הבלוג של אורי הייטנר

"ארץ ישראל שלנו. למה? ככה".

דברים אלה של ראש הממשלה יצחק שמיר, עוררו ביקורת חריפה ותגובות של לעג. מה זאת הרדידות הזאת? הרי כל ילד יודע ש"ככה זה לא תשובה".

אי אפשר לחשוד בשמיר שהוא לא ידע והיטיב להסביר את מהות זיקתנו לארץ ישראל, את מהות זכותנו על ארץ ישראל, את משמעותה של ארץ ישראל לעם היהודי. האמירה הזאת לא ביטאה רדידות, אלא יש בה עומק רב. זו אמירה, על פיה כל הנימוקים גם יחד אינם יכולים לבטא את המהות של זיקת העם לארצו. התשובה "ככה", מכילה את הכל. בדיוק כפי שהורה אינו צריך להסביר מדוע הוא אוהב את ילדו.

ובכל זאת, כשנשאל יצחק שמיר על האמירה הזאת, הוא הבהיר: "אל תשאל למה! זה לפני הכל ואחרי הכל ולא צריך לנמק בכלל למה הארץ הזאת שלנו. האם יש עם בעולם שמתווכח על מולדתו, גודלה וממדיה?"

שמיר לא המציא את התשובה הזאת. קדם לו מייסד תנועתו, זאב ז'בוטינסקי. בשיחה עם המדינאי והוגה הדעות הצרפתי דה-מונזי, אמר המדינאי הצרפתי לז'בוטינסקי: "אני מקבל את כל תורת הציונות, אני מבין את שאיפתכם לשוב לארץ אבותיכם, אני מכיר בזכותכם להקים מדינה; דבר אחד אינני יכול להבין, אינני מקבלו: למה לכם עברית? ישנן שפות תרבותיות כבירות, עשירות; העברית היא שפה מתה במשך דורות רבים; למה לכם העברית בארץ ישראל? זאב ז'בוטינסקי חשב קמעא והשיב: "ככה". אמר דה-מונזי: עכשיו אני מבין. אכן, יש שאלות שביחס אליהן חוסר ההסבר המילולי הוא ההסבר.

תלמידו של ז'בוטינסקי וקודמו של שמיר בהנהגת תנועתו ובראשות הממשלה, מנחם בגין, ציטט את השיחה בין ז'בוטינסקי ודה-מונזי בדיון בכנסת בסוגיית "מיהו יהודי", שהסעירה את המדינה בשנת 1958. בגין ותנועת החירות צידדו בעמדת המפלגות הדתיות, על אודות הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות. בנאומו, עמד בגין על חוסר היכולת להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית, בניגוד למקובל בעמים אחרים, ואמר שהתשובה לשאלה למה דווקא היהודים אינם יכולים להפריד בין לאום ודת היא: "ככה". האמת היא, שאחרי ה"ככה" הזה, הוא נימק באריכות את תפיסתו. אך האמירה "ככה" נועדה להבהיר, שיש משהו חזק ועמוק יותר מכל ההסברים המלומדים, הגורם לתשובה להיות מובנת מאליה.

ז'בוטינסקי עצמו סיפר על ה"ככה" שלו גם בהזדמנות אחרת, בהתייחס לראשית דרכו הפוליטית, הקונגרס הציוני השישי (1903) המוכר כ"קונגרס אוגנדה", שבו שימש לראשונה כציר (בגיל 23). ז'בוטינסקי העריץ עד כלות את הרצל ואת מנהיגותו, ואף על פי כן הוא הצביע נגדו. וכך הוא כתב, לימים: "איש לא דיבר על לבי שאצביע כאשר הצבעתי. הרצל עשה עלי רושם ענקי – המילה איננה גוזמה, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש'עשה עלי רושם' כלשהו, לא לפני הרצל ולא אחרי כן: רק פה הרגשתי כי באמת, לִפְנֵי בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזניי כשהוא נשבע לפני כולנו 'אם אשכחך ירושלים...' האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה'. אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים".

****

בראשית המאבק על הגולן, בתחילת תקופת כהונתו השניה של רבין, 1992, נערך מפגש של ראשי ועד יישובי הגולן עם השר משה שחל, בלשכתו בחיפה. ישבנו, ודיברנו, והעלינו את טענותינו המלומדות, ואז שחל החל להשיב באריכות ואנו חשנו שערפל של מילים ריקות אופף אותנו ומציף את החדר. פתאום, באופן בלתי צפוי, קטע סמי בר לב, ראש המועצה המקומית המיתולוגי של קצרין, את דברי השר בצעקה: "תגיד, אתה מודע לכך שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה בלתי הפיך? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אחרי 50 שנה?!" שחל החוויר והחל לגמגם, "לא... לא... מה פתאום. אחרי 50 שנה?", כמי שפתאום קולט על מה מדובר.

מחר, 10 ביוני 2017, ימלאו 50 שנה לשחרור הגולן. חמשה שבועות אחרי השחרור, עלו החלוצים הראשונים להקים את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.

במהלך 50 השנים הללו, נאלצנו לא אחת להיאבק על קיומנו, מול רעיונות עוועים על אודות נסיגה מהגולן. בכל המאבקים ניצחנו. הגולן נשאר ישראלי. אלמלא ההתיישבות, מזמן לא היינו פה.

ובכל המאבקים, הסברנו לציבור הישראלי מדוע חשוב שהגולן יישאר ישראלי. והיו לנו נימוקים נפלאים: התיישבות, מוסר, ביטחון, מים, אחדות העם, אופי המשטר הסורי ועוד. אני עצמי, באותן שנים, בהן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, נעתי ונדתי כדרשן נודד מעיר לכפר, מבית ספר לקמפוס, מתנועת נוער לבסיס צבאי, מקיבוץ לבית אבות והסברתי את כל נימוקינו, והם באמת נימוקים נכונים, משכנעים וצודקים.

אבל הגיע הזמן לשים את הנימוקים בצד, כי אחרי חמישים שנה, הגולן הישראלי הוא מובן מאליו כמו הגליל, הכרמל וגוש דן. למה נהריה צריכה להיות ישראלית? ככה. ולמה כפר סבא? ככה. ולמה הגולן? ככה.

יצחק טבנקין, המנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, הסביר את התנגדותו לוויתורים טריטוריאליים. הוא אמר שגרביים אפשר להחליף, אבל לא את עור הרגל. ארץ ישראל אינה גרביים, הוא אמר. היא העור שלנו.  

* "שישי בגולן"

* מבחין בין טוב ורע – שתי הבטחות בחירות של טראמפ התנקזו לפירעון ביום אחד. האחת, חיובית ביותר, מובנת מאליה, להעביר את שגרירות ארצו לבירתה של בעלת הברית הקרובה ביותר. השניה, שלילית והרסנית, להשתמט מאחריות מעצמת העל לעתיד כדור הארץ.

טראמפ החליט להפר ברגל גסה את ההבטחה החיובית ולקיים את ההבטחה השלילית.

ניכר שהוא יודע להבחין בין טוב ורע. בוחר ברע ומואס בטוב.

