הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לדוד זונשיין, "לאן נעלם היהודי-ערבי", "הארץ" ספרים 3.6.16

במאמר הביקורת שלו על ספרו של מנחם קליין "קשורים: הסיפור של בני הארץ" (תגובתי מתייחסת רק למאמר, כיוון שאת הספר טרם קראתי), מביע דוד זונשיין געגוע וערגה לזהות הילידית היהודית-ערבית של יהודים וערבים שחיו בצוותא בא"י "לפני שהלאומיות הפרידה בין שתי המילים בברוטליות ותבעה להזדהות רק עם אחד הצדדים".

אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה.

ניתן לשאול – למה לא? האין משמעותה של טענת האוקסימורון - מחיקה של כל היהודים שאינם אשכנזים? הן זונשיין כתב על הזהות הלאומית היהודית-ישראלית הקיימת, שהיא "זהות יהודית נוקשה, שמשאירה 20 אחוז מאזרחי ישראל מנוכרים לה, ועוד לפחות 50 אחוז מהנותרים, היהודים יוצאי מדינות ערב, באיום מתמיד על חלק יסודי בזהות שלהם".

למה יכולים להיות יהודים רוסים, יהודים פולנים, יהודים אשכנזים ולא יכולים להיות יהודים ערבים?

אני מקפיד לא להגדיר יהודים שעלו מרוסיה כ"רוסים", יהודים שעלו מפולין כ"פולנים" וכו'. הם יהודים, שמוצאם הגיאוגרפי או מוצא הוריהם הוא מרוסיה או מפולין. בזהות שלי, למשל, אין כל משמעות ל"אשכנזיותי". אני יהודי, ציוני, ישראלי, שבמקרה אמי נולדה בעיר רובנו שבפולין ואבי בעיירה רדאוץ שבבוקובינה, אך אין בי שום דבר פולני או בוקוביני. הורי נולדו בגולה ועלו לארץ ישראל, חזרו למולדתם. אני זכיתי להיות יליד – יהודי שנולד במולדתו.

אך גם אם נקבל את ההגדרה המקובלת בשיח הישראלי המתייחס לארץ המוצא ומכנה יהודים ישראלים כ"רוסים" ו"פולנים" – גם על פי ההגדרה הזאת, אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". המקבילה ל"רוסים" ול"פולנים" היא "עיראקים" "תימנים" ו"מרוקאים", כלומר יהודים שהמוצא הגיאוגרפי של הוריהם הוא מעיראק, תימן או מרוקו. הערביות אינה הגדרה גיאוגרפית אלא לאומית. יהודי מרוקאי, הוא בן ללאום היהודי, שמוצאו הגיאוגרפי במרוקו. הוא אינו יהודי-ערבי.

הניסיון המגושם להמציא זהות "יהודית-ערבית" הוא פרי באושים של האידיאולוגיה האנטי ציונית. כיוון שזכות ההגדרה העצמית מוכרת כזכות טבעית, ולכן זכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור, מנסים האנטי ציונים לערער על עצם הגדרת הלאום היהודי. ההגדרה "ערבי-יהודי", משמעותה: בן ללאום הערבי שהוא בן לדת היהודית. על פי אותה תפיסה, המככבת באמנה הפלשתינאית, שכיכבה בתעמולה הסובייטית וכעת היא מככבת בתעמולה הפוסט והאנטי ציונית, היהדות היא רק דת ואין לאום יהודי. מגמת האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשטיין, היא מחיקת הלאום היהודי.

לשם כך, הוא יוצר רומנטיזציה של התקופה הפְּרֶה-ציונית, שבה יהודים וערבים חיו זה לצד זה בצוותא כ"ילידים", חיי אחווה נפלאים. העם היהודי ששב למולדתו, הוא עם של "מהגרים" שדוחק את רגלי "הילידים", כולל הערבים והיהודים-ערבים; הוא מדמה אותם לצלבנים, הוא מצטט את אמיל חביבי המגדיר אותם כ"כובשים גוזלים", ומפנטז במבט לעתיד, "אם הישראלים היהודים חפצים בעתיד", על מחיקת הלאומיות היהודית והשתלבות היהודים הישראלים "במרחב הערבי שהם חלק ממנו".

האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשיין, היא אידיאולוגיה אכזרית ואנטי-הומניסטית, המנסה למחוק את זהותו של עם שלם, ולכפות עליו זהות מומצאת שנבנתה במעבדת ניסיונות אידיאולוגיים.

את הזהות הלאומית היהודית אי אפשר למחוק. כל עוד העולם מתחלק לזהויות לאומיות, ולמיטב הכרתי תמיד הוא יהיה מחולק כך, כל ניסיון למחוק רק את הלאומיות היהודית, הוא ניסיון אנטישמי.

אילו הציג זונשיין תפיסה קוסמופוליטית השוללת את עצם הלאומיות באשר היא ומנסה ליצור אנושות אחת, הייתי משיב לו שאני מוכן לכך, בתנאי שהעם היהודי יהיה האחרון להצטרף לעיסה הזאת. הרי אנו כבר שילמנו יותר מכל עם אחר את מחיר העדר ריבונות לאומית במולדתנו. הרי תמיד יהודים היו הראשונים לקפוץ בראש על כל עגלה קוסמופוליטית, ואח"כ הם היו הראשונים לשלם את מחיר הניסוי. אך הוא אינו מציע זאת. הוא מקבל את הלאומיות, ורוצה למחוק את הלאומיות היהודית בלבד, ואת היהודים הישראלים להטמיע בלאומיות הערבית.

* "הארץ" ספרים

ליישוב מסוים, פנתה משפחה בבקשה לקליטה. בתהליך ההיכרות שערך היישוב, נמצאה המשפחה כבעלת פוטנציאל בעייתי מאוד מבחינה חברתית. על פי חוק ועדות הקבלה, אין סמכות ליישוב לא לקבל משפחה, אלא רק לוועדת קבלה אזורית, שנציגי היישוב בה הם מיעוט, ורק בהתאם לחוות דעת של אבחון אישיותי. האבחון, שאותו נציגי היישוב אינם מוסמכים לראות אלא רק לשמוע את עיקריו בוועדת הקבלה, אושש את עמדת היישוב, והצביע על אי התאמה של המשפחה ליישוב ועל פוטנציאל לבעיות חברתיות אם תיקלט בו. על סמך חוות הדעת, החליטה וועדת הקבלה לדחות את בקשת המשפחה להיקלט.

המשפחה החליטה לפנות לוועדת ההשגות של משרד המשפטים. במאמר מוסגר – התעקשותה של משפחה לכפות עצמה על קהילה שהחליטה לא לקלוט אותה, מעידה על בעייתיות בתפיסת הקהילתיות ובמשמעות הצעד שלה. בוועדת ההשגות, אין כל ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לתנועה המיישבת ולחטיבה להתיישבות. יש בה אנשי מקצוע בתחום המשפט והרווחה, אך אף לא איש מקצוע אחד בתחום הקהילתי התיישבותי.

ועדת ההשגות קיבלה את ערעור המשפחה וכפתה על היישוב לקבלה. לא פחות מעצם ההחלטה, מעניין הנימוק. בחוות הדעת של מכון האבחון, אחרי כל ההסברים המילוליים והמספריים, מופיעה ההמלצה הסופית. ההמלצה הסופית נעה על רצף בין 1 ל-5. 1- מומלץ לא לקלוט. 2 – ספק אם מומלץ לקלוט. 3 – אפשר לקלוט. 4 – מומלץ לקלוט. 5 – מומלץ מאוד לקלוט. כל מי שמכיר את האבחונים יודע, שהתוצאות 1 ו-5 כמעט ואינן קיימות. לאורך השנים הרבות שאני עוסק בקליטה, שבהן קראתי מאות חוות דעת, רק פעם אחת נתקלתי בציון 1. על אף כל הכתוב בחוות הדעת, חרף עמדת היישוב וועדת הקבלה האזורית, פסקה ועדת ההשגות, שכיוון שלא נאמר שמומלץ לא לקלוט, אלא שספק אם מומלץ לקלוט, אין עילה מובהקת לטענת אי ההתאמה החברתית, ולכן יש לקבל את המשפחה. ואכן, המשפחה עברה לחיות ביישוב, כנגד רצונו.

