הבלוג של אורי הייטנר

ב-26 באוגוסט 1947, שלושה חודשים טרם החלטת החלוקה ו-9 חודשים לפני הקמת המדינה, אמר ב"ג בנאום בפני הוועד הפועל הציוני: "אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד וטרור וניסיונות להפריע לעבודתנו – אלא לפני תכונה לעקור את היישוב משורשו ולחסל בבת-אחת את 'הסכנה' הציונית על ידי השמדתם של יהודי א"י. והדבר הוא בגדר האפשרות – אם לא נראה הסכנה בכל היקפה וחומרתה ולא נתכונן לקראתה בעוד מועד. המדיניות המוצהרת של הערבים היא: א"י כמדינה ערבית שהיהודים בתוכה אינם אלא מיעוט נצחי. על מדיניות זו מדברים בגלוי... אבל התכנית הבלתי-מוכרזת, שלקראתה מתכוננים, היא אחרת לגמרי. זוהי התכנית של 'המנהיג' השותק לעת עתה, שהיה שותפו של היטלר בהשמדת יהודי אירופה, והוא זומם להפעיל צבאות ערב למטרה זו". הכוונה היא כמובן למופתי חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם של ערביי א"י. ב"ג ציטט ראיון עם קאוקג'י, מנהיג "צבא ההצלה הערבי" שאמר: "הסכסוך בין היהודים ובין הערבים הוא סכסוך טוטאלי. אין זה ניגוד בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והפתרון היחיד הוא השמדה מלאה של כל היהודים, בין אלה שבא"י ובין אלה שבארצות ערב. מה שקאוקג'י אומר בגלוי – זהו מה שחורש מנהיג ערביי א"י בסתר". ועל רקע התובנה הזאת, הציג ב"ג את יחסי הכוחות הבעייתיים בין צבאות כל מדינות ערב, שהוא חזה במדויק את פלישתן ביום הקמת המדינה, לבין היישוב היהודי.

ניתן לפטור את דבריו באמירה שאלה דברי תעמולה לגיוס הציבור למאבק. ההיפך הוא הנכון. הדברים נאמרו במלוא חומרתם בפורום זה, מהסיבה שהוא היה פורום סגור. ב"ג לא אמר דברים כאלה בפומבי, כדי לא לפגוע ברוח העם ולא לעורר דמורליזציה. "אדבר על עניינים אלה בגלוי, כי ישיבה זו שהיא סגורה, אפשר לדבר בה דברים ברורים", הוא אמר בפתח דבריו.

ב"ג צדק. אכן, למחרת החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, ערביי א"י התנפלו על היישוב היהודי כדי להשמידו ולסכל את הקמת המדינה. וכשהמזימה כשלה והוכרזה המדינה, כל צבאות ערב פלשו אליה ביום לידתה, כדי להטביעה בדם ולהשמיד את האוכלוסיה היהודית בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. הטבח ההמוני בשבויי גוש עציון הוא עדות לגורל שהיה צפוי לכל יישוב יהודי שהיה נופל בידי הערבים, וליישוב כולו, אילו ניצחו הערבים.

כאשר הפלשתינאים מתבכיינים על ה"נכבה" ומציגים עצמם כקורבנות ואת מלחמת השחרור של העם היהודי כ"טיהור אתני", כדאי שנזכור את העובדות הללו. אין ספק שקרה להם אסון. להפסיד במלחמה זה אסון. כאשר המלחמה היא טוטאלית, גם האסון הוא בהתאם. אך הם אחראים ב-100% לאסונם, ואל להם להלין אלא על עצמם, בדיוק כפי שהגרמנים אינם יכולה לבוא בטענות למדינות שניצחו אותם במלחמת העולם השניה. 

אין דבר מעורר סלידה יותר מהנכבאיזם שבתוכנו, בקרב יהודים, ישראלים. ביטוי בוטה לכך הוא פסטיבל הנכבה באוניברסיטאות. הביטוי הקיצוני ביותר לפסטיבל, היה עלייתם לרגל של ח"כים מן הרשימה המשותפת לקברו של עז א-דין אל קסאם בנשר. אל קסאם הטיף להשמדת היישוב היהודי בארץ והקים כנופיות שהשתתפו במאורעות 1936-1939. לא בכדי, על שמו קרויה הזרוע הצבאית של חמאס – זרוע פיגועי ההתאבדות וירי הטילים לעבר אזרחי ישראל. לא בכדי, רקטות הקסאם, שבאמצעותם מבצע חמאס את פשע המלחמה נגד אזרחי ישראל, נקראות אף הן על שמו. אי אפשר לטעות במהות ההזדהות עמו ביום זה.