* ההתחייבות שהופרה – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר ברגל גסה את התחייבותו הפומבית להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל, לירושלים, בירת המדינה, בירת העם היהודי. אין זו הפרה פאסיבית – לא להחליט. זו הפרה אקטיבית – הוא החליט לחתום על צו שאינו מאפשר את ביצוע החוק שקיבלו בתי הנבחרים כבר לפני 22 שנה, החוק המובן מאליו, להעביר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

למה הוא נוהג כך?

א. כי הוא שקרן ורמאי, וההבטחה הייתה הונאת בחירות צינית.

ב. כי הוא סמרטוט, שניגף כעלה נידף מפני האיומים של הערבים.

ג. כי הוא מבולבל ואין לו מושג מה הוא רוצה, מה הוא חושב, מה הוא אומר ומה הוא עושה.

ד. כל התשובות נכונות.

* חבלה בסיכויי השלום - ההתנגדות הערבית לירושלים כבירת ישראל, היא סמל להתנגדות שלהם לקיומה של מדינת ישראל. כל עוד זו גישתם, לא יהיה שלום. כל עוד זו גישתם, לא יכול להיות שלום. וכל עוד ארה"ב והעולם החופשי אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, על כל המשמעויות של המושג, והעברת השגרירויות הן מרכיב חשוב מאוד, אם כי לא בלעדי, של ההכרה הזאת, אין סיכוי שהערבים יקבלו זאת. ולכן הכניעה של טראמפ לערבים מחבלת ביכולת להגיע לשלום אמת.

* מבוכה – כאשר אני קורא את ההתפתלויות של מעריצי טראמפ בימין הישראלי, המתרצים את היריקה שלו בפרצופה של ישראל בכל מיני טיעוני ריאל פוליטיק ו"דברים שרואים משם" למיניהם, תחושתי נעה בין השתוממות למבוכה.

* יש סיכוי שהוא ישנה את החלטתו? -  אחד התירוצים של מעריצי טראמפ, הוא שטראמפ התחייב להעביר את השגרירות, אך לא אמר מתי הוא יעשה כן. הוא בסך הכל בראשית דרכו.

החוק האמריקאי שהתקבל לפני 22 שנים בקונגרס ובסנאט, מחייב את העברת השגרירויות. אי קיום החוק, נובע מהחלטה אקטיבית של הנשיאים מאז, לחתום על צו נשיאותי אחת לחצי שנה, של אי קיום החוק. אלמלא היה מדובר בכך, ניתן היה לומר שהוא פשוט עוד לא החליט. אולי הוא יחליט עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. אבל הוא החליט לחתום על הצו. זה צעד אקטיבי.

האם יתכן שבהמשך כהונתו הוא יקיים את ההבטחה? יתכן. הלוואי. אבל כאשר אנחנו טוענים שהרוק הזה הוא גשם; מדבררים ומתרצים את ההחלטה שלו ומגלים הבנה להחלטה הזאת, אין סיכוי שהוא ישנה אותה.

* מועל בתפקידו - נשיא ארה"ב הוא האיש רב העוצמה בעולם, העומד בראש מעצמת העל היחידה בעולם. עוצמה מחייבת אחריות. אבל טראמפ הוא אדם חסר אחריות. פרישת ארה"ב מהסכם האקלים, היא פרישה מאחריות לעתיד כדור הארץ, לעתיד האנושות. כל זאת, בשל העדפת טובתם של כמה טייקונים רודפי בצע, על טובת האנושות. טראמפ מועל בתפקידו.

* מחויבות ישראלית - בראיון לגל"צ הביע השר יובל שטייניץ מחויבות ברורה של ישראל להסכם האקלים ומתח ביקורת על החלטתו של נשיא ארה"ב לפרוש ממנו. היו אלו מילים כדורבנות. למחרת, השר לאיכות הסביבה אלקין הביע אף הוא מחויבות מלאה להסכם. אני מקווה מאוד, שבדבריהם הם אכן מבטאים את עמדת הממשלה ואת עמדת ראש הממשלה, וישראל לא תיגרר אחרי ארה"ב.

* דרוש שיקום – לפני שנתיים הציע יאיר לפיד לדרעי, בנדיבות רבה, עזרה בשיקום. דרעי מיד זייף דמעות בצל ולקח את זה למפלט העדתי. מסתבר שהאסיר המשוחרר לא השתקם.

* ג'ונגל בג'ונגל – מי שמאמינים באידיאולוגיה של "השתלבות במרחב", יכולים להיות מרוצים מהתנהלות הבחירות להסתדרות.

* סקר רציני - בשבוע שעבר התפרסם ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 סקר דעת קהל, שהצביע על ניצחון סוחף של הליכוד, שחוזר ל-30 מנדטים ומגדיל את הפער מ"יש עתיד" (שלפני חודשים אחדים הובילה בסקרים) ל-8 מנדטים. מפלגות הקואליציה, על פי הסקר, תזכנה ב-67 מנדטים. ובשאלה על ההתאמה לראשות הממשלה, בנימין נתניהו הוביל ברוב עצום ובפער גדול מאוד על מועמד אחר.

ובאותו סקר 47% מן הנשאלים השיבו בחיוב על שאלה אם הם תומכים בפתרון של הקמת מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67'.

איך התוצאות הללו מתיישבות זו עם זו? אמנון אברמוביץ' סיפר, בלגלוג מתנשא, על ירושלמי שאמר לו שמאז 67 הוא תומך בחלוקת ירושלים. וכשנשאל למי הוא מצביע, תשובתו היא "לנתניהו". אברמוביץ' רמז שההצבעה לליכוד אינה רציונלית. הסבר אחר היה, שהאנשים יודעים שזה הפתרון היחיד האפשרי, אבל הם מעדיפים את נתניהו כעורך דין הממולח והקשוח שינהל את המו"מ.

ההסבר שלי אחר. בעיניי, התוצאה נובעת מרדידות הסקר. לא הוצגו בפני הנשאלים מספר חלופות, אלא פתרון אחד ויחיד, כאילו האלטרנטיבה היא בחירה בהעדר פתרון. וכך, רוב מי שאינו תומך בסיפוח יהודה ושומרון ובאף שעל, נותן תשובה חיובית על השאלה, לאו דווקא מתוך הזדהות עם פרטיה.

לעומת זאת, סקר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, הוא סקר רציני. סקר זה הציג לנשאלים מספר חלופות לפתרון מדיני, והם התבקשו להצביע על הפתרון העדיף בעיניהם: א. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון (סיפוח) כך שהפלשתינאים יהיו במעמד של תושבים ללא זכות הצבעה. ב. החלת החוק הישראלי על כל שטחי יהודה ושומרון, כך שהפלשתינאים ביו"ש יהיו לאזרחים שווי זכויות ויוכלו להצביע לכנסת. ג. המשך המצב הקיים. ד. הסכם שלום במסגרתו יסופחו לישראל גוש עציון, אריאל, בקעת הירדן ומעלה אדומים ובשאר השטח תוקם מדינה פלשתינאית. ה. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינה פלשתינאית ברוב שטחי יו"ש, אך גושי ההתיישבות הגדולים יסופחו לישראל ותמורתם תעביר ישראל לפלשתינאים שטחים בגודל זהה בנגב. ו. הסכם שלום שבמסגרתו תוקם מדינת פלשתינאית לצד מדינת ישראל בגבולות 1967.

