הבלוג של אורי הייטנר

ב-26 באוגוסט 1947, שלושה חודשים ושלושה ימים לפני החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, שמונה חודשים וחצי לפני הקמת המדינה, נאם דוד בן גוריון בפני הוועד הפועל הציוני שהתכנס בציריך על שאלות הביטחון.

להלן ציטוטים אחדים מנאומו: "אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד וטרור וניסיונות להפריע לעבודתנו – אלא לפני תכונה לעקור את היישוב משורשו ולחסל בבת-אחת את 'הסכנה' הציונית על ידי השמדתם של יהודי ארץ ישראל. והדבר הוא בגדר האפשרות – אם לא נראה הסכנה בכל היקפה וחומרתה ולא נתכונן לקראתה בעוד מועד. המדיניות המוצהרת של הערבים היא: א"י כמדינה ערבית שהיהודים בתוכה אינם אלא מיעוט נצחי. על מדיניות זו מדברים בגלוי... אבל התכנית הבלתי-מוכרזת שלקראתה מתכוננים היא אחרת לגמרי. זוהי התכנית של 'המנהיג' השותק לעת עתה, שהיה שותפו של היטלר בהשמדת יהודי אירופה, והוא זומם להפעיל צבאות ערב למטרה זו". הכוונה היא כמובן למופתי חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם של ערביי א"י. ב"ג ציטט ראיון עם קאוקג'י, מנהיג "צבא ההצלה הערבי" שאמר: "הסכסוך בין היהודים ובין הערבים הוא סכסוך טוטאלי. אין זה ניגוד בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והפתרון היחיד הוא השמדה מלאה של כל היהודים, בין אלה שבארץ ישראל ובין אלה שבארצות ערב. מה שקאוקג'י אומר בגלוי – זהו מה שחורש מנהיג ערביי א"י בסתר". ועל רקע התובנה הזאת, הציג ב"ג את יחסי הכוחות הבעייתיים כל כך בין צבאות כל מדינות ערב, שהוא חזה במדויק את פלישתן ביום הקמת המדינה, לבין היישוב היהודי.

ניתן לפטור את דבריו באמירה שאלה דברי תעמולה שנועדה לגייס את הציבור למאבק. ההיפך הוא הנכון. הדברים נאמרו במלוא חומרתם בפורום זה, מהסיבה שהוא היה פורום סגור. ב"ג לא אמר את דברים כאלה בפומבי, כדי לא לפגוע ברוח העם ולא לעורר דמורליזציה. "אדבר על עניינים אלה בגלוי, כי ישיבה זו שהיא סגורה, אפשר לדבר בה דברים ברורים", הוא אמר בפתח דבריו.

בן גוריון צדק. אכן, למחרת החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, היישוב היהודי חגג כל הלילה ברחובות, אף שהיה מדובר במדינה ללא ירושלים, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא אשדוד ואשקלון, ללא חלקים רחבים מן הגליל והנגב. ואילו ערביי א"י התנפלו למחרת על היישוב היהודי כדי להשמידו ולמנוע את הקמת המדינה. וכאשר המזימה הזו נכשלה וביום סיום המנדט הוכרזה המדינה, אכן, כל צבאות ערב פלשו אליה ביום לידתה, על מנת להטביעה בדם ולהשמיד את האוכלוסיה היהודית בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. הטבח ההמוני בשבויי גוש עציון הוא עדות לגורל שהיה צפוי לכל יישוב יהודי שהיה נופל בידי הערבים. ודי שנראה את הטבח ההדדי, ההמוני, במלחמות הפנימיות של שכנינו היום, כדי שנבין בקל וחומר בן בנו של קל וחומר את הצפוי לנו, אם חלילה לא נהיה הצד המנצח בעימות עם אויבינו.

כאשר הפלשתינאים מתבכיינים על ה"נכבה" ומציגים את עצמם כקורבנות ואת מלחמת השחרור של העם היהודי כ"טיהור אתני", כדאי שנזכור את העובדות הללו. אין ספק שקרה להם אסון. להפסיד במלחמה זה אסון. כאשר המלחמה היא טוטאלית, גם האסון הוא בהתאם. אך הם אחראים ב-100% לאסונם, ואל להם להלין אלא על עצמם, בדיוק כפי שהגרמנים אינם יכולה לבוא בטענות למדינות שניצחו אותם במלחמת העולם השניה. 

