הבלוג של אורי הייטנר

הבלדה על אהרון דוד / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 7.6.16

בחג השבועות הבא עלינו לטובה, ולפי תאריך לועזי כבר מחרתיים ב-9 ביוני, יחגוג מורנו ורבנו א.ד. גורדון 160 אביבים, וכמובן שפינתנו אינה יכולה לעבור על כך בשתיקה. ולכן, הפינה מוקדשת לזכרו של גורדון.

בטרם אספר בקצרה מיהו גורדון, ברצוני להציע למאזינים כטעימה, כמה ציטוטים קצרים ואופייניים מהגותו הרחבה, העמוקה והמורכבת.

אפתח בפסוק שבשנים האחרונות הפך למצוטט ביותר, בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט המאזין האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס עליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

ציטוט שני - "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות...אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים... הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף ...  את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה - שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות - נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב".

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרכסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרכסיסטית לניניסטית, אימצה אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב לאלוף המעדר, אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

גורדון נפטר ממחלת הסרטן ב-1922, בגיל 66.

אנו נשמיע לזכרו את חנן יובל, בשירו של יהונתן גפן "הבלדה על אהרון דוד". האמת היא שיהונתן גפן מגלם בעיניי באורח חייו הבוהמייני, התלוש, הניהיליסטי כמעט את היפוכה של התובענות הגורדונית. אך כיליד נהלל, כנראה שנותר בו משהו, הבא לידי ביטוי מפעם בפעם בשירים ציוניים כמו זה. החיבור שלו לגורדון הוא בעיקר למרכיב הפציפיסטי בהגותו. "עיניו רצות לכל המרחקים / ולא רואות מלחמות באופק / רק אהבה ושדות ירוקים", כתב גפן, כאילו מדובר בהיפי פיסניק בשנות ה-60. חנן יובל הלחין ושר.  

בכובע קסקט השמוט על המצח

מעדר על כתף, כמו נווד מנגן

צועד לבדו ובודק את השטח

אהרון דוד, יהודי זקן.

מסביב לו הרים וגלי כנרת,

הכל של כולם וכולם שלו,

רואה עץ ראשון וגבעה מתעוררת

ורחל המשוררת שרה לו...

ב-1915 אחרי הצהריים

כשהכל פתוח והכל בעתיד

ראיתי אותך איש זקן ופיקח

ראיתי אותך אהרון דוד.

האיש הקשיש משקיף אל העומק

עיניו רצות לכל המרחקים

ולא רואות מלחמות באופק

רק אהבה ושדות ירוקים

בשבילי העפר סוסה עוברת

מושכת אחריה עגלה וחלוץ,

ביום חמישי, בתחילת הדרך,

באמצע הקיץ - יפה בחוץ.

ב-1915 אחרי הצהריים...

צועד לבדו ובודק את השטח

עולה על גבעה ויורד אל המים

בכובע קסקט השמוט על המצח.

ב-1915 אחרי הצהריים...

לנוכח התופעה החולנית, של ישראלים הנלחמים נגד מדינתם; אותם שותפים פעילים לתעשיית השקרים ועלילות הדם על המדינה, המסיתים לחרמות נגדה, הנאבקים נגד זכותה הטבעית להגנה עצמית; נגד אותם אנשים נהוגה בשיח הישראלי האמירה "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ". הכוונה בחיבור לפסוק הזה, המצוי בפרק מט בישעיהו, היא שאלה שהורסים ומחריבים אותנו, הם מתוכנו.

התופעה – אכן תופעה מגונה וחולנית. אכן, זו תופעה הרסנית, של אנשים בעלי יצר הרס עצמי קיצוני. אכן, יש להוקיע את התופעה הזאת. אולם השימוש בפסוק הזה שגוי, כי הוא מדבר על עניין אחר לגמרי.

הפסוק הוא חלק מנבואת נחמה של ישעיהו, ומשמעותו היא שהאויב שכבש את הארץ, הרס אותה והחריב אותה, ייצא ממנה, ועם ישראל ישוב אליה.