בסקר הרציני הזה, מספר התומכים בהצעה ו, שהיא החלופה היחידה שהוצעה בערוץ 2, היה 15% בלבד. סך כל התומכים בהצעות ד-ו, כלומר פתרונות שכרוכה בהם נסיגה כלשהי, הוא 52%, גבוה במעט מהתומכים בפתרון הרדיקלי בערוץ 2.

התמיכה הגדולה ביותר הייתה בהצעה ד – 25%. אני משוכנע שרבים ממצביעי הליכוד תומכים בה. אילו השתתפתי בסקר, גם אני הייתי תומך בחלופה זו, הקרובה לעמדותיי.

שאלה אחרת בסקר, יכולה אף היא לתת מענה לדיסוננס בין סקר המנדטים לשאלה המדינית. 63% מהציבור סבורים שאין סיכוי לשלום אמתי בין ישראל לפלשתינאים. מכאן, שגם בקרב מי שתומכים בתכנית יונית כעמדה עקרונית, אין אמונה בהיתכנות הפתרון הזה, ולכן הם מעדיפים לתמוך בקו ניצי ותקיף יותר.

* האיום החמור ביותר - שאלה נוספת בסקר, שעליה הרוב השיבו כפי שאני הייתי משיב, היא: מהו לדעתך האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל? מבין 11 אפשרויות + התשובה "אחר", האיום המדאיג ביותר את אזרחי ישראל הוא הקרע הפנימי בחברה הישראלית. 27% הציגו את האיום הזה כמדאיג מכל, כפול מהאיום השני בחומרתו – הטרור הפלשתינאי וכל השאר הם במספרים חד-ספרתיים.

השיח הציבורי הוא שיח קצוות מתלהם. אך הרוב הדומם, שלעתים נגרר אחרי הקצוות, רואה בשיח הזה תופעה הרת אסון, המאיימת על ישראל.

סבר פלוצקר, מנתח הסקר. הביע אכזבה עמוקה מכך שרק 3% מהציבור הציגו את המשך השליטה ביו"ש כאיום המרכזי. אני דווקא שמח להיווכח, שחמישים שנות שטיפת מח על "אקיבוש", נחלו כישלון חרוץ.

* כישלון של מערכת החינוך – נתון אחר שעלה בסקר חמור מאוד בעיניי, והוא העובדה שרוב אזרחי ישראל לא ביקרו באזורים שהם מוקד המחלוקת. רק 48% מאזרחי ישראל שאינם ירושלמים ביקרו בירושלים יותר מפעם אחת בחייהם. זה נתון מדהים ומדאיג. 38% לא ביקרו מעולם בשטחי יו"ש, 19% ביקרו באופן פרטי רק פעם אחת ו-14% רק במסגרת השירות הצבאי. 65% לא ביקרו מעולם בשכונות הערביות במזרח ירושלים. 62% לא בקרו מעולם בחברון או בקריית ארבע. 75% (!) לא ביקרו מעולם בהר הבית.

אני רואה בנתון הזה כישלון חרוץ של מערכת החינוך הישראלית. כאשר גדעון סער היה שר החינוך רצו לטרוף אותו כאשר יזם תכנית חשובה מאוד לביקור בתי הספר במערת המכפלה. זהו ליקוי מאורות בחינוך לאזרחות – כאשר נמנע מהתלמידים להיחשף באופן ישיר לנושאים עליהם יצטרכו להצביע בבגרותם. מדוע תנועות הנוער משתמטות מחובה זו, ואינן מקנות אהבת מולדת דרך הרגליים באזורים אלה?

אגב, אחד מביקוריי בהר הבית היה בטיול שנתי של בית הספר הממלכתי החילוני שבו למדתי, בתקופת שלטון המערך, כששר החינוך היה אהרון ידלין. מן הראוי שהשר בנט יתעורר, וייזכר שתפקידו אינו שר ביטחון צללים, אלא שר החינוך.

* "הארץ" בז לקוראיו - "הארץ" מביא לקט ממאמרים של בעלי טורים לאחר מלחמת ששת הימים, ובהם דברים שכתב בן גוריון. הציטוט, מ-19.6.67: "לא נדון עם שום צד על ירושלים העתיקה וסביבותיה. נציע לתושבי הגדה המערבית לבחור נציגים אשר אתם ננהל מו"מ על אוטונומיה של הגדה המערבית (מחוץ לירושלים וסביבותיה) שתהיה קשורה בברית כלכלית עם מדינת ישראל. רצועת עזה תישאר במדינת ישראל". ומה כתוב בכותרת? "בן גוריון הבהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית מחוץ לירושלים וסביבותיה". אם "הארץ" מכנה את קוראיו "אנשים חושבים", למה הוא מזלזל כל כך באינטליגנציה ובהבנת הנקרא שלהם?

* הפנטזיה של דורי מנור – המשורר דורי מנור פרסם במוסף הספרותי של "הארץ" שיר ששמו "רקוויאם לברוש ולאקליפטוס".

השיר מתחיל כך: אֵיקָלִיפְּטוּס צִיּוֹנִי / מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם עֵץ הַבְּרוֹשׁ: / מִי יַכֶּה הַלַּיְלָה שֹׁרֶשׁ? /

מִי יַבְקִיעַ? מִי יִפְרשׁ.

הוא מתאר את המאבק על ארץ ישראל, כמאבק בין הברוש המקומי לבין האקליפטוס, שהוא פולש זר. הוא בכלל אוסטרלי, ומה הוא מחפש כאן? מה, הוא מנסה להתחרות עם הילידים על ארצם? הוא מנסה לאסטרל את פלשתינה?

מִקַּדְמַת־דְּנָא עָלֶה / בְּעָלֶה? וּמִי בְּמַחַט / קַדְמוֹנִית נָעַץ פִּגְיוֹן / בַּשְּׁחָקִים כְּשֶׁהַקַּדַּחַת //

הִתְהַלְּכָה פֹּה כְּמוֹ קוֹאָלָה? / מִי הִבְטִיחַ לְכַסּוֹת / רֶגַע אֶת בָּשְׁתּוֹ שֶׁל אַלְלָה, / רֶגַע אֶת הַהֲרִיסוֹת // שֶׁהוֹתַרְנוּ אַחֲרֵינוּ...

השיר מוגדר כרקוויאם, כלומר זהו שיר אשכבה, שיר מוות. מוות של מי?

