הבלוג של אורי הייטנר

* ממלכתיות – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שבעיניי הוא אחד הטובים בראשי הממשלות של ישראל, שהזיכרון המהונדס בידי התקשורת והאקדמיה עושה לו עוול. תמיד האמנתי, שככל שיחלוף הזמן ותהיה יותר פרספקטיבה היסטורית, כך תגבר ההערכה אליו, בדומה להערכה המחודשת ללוי אשכול.

לשמחתי, אני חש לאחרונה יותר ויותר ביטויי הערכה לשמיר וגעגוע לדפוסי הנהגתו, השונים כל כך מדפוסי ההנהגה של ראשי הממשלה האחרונים. כך, למשל, במאמר שכתב לאחרונה ההיסטוריון יחיעם וייץ, שרחוק מאוד מהשקפותיו הפוליטיות של שמיר, בכתב העת "כיוונים חדשים", שבו סקר את דרכו הפוליטית עד היבחרו לראשות הממשלה.

השבוע, הוסב שם המכון לחקר הגולן, שבו אני חוקר, למכון שמיר למחקר. אף שאני מיצר על כך שהמותג "הגולן" נגרע משמו של מכון המחקר הפועל בגולן, אני שמח וגאה לעבוד במוסד הקרוי על שמו של יצחק שמיר.

בטקס שינוי השם, חשבתי בעיקר על ההבדל בין דפוס המנהיגות של שמיר לזה של נתניהו. לא יכולתי להסתיר את החיוך (המר) כשניסיתי לדמיין את תמונתו של שמיר מבלה ביאכטה עם המיליארד הצרפתי המפוקפק מימרן. מה היה בו, בשמיר, שהוא שונה, כל כך שונה, מנתניהו? מצפן ולא שבשבת, דוגמה אישית, הצנע לכת, יושרה, העדפה מוחלטת של האינטרס הלאומי על אינטרסים מפלגתיים ובוודאי אישיים. ובמילה אחת – ממלכתיות.

ובאשר לחיוך – זה היה מצחיק, אם זה לא היה ראש הממשלה שלנו.

* הגיע הזמן להחליף אותו - ההוצאות המטורפות על תספורת, איפור, נהנתנות ומותרות, על חשבון משלם המסים, בנסיעות רוה"מ לחו"ל, אינן עניין פלילי. אין הן נושא לחקירות, חשדות וכו'. אך זו שחיתות. זו השחתה מוסרית. אלו סדרי עדיפויות עקומים. זו חוסר אכפתיות ציבורית. מי שפגע במדינת הרווחה ואמלל חלקים רבים כל כך בציבור אינו מתבייש לבזבז באופן מופקר את כספי הציבור למטרות אישיות מיותרות, לצד הוצאות הנהנתנות על חשבון שועי ארץ אינטרסנטים. זו מנהיגות ריקה ומגעילה. הגיע הזמן להחליף אותו במנהיג אמת, מנהיג ערכי, שיחזיר לחיינו את ערכי הממלכתיות והדוגמה האישית.

* האחרון שראוי להטיף - בכל הקשור להתנהלות אישית ומוסרית רקובה ונהנתנית, ברק הוא תואם נתניהו. בנוסף לכך הוא מדינאי כושל והרפתקן מופקר. ברק ריסק את הקונסנזוס הלאומי, בגד בערכי תנועת העבודה, ניסה ליישם את מצע חד"ש ובמקום שלום דרכו הביאה למתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה. הוא האחרון שראוי להטיף מוסר.

* לא שכחנו - אהוד ברק מציע לנו לחזור על מה שהוא כבר ניסה. האם הוא חושב ששכחנו את התוצאות?

* שיא המהירות – מהו שיא המהירות? איך בתוך כשבועיים הספיק עדר חסידיו השוטים של נתניהו לעצב אג'נדה של שנאה והסתה נגד יעלון, עמוסה בנראטיבים, שיימינג, שמות גנאי וקריקטורות הלעגה ברשתות החברתיות.