אין דבר מעורר סלידה יותר מהנכבאיזם שבתוכנו, בקרב יהודים, ישראלים. גדעון לוי כתב מאמר אֶבֶל ב"הארץ" לקראת "יום הנכבה" אשתקד, רחוק כל כך מהציניות הלועגת במאמריו ביום הזיכרון לשואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל. ובמאמרו הוא הביע תקווה שיקום מנהיג ישראלי שכמו הקנצלר הגרמני וילי ברנדט יכרע ברך ויבקש מחילה על פשעינו. בעיני האיש הנקלה הזה אנו הנאצים והפלשתינאים הם קורבנות השואה.

15 במאי 1948, היום המוכר יותר ויותר כיום ה"נכבה", הוא אחד הימים הגדולים בהיסטוריה האנושית – היום ששם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה, יום הניצחון הגדול של הצדק. זה לא יום אסון, לא יום של עוול, ואין כל מקום לרגשי האשמה שיש בקרבנו מי שמנסים לטפח. 

* "שישי בגולן"

* קורבנות השנאה – נשאת מלחם לקח רובה, ריסס אזרחים ישראליים ברחוב דיזנגוף, רצח את אלון בקל ושימי רואימי ופצע עוד שבעה אנשים. הוא חטף מונית ורצח את נהגו אמין שעבען. לאחר מצוד בן שבוע, נהרג המחבל הרוצח בקרב יריות עם לוחמי הימ"ם.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נתייחד עם זכרם של אלון בקל, שימי רואימי ואמין שעבען, יחד עם כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה והטרור – ללא הבדל דת גזע ומין. כולם הרוגי המאבק על זכותנו לקיים את מדינת ישראל.

בעיצומו של יום הזיכרון, דווקא ביום הזיכרון, תתקיים גם השנה פרובוקציה פרברטית, של התייחדות עם הנרצח אלון בקל, הרוצח נשאת מלחם, הנרצח שימי רואימי והנרצח אמין שעבען, שכולם כביכול עיסה אחת של "קורבנות השנאה". פרובוקציה מכוערת, חולנית, צינית, שנועדה לזרות מלח גס על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר שלנו.

הפרובוקציה הזו ראויה לבוז ולהוקעה של כל בן תרבות, של כל אדם בעל מצפון.

* הרציונל החולני של הפרובוקציה - הפעילה האנטי ישראלית הרדיקאלית פרופ' נורית פלד אלחנן ניסחה כך את הרציונל של הפרובוקציה הפרברסית: "משפחת השכול, כוללת כל משפחה שכולה, בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח".

ניתן להגדיר את פלד אלחנן כאדם נטול מוסר.

* נגד החלוקה – בראיון ליום העצמאות ה-11 של ישראל (1959) הפתיע נשיא ארה"ב בעת הקמת המדינה הארי טרומן את המראיין, סופר "מעריב" בארה"ב ה. יוסטוס. יוסטוס בירך אותו על תמיכתו בתכנית החלוקה, והוא מיהר להסות אותו ואמר: "אני התנגדתי לחלוקה. דעתי הייתה כי צריך לתת ליהודים את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים ביותר ואת הערבים אפשר היה לפצות... אבל האחרים לא רצו ללכת אתנו... אנגליה. ולא רק אנגליה. גם צרפת".

* מדינת כל אזרחיה - מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. היא מדינת אזרחיה בדיוק כמו כל מדינה דמוקרטית, וזה מובן מאליו. אין צורך לציין זאת, כפי שלא מצוין שצרפת היא מדינת כל אזרחיה.

המותג "מדינת כל אזרחיה" הוא מותג שקרי, שהמנוולים האנטי ציונים המציאו כדי לקעקע את צביונה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם המציאו מושג שלא קיים ואין לו אח ורע בעולם, כדי להציג את השקר הנתעב כאילו יש סתירה בין מדינת לאום, לבין שוויון אזרחי לבני מיעוטים - סתירה הקיימת, כביכול, אך ורק במדינת הלאום היהודית.