כְּשֶׁיִּתַּם / רַחַשׁ הַגְּזָעִים לִגְוֹעַ, / כְּשֶׁגִּזְעֵנוּ יִתְכַּרְכֵּם / וְיַשִּׁיר פִּסּוֹת עוֹפֶרֶת / אֶל הַנֶּצַח הַנּוֹקֵם?... ... כְּשֶׁחוֹתַם / מַסָּעֵנוּ כָּאן בְּאַסְיָה / יִמָּחֶה וְיִשָּׁכַח, / כְּשֶׁאָנוֹפֶלֶס וְצֶה־צֶה / יְגַלְּמוּ אֶת הַמִּזְרָח //

בְּמוֹחָם שֶׁל נְכָדֵינוּ... אָז יָשׁוּבוּ לְאוֹסְטְרַלְיָה / אֵקָלִיפְּטוּסִים־נִינִים / וְיָשִׁירוּ לַקּוֹאָלָה / עַל בִּצּוֹת הַצִּיּוֹנִים, / עַל תְּפִלּוֹת הַמּוּאַזִּינִים, / עַל הָאֹפֶק הַצּוֹרֵב, / עַל פַּסְקוֹל אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת — / חָאקִי וּקְרִיאוֹת עוֹרֵב.

זה החזון של מנור. זו הפנטזיה שלו. שהזן הפולש, האקליפטוס הציוני, יחזור למקומו הטבעי, לאוסטרליה (או פולין, או גרמניה, או מרוקו), וישאיר את פלשתין לתפילות המואזינים. וגם ישאיר את ההריסות שהותרנו אחרינו...

דורי מנור הוא משורר רב כישרון, אחד המשוררים העבריים הטובים ביותר הפועלים היום. סגנון כתיבתו, עם המשקל והחרוז, הוא ברוח שירתם של דור אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג.

יש רק הבדל קטן. אלתרמן היה נביא אמת, נביא תקומת ישראל. מנור הוא נביא שקר, החוזה את חורבנה, את שיבתנו לגלות.

בערב שבועות פרסם יוסי אחימאיר פוסט בדף הפייסבוק שלו, שבו הביע פליאה על כך שלא מצא בגיליון החג של הארץ שום דבר נאצה על חג השבועות. מיד הגבתי, עוד בטרם ראיתי את העיתון: "אתה בטוח? בדקת טוב?"

הנה, זה מה שיש לשוקניה להציע כשיר חג לשבועות.

* חג של אהבת מולדת - חג השבועות הוא חג יפהפה באורטל. כבר בקבלת השבת שקדמה לו נכנסנו לאווירה – קיימנו את קבלת השבת באווירה חקלאית בגינה הקהילתית האורגנית שבקיבוץ.

בערב החג - סעודת החג החלבית הנפלאה, בחדר האוכל ועל הדשא שלידו. ולאחר מכן, תיקון ליל שבועות אל תוך הלילה – חוויה רוחנית, תרבותית, לימודית ומוסיקלית.

ובבוקר שלמחרת – חגיגת הביכורים שנערכה במטע, בינות עצי הדובדבן עמוסי הפרי, והפעם בסימן בני הנוער העובדים בענפי המשק ובמיוחד בענפים החקלאיים.

אחרי הצהרים נסענו לחגיגת הביכורים של נהלל, המושב בו נולדה וגדלה יעל, אשתי. זהו טקס ביכורים שונה משל אורטל. באורטל זו חגיגה באווירה משפחתית, קהילתית, אינטימית. בנהלל זהו טקס פומבי, פתוח לקהל אלפים, והוא מפגן עוצמה של חמישה דורות של חקלאים, מפגן עוצמה של החקלאות הישראלית, הציונית, דווקא כאשר החקלאות נאלצת להיאבק על קיומה, מול עגלי זהב חלופיים, בשם פֶּטיש יוקר המחיה ופטיש השוק החופשי.

למרות ההבדלים באופיים של שני טקסי הביכורים, רב ביניהם המשותף על המפריד, ובעיניי הם משלימים זה את זה. ושניהם מבטאים את הציונות במיטבה – התיישבות, אהבת מולדת, אהבת האדמה, הכאת שורשים בארצנו.

וכמו בכל שנה, הדבר שריגש אותי יותר מכל, בטקס בנהלל, היה לראות את אריק נחמקין דוהר על סוסו, משתתף במופע הרכיבה עם טובי הרוכבים, קורא תגר על גילו, כאילו ש-92 שנותיו הן משחק ילדים. והקהל הריע לו באהבה ובהתרגשות, בתקווה לראותו על הסוס גם בשנה הבאה, בגיל 93.

* חיוך של פריימריז - הפריימריז לראשות מפלגת העבודה לא פסחו על טקס הביכורים בנהלל. נכחו בו המועמדים עמיר פרץ ואראל מרגלית. ניגשתי ללחוץ את ידי ידידי ח"כ איתן ברושי, המריץ את עמיר פרץ. איתן הציג אותי לעמיר וסיפר לו שאני פובליציסט שמרבה לכתוב בבמות שונות. מיד נמרח מתחת לשפמו של פרץ חיוך של פריימריז והוא מיהר ללחוץ את ידי, את ידי אשתי, את ידי בתי הקטנה: "תמר! איזה שם יפה!" וזה נראה מפלסטיק בדיוק כפי שזה נשמע. הרגשתי שאני לוחץ יד של בובת שעווה.

ומיד, העוזרת / דוברת שלו (מה, אין לה חג? אין לה משפחה? היא חייבת להיות צמודה אליו גם בחג?) רצה אליי: "תכתוב עליו? תכתוב עליו?" (מנימת קולה לא היה ברור אם היא שואלת או מצווה). השבתי: "מה לכתוב? דברים טובים או רעים?". – "טובים, כמובן". – "קצת בעיה", השבתי. "לשם כך ממש אצטרך להתאמץ". – "אתה יודע מה? אולי עדיף שלא תכתוב עליו". אז איני כותב.

* המלצת הקריאה שלי - כל עיתוני סוף השבוע היו מלאים בכתבות, סיפורים ומאמרים לציון יובל למלחמת ששת הימים, וכמובן שהשפע הזה, כולל הדברים המרגיזים שבו, הוא חגיגה לחובבי היסטוריה. אבל המאמר שאהבתי יותר מכל בעיתוני סוף השבוע, היה דווקא בנושא אחר. במוסף הספרות והאמנות של הארץ, כתב יונתן רז פורטוגלי על סבא רבא שלו, ממנהיגי ארגון "השומר", מנדל פורטוגלי, בעקבות צאת ספר מכתבים שכתב לאשתו, בעריכת ד"ר אביבה אופז. יפה ומרגש ואני ממליץ בחום.

טעות שנפלה במאמר – אביבה אופז אינה רעייתו של מוקי צור, אלא אלמנתו של גד אופז, שהיה חברו של מוקי צור ושותפו לחבורת "שדמות". גד הלך לעולמו לפני חודשים אחדים.

* רגעים בגולן – רינה נגילה היא צלמת נוף מחוננת. הכישרון שלה להביא את יופיו של הטבע והנוף במלוא הדרו, הוא כישרון נדיר. ויותר מכך, רינה, חברת קיבוץ אורטל, אוהבת את הארץ, אוהבת את הגולן, היא חקלאית האוהבת את האדמה, והאהבה ניכרת בכל תמונה. לפני שנים אחדות היא הוציאה לאור ספר צילומים קסום – "רגעים בגולן", שזכה להערכה גדולה.