* מה ממגנט אותם? – בעקבות דברי תמיכה ביעלון שכתבתי ובהם ביקרתי את חסידיו השוטים של נתניהו, קיבלתי, בין השאר, את התגובות הבאות:

"אורי הייטנר...אני יכול לנחש שאתה נמנה על עדר חסידיו של ערפאת? או של אחמד יאסין?"

"צריך לשפוך לגרונך בקבוק של חומצה גופריתית לשם חיטוי כי הבל פיך מסריח מאכילת חזיר ושרצים" (אגב, הכותב שלח לי את ה"תגובה" בעיצומה של שבת קודשנו).

"מה שבטוח, מר אורי הייטנר, זה שלפחות בשמונה הקדנציות הבאות של נתניהו, יעלון יוכל להתקבל אולי כעובד ניקיון במזנון של הכנסת".

כמובן שאין בכך חדש. אני רגיל לזה. עוד לפני שהמציאו את המיילים והטוקבקים קיבלתי טקסטים כאלה גם בדואר ובטלפון.

כמה הערות בנדון:

א. השרצים הנ"ל רחוקים מלייצג את אנשי הימין.

ב. הם רחוקים מלייצג את הליכודניקים.

ג. הם רחוקים מלייצג את תומכי נתניהו.

ד. אפילו רוב מוחלט מבין החסידים השוטים של נתניהו רחוקים מהם מרחק רב.

ה. כמוהם יש גם בשמאל, וההבדל הוא שרוגל אלפר וספי רכלבסקי מקבלים לדברי השטנה והנאצה שלהם טור בעיתון.

השאלה היא, מה יש בנתניהו שהוא ממגנט אליו פראי אדם מטומטמים כאלה?

ואיך זה שהוא מעולם לא הסתייג מהם?

לפעמים אני חושד שהוא אף נהנה מקיומם (למרות שאני בטוח שהוא סולד מחברתם).

* מאתגר את רוגל אלפר - תגובת נאצה שקיבלתי (ללא כל קשר לתוכן המאמר שעליו היא נכתבה): "מדינה שחוטפת 13,000 ילדים ועושה הכל כדי לא לפתוח את התיקים החסויים זה לא מדינת רשע ועוול איומה? מדינה שרוצחת בדם קר 100 אלף ילדים בהקרנות למוח על גזזת שעוברת בגיל הבגרות זה לא מדינת רשע ועוול איומה? אתם האשכנזים בני בליעל. יצאתם מהתנורים וכל מה שהנאצים עשו לכם עשיתם לפרעאנקים. צריך לתפוס אותכם מהגרון להכניס אותכם לרכבות של בהמות ולשלוח אותכם בחזרה לאושוויץ ולשרוף אותכם חיים ולא לתת לכם לצאת. אתם האשכנזים הזבל האנושי הכי מצחין שקיים בכל העולם. לא סתם מתעבים אותכם בכל מקום שאתם נמצאים בו". חבל. אלמלא כתב "אתם האשכנזים", אלא "אתם הישראלים" או "אתם היהודים", יכול היה לקבל תעסוקה בדבוקת שוקן, לצד רוגל אלפר, אורי משגב, גדעון לוי וספי רכלבסקי. הבעיה היא שרק האשכנזים מזכירים לו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* אובמה צודק וטועה – שתי סוגיות עלו לדיון ציבורי בארה"ב בעקבות הטבח באורלנדו. האחד, הוא הצורך לקרוא לילד בשמו – טרור אסלמי, כי אי אפשר להילחם ברוע בלי להגדיר את האויב, להכיר אותו ולהבין את מהותו. התחמקות מהגדרה כזאת, בשם הפוליטיקלי קורקט או כדי לכסות על מחדלים, משחקת לידי האויב. השני, הקלות הבלתי נסבלת של השגת נשק בארה"ב – מדיניות מטורפת בשם החוקה האמריקאית, הגובה חייהם של מאות אזרחים תמימים מידי שנה.

