הבלוג של אורי הייטנר

הרבה אמת הייתה בדבריו של סגן הרמטכ"ל בנאומו בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה. אכן, כפי שהוא אמר, צה"ל הוא צבא מוסרי. אכן, כפי שהוא אמר, טוהר הנשק הוא ממאפייניו של צה"ל לאורך כל השנים. אכן, היו וישנם חריגים, שנהגו ונוהגים בניגוד לערך טוהר הנשק, ובכך הם פועלים בניגוד לדרכו של צה"ל. אכן, צה"ל הקפיד ומקפיד על תחקיר אמת של אותם אירועים, באומץ, ללא משוא פנים.

ודווקא כיוון שהדברים הללו נכונים – האמירה של סגן הרמטכ"ל: "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016", שקרית ומקוממת.

ההשוואה הזאת חמורה, קודם כל כיוון שהיא שקר. סגן רמטכ"ל שמשקר – זהו כבר כשל ערכי. וכאשר סגן הרמטכ"ל משקר דווקא בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הדבר חמור שבעתיים. אך עיקר החומרה בדבריו, הוא העיתוי וההקשר. ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה, המכוער והציני ביותר של המתקפה הזאת, הוא ההשוואה הנואלת של ישראל לנאצים ושל פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, כפשעים נאציים. לאיזו תהום מוסרית, מפלצתית, יכולים לרדת אנשים, כדי ליצור את משוואת השקר הצינית הזאת? איזו ציניות מרושעת, מקפיאת דם באכזריותה, יכולה לגרום לאנשים לומר את דברי הבלע הללו? למרבה הצער, חוד החנית של התופעה הזאת, שהיא חמורה לאין ערוך יותר מהכחשת השואה במובן הפשטני של המושג, הם יהודים, ישראלים.

סגן הרמטכ"ל בשום אופן לא ערך את ההשוואה הזאת. הוא לא השווה את צה"ל ומעשיו למעשי הנאצים. אבל היה עליו להבין שבדברים שאמר הוא מעניק תחמושת לתעשיית השקר והשנאה הזאת.

נושא הדגל הישראלי של תעשיית השקר וההשוואה של ישראל לנאצים הוא עיתון "הארץ". כך מציין "הארץ" את יום השואה. "מציין"?! כך חוגג "הארץ" את יום השואה. עמירה הס כותבת על "השואה הקפיטליסטית לאפרו-אמריקאים" ומסבירה מדוע היא חמורה יותר מהשואה שביצעו הגרמנים ובעלי בריתם (וכמובן אינה מציינת מיהם קורבנות אותה שואה) ואז יוצרת זהות בין קורבנות שואת הקפיטליזם לבין הפלשתינאים. יוסי קליין מציג דיאלוג דמיוני בינו לבין חבר, המסביר שהוא שותק לנוכח הדברים הנוראים הקורים במדינה, כי הם אינם פוגעים בו אישית, והוא מכניס לפיו של החבר את המשפט: "אז מה אתה מציע, פשוט לקום ולברוח, כמו ב–1933?" צבי בראל מאשים את מדינת ישראל שהיא מסכנת את יהדות העולם: "היא מונהגת על ידי תמהונים וידעונים שהזריקו לעורקיה סמי הזיה. זו ציונות שמסכנת עכשיו לא רק את אזרחי ישראל, אלא גם את יהדות העולם". דניאל בלטמן כותב: "החיבור לשואה הוא מרכיב כבד משקל בזהות הלאומית של היהודים במדינה. זה משרת את הימין המכתיב שיח קורבני וגזעני פרוטו־פאשיסטי, שנועד להלבין את הפשע המתמשך נגד הפלסטינים ולהציב את העולם הנוצרי בעמדת התנצלות נצחית". רוגל אלפר: "הנצחת השואה משמשת נדבך מרכזי בהרס נשמת הנוער הישראלי, שחירותו ניטלת ממנו על ידי מנגנון אינדוקטרינציה משומן, עוד בטרם יספיק לעמוד על דעתו. נוער ישראלי אינו בן חורין". וכו' וכו' וכו'.

והנה, אותו עיתון פרסם במלואו את נאומו של סגן הרמטכ"ל. העיתון המרבה להשמיץ יום אחר יום את צה"ל ומפקדיו, להציג את צה"ל כצבא כיבוש ודיכוי המבצע פשעי מלחמה נוראים, הלועג למוסריותו של צה"ל – אותה העלה סגן הרמטכ"ל על נס, הבז למושג "טוהר הנשק" – אותו קידש סגן הרמטכ"ל, דווקא אותו עיתון הביא בשלמותו את נאומו של האלוף גולן.