לא אציין את שם היישוב, אולם מי שמכיר את החוק יודע, שמדובר ביישוב כפרי קהילתי בגליל או בנגב שמספר תושביו נמוך מ-400 בתי אב והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית. אלה היישובים היחידים שהחוק מאפשר לקיים בהם ועדת קבלה.

סיפרתי כל זאת, כדי להעמיד באור נכון את חוק ועדות הקבלה, המנוגד כל כך לתדמית הציבורית שיצר כלפיו הקמפיין האנטי ציוני נגד ההתיישבות.

בשיח הכזב הפוסט ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה ומזכירה לנו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מ"גל החקיקה הגזעני", כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.

האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.

החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים קטנים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים קטנים בגליל ובנגב.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". 

זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם".

אולם עוכרי ההתיישבות וגורמים פוסט ציוניים, המנהלים מלחמת שמד נגד ההתיישבות, נלחמים לשחיטת כבשת הרש הזאת. הם נחושים למוטט את ההתיישבות באשר היא.

את המלחמה הזאת לא מובילה היום בל"ד. מי שהציע הצעת חוק לביטול חוק ועדות הקבלה, הוא חבר המחנה הציוני (!) יוסי יונה. ועל הצעתו האנטי ציונית חתומים חברים רבים מפלגתו, ובהם חברים מרכזיים כשלי יחימוביץ' ואיתן כבל. איזו בושה!

אני מבקש להעלות על נס את פעולתו הברוכה של ח"כ איתן ברושי, שיצא להגנת ההתיישבות והציונות והוביל את המערכה לבלימת החוק נגד ההתיישבות.

לעתים אני שומע בתוכנו, בתנועה הקיבוצית, דיבורים נגד חוק ועדות הקבלה. הרי אנו חייבים להתייצב כאוטומטים לקול תופי הטם טם של העדר. לכאורה, זה לא נוגע לנו. הרי החוק אינו עוסק בקבלה לאגודה השיתופית.

זו גישה צינית. עלינו, כמתיישבים, לגלות סולידריות עם היישובים הקהילתיים, שהם חלק מהמועצות האזוריות שלנו ושותפינו לבניין הארץ ויישובה, לבניין הגליל והנגב, להתיישבות הכפרית בישראל. החוק נוגע ישירות גם לנו – לכל קיבוץ בגליל ובנגב שיש לו הרחבה קהילתית. והעיקר – משלה את עצמו ומרמה את עצמו מי שחושב שהנחשול של עוכרי ההתיישבות יעצור על סף דלתנו. אם חלילה הם יצליחו להרוס את היישובים הקהילתיים, אנו הבאים בתור. איני רוצה לתת רעיונות, אבל ברור לי באילו טיעונים הם ישללו את זכותו של קיבוץ לבחור את חבריו.

ההתיישבות נמצאת תחת מתקפה. חובתנו להתגונן.

* "ידיעות הקיבוץ"

* הלוחם בשחיתות – הצטרפותו לחיים הפוליטיים של ניצב בדימוס סגלוביץ' היא בשורה טובה לשוחרי הפוליטיקה הראויה, ההגונה, הישרה. סגלוביץ' הוא הלוחם מספר 1 בשחיתות השלטונית בישראל. בנחישות, בתחכום ובאומץ, הוא הוביל חקירות נגד האנשים החזקים ביותר בישראל, שלוו בסוללות פרקליטי צמרת ויחצני צמרת ובמסעות יחצנות משומנים, וזה לא עזר להם. האנס הסדרתי, נוטל השוחד המושחת והגנב עזבו אחר כבוד (בהתאמה) את בית הנשיא, לשכת ראש הממשלה ומשרד האוצר והלכו למקום הראוי לעבריינים מסוגם.

