנה בשנות הגלות ועלינו לחזור אליה בשובנו לארץ האבות.

כמובן שהמוסיקה שיצרו כאן אותם יוצרים, הושפעה מן הגרסה דינקותא שלהם – בראש ובראשונה המוסיקה הקלאסית וכן המוסיקה החסידית המזרח אירופית, השירים הרוסיים ועוד. אולם הניסיון שלהם היה ליצור סינתזה ארצישראלית חדשה, שבה אותן השפעות נטמעות בצלילי המזרח. המוסיקה שיצרו כאן דוד זהבי, מרדכי זעירא, נחום נרדי, בוודאי יהודה שרת, מתתיהו שלם ועמנואל זמיר ובמידה מסוימת גם משה וילנסקי, הייתה בעלת ניחוח מזרחי בולט. היוצרים היו אמנם יוצאי אירופה או בנים להורים מאירופה, אך המבצעים המועדפים ובעיקר המבצעות המועדפות היו מזרחיות, ששרו בחי"ת ועי"ן גרוניות, דוגמת יוצאות תימן שושנה דמארי, ברכה צפירה ואסתר גמליאלית, יוצאת הקווקז יפה ירקוני ואסתר עופרים שמוצאה מחלב. כולן שרו בחי"ת ועי"ן גרוניות.

לא בכדי אני מדגיש את המבטא. גם כאן, קיים נראטיב על כך שהמבטא הארצישראלי הוא מבטא אשכנזי ששיכנז גם את הדור השני לעדות המזרח. גם בנראטיב הזה אני כופר. אין צל של דמיון בין המבטא הצברי למבטא של העולים שבאו מרוסיה, מפולין, מרומניה, מהונגריה, מגרמניה או מן הארצות האנגלוסקסיות. די אם נאזין להקלטות של המנהיגים, המשוררים והשחקנים שעלו מאותן ארצות כדי שניווכח בכך. המבטא הצברי הוא מבטא ילידי אותנטי, שנוצר כאן בארץ ישראל, והוא מעין סינתזה של המבטאים השונים מן המוצאים השונים. זהו מבטא שצמח מלמטה, באופן טבעי.

אולם אנשי הרוח והתרבות שניסו ליצור מבטא ארצישראלי מודרך, ניסו בפירוש ליצור מבטא מזרחי, שנחשב למבטא העברי האותנטי; להגיה העברית הנכונה. כך דיברו מנהיגים כזאב ז'בוטינסקי ומשה שרת, כך קראו כל קרייני החדשות, קרייני התנ"ך, קרייני פסוקו של יום, קרייני האירועים הממלכתיים – בעי"ן וחי"ת גרונית. אלא שזה לא תפס, המבטא הילידי האותנטי ניצח, הן את המִבְטאים האשכנזיים והן את המִבְטאים המזרחיים.

החל בשנות החמישים, וביתר שאת בשנות ה-60 וה-70, התרבות הישראלית והמוסיקה הישראלית הושפעו יותר ויותר מן התרבות האנגלוסקסית, ממוסיקת הפופ ומאוחר יותר גם ממוסיקת הרוק. המוסיקה הזאת דחקה את הזמר הארצישראלי והיא אכן רחקה מאוד מן המזרחיות, אך גם בינה לבין אשכנזיות לא היה – ולא כלום. ואל תוך ההגמוניה הזאת, צמחה מהפכת הזמר המזרחי של שנות ה-70. ואכן, אותה צמיחה נתקלה בהתנגדות והתנשאות מצד הממסד התרבותי, ובנכונות לכל היותר להקצות למוסיקה הזאת שעת רדיו ייחודית – "אגן הים התיכון" ופסטיבל זמר נפרד – "למנצח שיר מזמור" בסגנון עדות המזרח.

ואז, בשנות ה-70, ליווה המאבק של הזמר המזרחי, את המאבקים החברתיים והפוליטיים שהובילו למהפך הפוליטי ולעליית בגין לשלטון ב-1977. חלפו שנים רבות עד שהמוסיקה הים תיכונית חדרה למיינסטרים התקשורתי. היום זו המוסיקה הפופולרית ביותר בישראל. אני אוהב מאוד את המוסיקה המזרחית של שנות ה-70 וה-80, שאביהו מדינה, זוהר ארגוב, אהובה עוזרי, חיים משה, "צלילי הכרם", "צלילי העוד" ואחרים היו המובילים הבולטים שלה. לעומת זאת, הפופ הים תיכוני הפופולארי היום פחות מדבר אליי, ולפחות ברמת התמליל, הוא ברמה נמוכה למדיי. השירים שאותם אנו רוקדים היום בחתונות קרובים יותר, לפחות ברמה הטקסטואלית, לפרודיה של דדי דדון "מתוקה מהחיים" מאשר למוסיקה של אביהו מדינה ואהובה עוזרי.