ברק אובמה עומד במרכז שני הדיונים הללו. הוא המנהיג המתחמק מהגדרת האויב ומערפל את מהותו, אם מטעמי פוליטיקלי-קורקט ואם כדי לכסות על מדיניות החוץ הפייסנית הקלוקלת שלו כלפי הקנאות המוסלמית, ששיאה – הסכם הגרעין עם איראן. הוא המנהיג המנסה להוביל את השינוי בחוקה האמריקאית ולהילחם לשינוי הסעיף הרואה ברכישת נשק חלק מזכויות האזרח; כנגד עוצמתה האדירה של שדולת סוחרי הנשק ונגד השמרנות הדבקה בחוק הנורא הזה.

החלוקה הפוליטית בארה"ב, שהופכת יותר ויותר דומה לחלוקה בישראל, יוצרת שני מחנות של אוטומטים. מי שתוקפים את אובמה על סרבנותו להגדיר את הטרור המוסלמי מתנגדים למאבקו בנושא מכירת הנשק ולהיפך.

אולם השכל הישר אינו אמור להתחלק לשמאל וימין, אלא לבחון בכל נושא מה העמדה הנכונה. על פי השכל הישר, אובמה כשל מבחינה מדינית ומוסרית במדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלמית, וסירובו להגדיר את הפיגוע כפיגוע של הטרור האסלמי הוא אחד משיאי הכשל. אולם על פי אותו שכל ישר, אובמה צודק מבינה מוסרית ומעשית בניסיונו לתקן את הסעיף הקלוקל בחוקה, המסייע לפושעים, לטרוריסטים ולפסיכופטים וגובה חיי אזרחים רבים.

האבסורד הגדול הוא, שבעוד אובמה פועל בצדק נגד הקלות בהשגת כלי משחית, הוא חתם על הסכם המאפשר למעצמת הקנאות האסלמית להפוך למדינת-סף גרעינית ברשות ובסמכות, עם חסינות והגנה של ארה"ב והעולם.

* אפקט קוקס – רצח חברת הפרלמנט הבריטית קוקס, התומכת בהישארות בריטניה באיחוד האירופי, יחזק במשאל העם את תומכי ההישארות באיחוד.

כך היה גם אצלנו. בעוד לפני רצח רבין, היה רוב בסקרים לנתניהו, מיד לאחר הרצח פרס הוביל בסקרים בהפרש של 40%. למעשה, יגאל עמיר העניק לפרס את הניצחון ואת השלטון על מגש הכסף.

אולם הפלשתינאים, בגל פיגועי הטרור הקשים, נטלו את המגש והעבירוהו לנתניהו.

איני יודע מה תהיינה תוצאות משאל העם, אך סביר להניח שהרצח יעביר רבים מן המתלבטים לתמוך בהישארות באיחוד, מתוך הזדהות עם הנרצחת.

אני מתרשם, שאין בבריטניה אווירה של האשמה קולקטיבית של תומכי הפרישה, במעשה הרצח, מה שמעיד על בגרות דמוקרטית.

* לא מבינים הומור – הסטנדאפיסט תום אהרון הופיע באורטל.

פה ושם הוא העלה איזה חיוך על פניי.

מפעם לפעם נשמע איזה צחקוק קליל בקהל.

יואב רבינוביץ' היה להקת חימום. הוא לא הצליח להעלות אפילו בדל חיוך.

מחצית הופעתו של אהרון הייתה סטריאוטיפים עדתיים. המחצית השניה הייתה בדיחות על אוננות. משעמם, נמוך, לא מצחיק.

בטח בדרך חזרה השניים הסתלבטו על הקיבוצניקים מן הפריפריה שלא מבינים הומור.