טוב שאנשים כמותו יאיישו את ההנהגה הלאומית של ישראל ויובילו אותה בניקיון כפיים.

עם הצטרפותו ל"יש עתיד", מן הראוי להזכיר את עמדתו הפחדנית של לפיד בפרשת אולמרט, כאשר הוא התחמק מאמירה מנהיגותית בתואנה ילדותית שאולמרט חבר של אבא שלו ולא נעים לו ממנו.

* ארוחות חינם – סגלוביץ' הוא סמל למלחמה בשחיתות הפלילית, אך ראוי לזכור ולהזכיר שיש התנהגות מושחתת שאינה פלילית; לא כל מה שאינו פלילי כשר, ולא כל מי שאינו עבריין – צדיק.

מי שלאורך עשרות שנים כראש אופוזיציה, כשר האוצר וכראש הממשלה לא השתמש בכרטיס אשראי, כיוון שאורח חייו הנהנתני, הרהבתי והראוותני מומן בידי מלחכי פִּנְכָּה בעלי ממון ואינטרסים, שאפשרו את ארוחות החינם שלו – שעה שהוא ריסק את מדינת הרווחה הישראלית במדיניות כלכלית אכזרית, הוא מושחת, גם אם לא עבר על החוק.

חבל שהדיון על פרשיות נתניהו אינו מתמקד בפן הציבורי והמוסרי, אלא בחיפוש אובססיבי אחרי הממדים הפליליים בפרשיות.

* אחריות משותפת – כשהתפוצצה פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין בארה"ב, התייצב ראש הממשלה יצחק רבין ביוזמתו לשידור רדיו. וכך הוא כתב בספרו "פנקס שירות": "הדיבור על ה'חשבון של לאה רבין', הטיל עליה את נטל האחריות. התראיינתי ביוזמתי ברדיו ואמרתי, כי האחריות משותפת לשנינו, מוסרית ופורמלית. אין מקום להפרדה בין לאה וביני ואני נושא באחריות כמוה".

על אף הודעה זו, היועץ המשפטי לממשלה הבחין בין רמת האחריות של בני הזוג והציע להפריד בין השניים. "הבשילה אצלי החלטה מפורשת: לא! אחפש כל דרך לנשיאה משותפת באחריות". ב-7 באפריל 1977 הודיע רבין על יציאה לחופשה מראשות הממשלה (כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, הוא לא יכול על פי חוק להתפטר) ועל התפטרותו מראשות המערך וממועמדות המפלגה לראשות הממשלה.

אריאל שרון, לעומתו, הסתתר מאחורי בנו עמרי, ששכב למענו על גדרות כלא מעשיהו. אהוד ברק והיועץ המשפטי ויינשטיין הסתתרו מאחורי נשותיהם והתחמקו מאחריות על העסקת עובדות זרות בלתי חוקיות.

לא צריך דמיון מפותח כדי לשער על פי איזה מודל ינהג נתניהו.

* מופת שלילי – ההשתלחות שלוחת הרסן של "מקורבי" נתניהו וסוללת יחצניו ופרקליטיו בשופטת דיתה פרוז'ינין, בעקבות פסק דינה בפרשת ההתעמרות של שרה נתניהו בעובדיה, היא עזות מצח וחוצפה, התנקשות בשלטון החוק והתנהגות אנטי מנהיגותית. במקום לשמש דוגמה אישית לאזרחי ישראל, בוחר נתניהו להיות מופת שלילי, ומתבטא כלפי בית המשפט כאחרון העבריינים.

* פנטזיה מגוחכת – שעה ארוכה געיתי בצחוק פרוע למקרא מאמרו של נפתלי רז ב"חדשות בן עזר", "הממשלה המטורפת  בעולם", והפנטזיה המוצעת בו להקים מפלגת "רקלוביבי"; קואליציה מוזרה מיעלון ועד... אחמד טיבי. רז מציע מפלגה שבה יישבו יחדיו מי שחיסל את מס' 2 של ערפאת עם מי שהיה עוזרו ויועצו הקרוב של רב המרצחים. מפלגה שבה יישבו פטריוטים ישראליים שכל חייהם קודש לביטחון המדינה ושלום אזרחיה יחד עם גורמים אנטי ישראליים קיצוניים התומכים באויביה ובטרור נגד אזרחיה. שמא נשתבשה דעתו של הכותב?

מאסתי בנתניהו ובשלטונו ואני מייחל להחלפתו במנהיג מסוג אחר לגמרי. אולם ארצה בהחלפתו רק בידי מי שאני מזדהה עם עמדותיו. בהנחה שיעלון יממש את הצהרתו על כוונתו להתמודד על הנהגת המדינה, אני רואה בו את האיש הראוי – הן בשל תכונותיו האישיות והמנהיגותיות והן בשל קרבתי הרעיונית להשקפת עולמו הציונית, הביטחונית, ההתיישבותית, הדמוקרטית – ליברלית, החברתית. יעלון ילך עם מי שמזדהים עם דרכו הפוזיטיבית.

המחשבה שניתן להקים מפלגה גדולה של אנשים שעמדותיהם הן הפכים מוחלטים, כאשר הדבק היחיד שלהם הוא התנגדות לנתניהו, היא גישה ילדותית.

וגם ללא קשר ליעלון, אני משוכנע שאנשי מפלגת העבודה לא יעלו על דעתם להיות במפלגה אחת עם אנשי קרטל הלאומנות הערבית ("הרשימה המשותפת") ואני רוצה לקוות שגם לא אנשי מרצ.

* זהותה הציונית, רחמנא לצלן – בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, נחשבת תקופתו של לוי אשכול כראש הממשלה, כתקופה של פריצת הדרך בגיבושה של המדינה כדמוקרטיה ליברלית פתוחה. שלוש יוזמות והחלטות של ממשלת אשכול מסמלות את פריצת הדרך הזאת. הראשונה והעיקרית הייתה ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. השניה הייתה העלאת עצמות ז'בוטינסקי לישראל, שסימלה את הלגיטימציה של הממסד הישראלי לזרם הרוויזיוניסטי בציונות ובמדינה (והיו לכך ביטויים נוספים באותה תקופה). השלישית הייתה חוק רשות השידור ובהמשך הקמת הטלוויזיה הישראלית.

עד חקיקת חוק רשות השידור, תחנת "קול ישראל" הייתה שייכת למשרד ראש הממשלה וכפופה לו לכל דבר. אשכול הקים את רשות השידור כרשות ציבורית ממלכתית, השייכת לציבור על כל גווניו ומפלגותיו ומחויבת לתת ביטוי למגוון הדעות.

הקמת רשות השידור הייתה לא פחות ממהפכה בעיצובה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית מערבית פתוחה וחופשית. וכדאי לראות כיצד נוסח בחוק תפקידה של רשות השידור: "לחזק ולהעמיק את זהותה הציונית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכמדינה קולטת עליה...".

ז-הו-תה ה-ציו-נית של מ-די-נת יש-ר-אל?!?!?! הלא, זה רדיו?!?!?

כן כן. זאת זהותה של ישראל, בשיאה של מהפכה דמוקרטית ליברלית, בחוק המוביל את המהפכה הדמוקרטית ליברלית, בממשלה בראשות המערך (היום מפלגת העבודה) בשותפות פעילה ומרכזית של מפ"ם (היום מרצ) כשהאופוזיציה הראשית הייתה גח"ל (היום הליכוד).