אביהו מדינה הוא המנהיג הבלתי מעורער של המהפכה החברתית של הזמר המזרחי בשנות ה-70 וה-80. הוא לא רק יצר, כתב והלחין, שר והקליט, זיהה, גידל וטיפח את כל גדולי הזמר הים תיכוני והפיק את יצירתם, אלא הוא גם הוביל מאבקים, תבע ודרש את הכבוד המגיע לזרם הזה במוסיקה הישראלית ולא היה מוכן בשום פנים להסתפק בשאריות ולא השלים עם פחות משוויון מלא. ואף שאין פתרון לסוגיה ההיסטוריוסופית הנצחית אם המנהיגים יוצרים את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיגים, דומני שהשפעתו האישית של אביהו מדינה כמנהיג, כה בולטת, שאף היסטוריון של התרבות הישראלית לא יוכל להמעיט מערכה.

אביהו מדינת נולד ב-1948 בשכונת שבזי בדרום ת"א ולאחר מכן עברה משפחתו לחולון. בילדותו, בביתו ובבית הכנסת, ספג בעיקר את המוסיקה התימנית, אך כפי שנשמע, הוא הושפע גם מהחזנות האשכנזית. כנער, חי שנים אחדות, במסגרת עליית הנוער, בקיבוץ כיסופים שבנגב – תקופה שהייתה משמעותית מאוד בעיצוב אישיותו, ושם פגש בזמר הארצישראלי הקלאסי ובמוסיקת הרוק, ואף הם הוטמעו ביצירתו. הוא שירת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, כמט"ק בחיל השריון ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. סיפור לחימתו במלחמת יום הכיפורים מופיע בספר הראיונות של אביגדור קהלני "אני נשבע לך". מדינה הלחין את שיר הנושא של הספר, ושר אותו אתמול באירוע.

ביום העצמאות ה-67 הוא זכה להדליק משואה וכאמור, אתמול הוא זכה באות מפעל חיים, בכנס "מי אני? שיר ישראלי".

לאורך השנים כתב מדינה למעלה מ-300 שירים. למרבית שיריו כתב את המילים והלחן, רבים אחרים הם לחנים שלו למילים מן המקורות – מן התנ"ך, מן התפילה, מן הפיוט התימני. מעט משיריו הם לחנים לשירים של אחרים או שירים שלו שהולחנו בידי אחרים. לצד שירי אהבה, הרבה אביהו לכתוב שירים לאומיים פטריוטיים, בניחוח הזמר הציוני של תקופת היישוב וראשית המדינה, בתוספת נגיעה מסורתית דתית.

אביהו מדינה טיפח וגידל רבים מן הזמרים המזרחיים. הבולט שבהם הוא זוהר ארגוב, ועל כך סיפרנו בשתי פינות שהוקדשו לזכרו של ארגוב.

11 שירים שלח אביהו מדינה לפסטיבלי הזמר "למנצח שיר מזמור" – כולם התקבלו וכולם, ללא יוצא מן הכלל, זכו באחד משלושת המקומות הראשונים. הראשון שבהם היה "יעקב התמים" המוכר יותר כ"אל תירא ישראל", בביצוע משה הלל, שזכה במקום השלישי ב-1971. כעבור עשר שנים מדינה שר בפסטיבל, לראשונה כזמר מבצע, את "רחל". ב-1982 כבש את הפסטיבל ואת המדינה כולה, להיטו הגדול ביותר בכל הזמנים "הפרח בגני", בביצוע זוהר ארגוב, שאותו כבר השמענו בפינה זו. להיט גדול נוסף הוא "שבחי ירושלים", למילים מספר תהילים, שזכה כמעט ל-300 ביצועים. שירים בולטים נוספים שלו: "כבר עברו השנים" - שירו האהוב עליי במיוחד, "תן לזמן ללכת", "כינור דוד", "ברכנו ה' אלוהינו", "להיות אדם", "סוד המזלות", "אם תתנו לי כוס יין" ועוד רבים וטובים.