יש להבחין בין המציאות, המובנת מאליה, שישראל הייתה, הינה ותהיה מדינת כל אזרחיה, לבין אותו מותג שקרי של אלה המנסים להחריב את מדינת ישראל, כלומר את מדינת הלאום היהודית, ולהפוך אותה לעיסה קוסמופוליטית חסרת טעם, ריח וצבע, אותה הם מכנים "מדינת כל אזרחיה".

מגילת העצמאות הגדירה מהי מדינת ישראל: "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

כל המגילה היא ההסבר מה משמעות "זכותנו הטבעית וההיסטורית", שהיא התוקף להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

ובאותה מגילה, נאמר שמדינת ישראל, כלומר המדינה היהודית בארץ ישראל, תעניק זכויות שוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לא זו בלבד שישראל עושה זאת - היא עושה זאת למרות מצב המלחמה בינינו לבין עמו של המיעוט היושב בתוכנו, הלוחם עד היום נגד קיום המדינה. לא היה בהיסטוריה האנושית אח ורע לכך, ובמקום להיות גאים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, כל הזמן מתבכיינים אצלנו על כך ש... שמה? שכלום. קשקושים.

מי שטוען שיש להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, כמוהו כמי שטוען שיש להפוך את אורי הייטנר לאורי הייטנר, באמצעות ניתוח לשינוי מין וכפיית התאסלמות, ואולי עוד כמה שיפוצים כמו גדיעת יד ורגל. אבל לא צריך להפוך אותי לאורי הייטנר. אני כבר אורי הייטנר. הוא הדין במדינת ישראל. היא מדינת כל אזרחיה. מי שטוען שיש להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה" בסך הכל המציא כותרת פוליטיקלי קורקט לבטא את שאיפתו להחריבה.

* הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי - אל סדרת השקרים, על פיהם קיימת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית למדינת כל אזרחיה, השאלה המתחכמת "מה אתה קודם אדם או יהודי" וכד', נוסף בשנים האחרונות שקר נוסף, על פיו קיימת סתירה בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי מן השואה. סליחה, לא לקח לאומי, לקח "לאומני".

הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הן שתי תופעות שונות בתכלית. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על רגש פטריוטי, על אהבת העם והארץ, על הזדהות עם בני העם, עם ההיסטוריה שלו ועם התרבות שלו, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות.

יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – נטילת אחריות אקטיבית של העם היהודי על גורלו ולא תלות פאסיבית ברצונם הטוב והרע של אחרים. קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בא"י. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה. הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.

אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית צינית. יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

* הרבה יותר בזוי מהכחשת השואה - בעבר נהגתי להגדיר את תעשיית הזוועה והשקר, המציגה את ישראל בדמות הנאצים, כסוג של הכחשת שואה. ולא אחת נעניתי באמירה המיתממת: "אבל הם לא טוענים שלא הייתה שואה". ולכן, איני חוזר עוד על ההגדרה הזאת. נכון, ההשוואה הנואלת הזאת אינה הכחשת שואה במובן הפשטני של המושג. זו תופעה הרבה הרבה יותר חמורה מהכחשת השואה.

במאמר ערב יום השואה ב"הארץ", עמירה הס לא כתבה הפעם ישירות שישראל נאצית העושה שואה לפלשתינאים. היא כתבה זאת בצורה מתוחכמת. היא כתבה על "השואה שהמיט הקפיטליזם (האירופי, האמריקאי המתהווה והמתבגר) על חברות באפריקה, ואחר כך על המיליונים שהובלו כבקר ליבשת החדשה ועל צאצאיהם", והציגה זהות בין השואה הזאת, לבין מה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

כדי שלא תהיינה אי הבנות, ושיהיה ברור שההשוואה העקיפה שלנו היא לנאצים, הס משווה את "השואה של הקפיטליזם", לשואה שעשו הגרמנים, אך היא חמורה יותר כי היא עוד נמשכת. "כדרכה של כל שואה, גם רישומה של זו שחולל הקפיטליזם נגד האפריקאים והאפרו־אמריקאים אינו נמחק. שלא כמו שואה אחרת (שהמיטו גרמניה הנאצית ובעלות בריתה), זו האמריקאית ממשיכה לצמח שלוחות של דיכוי מוסדי וניצול, אפליה וגזענות, השפלה וזלזול נגד צאצאי השורדים".