אין לי ספק שכך יעשו גם גורמי BDS בחו"ל, שישתמשו בדבריו של גולן, שלבטח יסלפו ויעוותו אותם, כדרכם, כבליסטראות ליידוי על מדינת ישראל השנואה עליהם. בשעה שמפלגת הלייבור בבריטניה משעה את חבריה המשווים את ישראל לנאצים, הם יוכלו עכשיו להישען על דברי סגן הרמטכ"ל הישראלי.

שעות אחדות לאחר נאומו, הוציא דובר צה"ל הודעת הבהרה של סגן הרמטכ"ל. לפי הודעת דובר צה"ל, גולן "לא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנה. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד. צה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם, לא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת".

ודאי שצה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם. אך אם לא הייתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה סגן הרמטכ"ל אמר מה שאמר, בזמן ובמקום שאמר? ואם לא הייתה כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה הוא יצר השוואה "אבסורדית ומשוללת כל יסוד" כזאת, בניגוד לכוונתו? ואם זו לא הייתה כוונתו – למה כן הייתה כוונתו?

חשוב היה שסגן הרמטכ"ל יבהיר את הדברים, וראוי היה שיעשה זאת בקולו, כפי שנאם בקולו. אך הבהרה מן הסוג של "לא הייתה כוונה" היא עלבון לאינטליגנציה. הדברים נאמרו. ומי שאמר אותם, הוא שצריך לתקן אותם. בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל, היו שאמרו עליו שהוא "קצין אמיץ". אמיץ? אדרבא. שיהיה לו האומץ לומר מילה אחת קטנה: "טעיתי". ולהתנצל. מודה ועוזב ירוחם, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ואם אין לו האומץ והיושרה להודות בטעותו ולהתנצל, מן הראוי שיתפטר.

* "ישראל היום", "חדשות בן עזר"

* היכונו לפרובוקציה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה קרב, ואני סקרן לדעת, האם השנה כבר יתקיים ביום זה טקס "אלטרנטיבי" יהודי-גרמני, לזכרם של קורבנות השנאה משני הצדדים, בו יקראו המוזמנים מעזבונו של הסופר הנאצי גינטר גראס בעברית ובגרמנית. הרי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר למעלה מעשור מתקיימת פרובוקציה כזאת.

* התקן של אלפר לניצולי שואה - הבמאי והשחקן רומן פולנסקי הוא עבריין נמלט שהורשע באונס ילדה בת 13. אולם בעיני רוגל אלפר הוא דמות מופת. לא בשל האונס, חלילה. אין ספק שהאונס מגונה בידי אלפר. אולם הוא רואה בפולנסקי מופת של ניצול שואה שלא הפך לציוני ולא הסיק את הלקח הנתעב בעיני אלפר – קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

יש לציין, שזכות קיומה של ישראל אינו נובע מהשואה. לא השואה היא הקושאן שלנו. מגילת העצמאות הגדירה את תוקף הקמת של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, בזכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל אלה עוסקת מגילת העצמאות בהרחבה. רק הפסקה השביעית במגילה מוקדשת לשואה, אף שהיא נכתבה רק שלוש שנים אחריה, והיא לא מוזכרת כהצדקה לזכות קיומה של המדינה, אלא כהמחשה והוכחה למשמעות של חיים יהודיים ללא מדינה עצמאית.

אולם ברור שהלקח המרכזי של השואה הוא ההכרח הקיומי במימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה עצמאית בארצנו. אך אלפר, שהשנאה למדינת ישראל מעבירה אותו על דעתו, נלחם במגמה הזאת. הוא שוב ושוב לועג ל"תסביך" השואה שלנו, הוא שוב ושוב נוהג להציג את ישראל כנאצית. והנה, את טורו הפובליציסטי המכונה "ביקורת טלוויזיה" הוא הקדיש לדברי הלל ושבח לאנס רומן פולנסקי, המוכיח שניתן להיות ניצול שואה בלי להפיק את לקחיה.

"פולנסקי הוא ניצול שואה יהודי שאינו שותף בשום צורה לנראטיב השואה הישראלי. השואה לא הפכה אותו לציוני. היא גם לא הפכה אותו ליהודי גאה. הוא לא חשב שמסקנתה המתבקשת היא הקמת ישראל או מגורים בה. הוא חף מכל חשיבה לאומית, או דתית. הוא לא הקדיש את חייו לבניית כוח צבאי שיגן על יהודים. הוא לא מתייחס לילדיו כדור שני לשואה. הוא לא עסוק בלי הרף בהנצחת זיכרון השואה. להיפך, הוא שוכח. הוא לא מתעטף עם ילדיו בדגל ישראל באושוויץ, שם נרצחה אמו במשרפות. הוא מציג מודל של יחס לשואה שמתעלם מישראל. זה מרתק".