במלאת יובל לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, הוציאה רינה ספר נוסף, מרהיב אף הוא, והפעם הוא כולל גם תמונות אמנותיות, שלא כבספר הקודם. מומלץ בחום! רינה הקדישה את הספר "לאוהבי ארץ הגולן".

הספר נקרא "רגעים בגולן – מהדורה מיוחדת לשנת היובל". אני חושש שאנשים יבינו בטעות שמדובר בהוצאה מיוחדת של הספר הקודם, ולכן אני מבהיר לכל קוראיי – זהו ספר אחר, חדש. מי שיש לו את הספר הקודם, הוא הראשון שירצה לרכוש את הספר החדש, ולהציבו בארון הספרים ליד קודמו, אם רק יבין שאין זה אותו ספר.

לבד מהשגיאה השיווקית בבחירת שם הספר – אין לי מילה אחרת לתאר אותו מלבד מושלם. כן, מושלם. לא פחות.

לספר אין הקדמה. במקום הקדמה – מופיע שירו של אהוד מנור "אדמה".

אדמה,

אני קשובה לקולך.

אדמה,

תמיד ולאן שאלך.

אדמה,

השביל בו אפסע הוא שבילך,

אמא אדמה.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

לקסיקון מלחמת ששת הימים (במלאת חמישים שנה למלחמה)

אהלן וסהלן – באחד מנאומי הרהב, התוקפנות והכרזת המלחמה של נאצר, נשיא מצרים, בתקופת ההמתנה, הוא אמר (21 במאי 67): "אנו מוכנים. אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה - אהלן וסהלן". הצהרה זאת הייתה הטריגר לכתיבת הפזמון "נאצר מחכה לרבין".

אופוריה – בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, עת החברה הישראלית הייתה בחרדה קיומית קשה, היו עמי ערב באופוריה ואקסטזה של ערב הניצחון הסופי והמוחץ שבו יחסלו סוף סוף את המדינה היהודית וימחקו את חרפת 1948. האופוריה הזאת הסתיימה בתחושת חרפה, לאור תבוסתם וניצחוננו.

לאחר המלחמה, השתנה מצב הרוח הישראלי מן הקצה אל הקצה, מחרדה לאופוריה, שנמשכה תקופה ארוכה. יש הרואים בה את אחד הגורמים למחדל יום הכיפורים – המחדל המודיעיני עצמו והעובדה שקברניטי המדינה הלכו שבי אחריו.

איתן לא היסס לרגע – פסוק מתוך שירו של יורם טהרלב "גבעת התחמושת", המתאר את קרב הגבורה במקום, בקרבות לשחרור ירושלים. איתן נאוה, עליו מסופר בשיר, נפל בקרב. לאחר מותו הוענק לו עיטור הגבורה, על גבורתו העילאית בקרב.

אלבומי ניצחון – לאחר מלחמת ששת הימים נכתבו והתפרסמו חוברות וספרים המאדירים את ניצחון צה"ל במלחמה, בכתבות ותמונות רבות. אלבומי הניצחון ביטאו את שמחת הניצחון והגאווה עליו. לאחר מלחמת יום הכיפורים תויגו אלבומי הניצחון כביטוי לאופוריה, שהקהתה את החושים והייתה מגורמי המחדל ערב מלחמת יום הכיפורים, וככאלה הם התקבעו בתודעה הציבורית.

אמברגו צרפתי – מלחמת ששת הימים הביאה לשפל את היחסים בין ישראל לצרפת. אחרי שנים של יחסים מיוחדים, ברית של ממש בין המדינות, שבאו לידי ביטוי גם בהיותה של צרפת ספקית הנשק הראשית של ישראל. הקרע החל בתקופת ההמתנה, וסמוך למלחמה הטיל דה-גול אמברגו נשק על ישראל, כולל הפרת חוזים קיימים. לאחר המלחמה יצא דה-גול, נשיא צרפת, במתקפה אנטישמית קשה ומפתיעה על מדינת ישראל ועל העם היהודי, שאותו הגדיר "עם יהיר ומתנשא".

ארץ ישראל השלמה – מלחמת ששת הימים הביאה לשליטת ישראל על כל חלקי ארץ ישראל המערבית, והפכה את חזון שלמות הארץ, שהיה חזון נדחק בשולי השיח הישראלי, לגורם מרכזי ומשמעותי בו. מיד לאחר המלחמה הקים נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שכללה אנשי רוח ואקדמיה משמאל ומימין, והיוותה קבוצת לחץ חוץ פרלמנטרית לקידום רעיון שלמות הארץ.

בתי קברות המוניים – בשלושת שבועות ההמתנה לפני המלחמה, נערכה ישראל לאפשרות של מלחמה קשה ועקובה מדם. ההכנות כללו קידוש גנים ציבוריים לבתי קברות זמניים, לקבורה המונית של חללי המלחמה.  

גבולות אושוויץ – קווי 4 ביוני 1967, כפי שהוגדרו בפי אבא אבן, שר החוץ במלחמת ששת הימים, בעקבות לחץ בינלאומי לסגת לקווים אלה. הציטוט המדויק של אבן, בראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" (ינואר 1969): "אמרנו בגלוי שהמפה לא תיראה יותר כמו ב-4 ביוני 1967. בשבילנו זה עניין של ביטחון ושל עקרונות. מפת יוני שקולה מבחינתנו לסכנה וחוסר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מזיכרון אושוויץ". יש לציין שאבן היה מראשי ה"יונים" במפלגת העבודה, אך גם היונים שללו מכל וכל חזרה לאותם קווים.

גבולות בני הגנה – מלחמת ששת הימים העניקה לישראל, לראשונה, עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה. גבולות בני הגנה הם כאלה שמספקים למדינה הגנה גם מפני מתקפת פתע (כמו מלחמת יום הכיפורים). עד אז, הייתה ישראל מדינונת קטנה עם הגב לים.

גבעת התחמושת – גבעת התחמושת היא מוצב ירדני בצפון ירושלים, שהוקם בידי הבריטים כבונקר תחמושת. בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, נערך באתר קרב גבורה קשה ועקוב מדם, שנפלו בו 37 לוחמים ישראליים, כולל הרוגים שנפלו במתחם בית הספר לשוטרים הסמוך אליו. הונצח בשירו של יורם טהרלב, הנושא את שם האתר.

דיסכותל – מאמר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ חודש לאחר מלחמת ששת הימים, שבו לעג ומתח ביקורת חריפה על הרגשות הלאומיים והדתיים שהתעוררו בישראל בעקבות שחרור העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי.

האפלה – חובת כיבוי אורות בשעות הערב, בתקופת המלחמה, כדי להקשות האויב בטיווח הערים והיישובים בישראל. פנסי המכוניות נצבעו בצבע כחול.