15 במאי 1948, היום המוכר יותר ויותר כיום ה"נכבה", הוא אחד הימים הגדולים בהיסטוריה האנושית – היום ששם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה, יום הניצחון הגדול של הצדק. זה לא יום אסון, לא יום של עוול, ואין כל מקום לרגשי האשמה שיש בקרבנו מי שמנסים לטפח. 

* "ישראל היום"

דברים בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אורטל תשעו

לאחר מלחמת "צוק איתן", כתב המשורר יוסי גמזו את השיר "אנחנו חייבים להם הכל". זה הבית האחרון של השיר:

הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ

מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר

יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ

מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר

וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ

בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם

שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ

וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.

השיר הזה מבטא את מהות הזיקה בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין חג העצמאות. ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את חג עצמאותה של מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך בקיומה של המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים, שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים. קרבת הימים הללו ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, מזכירה לנו גם מה המחיר של האלטרנטיבה.

בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", זכיתי להשתתף בשיחה עם רחלי פרנקל, שחודש ימים קודם לכן שכלה את בנה נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי המחבלים. בעיצומו של אבלה, הרימה רחלי את ראשה מעבר לפרטי, אל הציבורי והלאומי. היא העלתה על נס את תחושת האחדות הלאומית, הלכידות החברתית, הסולידריות והערבות ההדדית שאפיינו את החברה הישראלית הן בעת העדרם של שלושת הנערים והן במלחמת "צוק איתן". היא סיימה את דבריה בהצבת שני סימני שאלה. האם זה אמתי? האם זה יחזיק מעמד?

תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חד משמעית – זה אמיתי. את השאלה השניה היא השאירה פתוחה.

למרבה הצער, השנתיים האחרונות התאפיינו בהעמקת הפירוד, הקרע והשסעים בחברה הישראלית, והשתלטות הקצוות משמאל ומימין על השיח הישראלי. הם התאפיינו בהחרפת המינון והעוצמה של ביטויים קיצונים. אמירות קיצוניות והשוואות מקוממות, שאך לפני חמש שנים ניתן היה לראות שכמותן רק בטוקבקים מתלהמים, נאמרים היום בריש גלי בידי נושאי תפקידים ולובשי מדים בעצרות ממלכתיות. אפילו סמלים כיום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, שתמיד היו ביטוי למשותף שמעל ומעבר למחלוקות, הפכו לסלע מחלוקת פוליטית.

מן הראוי שנעצור את ההידרדרות הזאת, כי אין לנו ארץ אחרת.

הנביא ישעיהו מוכיח את יהודה וישראל על האוריינטציה הפרו מצרית שלהם. הוא מציג את המעצמה המצרית כמעצמה שאי אפשר ולכן אסור לסמוך עליה. אולם אין הוא מציע, לחלופין, להחליף אוריינטציה למעצמה אחרת. המסר שלו הוא של אוריינטציה על אלוהים.

לשיטתו, יהודה וישראל הן ממלכות קטנות וחלשות, והוא מזהיר מפני הסיכון הכרוך בהתערבותן במשחק הגדולים, במלחמה לא להם.

כך, במילים חריפות וקשות, מוכיח הנביא את ההנהגה על הפוליטיקה הקלוקלת של הפניה למצרים. הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים! נְאֻם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי, וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי, לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת. הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ, לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת, וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה. כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו, וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ. כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ, לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל, כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם-לְחֶרְפָּה.

האם הדברים רלוונטיים גם לימינו?

לכאורה, המציאות שונה. האזהרה לא להכניס את הראש למאבקי המעצמות המזרח תיכוניות הגדולות, אינה רלוונטית במציאות שבה ישראל היא המעצמה האזורית הגדולה.

ולמרות זאת, יש טעם בדברים. גם במצב הנוכחי, על ישראל להתרחק ממעורבות כלשהי במלחמת הכל בכל במדינות ערב. על ישראל לשמור על נייטרליות. כאשר מתרחשת סביבנו מלחמת בני חושך בבני חושך, עלינו להיבדל מן המלחמה ומשני צדדיה, ולהתחזק כמדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת ומפותחת, המתבדלת מסביבתה הרעה.

אסיים בברכת הנביא ישעיהו לחג העצמאות של מדינת ישראל:

וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה, וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה. וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן, יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב. וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים, עֹבְדֵי הָאֲדָמָה, בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ, אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה. וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים. וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא.  

* 929