העיתוי שזימן לנו מיזם 929 לקריאת נבואת הגאולה הזאת מצוין – זאת הפטרה מצוינת לאיסרו חג של יום ירושלים; היום שבו אנו חוגגים את יציאת המחריבים והמהרסים, כלומר השלטון הזר ההאשמי מירושלים וחזרתנו לבירתנו.

הנביא פונה לציון בגוף שני, וזה הפסוק במלואו: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ. מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ". והן זה בדיוק מה שקרה בכח באייר תשכז, כאשר מוטה גור הרטיט את לבו של כל יהודי בקריאה: "הר הבית בידינו!" תיאור ריצתם של הצנחנים, משחררי ירושלים, דרך שער האריות להר הבית ולכותל המערבי, הוא ממש "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ".

הפסוק הבא מגלם את החזון הציוני. פונה הנביא לציון: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי:  כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ".

כולם. העם היהודי מכל גלויותיו מתקבץ במולדתו. "הִנֵּה, אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים". אפילו מסין! כן, אני יודע, הכוונה לסין שבמצרים. את הפרשנות אני מכיר. אבל לי יש פרשנות אחרת. אפילו מסין. כן, אותו עם מפורד ומפוצל בין כל הגלויות, בארבע כנפות תבל, שב הביתה.

פחות משבעים שנה אחרי הקמת המדינה, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם נמצא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לא רחוק היום שבו רוב העם היהודי יהיה בארץ ישראל. ולעתיד לבוא, אם כי כנראה לא בקדנציה שלנו, העם היהודי – רובו ככולו, יחיה בארץ ישראל.

או אז "רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה". ועד אז, אנו נפצח ברינה וגיל, ונחגוג את כברת הדרך הגדולה שהלכנו בשבעים השנים האחרונות. נחוג ברוב עם והדר את חג העצמאות ואת יום שחרור ירושלים.

* 929

* דוגמה אישית - יש לי חלום. שבית ראש הממשלה יהיה מופת להעסקה הוגנת, כחלק מהדוגמה האישית של ראש הממשלה לציבור. במקום שבו אין דוגמה אישית - אין מנהיגות.

* התלהמות בלתי נסבלת – אף מוסד בדמוקרטיה אינו חסין מביקורת, גם לא בית המשפט. גם אני מתחתי לא אחת ביקורת, עניינית ומנומסת, על בית המשפט. אולם התלהמות, דה-לגיטימציה אישית ומסע הכפשות אישי כלפי שופט בישראל; לא בסוגיה עקרונית כמו החלטות בג"ץ בשאלות לאומיות / חברתיות / פוליטית, אלא בסוגיה אישית, היא התנהגות עבריינית, שאינה הולמת מנהיג ולבטח לא ראש ממשלה. מטרת ההתלהמות הזאת היא להלך אימים על שופטים בישראל. החל בכך העבריין המורשע אולמרט ("פרקליטי אולמרט") במסע ההכפשות נגד השופט רוזן וממשיך בכך נתניהו ("פרקליטי שרה") במסע ההכפשות נגד השופטת פרוז'ינין. ההתלהמות הבלתי נסבלת הזאת היא התנקשות בשלטון החוק.

* שרת המשפטים מילאה את חובתה – כמצופה משרת המשפטים, תקפה איילת שקד את המתקפה שלוחת הרסן של בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו על כבוד השופטת פרוז'ינין.

ונשאלת השאלה – היא?! הרי היא עצמה תקפה את בית המשפט העליון בנאומה בכנס עורכי הדין באילת.

ובכן, זה בדיוק ההבדל. בנאומה באילת, הציגה איילת שקד את השקפת עולמה בסוגיית תפקידו של בית המשפט העליון במערכת הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אפשר לחלוק עליה או להסכים אתה (אני באופן כללי הסכמתי עם רוב דבריה), אך זה דיון עקרוני, חשוב, ראוי ותפקידה כשרת המשפטים להביע בו את דעתה.

היא הביעה דעה מנומקת והציגה אותה בכל הכבוד ובנימוס רב. באותו נאום היא העלתה על נס את מערכת המשפט בישראל ואת איכותם של שופטי בית המשפט העליון.