            * ביד הלשון

* רעש וצלצולים – ב"כלכליסט" פורסמה כתבה מרתקת על מחקר וספר של ד"ר הלל שוורץ, שחקר את תולדות הרעש. כותרת הכתבה – "כולו רעש וצלצולים".

משמעות הביטוי היא הלעגה על אדם או מופע חסרי ערך ומהות, המרשימים בקולניות ואפקטים בלבד.

ב"מילון הצירופים" מייחס רוביק רוזנטל את הביטוי למקור באנגלית "פעמונים ומשרוקיות" bells and whistles.

* גינס נערך - ספר השיאים של גינס נערך לזר הפרחים הגדול בהיסטוריה. הזר שטראמפ ישלח לאובמה אם יבחר.

* לא תומך בפיגוע טרור – סורפרייז! רוגל אלפר אינו תומך בפיגוע האיסלמיסטי באורלנדו. הוא אינו מאשים את קורבנות הפיגוע בדיכוי המוסלמים. איך זה קורה ולמה? אלפר: "נתניהו מאבחן טרור איסלמיסטי במקום שבו יש טרור שנובע ברובו מתסכול מהכיבוש. ישראל איננה הריאליסטית כאן. להיפך, היא זו שמסרבת להכיר במציאות: הכיבוש מוליד טרור, שרונה איננה אורלנדו". ובמילים אחרות – הפעם הטקטיקה של אלפר אינה לתמוך בפיגוע, אלא להשתמש בהסתייגות מהפיגוע האיסלמיסטי נגד אמריקאים, כדי להעצים את הצדקת הפיגועים של הטרור האיסלמיסטי נגד ישראלים.

* פשע שנאה – לשכת עורכי הדין גינתה את פשע השנאה של העיתונאי אורי משגב – פשקוויל ההסתה שכתב נגד שופטי בית המשפט העליון בגין אמונתם הדתית ומקום מגוריו של אחד מהם. ואילו מועצת העיתונות, שבראשה עומדת שופטת בית המשפט העליון בדימוס, עדיין שותקת.

עמוס שוקן, אבי אבות הטומאה, הביע תמיכה בדברי ההסתה של משגב.

* סכנה חמורה של פילוג בעם – בימים שבהם מו"ל "הארץ" מביע תמיכה בהסתה חמורה נגד בית המשפט העליון שפורסמה בעיתונו; הסתה ממוקדת נגד שופטים בגין היותם דתיים והסתה נגד בית המשפט על ששיבץ יהודים דתיים לדיון, כדאי להיזכר בימים אחרים, שבהם "הארץ" היה עיתון אחר.

"האם נלך לקראת מלחמת תרבות?" שאל מאמר המערכת של "הארץ" בקיץ 1958, בעת משבר "מיהו יהודי", אותו כתב גרשם שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי. "אם נסתכל על העניין ממצפה ציוני והיסטורי", כתב שוקן האב, "עלינו להודות בכך שהיה חשוב מאוד, כי חלק ניכר משל היהדות הדתית היה מיוצג כל הזמן בהנהלה הציונית, בוועד הלאומי וכן בממשלות של מדינת ישראל. ייצוג זה העיד כי חלק זה של העם היהודי – החלק הדתי – בתורת שכזה, אינו מתרחק ממפעל הבניין הלאומי הציוני והממלכתי, ואמנם יש בזה כדי להוסיף לגיטימיות לבניין זה, בעיניהם של בני הברית ושל שאינם בני ברית". "הארץ" הביע תמיכה במיוחד על התנהגות בן-גוריון, שלכאורה עמדה בניגוד למדיניות השיתוף וההסדרה שנקט בדרך כלל כלפי הדתיים: "בן גוריון השכיל להחשיב את השותפות עם הדתיים... גדולה הייתה ההפתעה על כך שדווקא ראש הממשלה נקט עמדה בלתי פשרנית בקשר לסוגיית מיהו יהודי". העיתון התריע על סכנה חמורה של פילוג העם לשני מחנות מקוטבים – האחד, חילוני שמאלי והאחר, דתי-ימני – בשל מלחמת תרבות על נושאים עקרוניים. "דווקא מדינאים חילוניים מצווים להכיר בעובדה, כי כאן טמון חומר נפץ בעל כוח ריסוק אדיר".