וכאן באה ההשוואה הבלתי נמנעת בין "קורבנות השואה הקפיטליסטית" לבין הפלשתינאים: "אין פלא, אם כן, שבדיוק בתקופה זו — שבה חיילים, שוטרים ומאבטחים פרטיים ישראלים ממשיכים להוציא להורג פלסטינים חשודים בסכינאות, בלי לנסות להשתלט עליהם בעודם בחיים — מתהדקים הקשרים בין נציגים של התנועה השחורה האמריקאית לבין פעילים פלסטינים. בשני הצדדים עושים הקשרים וחיבורים ומדברים על הזלזול של ההגמון, השליט, בערך חייהם, ובעצם חייהם, של השחורים והפלסטינים... אין אפרו־אמריקאי שמדינתו הרשמית היום ואזרחיה הלבנים לא גרמו למשפחתו ולו אסון נורא בעבר הקרוב או הפחות קרוב, ולרבים מאוד גם בהווה. אין פלסטיני (אזרח, תושב, פליט בגלות או נתין), שישראל ואזרחיה היהודים לא גרמו וגורמים לו ולמשפחתו אסון נורא בעבר הקרוב ובהווה: מגירוש מהמולדת, הרג יקירים וקרובים, גזל אדמה ובית ופרנסה, קטיעת שורשים ושכתוב היסטורי, ניסיון למחיקת זהויות, הפרדת משפחות..." וכו' וכו'.

הוא שאמרנו, הרבה יותר חמור, הרבה יותר בזוי, מהכחשת השואה.

אגב, כאשר היא מדברת על השואה שחוללו הגרמנים ובעלות בריתם, היא לא מזכירה את היהודים. היא "שוכחת" לציין מי היו הקורבנות. אז אולי היא בכל זאת מכחישת שואה?

* חכמים, היזהרו בדבריכם - והרי הודעה שנתקבלה זה עתה. השגתי את תגובתו של התנא אבטליון, אב בית הדין, על דבריו של סגן הרמטכ"ל: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל".

* מילה קטנה אבל גדולה - כאזרח, איני מכיר את קציני צה"ל ואין לי די כלים להעריך אותם באופן מעמיק, כמו למשל פוליטיקאים, אמנים או עיתונאים. אולם מהמעט שאני יודע על סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, אני יודע שהוא פייטר אמתי, קצין אמיץ ונועז, חותר למגע, נחוש, חותר לניצחון – רחוק מרחק רב מעולמם של מי שבימים האחרונים מצטטים אותו כמוצאי שלל רב.

אין לי ספק שכוונותיו בנאומו היו טובות וראויות. כקצין ערכי, הדבק בערכי המוסר וטוהר הנשק בצה"ל, הוא רצה להעביר מסר ערכי ולצאת נגד תופעות ואמירות שליליות ביותר הקיימות בחברה הישראלית, וקיימות תופעות כאלו, של שנאת זרים, גזענות וכהניזם.

אלמלא הנפילה שלו, ההשוואה האומללה, האיומה והנוראה, לגרמניה לפני 70 שנה, המסר שלו עשוי היה ליפול על אזנים קשובות. זהו מסר ראוי ונכון. אולם אי אפשר להעביר מסרים ערכיים בדברי שקר, וכל השוואה כזאת היא שקר וכזב. ההשוואה הזאת, שהיא זאת שעוררה את הזעם והעלבון הציבורי, היא זילות השואה. השמעת ההשוואה הזאת בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה שליבתה היא הניסיון הנואל להשוות את ישראל לנאצים, היא חוסר אחריות משווע.

אין לי ספק, שיאיר גולן, קצין המקדיש את כל חייו לביטחון מדינת ישראל, הוא פטריוט לעילא ולעילא, לא פחות מאף אחד ממבקריו, לא פחות ממני. אין בי צל של ספק באשר למחויבותו הלאומית. אולם דבריו האומללים היו טעות חמורה, וגרמו לנזק כבד.

לא יגרע דבר מכבודו של גולן, אם יואיל לחזור בו, להודות בטעותו ולהתנצל. אני משוכנע שהוא היה נותן כל הון שבעולם כדי לחזור 48 שעות אחורה, לקחת טיפקס ולמחוק את פסקת הבלע, עם ההשוואה שהוא עצמו הגדיר אותה למחרת כאבסורדית. ניתן לצפות ממי שגילה אומץ בשדה הקרב, לגלות גם אומץ אזרחי, ולומר בגלוי, בפיו, מילה אחת, קטנה אבל גדולה: טעיתי.

* שקרן ומסית - דבריו של סגן הרמטכ"ל שגויים וחמורים, אולם אני מוקיע את מסע ההסתה והשקרים נגדו. למשל, קראתי ש"סגן הרמטכ"ל השווה את חיילי צה"ל לקציני אס.אס.". שקר וכזב. סגן הרמטכ"ל אמר שצה"ל הוא צבא מוסרי, השומר על טוהר הנשק ועורך תחקירי אמת לחריגים הפועלים בניגוד לערכים אלה. מי שמעליל על סגן הרמטכ"ל שהוא השווה את צה"ל לאס.אס. הוא שקרן ומסית.

* שבחים מעוכר ישראל - כאשר קצין בכיר בצה"ל קוצר שבחים משונא ישראל הפנאט רוגל אלפר, אות הוא שדבריו היו אומללים. כיוון שרוגל אלפר אינו מסוגל באמת לשבח קצין בכיר בצבא הכיבוש ופשעי המלחמה, שבעבורו הוא צבא אויב, הוא תוקף את סגן הרמטכ"ל על "התנצלותו". האמת היא שהאלוף גולן לא ראוי לביקורת הזאת, כיוון שלא התנצל, אפילו לא חזר בו, אפילו לא הודה בטעותו, בסך הכל הבהיר ש"לא התכוון". אבל די בכך כדי שאלפר ייצא נגדו.

* מותר להשוות – יש להוקיע את תופעות הגזענות ושנאת הזרים בתוכנו, את קריאות "מוות לערבים" שאין כל הבדל בינן לבין הקריאות "מוות ליהודים", את התופעות נוסח ארגון להב"ה – קו קלוקס קלאן הישראלי, "לה-פמיליה" וכו'. אולם כדי להוקיע את הרע, אין כל סיבה להעליל עלילות שקר על החברה הישראלית. אם רוצים להשוות, ההשוואה היא בשום פנים ואופן לא לגרמניה לפני 70 שנה. כדי להשוות בין תופעות, הן צריכות להיות על מישור אחד, וזה לא המקרה, כמובן. ההשוואה הנכונה, היא בין ישראל לדמוקרטיות המערביות היום. גם בהן יש תופעות של גזענות ושנאת זרים. ושם מפלגות ימין רדיקליות הן מפלגות מרכזיות ביותר, וזאת בלי שהן נמצאות במלחמת קיום עם עמו של המיעוט החי בתוכם. אצלנו החיה הכהניסטית אינה מצליחה להיכנס לכנסת גם כאשר היא רצה בבריתות עם מפלגות כמו זו של אלי ישי. צריך להוקיע את התופעות, כיוון שיש להילחם ברע באשר הוא. אך אין לעשות זאת בדרכי שקר, עלילה והכפשת החברה הישראלית בכללה.

* שיח אוטומטי – יש משהו מאוד מתסכל, לפחות מבחינתי האישית, בדיון על דברי האלוף גולן.

הצדדים במחלוקת על דבריו, כמעט זהים לצדדים במחלוקת על הירי בחברון.

אני מוצא את עצמי מול האנשים שהייתי עמם באותו צד של המתרס בפולמוס "החייל", ובאותו צד עם אלה שהתעמתתי אתם.

ונראה לי שבמידה רבה זו התייצבות אוטומטית של אנשים, ב"צד" שבו הם כבר מלוהקים, יותר מאשר התייחסות עניינית לכל מקרה לגופו.

הבעיה בדבריו של סגן הרמטכ"ל היא ההשוואה האומללה לגרמניה של שנות השלושים והארבעים. אני סבור שגם אנשים, שכמוני - סבורים שאוראל אזריה הוא חייל שסרח, שנהג בפחדנות, שעשה מעשה שלא יעשה, שתגובת צה"ל הייתה נכונה, ששר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את הדברים הנכונים וראוי היה שיאמרו אותם, שהתמיכה באזריה ובמעשהו והצגתו כ"גיבור" היא מבישה, שההפגנה בעדו הייתה הפגנה נגד צה"ל – גם הם צריכים לגנות את דברי סגן הרמטכ"ל. באמירתו זו הוא חצה קו אדום, מבחינה ערכית ומוסרית.

יש לי תחושה חזקה מאוד, שרבים מן המתייצבים להגנתו של סגן הרמטכ"ל לא באמת חשבו עד הסוף על משמעות דבריו ועל הנזק שהם גרמו. הם פשוט קפצו כאוטומטים. וחבל.

אני יודע טיפה היסטוריה, ויודע מה היה בגרמניה לפני 70 ו-80 שנה. אני יודע מה עשו הגרמנים להוריי לפני 75 שנה. אני יודע מה הם עשו לבני עמנו. איך אדם נורמטיבי מסוגל להעלות על דל שפתיו השוואה אומללה כזאת? איך סגן הרמטכ"ל של צה"ל יכול לומר דברים כאלה? ואיך אפשר לתמוך בו ולגבות אותו?

יש להיאבק על המוסריות בצה"ל ובחברה הישראלית, יש להיאבק על ערכים כמו טוהר הנשק. הדרך לכך היא הצבת רף מוסרי גבוה וחינוך לאורו. הדרך לכך אינה יכולה להיות באמצעות השוואה חסרת שחר עם נקודת השפל של ההיסטוריה האנושית.

ובוודאי שאסור לעשות זאת, בתקופה שבה הגרועים בשונאינו מטפחים את ההשוואה הנואלת והשקרית הזאת כדי לעשות לנו דה-לגיטימציה.

* לא להתקרנפות - אני מסרב להשתתף במשחק המנסה לכפות עליי בחירה בין תמיכה בגזענות נוסח סמוטריץ', לבין תמיכה בהשוואת ישראל לגרמניה הנאצית. וכאשר אני רואה את החברה הישראלית מידרדרת למציאות של שני עדרים המתייצבים אוטומטית לקול תופי הטם-טם, אני מסרב להיות חלק מכל אחד מהעדרים האלה. אני מחפש שותפים לקול ציוני דמוקרטי שפוי, העומד מול נחשול א' ומול נחשול ב'. אני מחפש אנשים בעלי חוט שדרה, המסוגלים לעמוד בפרץ, ולומר לא להקצנה.

* חלאה גזענית - אילו ח"כ סמוטריץ' היה אומר על מעשהו של אוראל אזריה שאינו מעשה גזעני אלא נקמה, ניתן היה לקבל את הדברים. אני סולד מן המעשה ומן השקר כאילו היורה פחד שהמחבל הפצוע עלול להפעיל חגורת נפץ. היה זה מעשה נקם. הוא ירה במחבל כנקמה על כך שדקר חייל. הוא לא ירה סתם בערבי, אלא נקם. אבל סמוטריץ' אמר את הדברים על הצתת משפחה, על הצתה למוות של תינוק. מה עשה התינוק שהוצת? כל פשעו הוא היותו ערבי. זהו פשע גזעני, וגם דבריו של סמוטריץ' הם פשע גזעני. בצלאל סמוטריץ' = חלאה גזענית.

* בדרכו של הלייבור - אם "הארץ" ישעה את העיתונאים שלו, המתבטאים ברוח הדברים שעליהם הלייבור השעה כמה מחבריו, בקושי יישארו בו כותבים.

* מפגינים נגד – האם המפגינים נגד גדר הביטחון, יפגינו גם נגד חשיפת המנהרות?