לעומת זאת, בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו השתלח בפראות בשופטת שעסקה על פי דין בפרשה אישית הנוגעת לו, כדי להלך אימים על כל מי שעוסק ויעסוק בענייניה. הוא התנהג במקרה זה כאחרון העבריינים. טוב עשתה השרה, שהעמידה אותו במקום.

* חוק הפנאטים השלובים - מתקפתו הפרועה ושלוחת הרסן של בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו על שופטת בישראל, שביצעה את מלאכתה נאמנה, מתוך דבקות באמת ובצדק, פתחה את הסכר, ועדרי ימננים אוטומטיים יוצאים בהשתלחות רבתי על מערכת החוק והמשפט בישראל. הרשת מוצפת בכל מיני בדלי "הוכחות" לכך שהמערכת מעוותת, שקרית ועוינת.

פשוט מדהים עד כמה הם תאומים זהים ל"שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם. כמוהם, גם הם קופצים על כל בדל ידיעה, נכונה או שקרית, של איזה שופט או פרקליט שטעה או אפילו סרח, כדי להשמיץ את מערכת המשפט המפוארת של ישראל. בדיוק כפי ש"השוברים" עושים למערכת הביטחון של ישראל ולצה"ל.

כמובן שמערכת המשפט ומערכת הביטחון נתונות לביקורת, ולבטח אינן חפות משגיאות. גם אני מבקר, לא אחת, כל אחת משתי המערכות הללו. אולם בין ביקורת עניינית למערכת עלילות והשמצות, רב המרחק

בכלל, הדמיון בין הימין הפנאטי לשמאל הפנאטי - פנומלי. תמונת ראי מושלמת. אותה שנאה יוקדת למדינת ישראל, לממלכתיות הישראלית, למוסדות המדינה. אותן שיטות. אותם שקרים. אותה דמגוגיה. אותם דברי בלע. חוק הפנאטים השלובים.

* השרשרת ההייררכית – אילו התעמרה אשת ראש הממשלה בעובדים בעסק פרטי, הייתה גם בכך חומרה רבתי והיה גם בכך עניין ציבורי. אולם כאשר במעון ראש הממשלה, עובדי המדינה, הממלאים את תפקידם, חווים מסכת התעללות מצד אשת ראש הממשלה, זאת מציאות בלתי נסבלת, שמדינת חוק חייבת לשים לה קץ.

אולם בלי קשר לגיהנום המתקיים המקום הזה בעידן נתניהו, יש לגבש תפיסה עקרונית אחרת באשר לאופן התנהלות מעון ראש הממשלה. מדובר בבית שרד שמשלם המסים מממן ומעסיק בו עובדי מדינה, נאמני הציבור. העובדים כפופים אך ורק לממונים עליהם במשרד ראש הממשלה. לאשת ראש הממשלה, גם כאשר תהיה שם אישה נורמטיבית, או איש נורמטיבי שאשתו תהיה ראש(ת) הממשלה, אסור שתהיה דריסת רגל בשרשרת ההיררכית הזאת. אם יש לה בקשה כלשהי, ודוק: בקשה, לא "דרישה", עליה להפנות את הבקשה לגורם המוסמך במשרד ראש הממשלה, והוא יחליט אם להורות לעובדים שתחת אחריותו למלא את מבוקשה.

* האם ליברמן זגזגן? – בעקבות הצהרותיו המדיניות המתונות של ליברמן, הוא הוגדר כזגזגן. האם הוא באמת זגזגן?

בנושא הביטחוני, ודאי שהוא זגזגן. אולי נכון יותר להגדיר זאת כשרלטן. כל הפוזה של הדמגוג ה"ביטחוני" שמציע הצעות "ביטחוניות" פופוליסטיות שניתן לסכם אותן בשתי מילים כ"יאללה כסאח" ובשלוש מילים וחצי כ"נכנס באם-אמא שלהם", נעלמה בשניה, ברגע שהאחריות הוטלה על כתפיו. היא מעידה על מהות ההתלהמות הדמגוגית. כנ"ל ההצעות המתלהמות לעונש מוות למחבלים, התמיכה בחייל שסרח וכו'. איזה נזק לחברה הישראלי ולשיח הישראלי הוא גרם, איזה זיהום של השיח, כאשר הוא לא האמין כהוא זה ב"הצעותיו".