תחביבו העיקרי של רוגל אלפר, הוא התעללות במשפחות שכולות וזריית מלח גס על פצעיהם. אולם הוא אוהב מאוד לבוז גם לניצולי שואה. הוא רואה בהם את הסיוט שלו, כיוון שעל פי גישתו, באשמת השואה הזאת שהם חוו, קמה המדינה השנואה עליו. סוף סוף הוא מצא ניצול שואה העומד בתקן שלו. האנס רומן פולנסקי.

* ניצול שואה שאינו עומד בתקן של אלפר – הנה דברים שכתבתי אשתקד, לאחר מאמר השתלחות בוטה של אלפר בניצול שואה שאינו עומד בתקן שלו, חתן פרס נובל אלי ויזל, לאחר שהנ"ל התייצב לצד ישראל במאבק נגד הסכם הגרעין האיראני:

את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטואנטישמיות שמפעפעת בו, את כל אובססיית גימוד השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן של שנאה, באלי ויזל.

אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.

עד כאן הכל בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר לא כל כך בסדר. ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו, סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80 הדביק לו את התואר "שואן".

בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לצדו בנאומו בקונגרס, יצא נגדו רוגל אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר היא "אלי ויזל, צא מחיינו!" כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות מעורבות ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא לפתע חוצץ נגד זכותו של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב להתערב בעמדת ארה"ב כלפי ישראל.

אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה, טווסית ומתנאה קמעה, כסימן ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך", זו דוגמית אחת.

לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין שבוע שבו אין הוא כותב על "דת השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה", הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ עליהם הוא הגדיר "אוטומטיות", שיש בהן "קלות בלתי נסבלת", כהגדרתו.

וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעיה שלך". הרי אין דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם היהודי, ואין מי שמזכיר לו את העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה העצמית החולנית שלו, הוא מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".

אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת. "אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים". הפלשתינאים, כלומר ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם "העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן לסבול גם את החרדים החיים כאן, בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.

אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום". אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. אלפר כביכול קורא לויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת כדי לבוז לו, כדי לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר שהוא נאבק נגד עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר מדובר בעוולות נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.

לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו "להגר", כלומר לרדת מן הארץ. על פי הדרישה מויזל - מרגע ירידתו יהיה עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". דיבוק – צא!

* יתד באוויר - מראשיתה של המהפכה הציונית, הציב עצמו הזרם החרדי בראש אויביה. החרדים דבקו בגולה ובגלותיות ובהמתנה פאסיבית למשיח צדקנו. התוצאה הישירה של הגולה הפאסיבית הייתה השואה. חלק מהרבנים החרדיים חזרו בתשובה במהלך השואה או בעקבותיה, אך רובם נותרו במריים, דבקו בדרכם הרעה והקלוקלת.

אלמלא הציונות והקמת מדינת ישראל, לא הייתה לעם היהודי תקומה לאחר השואה. בין הנהנים העיקריים מן התקומה, נמצאים אנשי הזרם החרדי. מעולם, בתולדות העם היהודי, לא הייתה כזאת פריחה לעולם הישיבות החרדיות כמו בימינו, במדינת ישראל, בזכות מדינת ישראל. זו פריחה מושחתת, כיוון שהיא נבנית על דמם ודמיהם של יהודים חילונים ודתיים לאומיים, הנושאים על כתפיהם את הזרם החרדי, המאופיין בחיי השתמטות, עריקה, בטלה וניוון.

ניתן היה לצפות להכרת תודה מהחרדים. אך לרוב התגובה היא הפוכה. נכון, בקרב הציבור החרדי, יש תהליך אטי אך עקבי של ישראליזציה, של התקרבות, של פטריוטיות, אך ההנהגה לוחמת נגד התופעה.

מאמר המערכת של "יתד נאמן", עיתונה של "דגל התורה" – הזרם הליטאי ב"יהדות התורה", שהתייחס לגילויי האנטישמיות בבריטניה, קבע שקיומה של מדינת ישראל הוא הגורם לאנטישמיות בעולם. איזה שילוב קטלני של חוצפה, עזות מצח וכפיות טובה.

היהדות שהם מייצגים היא יהדות גלותית, גם כאשר היא במדינת ישראל, בארץ ישראל. גלותיות נטולת שורשים, נטולת קיימות זולת ההתבססות הטפילית על דמם ודמיהם של אחיהם. יתד נאמן? אין כל אחיזה ליתד ללא קרקע, אין כל קיום ליתד הנאחזת באוויר. איזו עליבות.