* ירון לונדון מתפכח – ירון לונדון פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" והודה בכך שטעה לאורך עשרות שנים בתמיכתו בנסיגה מהגולן, ואימץ את עמדת יריביו. בעובדה שהתפכח, כאשר המציאות ברורה כשמש, אין שום דבר מיוחד. מה שמיוחד, הוא האומץ להודות בגלוי בטעות. על כך הוא ראוי לשבח. על כל מתפכח המודה בטעותו, יש עוד מאה שאין בהם האומץ והיושרה לעשות כן.

* חי בסרט – בכל פעם שאני קורא את תיאורי המציאות המדומיינת של רון וייס, אני מאחל לו שלא יתדרדר למצב המנטלי החמור, שבו הוא עצמו יתחיל להאמין במה שהוא כותב.

קול באישה - ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה של יישובי צפון הגולן, היה חזק, עמוק ומשמעותי ביותר. הוא עסק בנושא הארצי הכללי - המאבק של היהודים בשואה על השמירה צלם האדם, צלם היהודי, על היותם בני תרבות ואנשי תרבות. ניתן בערב גם מקום לסיפורים של חברים בקהילה על הוריהם וסביהם. והייתה בו שירה; שירה הבוקעת מהלב ופותחת שערי שמים. הזמרים והזמרות ששרו היו שליחי ציבור במלוא מובן המילה.

לאחר הטקס, הופתעתי לפגוש במקום את אחד מרבני היישובים הדתיים בדרום הגולן. מסתבר שהוא הולך עם אשתו ותינוקם שבעריסה, לאורך שביל הגולן, והם הגיעו למרום גולן, מהלך שלושה ימים, ברגל, ובאו לנכוח בטקס.

המילים הנרגשות נעתקו מפיו. הוא נדהם מן העוצמה הרוחנית והיהודית, שלא נתקל בשכמותה באף טקס ביישוב דתי. "אני מבין שאתה כתבת את הטקס", הוא אמר לי, והשבתי שאני הייתי בסך הכל קריין של שני קטעים, ולא הייתה לי כל מעורבות מעבר לכך.

"ייקח לי עוד זמן להפנים את עומק החוויה, את עומק המשמעות של הערב שחוויתי כאן", הוא אמר לי. ניכרים דברי אמת.

זה לא היה המקום והזמן לדברים שעלולים לעורר פולמוס, ולכן התאפקתי מלשאול אותו, אם גם הוא מבין עד כמה שירת הנשים הייתה חלק מהותי ברוחניות של החוויה שחווה. קול באישה - קדוּשה.

            * ביד הלשון

אחרי מות קדושים אמור – אנו מצויים בשבוע שבין שבת פרשת "קדושים" לשבת פרשת "אמור". הפרשה של השבוע שעבר הייתה "אחרי מות".

החיבור של רצף הפרשות הזה, יצר את הפתגם העממי המתאר את המנהג לדבר טובות על הנפטר, אחרי מותו: אחרי מות, קדושים אמור.

ניתן להעניק לביטוי שתי פרשנויות שונות. האחת – כפשוטה: הפתגם מתאר את הדבר הראוי, הנאה, לומר על המת דברים טובים, להאיר את צדדיו החיוביים, להצניע את צדדיו השליליים.

ניתן לפרש את הפתגם על דרך האירוניה – כל אחד, אחרי שמת נהיה פתאום קדוש... והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אירוניה על ההגזמות בתיאור מעלותיו של אדם והצגתו באופן בלתי אמין.

* "חדשות בן עזר"

אל סדרת השקרים, על פיהם קיימת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית למדינת כל אזרחיה, השאלה המתחכמת "מה אתה קודם אדם ויהודי" וכד', נוסף בשנים האחרונות שקר נוסף, על פיו קיימת סתירה בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי מן השואה. סליחה, לא לקח לאומי, לקח "לאומני".

הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הם שני דברים שונים לחלוטין. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על אהבת העם והארץ, הזדהות עם בני העם, עם ההיסטוריה שלו ועם התרבות שלו, על פטריוטיות, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות.

יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – נטילת אחריות אקטיבית של העם היהודי על גורלו ולא תלות פאסיבית ברצונם הטוב והרע של אחרים. קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בא"י. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה. הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.

אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית צינית. יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

* "ידיעות הקיבוץ"