כך כתב גרשם שוקן, אביו של עמוס שוקן. עמוס שוקן – חומץ בן יין.

* בניגוד למיתוס ה"הדתה" – כבכל שנה, מזה כעשור, גם השנה הובלתי תיקון ליל שבועות בקיבוץ אורטל. בלימוד המרתק, אל תוך הלילה, חמישה מחברי הקיבוץ הגישו שיעורים ובין השיעורים שילבנו אתנחתות מוסיקליות של נגינה ושירה.

השיעור שלי, תחת הכותרת "החג אשר בדו מלבם", עסק בפולמוס על חגיגות הביכורים בקיבוצי עמק יזרעאל, בשנות ה-20 של המאה שעברה. בשיעור תיארתי את התפתחות מסורת טקס הביכורים, את התפיסה של מעצביו – היותם מחזירי עטרת החג היהודי החקלאי ליושנה והתחברות של העם השב לאדמתו עם התרבות היהודית המקורית, שקדמה  להליכה לגלות. תיארתי את ההתנגדות הקשה והעזה של חוגי הציונות הדתית, דווקא בימים שהיא הייתה בעלת בריתה של תנועת העבודה ושל ההתיישבות העובדת לטקס, בשל חילול החג שבו. תיארתי את ניסיונות הפשרה שעלו בתוהו ולסיום – קריאות של מנהיגים בתנועת העבודה בשנות השלושים, לשלב בחג השבועות את המסר החקלאי עם המסר של חג מתן תורה, שהושכח ונשכח בקיבוצים. סיימתי בכך שכאשר אנו, באורטל, עורכים בחג הן טקס ביכורים וחג חקלאי והן תיקון ליל שבועות, אנו הולכים בדרך זו.

נקודה אחת שעלתה מן הסיפור ההיסטורי שהבאתי בשיעור, היא איזו מלחמת מאסף קשה, באילו ביטויים קשים, ניהלה הציונות הדתית נגד פעילות מסוג שהיום איש אינו מניד עפעף בעטיה. איך כל ראשי היישוב, כולל ביאליק, אוסישקין ואפילו הנהגת ההסתדרות, נרתמו לשכנע את חברי הקיבוצים לוותר, להתפשר. איך זה מסתדר עם סיפורי האימים על "הדתה", על "כפיה דתית" הולכת וגוברת? האמת הפוכה ממיתוס הזה. גם אם אשווה את ילדותי במרכז בשנות השבעים למצב היום – אין ספק שהפרהסיה היום חילונית לאין ערוך מהפרהסיה באותם ימים, מבחינת עסקים פתוחים בשבת, מזון לא כשר וכו'. לצד התגברות העניין ביהדות, ההתחדשות היהודית, החיבור של אנשים רבים יותר ויותר למסורת, הולכת וגוברת יכולתו של כל החפץ בכך לקיים אורח חיים חילוני.

אז מאין נובע המיתוס חסר השחר? הוא חלק מהקמפיין הפרנואידי בקרב חלק מסוים בחברה הישראלית, טרנד ההתבכיינות וההתקרבנות של קהילת הטרוניה. אמנם לאחרונה הטרנד הפופולרי הוא להיזכר בתהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, אך בשנים האחרונות הטרנד היה "חומייניזציה", ואו-טו-טו ישראל עומדת להיות איראן בלה בלה בלה. האמת, כמובן, הפוכה ב-180 מעלות.