ההחלטה הסודית – לאחר המלחמה, ב-19 ביוני, קיבלה הממשלה החלטה סודית, על פיה תמורת חוזה שלום והסדרי ביטחון עם מצרים וסוריה תהיה מוכנה לנסיגה מסיני והגולן לקווים שיתבססו על הגבול הבינלאומי. ללא חוזה שלום, נאמר בהחלטה, ישראל תישאר בקווים אליהם הגיע צה"ל במלחמה. ההחלטה נועדה לאפשר עמידה בלחץ הכבד של המעצמות, כדי למנוע  נסיגה ללא שלום כפי שהיה במלחמת סיני. הלחץ הבינלאומי לא הגיע ובכך ההחלטה הפכה לאות מתה. לאחר פסגת חרטום, בוטלה ההחלטה, תחילה בנוגע לגבול עם סוריה ואח"כ בנוגע לגבול עם מצרים. נקראה "ההחלטה הסודית", כיוון שהוסתרה אפילו מן הרמטכ"ל.

ההר שהיה כמפלצת – שורה משירו של יובב כץ "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה מקיבוץ גדות שיצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק. אך כשהיא מביטה אל ההר שהיה כמפלצת, בשנים שהיה בשליטת הסורים, היא מגלה מציאות אחרת, של חיילים שדגלם בצבעים של כחול ולבן.

היינו כחולמים – מקאמה שפרסם חתן פרס ישראל חיים חפר ביומה החמישי של מלחמת ששת הימים, ב"ידיעות אחרונות", שכותרתו מיטיבה לתאר תוכנה – התחושה שהניצחון הגדול, ובעיקר שחרור ירושלים, היא הגשמת חלום לאומי.

הישרנו למוות עינינו – משפט מתוך נאום של שמואל גונן ("גורודיש"), מפקד חטיבה שבע במלחמת ששת הימים, במסדר הניצחון של החטיבה: "אחי גיבורי התהילה". המשפט המלא: "אל המוות הישרנו מבט - והוא השפיל את עיניו".

המתנה – שלושת השבועות שבין יום העצמאות ה-19 לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבהם הסלים המצב במזרח התיכון אל המלחמה הבלתי נמנעת. ההמתנה החלה כשהצבא המצרי החל להזרים כוחות תקיפה אל תוך סיני, ובהמשך גירש נשיא מצרים את כוחות האו"ם מסיני, חסם את תעלת סואץ, הכריז הכרזות מלחמה סוחפות וחתם על ברית הגנה עם ירדן. בישראל גויסו בהדרגה המילואים והוקמה ממשלת ליכוד לאומית. תקופת ההמתנה התאפיינה בתחושות קשות של חרדה קיומית בחברה הישראלית.

הצנחנים בוכים – אחד הסמלים של מלחמת ששת הימים, היו הצנחנים, משחררי ירושלים, רובם חילונים, שבכו מהתרגשות לאחר שחרור הכותל. בו ביום כתב חתן פרס ישראל חיים חפר מקאמה, תחת הכותרת "הצנחנים בוכים", שפורסמה במהדורה מיוחדת של "ידיעות אחרונות". היא הסתיימה במילים: "איך זה קורה שצנחנים בוכים / איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר / איך זה קורה שמן הַבּכי הם עוברים לְשִיר / אולי מפני שבחורים בני י"ט / שנולדו עם קום הַמְדִינה נושאים על גבם - אלפיים שנה..."

הר הבית בידינו – הודעתו הנרגשת וההיסטורית של מח"ט הצנחנים מוטה גור, לימים הרמטכ"ל העשירי של צה"ל, לאחר שחרור הר הבית והכותל המערבי; הודעה שצמררה אומה שלמה.

בחמישים השנים שחלפו מאז, עדין חלוקות הדעות האם באמת הר הבית בידינו.

הרמה הסורית – כינוי אימה שניתן לגולן בפי תושבי העמקים הצפוניים, שבמשך 19 השנים מקום המדינה עד שחרור הגולן חיו תחת אימת הפגזים הסורים.

השטחים – במלחמת ששת הימים הרחיב צה"ל את גבולות המדינה עד הירדן. איך יכונו השטחים? "הגדה המערבית" כפי שנהגו לכנותה הירדנים, להבדילה מן הגדה המזרחית? "השטחים המשוחררים" כפי שכינו אותם שוחרי שלמות הארץ? "השטחים הכבושים" כפי שהגדירו אותם תומכי הנסיגה? ההגדרה המשפטית הייתה "השטחים המוחזקים" – שטחים המוחזקים בידי ישראל, לא סופחו אליה, ובלי לנקוט עמדה אם הם כבושים או משוחררים. בקיצור, השם הנפוץ היה "השטחים". ושנים אחדות מאוחר יותר טוביה צפיר חיקה את אבא אבן מכנה אותם "השטחים המשוחזקים". והשם הפשוט והראוי, הוא שמם הגיאוגרפי וההיסטורי בעברית: יהודה ושומרון.

התמוטטות – ימים אחדים טרם פרוץ המלחמה, בשיאה של תקופת ההמתנה, לקה הרמטכ"ל יצחק רבין בהתמוטטות – שילוב של עייפות, עומס רגשי ונפשי ועישון יתר. הוא העביר את סמכויותיו לראש אג"ם עזר ויצמן. כעבור 24 שעות התעשת, חזר לתפקוד מלא והוביל את צה"ל לניצחון הגדול בתולדותיו. הפרשה הושתקה, ופרצה לתודעה בידי עזר ויצמן בעת ההתמודדות הראשונה בין רבין ופרס על הנהגת המדינה לאחר התפטרות גולדה מאיר, ובספרו של ויצמן "לך שמים לך ארץ". הפרשה הפכה כלי להתרסה נגד רבין בידי יריביו הפוליטיים מימין, משמאל ובמפלגתו.

חוץ מירושלים והגולן – בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, עד מותו ב-1973, הטיף ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון לנסיגה ישראלית ממרבית השטחים, מלבד ירושלים השלמה והגולן. לא ברור לאלו גבולות של ירושלים הוא התכוון, אך לעתים הוא דיבר בהקשר זה גם על גוש עציון וחברון, כאזורים שיישארו בידי ישראל.

חזק מהר ובאופן אלגנטי – סמוך למלחמת ששת הימים מונה האלוף חיים בר לב לתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשנשאל מה תחזיתו לתוצאות המלחמה, הוא השיב בדיבורו האטי: "נדפוק אותם מהר, חזק, ובאופן אלגנטי". כעבור שנה מונה בר לב לרמטכ"ל.

חשופים בצריח – ספר שכתב חתן פרס ישראל שבתי טבת לאחר המלחמה, ובו תיעד את קרבות השריון ובמיוחד את קרבות חטיבה 7 בפיקודו של שמואל גונן במלחמת ששת הימים. הספר היה לרב מכר ואחד מסמלי המלחמה.

טלפון מהערבים – בראיון עיתונאי לאחר המלחמה נשאל שר הביטחון משה דיין מה על ישראל לעשות כעת, לאחר הניצחון. דיין השיב שהוא מחכה לטלפון מחוסיין, אך בתודעה הציבורית התקבע הצירוף "טלפון מן הערבים". המשפט הזה נתפס בידי מבקריו של דיין כביטוי לאופוריה, ולהחמצת הסיכוי למנף את הניצחון ליוזמת שלום.

ילדות באה באש – לאחר המלחמה יזם חתן פרס ישראל אבא קובנר הוצאת ספר ובו אמירות, שירים וציורים שציירו ילדי הקיבוצים במלחמת ששת הימים. הספר התפרסם בספריית פועלים.

ילדי המקלטים – כינוי מצמרר שניתן לילדים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן, שלאורך שנים ישנו במקלטים, כדי להגן עליהם מפני התוקפנות הסורית.

ירושלים של זהב – קינה שכתבה נעמי שמר, על העיר ירושלים הקרועה, השסועה והמחולקת, ובלבה חומה. שולי נתן שרה אותו בקול פעמונים, בחלק הבלתי תחרותי בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות, היום בו החלה תקופת ההמתנה. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררה העיר העתיקה, ונעמי שמר הוסיפה את הבית "חזרנו אל בורות המים". השיר היה להמנון המלחמה, ואף הוצע כהמנון המדינה, ובחמישים השנים שחלפו מאז שמר על מעמדו כשיר הישראלי האהוב ביותר.

ירושלים של ברזל – מאיר אריאל לחם כצנחן במילואים בקרבות לשחרור ירושלים. הוא כתב את גרסת הלוחם לשירה של נעמי שמר, והכריז בגאווה "הלא לחומותיך קראנו דרור" ו"עכשיו אפשר לים המלח בדרך יריחו". בשיר הוא גם מבכה את נפילת חבריו הלוחמים, ולכן "אשר כולה זהב" היה ל"כמעט כולך זהב". בעקבות השיר קיבל את הכינוי שהיה שנוא עליו, "הצנחן המזמר". לימים הודבקה לשיר הילת "שיר מחאה", כביכול, שלא הייתה ולא נבראה.

לחזור הביתה בשלום – משפט מפתח מן השיר "גבעת התחמושת": "אינני יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום". במשך השנים זכה לפרפרזות, כמו "איני יודע למה חזרתי הביתה בשלום, בסך הכל רציתי לקבל צל"ש" וכן: "בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש".

ליברטי – אניית מלחמה של הצי השישי, שהופצצה בידי חיל האוויר הישראלי, בשל טעות בזיהוי, ביומה הרביעי של המלחמה.

מדיניות הגשרים הפתוחים – מדיניות ישראלית, שהנהיג שר הביטחון משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים – מעבר חופשי של אנשים וסחורות מיהודה ושומרון לממלכת ירדן ובחזרה, דרך גשר אדם וגשר אלנבי.

מבצע מוקד – שם הקוד למבצע השמדת חילות האוויר של מדינות ערב, בהפצצת בזק מפתיעה של חיל האוויר הישראלי בשעות הראשונות של המלחמה. מבצע מוקד הכריע, במידה רבה, את גורל המערכה, כיוון שהוא הבטיח את העליונות האווירית המוחלטת של ישראל, ואת יכולתו של חיל האוויר לסייע לצבא היבשה באין מפריע.

ממשלת הליכוד הלאומי – בשיאה של תקופת ההמתנה, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, קמה ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בתולדות המדינה. היא נקראה ממשלת ליכוד לאומי (שם שכבר לא היה רלוונטי בממשלות האחדות הבאות, שקמו לאחר הקמת הליכוד). שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל (גוש חירות ליברלים) ורפ"י (רשימת פועלי ישראל) הצטרפו לקואליציה. נציג רפ"י, משה דיין, מונה לשר הביטחון, במקום ראש הממשלה לוי אשכול. נציגי גח"ל, מנחם בגין ויוסף ספיר, מונו לשרים בלי תיק.

מפה אתם נראים גדולים שבעתיים – עם כיבוש המוצב הסורי אל מורתפע, החולש על קיבוץ גדות וממנו ירו הסורים פעמים רבות לעבר הקיבוץ, הביט מפקד חטיבת אלכסנדרוני מנו שקד על הקיבוץ, והודיע בקשר לחמ"ל הקיבוץ: "מפה אתם נראים גדולים שבעתיים". המילים הללו חקוקות במצפה גדות, שהוקם במקום.

מצעד צה"ל – ההודעה הראשונה שקיבל הרמטכ"ל רבין על כניסת כוחות צבא מצריים לסיני – ההודעה שפתחה את תקופת ההמתנה, הייתה בעיצומו של מצעד צה"ל בירושלים, ביום העצמאות ה-19 של ישראל (15 במאי 1967). רבין מיהר לדווח על כך לראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שישב לצדו. המצעד היה מוגבל מאוד ולא כלל כוחות משוריינים, בשל התנגדות הירדנים.

בשנה שלאחר מכן, בחגיגות העשרים למדינה, נערך מצעד מלא, שהיה למצעד הניצחון של צה"ל (ושידורו בשידור חי פתח את שידורי הטלוויזיה הישראלית). בכך תמה המסורת של מצעד מדי יום העצמאות. לאחר מצעד זה נערך עוד מצעד, בשנת ה-25 למדינה (1973) ומאז לא נערכו עוד מצעדים צבאיים.

מצרי טיראן – מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין ים סוף. ב-23 במאי, שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חסמה מצרים את מצרי טיראן ולמעשה חסמה את השער הימי של ישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק. צעד זה היה ידוע כקאזוס בלי = עילה למלחמה, מבחינתה של ישראל. הוא נוסף לעוד כמה עילות למלחמה, שסיפקו מדינות ערב באותם שבועות.

מרד הגנרלים – כינוי (מוגזם) שניתן לישיבה של אשכול עם אלופי המטכ"ל בתקופת ההמתנה, שבה חלקם, בראשות האלופים אריק שרון ומתי פלד, מתחו ביקורת על הממשלה, והאשימו אותה בהססנות, בשל הימנעותה (בשלב זה) מיציאה למתקפת נגד מקדימה.

מתקפת נגד מקדימה – מתקפה שנועדה לשבש את כוונותיו התוקפניות של האויב, בטרם מימש אותן. כך עשתה ישראל במלחמת ששת הימים. מכונה גם מלחמת מנע.

נאום הגמגום – נאום רדיופוני לאומה שנשא ראש הממשלה לוי אשכול, ימים אחדים לפני מלחמת ששת הימים. בנאום המודפס היה משפט מחוק ותחתיו כמה מילים רשומות בכתב יד. אשכול התקשה לקרוא את המשפט, והדברים נשמעו ונחשבו כגמגום. בימי החרדה ערב המלחמה, לצד התחושה שאשכול מנהל את המשבר בהססנות, הדבר פגע קשות בתדמיתו, ואחד הגורמים לכך שנאלץ לעזוב את תפקיד שר הביטחון ולהעבירו לדיין.

יש לציין ששר הביטחון אשכול הוא האיש שצייד את צה"ל והכין אותו לניצחון הגדול, הוא היה הקברניט והמצביא הגדול של הניצחון, הוא היה המוביל של מדיניות ההתיישבות האחראית לאחר המלחמה. הפוליטיקה לטווח הקצר עשתה לו עוול, אך במשפט ההיסטוריה הוא ייזכר כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, הגם שלא היה מנהיג כריזמטי.