אילו ניסוח כזה היה מוצע לפני חצי שנה, הוא היה מוקע כלאומני. לפני חודשיים – כפשיסטי. ובחודש האחרון הוא היה מזכיר לנו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

ולמי שתמה מה פתאום יש היום צורך בחוק הלאום, הרי הסתדרנו היטב 70 שנה בלי החוק – דומני שחוק רשות השידור נותן את התשובה. מה שמוצע היום בחוק הלאום, היה עד לאחרונה לחם חוק. לחוקק את חוק הלאום באותם ימים נראה מוזר כמו לחוקק חוק על זריחת השמש בבוקר ושקיעתה בערב. מאז, הרעל הפוסט ציוני חלחל עמוק כל כך למיינסטרים הישראלי.

* מאחל מכל לבי - לכל אלה שמדינת ישראל מזכירה להם תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה אני מאחל מכל לבי, שלא ידרדרו למצב המנטלי הנורא, שבו הם גם יתחילו להאמין לשקרי התעמולה שלהם.

* במדי SS - תמונה של ראש הממשלה במדי SS = תרגום גרפי של האמירה: "זה מזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני...". די להסתה!

* אחרי עשרים שנה – עשרים שנה מלאו לבחירתו לראשונה של נתניהו לראשות הממשלה.

אני זוכר היטב את היום הזה. הבחירות היו לראשונה בשני פתקים – פתק צהוב לראשות הממשלה ופתק לבן לרשימה לכנסת. אני הצבעתי למפלגת "הדרך השלישית" זצוקלל"ה ולנתניהו.

תמיכתי ב"דרך השלישית" הייתה בלב שלם, באמונה שלמה ובהתלהבות. הייתי בין מייסדי התנועה, בין מעצבי דרכה, חבר בהנהגתה ואחד מפעיליה המרכזיים. הזדהיתי עמה בכל נימי נפשי, פעלתי להצלחתה נמרצות וייחלתי לכל קול שתקבל. לעומת זאת בחירתי בנתניהו נעשתה בחמיצות רבה. חמיצות? זה אנדרסטייטמנט רבתי. בסלידה. אלא שהוא היה הרע במיעוטו. נהגתי לומר באותם ימים שני משפטים. האחד: "לעולם לא אסלח לפרס על שהוא גרם לי להצביע לנתניהו". השני: "אילו מול פרס היה מתמודד סוס, הייתי מצביע לסוס ללא היסוס".

את ליל הבחירות המותח לא ביליתי עם חבריי במטה "הדרך השלישית", אלא באולפני הערוץ השני, לשם הוזמנתי כדובר ועד יישובי הגולן. לתסכולי הרב, אולי פעמיים לאורך כל הלילה ניתנה לי רשות הדיבור, וכיוון שהיה לי המון מה לומר, אפשר לומר שבטני התהפכה בקרבי מעצבים. אני זוכר שקיבלתי את רשות הדיבור בחלקו הראשון של הלילה, כאשר פרס עדיין נחשב כמנצח, והוכחתי במספרים שאין לו רוב לנסיגה מהגולן, כיוון שהמפלגות שהתחייבו להתנגד לנסיגה, זכו ברוב חד משמעי, ללא קשר לזהות ראש הממשלה.

* כנגד כל הסיכויים – בחירות 96' היו דרמטיות ביותר. לפני רצח רבין, נתניהו הוביל בכל הסקרים. הממשלה התקשתה להתמודד עם גל פיגועי הטרור שבעקבות הסכמי אוסלו, ודעת הקהל נטתה לכיוון נתניהו, שהתנגד להסכמים.

הכל התהפך באחת בליל 4 בנובמבר 1995. רצח רבין היטה את הכף, ודעת הקהל השתנתה כהרף עין. לאחר הרצח, הוביל פרס על נתניהו בסקרים בהפרש של 40%. אולם גל הטרור הלך והתעצם, והגיע לשיאו במרץ השחור, שבו פיגוע התאבדות המוני רדף פיגוע המוני, והיטה את דעת הקהל חזרה לנתניהו.