לעומת זאת, בנושא המדיני הוא דווקא מגלה עקביות. את האמירה ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ הוא אומר בעקביות עוד מאז היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה לפני עשרים שנה. תמיכתו בחלוקת הארץ ובשתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 1949 עם חילופי שטחים ואוכלוסיות היא עקבית, הוא כתב אותו בספר, במאמרים ובמצעים מדיניים. בכך, אין חדש. בנושא המדיני ליברמן היה ונשאר יונה.

* מעשיו יקרבוהו – ביקרתי בחריפות את מינויו של ליברמן לשר הביטחון, ועוד יותר מכך את הדחתו של שר הביטחון הקודם, המצוין, יעלון. אני שלם עם כל מילה שכתבתי בנדון.

אולם כרגע ליברמן הוא שר הביטחון, וכאזרח מדינת ישראל אני מאחל לו הצלחה מכל לבי, כיוון שהצלחתו היא ביטחוננו. שיפוטי אותו מעתה, בדומה לשיפוטי כל בעל תפקיד, היא על פי הכלל: "מעשיך יקרבוך – מעשיך ירחיקוך".

* רוסופוביה - לביקורת הציבורית העניינית שהוטחה בליברמן, נלווה גל עכור ומכוער, של רוסופוביה וגזענות נגד יהודי חבר העמים. פוטין... סובייטי... ועוד ועוד. זהו גילוי נורא של שנאת האחר, שנאה גזענית, מצד המתהדרים בנאורות, כביכול. שנאת זרים, באשר היא, הינה תופעה נאלחת. על אחת כמה וכמה, כאשר ה"זרים" הם אחינו, עצמנו ובשרנו, יהודים כמונו.

* פיקוח נפש - לתשומת לבם של התוהים באיזו חוצפה מבקשים שוטרים מאנשים החשודים כשב"חים להזדהות – מבצע פיגוע הדקירה השבוע בת"א הוא שב"ח. אז באיזו חוצפה? הנה, הגדרת החוצפה: כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא.

* מתקפה ברברית - הטליבאן באפגניסטן, דאעש בתדמור והוואקפ הירושלמי בהר הבית, הן שלוש שלוחות של הקנאות האיסלמיסטית המנהלת מלחמה ברברית נגד התרבות והנאורות, בניסיון אלים ונואל למחוק את שכיות החמדה התרבותיות והארכיאולוגיות של כל מה שאינו מוסלמי, מעל ומתחת לפני האדמה.

ממשלת ישראל, לאורך שנים, מגלה רפיון מדאיג בניסיון לעצור את המתקפה הברברית.

כפי שכתבתי לא פעם בעבר, אני מתנגד לכל פגיעה בסטטוס-קוו בהר הבית, ולכל המאבקים של נאמני הר הבית לסוגיהם. אולם לצד שמירת הסטטוס קוו, חובתה של המדינה להגן על התרבות היהודית והאנושית מפני המתקפה הברברית.

* יומני היקר – שלום לך יומני היקר! קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וידיים וחשבתי מה היום יזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* קקה פיפי נאצי – יש לשים קץ לתועבת השוואת ישראל לנאצים. זאת הסתה בזויה וכל כולה מבוססת על שקר. צריך לחזור לשפיות. בוויכוח שפוי, ניתן להקשיב לביקורת. אולם אי אפשר להקשיב לקקפוניה, תרתי משמע, של צווחות: קקה פיפי נאצי קקה פיפי נאצי קקה פיפי מזכיר לי תהליכים קקה פיפי. זהו הרג הדיון הציבורי.