מבין שיריו הרבים, בחרתי שיר הנוגע לאקטואליה. ביום ראשון אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק של השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לפטור את בני ה-80 ומעלה מעמידה בתור. לכבוד החדשות הללו, בחרתי להשמיע את השיר "ימלא פי".

במאמר שכתבתי השבוע, הגדרתי את החוק כיפה וראוי; חוק חברתי, אנושי ויהודי. חוק הראוי למדינה יהודית; מדינתו של עם שהנחיל לעולם כולו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". בתגובה, כתב לי המתכנן עוזי גדור, המתכנן הראשון של ההתיישבות בגולן, שהנו בן 81, את הסיפור הבא:

"בשנים שטיפלתי בקליטת עולי אתיופיה, אהבתי לנהל שיחות עם 'זקני העדה'. תמיד בתיווך מתורגמן (לצערי). ופעם, באתר הקרוונים בחולדה, בסוף שיחת הסברה על חשיבות רכישת דירות, נשארתי עם 'ההנהגה המקומית' והעליתי את נושא חשיבות קידום הגיל הרך. אצלנו, טענתי, הדגש תמיד על הצעירים, על העשרתם, בעוד שאצלכם ניתנת העדיפות לזקנים. 'אנחנו חושבים קדימה, בעוד אתם מעדיפים את העבר'. הם הקשיבו בשקט שאינו מבטא בהכרח הסכמה אלא נימוס, ואז אמר אחד מהם: 'אתה טועה, אנחנו הם החושבים קדימה. כולם יהיו זקנים'".

ברוח זו, ניתן להבין את בחירתו של אביהו מדינה, בהיותו בן 34 בלבד, בדיוק מחצית גילו היום, להלחין דווקא את שני הפסוקים ממזמור עא בתהילים:

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ

כָּל-הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.

אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי.

פסוקים כל כך יפים. איזה מסר אמתי וחשוב, המבטא פחד קיומי, כל כך אנושי, כל כך טבעי, מפני הזקנה. משורר תהילים התחנן לאלוהים שלא יעזבהו לעת זקנה. ואילו אנו נצטרף לתפילה, אך נתייחס אליה כאל צו עשה מחייב אותנו כבני אדם, כקהילה, כחברה, כמדינה: לדאוג לזקנים ובכלל לחלשים בחברה, לא לנטוש אותם.

על פי עדותו של אביהו עצמו, השיר מושפע מן החזנות האשכנזית. בילדותו הלך אביהו בשבת לבית הכנסת התימני בחולון, שהיה סמוך לבית הכנסת האשכנזי. תפילת השבת התימנית הסתיימה ב-9:30 והתפילה האשכנזית התארכה עוד כשעתיים. בבית הכנסת האשכנזי התפללו כמה חזנים מוכשרים, שאביהו, שוחר המוסיקה, נהנה להאזין לתפילתם, ולכן לאחר התפילה התימנית נכנס ליהנות מן החזנות בבית הכנסת האשכנזי. כמו כל סוגות המוסיקה להן נחשף לאורך השנים, גם החזנות האשכנזית הוטמעה בו ובאה לידי ביטוי ביצירתו. לחנו לתפילת "ברכנו, ה' אלוהינו" של ראש השנה, היא ממש חזנות אשכנזית, כולל ה"אָיָיָיָי" באמצע. וכך גם ב"אל תשליכנו".

בטקס הענקת אות ההוקרה אמש, היה זה השיר שלפני האחרון. הקהל הרב שר אותו עם אביהו בהתלהבות. אביהו סיפר שחשש להופיע בפני קהל עמוס דוקטורים ופרופסורים; הוא חשש שיהיה זה קהל יבש שלא יצטרף אליו, ושמח להתבדות. הקהל לא רק שר אתו, אלא רבים שלפו את הטלפונים וצילמו אותו. וכאשר הרענו לו ממושכות הוא השיב: "מחיאות הכפיים מגיעות לדוד המלך. הוא כתב את המילים".

היום נשמע את השיר, בביצועו של אחד מוותיקי הזמר הישראלי המזרחי, שהופיע אמש במספר שירים ובראשם "שבחי ירושלים" – דקלון.

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ

כָּל-הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.

אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי.