הבלוג של אורי הייטנר

המנון הפלמ"ח / יפה ירקוני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 31.5.16

אנו משדרים היום את הפינה שנועדה לשבוע שעבר, שלא יצאה לפועל בשל השתלטות עוינת של משפחת קרן על השידור, במסגרת חגיגות יום ההולדת של רני. ולכן, היום, נחגוג באיחור של שבוע, יום הולדת אחר.

בשבוע שעבר, בל"ג בעומר, מלאו 75 שנים להקמת הפלמ"ח, פלוגות המחץ של "ההגנה". על פי התאריך הלועזי, יום ההקמה היה 15 במאי.

הפלמ"ח פעל במשך שבע שנים, מהקמתו ב-1941 ועד פירוקו בפקודת בן גוריון לאחר הקמת המדינה. היה זה הכוח המגויס היחיד של "ההגנה", שברובה התבססה על התנדבות של אנשים בשעות הפנאי שלהם. הפלמ"ח היה יחידת העילית של כוח המגן העברי ביישוב היהודי בא"י לפני הקמת המדינה, וחוד החנית של צה"ל במלחמת השחרור, עד פירוקו והשתלבות חטיבותיו בכלל צה"ל. מפקדו הראשון של הפלמ"ח היה יצחק שדה ואחריו יגאל אלון. הפלמ"ח הוקם, בתמיכת הבריטים, בתקופת מלחמת העולם השניה, כדי לפעול בעורף האויב בסוריה ובלבנון, שהיו תחת שלטון צרפת של ממשלת וישי הפרו-נאצית וכדי להילחם בקרבות נגד הצבא הגרמני אם יגיע לא"י. בהמשך פעל הפלמ"ח במלחמה בשלטון הבריטי, בהעפלה ובמלחמה בערבים במלחמת השחרור.

כוחות הפלמ"ח חיו ופעלו בקיבוצי הקיבוץ המאוחד ולאחר מכן גם בקיבוצי "השומר הצעיר", ושילבו אימונים ועבודה. שדרת הפיקוד של הפלמ"ח הייתה של חברי הקיבוץ המאוחד, וטבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, היה מעין מנהיג רוחני של הפלמ"ח. ב"ג כינה ברשעות את הפלמ"ח "הצבא הפרטי של טבנקין", יריבו הפוליטי.

את המנון הפלמ"ח כתב המשורר זרובבל גלעד, מראשוני תנועת הנוער העובד, חבר קיבוץ עין חרוד, פלמ"חניק, איש רוח, מהדמויות המרכזיות בקיבוץ המאוחד ועורך כתב העת שלו "מבפנים" לאורך שנים רבות, מנאמניו של טבנקין וממייסדי התנועה למען א"י השלמה לאחר מלחמת ששת הימים.

במהלך קורס המ"כים השני של הפלמ"ח, בקיבוץ אלונים, ב-1942, שאחד מפקדיו היה יצחק רבין, דחק מפקד הקורס מאירק'ה דוידסון מקיבוץ איילון בזרובבל לכתוב שיר חדש לכבוד טקס הסיום של הקורס. בשעת שמירה, כתב זרובבל את השיר, על פי מנגינה רוסית מוכרת, שיר לכת של הצבא האדום – שבשנות השבעים נכתבה לו הגרסה העברית "הלוך הלכה החבריא". מיד עם רדתו מן השמירה, לימד שניים מחבריו את המילים, והם הופיעו בלחן זה בטקס. על פי עדות אחרת, גלעד כתב את השיר, ובתום אימון בקורס הוא קרא אותו באוזני חבריו, והם שידכו את השיר למנגינה. העדות על כתיבת השיר על פי הלחן נראית לי אמינה יותר. השיר פורסם בעמוד השער של עלון הפלמ"ח, והחל מושר הן בטקסי הפלמ"ח והן בערבי הווי מסביב למדורה.

זרובבל חש אי נוחות מכך שהשיר הזה מושר בלחן שאינו עברי מקורי והוא שלח אותו לחברו הטוב עוד מימי תנועת הנוער העובד, דוד זהבי, חבר קיבוץ נען. זהבי כתב לחן, אך לא היה מרוצה וגנז אותו. כעבור זמן מה, שב והוציא את השיר מן המגירה, וכתב את המארש המוכר לנו.

זהבי לימד את השיר תחילה בקיבוצו ואח"כ עבר בין מחנות הפלמ"ח ולימד את הלוחמים את השיר. ביוני 1943 השיר פורסם יחד עם התווים בעיתון הנוער העובד "במעלה" (שבשנות ה-30 זרובבל היה עורכו). מטעמי חשאיות, כותרת השיר הייתה "שיר הפלוגות" ואת המילים "אנו אנו הפלמ"ח" החליפו המילים "אנו ההולכים בסך". כעבור שנה וחצי הוא שב ופורסם, עם הלחן של זהבי, בעלון הפלמ"ח, ושם במקום "כל בחור על המשמר" נכתב "בחורה על המשמר", במסר פמיניסטי מובהק.

יהודה זיו, מוותיקי הפלמ"ח, מספר בעדות ל"זמרשת": "את הוותק בצה"ל נוהגים היום לקבוע באמצעות המספר האישי, ואילו בעת ההיא נעשתה הבחנה זו באמצעות שני הלחנים של 'שיר הפלמ"ח': כשהתואר 'ח'תיאר' ('זקן' בערבית), אשר שימש בלכסיקון הפלמ"ח במשמעות 'ותיק', הוענק מטבע הדברים רק למי שזכה לשיר את 'שיר הפלמ"ח' בנעימתו הראשונה, ואני בתוכם!"

אספר שני סיפורים הקשורים לשיר. האחד, מתוך עדות של אלעד פלד בראיון לעופר גביש. אלעד פלד, לימים אלוף בצה"ל ומנכ"ל משרד החינוך, היה סמ"פ בחטיבת "יפתח" עת פיקד על כוח המגן שהגיע לצפת הנצורה, לקראת שחרור העיר במלחמת העצמאות. מספר פלד: "כשהבריטים פינו את הגליל, צפת הייתה נצורה. קיבלתי הוראה לבחור 35 איש ולצאת לצפת הנצורה. עד שקיבלנו תגבורת היה כבר שלוש בלילה. היינו צריכים ללכת דרך ביריה – עין זיתים, והייתה סכנת קטילה מוחלטת. הגענו לצפת בין 5:00 ל-6:00 בבוקר. פגשנו אנשים שהיו בטוחים שאלו רגעיהם האחרונים. הייתה אתי מחלקה. הוריתי להסתדר בשתי שורות ונכנסנו. צעדנו ברחוב, הלכנו למפקדה, ושרנו את שיר הפלמ"ח. על זה נאמר שצפת ניצלה על המעשה והנס.

מי שאמר את זה היה הרב זיידה הלר, הרב הראשי של צפת. הוא אמר: 'צפת ניצלה על המעשה ועל הנס. המעשה אלו תפילות שאמרו היהודים, והנס זה שהפלמ"ח הגיע'.

כששואלים אותי איך שיר עושה משהו. אני אומר: הנה שיר שהציל עיר.

בזיכרונות של מאיר מייבר איש צפת, הוא כתב: 'אינני יודע איך יראו פעמי משיח, אבל באותה השבת בבוקר, כששמענו את שירת הפלמ"חניקים, שנכנסו לעיר, כולנו הרגשנו את פעמי המשיח".

את הסיפור השני, מצאתי במקרה בשבוע שעבר, בנבירתי בארכיון הקיבוץ המאוחד במסגרת עבודת מחקר שאני כותב. ביוני 1956 הרצה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ובאותם ימים ממנהיגי "אחדות העבודה" בפני הוועדה המדינית של מפלגתו. הוא הרצה על סיור מקיף שערך בארה"ב. ושם מצאתי את הפסקה הבאה, על מפגש עם קהילת מיאמי בי'ץ, פלורידה, בחול המועד פסח. "קהל אדיר, כל יהודי העיר והסביבה הקרובה התכנסו... הייתה לי שם הפתעה נעימה, כשעליתי על הבמה, והנה עלו חצי תריסר חזנים על הבמה, ביקשו לקום וכולם יחד שרו את שיר הפלמ"ח. זו הייתה התרגשות גדולה מאוד ויצרה מעין פרוזדור נעים להרצאה לא רעה. אותם היהודים שבאו לתומם לשמוע נאום, יצאו במשקל פחות בכיסיהם ממה שנכנסו".

שיר הפלמ"ח מחולק לארבעה בתים, והוא מעין הקוד האתי של הפלמ"חניק וחזון הפלמ"ח.

הבית הראשון מדבר על האיתנות, החוסן וכושר העמידה של הפלמ"חניקים, במצבי משבר וסערה, כאשר מסביב יהום הסער. ראשנו לא יישח! כלומר, שום דבר לא יגרום לנו לכופף את ראשנו. מה שמאפיין אותנו הוא המסירות המוחלטת והמשמעת: לפקודה תמיד אנחנו! לפני שנים אחדות, יצאה חוברת של אחד מארגוני הסרבנים, שכותרתה המגושמת הייתה לפקודה לא תמיד אנחנו. מעין לעג והתרסה נגד האתוס הפלמ"חניקי. ואכן, רוחם של הסרבנים העריקים היא הפוכה המוחלט של רוח הפלמ"ח – רוחם הרופסת של אנשים שראשם שח תדיר, מתוך בחירה.

הבית השני מבטא את אהבת ארץ ישראל של הפלמ"חניקים. כאמור, הפלמ"ח היה ברוחו של הקיבוץ המאוחד. עיקר האמונה של הקיבוץ המאוחד, אותה הנחיל טבנקין, היה שלמות הארץ. אולם ארץ ישראל השלמה של טבנקין לא הייתה מן הים עד הירדן. הוא לא היה מינימליסט. היא הייתה מן הים עד המדבר, כלומר ארץ ישראל משני עברי הירדן. ומה הגבול המדויק? אין גבול מדויק. את הגבול תקבע המחרשה. לאחרונה יצא לאור ספרו של יעקב צור על הקיבוץ המאוחד באמונה ומאבק על שלמות הארץ. שם הספר הוא "מן הים עד המדבר", מתוך המנון הפלמ"ח. המשך הבית: "כל בחור וטוב לנשק / כל בחור על המשמר", מתכתב עם פסוק מספר שמואל המתאר את שאול המלך: "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם".

הבית השלישי מתאר את היכולות של הפלמ"חניקים, כסיירים ולוחמים מצוינים, הדבקים במשימה וחותרים למגע ולכן אף אויב לא יעצור אותם. "נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים, מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל, בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים!"

הבית האחרון מתאר את הנכונות חסרת הגבולות של הפלמ"חניק להתגייס ולהירתם לכל משימה שתוטל עליו, בגלוי ובסתר, באור היום ובמחשך.

מה שחסר במילות השיר זו התייחסות לשילוב של העבודה והאימונים והחיים בקיבוצים. הסיבה לכך, היא שהשיר נכתב עוד בטרם התקבל הסדר העבודה והאימונים, שנבע ממשבר כלכלי שאיים על קיום הפלמ"ח.

יש לשיר ביצועים רבים. היפה ביותר, בעיניי, הוא בקולו העמוק והמשכנע של שמעון ישראלי, שאין מי ששר יפה ממנו את המארשים הללו. אולם לצערנו, לא מצאנו ברחבי הרשת הקלטה שלו, ולכן נשמיע את ביצועה של יפה ירקוני.

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר,

אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,

תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח!

מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,

מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר -

כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק

כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!

נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,

שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים,

מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל,

בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים!

רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ,

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, תָּמִיד

אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח!‏

* שלום עושים עם אויבים – מאז ימי רבין ופרס, לא הייתה פעורה כזו תהום של שנאה בין ראש הממשלה ושר הביטחון, כמו בין נתניהו וליברמן.

* לא לתת רעיונות – יש למצוא דרך להעלים כל זכר להצעותיו ה"ביטחוניות" הדמגוגיות של ח"כ אביגדור ("פתיל קצר") ליברמן, כדי לא לתת רעיונות לשר הביטחון החדש.

* שקול ואחראי – בדבריו בטקס החתימה על ההסכם הקואליציוני, הבטיח ליברמן להיות שר ביטחון שקול ואחראי. מעניין, לא זכור לי שאי פעם שר ביטחון חדש אמר דברים כאלו. למה הוא אמר זאת?

ליברמן יודע, שכל הדברים שאמר בענייני ביטחון, הן בהיותו באופוזיציה ואפילו כחבר בכיר בקבינט שלטש עיניו לתפקיד שר הביטחון, היו בלתי אחראיים ובלתי שקולים. הוא יודע היטב, שהצעותיו המתלהמות היו דמגוגיה ופופוליזם ביטחוני. הוא יודע שהתנהגותו הייתה הפקרות לשון חמורה וניצול ציני של מצוקה ביטחונית לזריעת היסטריה ושלהוב יצרים, למטרות אישיות. הוא יודע היטב, שכעת הדבר הטוב ביותר שניתן לקוות לו, הוא שליברמן יוכיח שוב, כהרגלו, שאצל ליברמן מילה היא לא מילה.

השאלה היא, האם גם ההמון שהשתלהב מהתלהמותו והעלה את מניותיו בסקרים יבין זאת, או שהוא שוב ילך בעיניים עצומות אחרי הדמגוג הפופוליסט התורן.

* המשותף לי ולדובר מחלקת המדינה – המשותף לי ולדובר מחלקת המדינה האמריקאי, הוא ששנינו הבענו דאגה ממינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון. ההבדל בינינו, הוא שאני אזרח ישראלי, המביע עמדה לגיטימית על ממשלתי, בעוד הוא דחף ידיים גסות בעניינים הפנימיים של הדמוקרטיה הישראלית, בניגוד לכללים האלמנטריים של היחסים הבינלאומיים ולידידות בין המדינות.

* הליברמן של ליברמן - בנט משתוקק לתפקיד שר הביטחון ורואה בכיליון עיניים איך התיק נמסר לליברמן. כל המשבר המלאכותי הוא נקמה על כך.

עכשיו, כאשר ליברמן יהיה "אחראי ושקול" כהבטחתו, בנט יהיה הליברמן שלו, כלומר יאגף אותו בהתלהמויות פופוליסטיות ודמגוגיות.

לגופו של עניין, יש הרבה היגיון בדרישתו לשיפור עבודת הקבינט, אך המשבר נועד לנקום בנתניהו באמצעות השפלתו. ידע שור קונהו, ובנט יודע היטב מי ימצמץ ראשון.

בעיניי, תיק החינוך בכיר לא פחות מתיק הביטחון.

* איך שרון היה נוהג – איך היה נוהג אריק שרון לנוכח משבר בנט?

ראשית, זה לא היה קורה. בנט לא היה יוצר משבר כזה, כיוון שהיה מבין שלא ישיג דבר.

אך תיאורטית, איך הוא היה נוהג במשבר כזה?

הוא היה מתעלם, ולא מניד עפעף. הוא היה מורה לכל סביבתו לא להגיב.

הוא היה ממשיך בעסקים כרגיל, ודואג רק לדבר אחד – שההצבעה על אישור מינויו של שר הביטחון תהיה שמית.

"בנט נפתלי" היה מכריז מזכיר הכנסת. נו? ומה היה קורה. האם בנט היה אומר "נגד" והולך לבוחר כמי שהפיל את ממשלת הימין על מזכיר צבאי לקבינט?

... ואיך ינהג נתניהו?

* לא המפקד – כולנו מכירים את הסצנה הזאת, של הטירון החכמולוג, המיתמם. הוא יודע שיחטוף, אבל הוא נהנה מהסצנה.

המפקד: ניקית את הנשק?

הטירון: כן.

המפקד: כן מה?!?!?

הטירון: כן, ניקיתי את הנשק.

המפקד: כן מה?!?!?!

הטירון: כן. אה... מה ששאלת. כן, ניקיתי.

המפקד: כן המפקד, חמור!

נתניהו: לא שכחת קרדיט למישהו?

שטייניץ: אני רוצה להודות... לטכנאים.

לא מתאים לו, אבל... שיחק אותה.

* להחזיר את המנדט – אני מעריך מאוד את ח"כ אורלי לוי אבוקסיס. בכנסת שעברה דירגתי אותה בראש רשימת הח"כים שאני אוהד. מאוד הייתי שמח לראות אותה כשרה בממשלה, בתיק חברתי כלשהו. היא פרלמנטרית מעולה, חרוצה, נאבקת את מאבק החלשים בחברה, נאבקת למען צדק חברתי. והיא נעימת הליכות, עניינית, לא מתלהמת. אני מקווה גם שמותר לציין שהיא יפה מאוד. היא הדבר הטוב ביותר שהפיקה "ישראל ביתנו". מעולם לא הבנתי מה היא עושה דווקא במפלגה הזאת.

אבל עם כל ההערכה ועם כל הכבוד – עליה להחזיר את המנדט. זו אינה פרישה על רקע אידיאולוגי. זו אינה פרישה בעקבות בגידת המפלגה בבוחריה. אורלי לוי אינה גאולה כהן, לא יוסי שריד ולא אביגדור קהלני, שפרשו על רקע אידיאולוגי, מתוך דבקות בעקרונותיהם כשסירבו להשלים עם סיבוב פרסה בדרכה של מפלגתם.

היא גם אינה יכולה להתהדר בכך שהיא נבחרה אישית בידי הציבור, כי היא במפלגה שאין בה בחירות מקדימות.

המושב שלה בכנסת אינו מנדט שלה, אלא של מפלגתה. עליה להחזירו. אדרבא, שתפעל למען החברה מחוץ לכנסת ותחבור למסגרת שמתאימה יותר לעקרונותיה לקראת הבחירות הבאות. אולם הישארות בכנסת עם מנדט שאינו שלה, הוא מעשה גזל.

* דמות מופת - סמ"ר סהר אלבז הוא חייל בודד שעלה מלוס אנג'לס, על מנת להיות שותף להגנת מולדתו, התגייס לצה"ל והתנדב ליחידה המובחרת "רימון". במלחמת "צוק איתן" הסתערו לעברו ארבעה מחבלים והשליכו לעברו רימוני רסס. בקור רוח, ותוך תפעול מעצור בנשקו, הוא חיסל את ארבעתם. על כך זכה לצל"ש הרמטכ"ל וכעת – לעיטור מארגון "נפש בנפש".

בעידן שבו יש מי שרואים "גיבור" במי שביצע מעשה פחדני וירה מטווח אפס בראשו של מחבל פצוע ומנוטרל, ראוי להעלות על נס גיבורים אמתיים ולטפח אותם כמופת לנוער בארץ ובתפוצות הגולה. השבוע אלבז רואיין לתכניתו של רפי רשף בערוץ 10, והערוץ ראוי על כך לכל שבח.

רוגל אלפר מעריץ מחבלים חמושים בסכינים הרוצחים יהודים. הוא גם מעריץ את תמונת הראי שלו – איתמר בן גביר, שהוא "אנרכיסט מהפכן". אבל הוא סולד מלוחמים גיבורים. ולכן ב"ביקורת הטלוויזיה" שלו, הוא השתלח בערוץ 10 על עצם העובדה שהגיבור רואיין. הרי הוא מבין שהוא עלול לשמש מופת. בעיניו, עצם הראיון מעיד על כך שישראל היא "חברה שסממני פשיזם מתפשטים בה". מסתבר שבנוסף לתחביב האהוב עליו במיוחד, התעללות צינית ומרושעת במשפחות השכולות – ביתומים, באלמנות ובעיקר בהורים השכולים של חללי צה"ל והנרצחים בפעולות הטרור, האיש הרע הזה מתפנה גם להשתלח בגיבורים חיים.

אצטט דברים שאמר הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, בפולמוס על דמותו של בר כוכבא: "ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי - גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו - ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם".

לך תסביר את זה לסמרטוט כמו רוגל אלפר (ואני מתנצל בפני ציבור הסמרטוטים על ההשוואה המעליבה).

* איש השנה – אותו רוגל אלפר הגדיר השבוע את אוראל אזריה כ"איש השנה". וזה ממש לא מפתיע. מי שלא ראה את שמחת האלפרים והגדעון לוים וה"שוברים" למיניהם בעקבות המעשה של אזריה, לא ראה שמחה מימיו. 50 שנה הם מחפשים בנרות תמונה כזאת, כדי להעליל על צה"ל עלילת דם קולקטיבית. כעת עוד שנים הם יחגגו על אזריה, ויציגו את צה"ל בדמותו. וכל תומכי אזריה הם האידיוטים השימושיים שלהם.

* אלפר צודק - ביום חמישי קרה מקרה נדיר ביותר. הסכמתי עם רוגל אלפר. הוא הצהיר, בצדק: "זו לא המדינה שלי". אכן.

* לוקים בשכלם - בתגובה על הפוסט שבו יצא ראש הממשלה נגד השתיקה בעקבות אונס לאומני שביצעו ערבים ביהודיה לוקה בשכלה, כתב ליאור שליין: "דווקא האיש שניצח בחירות עם הסרטון ההיסטרי והשקרי 'הערבים נעים בכמויות אל הקלפי' - מפתיע שהוא יוצא נגד ניצול אנשים לוקים בשכלם על רקע לאומני".

כפיים!

עכשיו ננער את הפוסט ונתמקד במסר המרכזי. ליאור שליין: "מצביעי הליכוד לוקים בשכלם".

כך, קבוצה מנוונת ומאוהבת בעצמה גוזרת על עצמה להיות לעד בשולי השוליים.

* מזלו - מזלו הגדול של האזרח הבדואי שתקף שוטרים, הוא העובדה שהוא תקף שוטרים ישראלים. אוי לו אילו תקף שוטרים באחת המדינות שמממנות את ארגוני "זכויות האדם".

* ימים אפלים - מפכ"ל המשטרה של מדינת היהודים רקד עם ספר תורה. אויאויאוי! זה מזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* ברוגז – ארגון "בצלם" החליט להפסיק להעביר את תלונותיו לצה"ל, במחאה על כך שהתברר ש-95% מהן – שקר.

בהזדמנות חגיגית זו הגיע הזמן להפסיק את החרפה, של הקצאת בנות ובנים לשירות לאומי בארגון "בצלם"? שירות לאומי? בשירות איזה לאום?

* שחיתות אתית – כאשר שר בממשלה נוסע לנסיעת עבודה בחו"ל, אין כל סיבה שרעייתו תתלווה אליו. אם היא מתלווה אליו, עליהם לממן זאת מכיסם. ואם כל מיני עמותות ותורמים מממנים את הנסיעה – זה מסריח. אולי זה לא פלילי, ואני מעריך שאין היבט פלילי לפרשת "ביביטורס", אך זו התנהלות מושחתת. התנהלות אינה צריכה להיות פלילית כדי להצדיק את ההגדרה "מושחתת". יש גם שחיתות אתית.

אלא שהמשפטיזם והפליליזם של הציבוריות הישראלית, הדירו מן השיח הישראלי את הדיון האתי, והשאירו אמת בוחן אחת בלבד – המבחן הפלילי. ולכן, בהנחה שאין כאן עבירה פלילית, אמרו "מקורביו" של נתניהו ש"ההר הוליד עכבר". ולכן, מי שרוצים לפגוע בנתניהו מבחינה פוליטית, מייחלים לכך שימצא היבט פלילי לפרשה, ומנסים להלך אימים על גורמי האכיפה, שיוצגו כמטייחים אם לא יביאו, מן הגורן או מן היקב, אקדח מעשן שיפליל את רוה"מ.

אני סומך על היועה"מ, הפרקליטות והמשטרה ועל כל תוצאה של בדיקתם. להערכתי, רוה"מ ייצא חף מאשמה פלילית.

והתוצאה של הפליליזציה הזאת, היא שברגע שייסגר התיק, נתניהו יחגוג את "ניקיונו", למרות שדו"ח המבקר הצביע על התנהלות מושחתת מבחינה אתית. הפליליזציה מסייעת לשחיתות בישראל, כי היא יוצרת מצב שבו כל מה שאינו פלילי – כשר, וכל מי שאינו עבריין פלילי – צדיק.