ניתן לסכם זאת כך: יגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. באו ערפאת וחמאס, גנבו את השלטון מידי פרס והעבירו אותו לנתניהו.

אך בכך לא היה די. מי שהעניקו לנתניהו את הניצחון הסופי היו ערביי ישראל, שעשרות אלפים מתוכם החרימו את הבחירות לראשות הממשלה, במחאה על מבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה, בהובלת ממשלת פרס. וכך, נתניהו ניצח בהפרש זעום של 30,000 קולות.

בחצי השנה שבין הרצח לבחירות, התכרסם בהדרגה הפער העצום שפתח פרס בעקבות הרצח, אך עדין הוא ניצח בכל הסקרים, כולל מדגמי הטלוויזיה בליל הבחירות. לפנות בוקר, תוצאות האמת היו שונות. השאר – היסטוריה (והיסטריה).

* מעידה חד פעמית - ג'קי לוי שגה, כאשר כיבס בשידור את הכביסה המשפחתית וחשף באופן חד צדדי את המחלוקת והסכסוך עם גרושתו. הוא ראוי על כך לביקורת, לנזיפה, אולי אף להשעיה של ימים אחדים. אולם אי אפשר לקחת ממנו שלושים שנות תרומה אדירה לתקשורת ולתרבות הישראלית ובפרט לגל"צ, בגלל מעידה קטנה. יוחזר ג'קי לוי לשידור בגל"צ לאלתר!

* התעלמות - נעמן כהן מתפלמס עם משפחתו של המשורר אורי צבי גרינברג על השאלה האם ההתעלמות משירתו, בעבר ובהווה, היא מוצדקת. אני כופר בעצם טענת ההתעלמות. אצ"ג זכה בפרס ישראל ושלוש פעמים בפרק ביאליק, וכולם תחת שלטון מפא"י / המערך.

* ברוגז 2 – בצרור הקודם כתבתי: "ארגון 'בצלם' החליט להפסיק להעביר את תלונותיו לצה"ל, במחאה על כך שהתברר ש-95% מהן – שקר".

התבקשתי להבהיר את מהות ההערה. "בצלם" הודיעו על ניתוק מגע עם צה"ל. הם מפסיקים לשתף אתו פעולה ולהעביר לו מידע. הם הגיעו למסקנה שאין בכך טעם, כי רק 5% מהתלונות שלהם הסתיימו בהרשעה.

* פה ושם – מתוך שירו של יוסי בנאי "פה ושם": "פה ושם בארץ הזאת, אם רק רוצים אפשר לראות ... שר אחד שמשתדל לומר שלום בלי לקלל".

            * ביד הלשון

מכון וולקני – על שולחנה של הממשלה עומדת הצעת מחליטים על העברת מכון וולקני לגליל. אם הלובי החזק של אינטרסנטים לא ישבש את ההחלטה בעלת החשיבות הלאומית העליונה, שתהווה קפיצת מדרגה אדירה לגליל, בקרוב תתקבל ההחלטה.

בוויכוח הציבורי על הסוגיה, שמעתי מיותר מאיש אחד את הביטוי "המכון הוולקני". אין זה "המכון הוולקני" אלא מְכוֹן וולקני. אין זה המכון העוסק בוולקניזם, כלומר חקר התופעה הגיאולוגית הגעשית, אלא מכון מחקר חקלאי – מינהל המחקר החקלאי של ישראל, הפועל עוד שנים רבות טרם הקמת המדינה, מאז 1921.

ומדוע נקרא המכון – וולקני? להנצחת שמו של מייסד המכון, יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי). וולקני (1880-1955), איש העליה השניה, מנהיג ציוני, אגרונום, בוטניקאי, סופר ועיתונאי היה חלוץ המחקר החקלאי בארץ ומהוגי רעיון מושב העובדים.

מְכון וולקני – מכון המחקר החקלאי ע"ש וולקני.

* "חדשות בן עזר"