נאום הר הצופים – לאחר שחרור ירושלים חודשה פעילות האוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים, שהיה מובלעת ישראלית בלתי פעילה במזרח ירושלים. בטקס חגיגי, הוענק תואר ד"ר לשם כבוד לרמטכ"ל יצחק רבין, לכבודם של חיילי צה"ל, על הניצחון הגדול. רבין נשא נאום, שאותו כתב קצין חינוך ראשי מרדכי בראון, שבו דיבר על רוחו של צה"ל.

נאצר מחכה לרבין – מזה שנים נוכח בשיח הישראלי מיתוס על כך ששירי מלחמת ששת הימים היו שירי ניצחון ורהב, שהשכיחו והדחיקו את מחיר הדמים הכבד של הניצחון. זהו נראטיב בדוי, שאין לו כל אחיזה במציאות. נהפוך הוא, אין מלחמה שנכתבו בעקבותיה שירי זיכרון ואבל כמו מלחמת ששת הימים, לצד שירי הניצחון. ה-סמל של שירי הרהב על הניצחון הוא "נאצר מחכה לרבין". והאמת הפוכה – זהו שיר שנכתב לפני המלחמה, בתקופה ההמתנה והחרדה, לאחר שנאצר סגר את מיצרי טיראן והטיל, למעשה, מצור ימי על ישראל. היה זה שיר לעידוד המוראל, שאותו כתב חיים חפר. נאצר התרברב: "אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה - אהלן וסהלן". חיים חפר השיב: "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי. שיחכה ולא יזוז כי נבוא – מאה אחוז".

נזרוק את היהודים לים – קריאת הקרב של המונים במצרים ובמדינות ערב האחרות, שיצאו לרחובות באופוריה המתלהמת שקדמה למלחמה.

נחשון – אחד מסמלי הניצחון, היה תמונתו של יוסי בן חנן, קמב"ץ חטיבה 7 ולימים אלוף בצה"ל, טובל בתעלת סואץ ומניף באוויר רובה קלצ'ניקוב. תמונה זו הייתה תמונת השער של המגזין האמריקאי טיים-לייף שהוקדש כולו למלחמה. בגרסה העברית, הוכתרה התמונה בכותרת "נחשון", כדמותו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, שעל פי המדרש העז לקפוץ לים סוף ואז נבקע הים ובני ישראל עברו בתוכו בחרבה.

נשות וינדזור העליזות – קומדיה מאת ויליאם שייקספיר, שהוצגה בישראל, בתרגום אלתרמן, בשנות ה-60. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, התקיימה הפגנת נשים שתמכו במינוי משה דיין לשר הביטחון. קבוצת הנשים כונתה "נשות וינדזור העליזות".

סדין אדום – מילת הקוד לפתיחת המתקפה הקרקעית של צה"ל במלחמת ששת הימים.

סליחה שניצחנו – ספר הומורסקות וסאטירות שכתב אפרים קישון בתקופת מלחמת ששת הימים. שם הספר מבטא את גישתו הסרקסטית לצביעות גינויי ישראל בעולם בעקבות ניצחונה במלחמת מגן מובהקת. ספר ההמשך נקרא "אוי למנצחים". גיבור הספר: "שרוליק", הדמות המצויירת של הקריקטוריסט דוש, שעיטר את הספר, המסמלת את מדינת ישראל.

סע בנצור, סע – בכניסה אל חומות העיר העתיקה, בשער האריות, הורה מח"ט הצנחנים מוטה גור לנהגו בנצור את ההוראה, שנכנסה לפנתיאון הניצחון.

עוצבת הפלדה – אוגדה 84, הכפופה לפיקוד דרום, שהוקמה במיוחד לצורך המלחמה, תחת פיקודו של מפקד גייסות השריון ישראל טל, לימים סגן הרמטכ"ל. העוצבה פרצה ראשונה לסיני ובתוך ארבעה ימים הגיעה לתעלת סואץ.

עליקה – מחנה סורי נטוש מדרום לנפח, היום המחנה של עוצבת ברק. חמישה שבועות אחרי שוך הקרבות, עלו למקום המתיישבים הראשונים בגולן לנקודה הזמנית של קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן). שם החלה ההתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים.

פרשן – ראש אמ"ן לשעבר ולימים נשיא המדינה, אלוף (מיל') חיים הרצוג, היה הפרשן הביטחוני של "קול ישראל", שהשמיע מידי יום בתקופת ההמתנה והמלחמה דברי פרשנות לציבור הישראלי. הציבור שתה את דבריו בצמא, והוא סייע מאוד להעלאת המורל השפוף, בגישתו האופטימית ובביטחון שנסך בקרב מאזיניו. הסמל לפרשנותו הוא אמירתו ב-1 ביוני: "אילו הוטל עלי לבחור הלילה בין האפשרות להיות טייס מצרי התוקף את תל אביב, ובין האפשרות להיות אזרח בתל אביב - הייתי בוחר, מטעמים של ביטחוני האישי, באפשרות השנייה".

שיח לוחמים – קובץ שיחות ועדויות של לוחמים בני התנועה הקיבוצית, שנועד להיות פנימי בתוך התנועה, אך הפך לרב מכר ותורגם לשפות רבות. רבים מן הלוחמים הביעו לבטים וכאבים שלא הלמו את האווירה של שמחת הניצחון.

שיחת הטלפון בין חוסיין לנאצר – ביומה השני של המלחמה, כאשר התבררו ממדי תבוסת הערבים, יירט אמ"ן שיחת טלפון בין נשיא מצרים נאצר וחוסיין מלך ירדן, שבה הם רקמו שקר על פיו חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה לחמו לצד ישראל. בעקבות שיחה זאת, כלי התקשורת בשתי המדינות החלו לפרסם את ה"מידע" הזה. על אף התנגדות אמ"ן, שחשש שהדבר יזיק לפעולת המודיעין הישראלי, החליט שר הביטחון משה דיין לפרסם את הקלטת השיחה, בשל חששו שהתבססות הטענה על מעורבות אמריקאית תביא להתערבות סובייטית לצד מדינות ערב.

שלושת הלאווים – ועידת פסגה של ראשי מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים (אוגוסט 1967) שנערכה בחרטום, בירת סודן, קבעה את האסטרטגיה הערבית: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למו"מ עם ישראל.

תכנית אלון – תכנית מדינית – ביטחונית - התיישבותית שרקם יגאל אלון מיד אחרי המלחמה, לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר על האזורים הצפופים בערבים על גב ההר ביו"ש, ותספח את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ומבטיחים גבולות בני הגנה לישראל, ובראש ובראשונה בקעת הירדן והגולן. התכנית לא התקבלה באופן רשמי מעולם, אולם היא הייתה הבסיס למדיניות ההתיישבות מעבר לקו הירוק של ממשלות המערך בשנים 1967-1977. לדעת כותב לקסיקון זה, גם בחלוף יובל שנים, עקרונות תכנית אלון, הם הבסיס לפתרון הסביר ביותר לסכסוך.

* "חדשות בן עזר"