* בין חזון לאסון - ביקורו ההיסטורי של אובמה בהירושימה מרגש וכך גם חזונו: "אחרי שחווינו את יגון המלחמה, עלינו למצוא את האומץ, יחד, להפיץ את השלום ולשאוף לעולם ללא נשק גרעיני".

האיש שנשא את החזון הנפלא הזה, הפך את מעצמת הקנאות הג'יהאדיסטית איראן למעצמת-סף גרעינית ברשות ובסמכות והמיט על האנושות את האיום הגרעיני החמור ביותר בתולדותיה.

* גרעין למטרות שלום - פרוייקט גרעין איראני למטרות שלום, הוא כמו סכין בידי מחבל מפגע למטרת מריחת שוקולד על פרוסת לחם.

* המתאימה ביותר - מיום ליום נחשפות עוד ועוד עובדות המעידות על כך שהילרי קלינטון אינה ראויה להיות נשיאת ארה"ב. ואף על פי כן, אני מקווה מאוד שהיא תהיה הנשיאה הבאה, וזאת משתי סיבות: א. טראמפ. ב. סנדרס.

* בתרגום לעברית - הוועד האולימפי הבינלאומי חשף כי 23 ספורטאים מחמישה ענפים שונים השתמשו בסמים במהלך אולימפיאדת לונדון 2012.

ובתרגום לעברית: 23 ספורטאים שהשתמשו בסמים - נתפסו.

* ביד הלשון

לילה טובה – בגיליון יום העצמאות של מוסף התרבות והספרות של "הארץ", פרסמה פרופ' זהר שביט מאמר על גדוד מגיני השפה, ארגון שפעל להנחלת השפה העברית ביישוב בשנות העשרים והשלושים (בין השאר בדרכים אלימות כלפי השימוש בלעז וביידיש). שביט חקרה את הנושא לא מכבר וכתבה עליו בעבר, ואת המאמר הזה כתבה לאחר שהגיע לידיה מטמון ארכיוני, רווי חומרים על הגדוד, המאירים באור חדש את פועלו.

בין הפריטים שהגיעו לידיה, נמצא כרוז של הגדוד עם שורה של תיקוני לשון. חשיבותו של הממצא הזה חורג מנושא הגדוד – הוא מאיר על שיבושי הלשון שהיו שגורים באותה תקופה. בניתוח רשימת השיבושים, ציינה שביט אחדים מהם בהם מצאה את עקבות היידיש, ובהם: "הלילה הזאת".

אני מפרש אחרת את השיבוש הזה. הוא ושכמותו נפוצים בקרב עולים חדשים מכל תפוצה ואף בקרב ילדים. כיוון שהמילה לילָה מסתיימת בקמץ ה"א – הסיום הנפוץ של לשון נקבה, נוח למי שלומד את השפה ואינו מכיר את דקויותיה, לייחס למילה כזאת לשון נקבה.

אגב, הדבר נכון גם לגבי מילים שהסיומת שלהן רק נשמעת כקמץ ה"א, כמו המילה צבא. עולים חדשים רבים מדברים על צבא בלשון נקבה.

* "חדשות בן עזר"

* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

* כדורי הטניס של ליברמן - התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

* רווח לי - חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה". רווח לי.

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן". פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

* מצפן - לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פרסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

* צה"ל חוטף ילדים? - קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..." ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופיה.

* כשל חינוכי - בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו - שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

ועוד בימים האחרונים - מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" - קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה הייתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

* פרופורציות - קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים": "במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

* החירותניקים האחרונים - בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערבים, כבר בהקמתה ב-1948).

האם יתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של ממשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה הייתה היום בשלטון והייתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

חבל.

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

* התנאי של בנט - מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תכנית הצפון" – תכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התכנית, הייתה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

* אופוזיציה למדינה - תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, הייתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

* מודעות עצמית - תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

לא הייתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא הייתה לנתניהו בעיה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שיפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

* צ'ק פתוח - לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

* חצי יובל למבצע שלמה - 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

            * ביד הלשון

נגע בקיר - בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לנגוע בו ולחזור.

* 929