* שיחזרו בתשובה - ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב, רבנים באירופה יוצאים נגד העליה לארץ. מן הראוי שנתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* חשוב וחשוב יותר – יום ההצדעה למערך המילואים חשוב מאוד. חשוב שהחברה הישראלית תעלה על נס את האנשים המתנדבים, גם כאנשים בוגרים, בעלי משפחות, עובדים, בעלי עסקים, לעזוב למספר שבועות בשנה את שגרת חייהם ואף לחרף את נפשם, כדי להבטיח את קיומה וביטחונה של המדינה ואת שלום אזרחיה. ראוי להצדיע למערך המילואים, שמאחד ישראלים מכל מגוון הדעות והאמונות יחד, למשימה משותפת, כי המשותף –אהבת הארץ והעם, ציונות ופטריוטיות, חזק ומשמעותי מהמחלוקות על האופן שבו על המדינה להתנהל.

אבל יש דבר חשוב יותר מהצדעה למילואימניקים, והוא להבטיח שביום פקודה ימתינו להם ימ"חים מלאים עם ציוד ואמל"ח כשירים, כדי שיוכלו לבצע את תפקידם. על פי הדו"ח האחרון של מבקר המדינה, יש לנו סיבה לדאגה.

* לחיים ולמוות - היום 5 ביוני, מלאו 49 שנים למלחמת ששת הימים. דברים שכתב האלוף ישראל טל ("טליק"), מפקד "אוגדת הפלדה" בפקודת היום שלו, ערב היציאה לקרב, אקטואליים ורלוונטיים היום, כשהיו ביום כתיבתם:

"היעד העומד בפנינו אינו רק יעד פיסי של שטח וכוחות, אלא בראש ובראשונה יעד פסיכולוגי ומוראלי. מי שינצח יעבור מבחינה מוראלית לאופנסיבה, ומי שייכשל יעבור לנסיגה מבחינה נפשית. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקרב הראשון, להפיק לקחים מן המפלה, להתארגן, להתקיף שנית ולנצח. לנו אסור בשום אופן להפסיד דווקא את הקרב הראשון. לכן הדבר הוא פשוט: גורל הקרב ביבשה תלוי בהצלחת הקרב שלנו. פירושו, שגם גורל המדינה כולה תלוי במה שאנחנו נעשה. עכשיו אני הולך להגיד דבר חמור, אך אין לנו ברירה אחרת. הקרב הזה יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה".

* מורשת רבין – לכבוד יום ירושלים, אני מציג את מורשתו של רבין בנדון. בנאום בכנסת על הסכם אוסלו, ב-21 בספטמבר 1993, אמר רבין: "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו וחלומותיו של כל יהודי". בנאום בפני תלמידי תיכון ב-1995, זמן קצר לפני הירצחו, אמר רבין: "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה: הבה נוותר על השלום". ב-25 באוקטובר 2005, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בעצרת בוושינגטון ואמר: "אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל ...  אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד".

* לא נגענו - מה הכתובת?

- קיבוץ אורטל, בגולן.

- גולן זה העיר וקיבוץ אורטל זה הרחוב?

            * ביד הלשון

שופכים את דמה – "כבר עשרים שנה שופכים את דמה של שרה נתניהו", אמר ניר חפץ בראיון טלוויזיוני.

למה הוא התכוון? איפה נשפך דם? על איזו שפיכות דמים הוא מדבר?

כמובן שהוא לא המציא את הביטוי. זה ביטוי נפוץ בעקר בקרב פוליטיקאים, שבאמירתו הם חשים פטורים מלהתייחס באופן ענייני לביקורת הנמתחת עליהם.

מהיכן לקוח הביטוי?

המקור הוא באיסור על הלבנת פנים. הלבנת פנים, פירושה בִּיוּש אדם – "שיימינג" או העלבתו. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים". שפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות עליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". מכאן, שהלבנת פנים הנה עבירה חמורה ביותר. יש לכך גם הסבר פלסטי – העלבון גורם לאדם להחוויר, ודומה שאזל הדם מפניו.

המקרים שבהם אנשים התאבדו בעקבות שיימינג הנם הוכחה שחז"ל לא כל כך הגזימו.

* "חדשות בן עזר"