חיזוק לתובנה הזאת מצאתי בגיליון שבועות של מוסף הספרים של "הארץ", במאמר ביקורת אוהד של חזקי שוהם על ספרו של גיא בן-פורת "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל". המאמר והספר מחזקים אף הם את תיאור העובדה שציינתי. "במקום לבדוק את החילון באופן אידיאולוגי ופוליטי, בן פורת חקר את מידת החופש מדת שמתאפשרת כיום לאזרחי ישראל במרחב הציבורי והפרטי, והגיע למסקנה שחופש זה דווקא הולך ומתגבר". אמת ויציב.

* התבלבלת – יואל מרשק יוזם דיון במועצת התנועה הקיבוצית, שבה תידון הצעתו להחלטות מדיניות של התנועה. על פי הצעתו, התנועה הקיבוצית תקרא למוסדות המדינה לפעול: 1. להיפרדות בין שני העמים. 2. לחתירה להכרה במדינה פלשתינאית כאשר תקום.

וכך כתבתי ליואל מרשק:

ליואל, שלום!

אתה נרגש לשתף אותנו ביוזמתך בת שני הסעיפים. ונדמה לי ששכחת משהו. איני חושד בך, חלילה, ששכחת במזיד, בטח קצת התבלבלת, ולשם כך אני כאן - להזכיר לך.

מעניין אותי לדעת, מה אומרת ההצעה שלך לגבי המחויבות של התנועה לקיומם של הקיבוצים שהקימה, על פי השקפת עולמה הציונית, באזורי התיישבות וביטחון שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים. מה אומרת הצעתך על ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח? מה אומרת הצעתך על גושי ההתיישבות? מה אומרת הצעתך על עוטף ירושלים? האם הצעתך בכלל אומרת משהו עליהם? האם הצעתך קוראת להבטיח את קיומם בריבונות ישראל כתנאי לכל הסדר שלום? האם בעיניך תפקידה של התנועה הקיבוצית ליישב את הארץ ולהבטיח את קיום מפעל ההתיישבות שלה, או תפקידה להקים מדינה פלשתינאית? האם אתה מציע לתנועה להפנות את גבה לגלגל, לנערן, לייט"ב, לאלמוג, למצפה שלם, לקלי"ה, לבית הערבה? מה אומרת הצעתך על אודות המחויבות שלנו למושבים וליישובים מתנועות אחרות באזורי ההתיישבות שהתנועה הקיבוצית הייתה החלוצה ביישובם? האם הצעתך קוראת להבטיח בכל מקרה את קיומם? האם הצעתך קוראת לעקור ולהחריב אותם?  האם הצעתך בכלל מתייחסת אליהם? או שמא הצעתך מסתפקת בסיסמאות בומבסטיות ומתחמקת מדיון במשמעותן?

* נדהמתי – בהתמודדות חשאית בסיעת הליכוד על תפקיד סגן יו"ר הכנסת מטעם הליכוד, גברה ח"כ נאוה בוקר על אורן חזן בהפרש של 16:9. נדהמתי כאשר קראתי את הידיעה. 9 (!) מחברי סיעת הליכוד תמכו במוקיון הבריון הזה, לביזוי הכנסת כסגן היו"ר. נדהמתי והתביישתי.

* זהות בדויה - בתגובה למאמרי "האוקסימורון היהודי ערבי", טוען נעמן כהן שההגדרה הזו דווקא נכונה, אם כי לא בהקשר הפוליטי הפוסט ציוני של העושים בה שימוש. הוא משווה אותה להגדרה "יהודים אשכנזים".

אני שולל גם את ההגדרה "יהודים אשכנזים". מה משותף ליהודי מפולין, מגרמניה, מפלורידה ומאנגליה? היותם יהודים. אין שום דבר הקושר יהודי מרוסיה ליהודי מהולנד יותר מכפי שהוא קשור ליהודי מעיראק, ואין דבר הקושר יהודי מליטא ליהודי מדרום אפריקה יותר מכפי שהוא קשור ליהודי מצפון אפריקה. כולם יהודים, ואם רוצים להגדיר את מקום מוצאם נכון להגדיר זאת כיהודי פולני, יהודי מרוקאי, יהודי תימני וכו'. לא "יהודי אשכנזי" ולא "יהודי ערבי".

אך בכל זאת, ישנם שני הבדלים מהותיים בין הביטוי "יהודים אשכנזים" לביטוי "יהודים ערבים". האחד, הוא שהביטוי "אשכנזים" הוא ביטוי קיים, ותיק ומושרש וקשה מאוד להימנע ממנו. לעומת זאת הביטוי "יהודים ערבים" הוא ביטוי חדש, שהומצא לאחרונה לצורכי טיעון אידיאולוגי – פוליטי. ההבדל השני, הוא שבניגוד למושג "אשכנזי" – המושג "ערבי" מתאר לאומיות. מרוקו אינה ערב מבחינה גיאוגרפית, גם לא סוריה. הערביות של תושבי מרוקו וסוריה, אינה גיאוגרפית אלא לאומית. המושג "יהודי ערבי" נועד לשרת מסר אידיאולוגי, לפיו היהדות אינה לאום אלא דת בלבד, ולכן היהודים בארצות ערב הם בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הכחשת הלאומיות היהודית נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצו.

נעמן שוגה כאשר הוא נותן לגיטימציה לטיעון הזה, מתוך רצון למצוא מינוח מדויק יותר מהמונחים "ספרדי" ו"מזרחי", שכפי שהוא מציין לוקים בחוסר דיוק עובדתי. אולם, לשיטתו, איך נגדיר את יהודי טורקיה ואיראן, למשל, שאינן מדינות ערביות? בעיה.

והפתרון – לשים קץ להפרדות האנכרוניסטיות הגלותיות הללו. כולנו יהודים מבחינת הלאום והדת, ואם אנו רוצים לציין את הגלות ממנה עלו הורינו, יש לציין את הארץ המדויקת ממנה באו: רומניה, אלג'יריה, אתיופיה, גרמניה, ארגנטינה או ארה"ב.

אני לא אשכנזי. אין שום דבר אשכנזי בזהות שלי. אין לי כל עניין בהגדרה הזו, שהיא זרה לי לחלוטין. אני יהודי, ציוני, ישראלי, שאבי עלה מגלות בוקובינה ואמי – מגלות פולין. אני זכיתי להיוולד ולהוליד את ילדיי במולדת.

            * ביד הלשון

יונים וניצים – הצהרותיהם הפשרניות של ראש הממשלה ושר הביטחון, עוררו את לעגה של ח"כ שלי יחימוביץ' שהגדירה אותם בסרקזם כ"יונים הומיות". החרה החזיק אחריה צבי בראל, שהכתיר מאמר שכתב ב"הארץ": "יונה צלויה".

השנים הוציאו מן הנפטלין את הביטויים שהיו נפוצים משנות הששים עד שנות התשעים של המאה שעברה בשיח הפוליטי והתקשורתי – יונים וניצים. היונים הם בעלי גישה פשרנית בסכסוך הישראלי ערבי והניצים הם בעלי גישה תקיפה.

הביטוי לקוח מן השיח הפוליטי בארה"ב בתקופת המלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם. הדוגלים בקו תקיף כלפי בריה"מ והגוש הקומוניסטי הוגדרו "ניצים" והדוגלים בקו פשרני – "יונים".

החלוקה הזיאו-פוליטית של המפה הישראלית, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, הוחלפה בהדרגה במפת ה"שמאל" / "ימין". באותן שנים, השמאל והימין הוגדרו בעיקר על פי ההשקפות החברתיות – כלכליות, כאשר בכל אחד משני המחנות הללו היו הן יונים והן ניצים.

המערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים" מסתיים במשפט שניתן לראות בו הניתוח התמציתי והמדויק של תוצאות תהליך אוסלו: "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?".

* "חדשות בן עזר"