* הדג האנטישמי מסריח מהראש – 50 פעילי לייבור הושעו (מה פירוש "הושעו"? זה נשמע כמו איזו מראית עין של עונש, לצאת ידי חובה) בשל ביטויים אנטישמיים בוטים. לכאורה, ראוי לשבח את יו"ר המפלגה קורבין, המנהל מאבק נגד נגע האנטישמיות והגזענות במפלגתו. אך אסור לנו לטעות. קורבין עצמו הוא אנטישמי ועצם היבחרותו להנהגת המפלגה היא הלגיטימציה לאנטישמיות. יתכן שהוא איבד שליטה על גובה הלהבות שהצית, יתכן שהגולם האנטישמי קם על יוצרו. יתכן שהוא נלחץ מדעת הקהל והאיום האלקטורלי על מפלגתו שיירשם כולו על שמו. יתכן שהוא מנסה להציג מצג שווא של קו הפרדה בין האנטי-ישראליות ואנטי ציונות שלו, לבין אנטישמיות. חשוב מאוד לקרוא לילד בשמו ולהצביע על הראש שממנו מסריח הדג. רק הדחתו של קורבין מראשות הלייבור תוכל להביא לטיהור המפלגה מהטינופת האנטישמית.

* האנס בדיכי – אני לא קונה את ספין ה"דיכי" של האנס הסדרתי משה קצב, שנועד להפעיל לחץ על בלוטות הרחמים של הנשיא ריבלין. זהו עוד ספין של סוללת עורכי הדין המשומנת של האנס.

ההחלטה החד משמעית והמנומקת לדחות את בקשתו של האנס הסדרתי לקצר שליש מעונשו, הבהירה לפרקליטיו שאין כל סיכוי לערעור, ולכן הם עברו לנתיב הרחמים, החנינה.

בשורת הדין – חקירה, כתב אישום, משפט וועדת קיצור השליש, חייב להיות שוויון בפני החוק. אולם בשורת הרחמים, יש לההדיר את הדל, להעדיף את מי שנמצא בשולי החברה ובתחתיתה ובמצוקתו הידרדר לפשע, על פני התקיף והחזק שניצל את כוחו כדי לאמלל נשים רבות, שנפלו קורבן ליצריו החייתיים.

אבל אולי באמת מדובר בדיכאון עמוק? בסוגיה זו יש להתחשב בחוות דעת של פסיכיאטר בלתי תלוי של השב"ס. אין לי שמץ של אמון בחוות דעת של פסיכיאטר מטעם האנס וסוללתו. כל עוד לא הוכח אחרת, אני רואה בכך ספין ותו לא.

* ירידה במספר ההרוגים – לפני שבועות אחדים כתבתי על המגמה של ירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים לאורך עשרות השנים האחרונות. כמובן, שאין בכך כדי להמעיט בחומרת המצב היום, אולם הפרספקטיבה הזאת מאפשרת לנו לחקור וללמוד מה הגורמים לירידה הזאת, כדי להפיק לקחים ולשפר עוד את המצב.

באותה רשימה, כתבתי שהסטטיסטיקה הישנה ביותר שמצאתי היא משנת 1967. באותה שנה, כאשר מספר אזרחי ישראל היה כשני מיליון ומספר הנהגים היה נמוך לאין שיעור ממספר הנהגים והמכוניות היום, מספר ההרוגים היה 406.

לאחרונה מצאתי מאמר משנת 1959 העוסק בסוגיה. באותו מאמר מוצג נתון סטטיסטי שנאסף לאורך מספר שנים, על פיו מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה בישראל הוא 7.7 ל-100,000 איש (ואף נאמר שזה נתון טוב יחסית לעומת מדינות מערביות אחרות). משמעות הדבר, בהיוון לישראל בימינו, היא מספר מפלצתי של 616 איש, כמעט כפול ממספר ההרוגים היום.

השפל הקשה ביותר היה בשנות ה-90. ב-1993 נהרגו בכבישים 713 (!) איש. בלמעלה משני העשורים שחלפו מאז, חל שיפור ניכר, ויש להמשיך בדרך זו ולצמצם משנה לשנה את מספר הנפגעים.

* האחד במאי ואני – גישתי כלפי האחד במאי אמביוולנטית (אגב, זו טעות בעברית. נכון לומר אחד במאי, ללא ה"א הידיעה, אבל "האחד במאי" כל כך השתרש, והן לא נמחוק את כותרות "דבר" ו"על המשמר" רטרואקטיבית, אז נמשיך לומר את הטעות).

מצד אחד, הרעיונות של האחד במאי הם רעיונות נעלים: חופש, שוויון, צדק חברתי, סולידריות אנושית, שלום, סולידריות של העמלים בכל העולם, סולידריות עם העניים, עם המדוכאים, עם הסובלים. תחת הדגל האדום נלחמו אידיאליסטים אמתיים נגד הדיכוי, נגד העוול, נגד הרשע, נגד הפגיעה בפועלים, נגד הפגיעה בחברה, בעד חברה צודקת.

גם הציונות הסוציאליסטית, זו שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, ויצרה כאן את ההישגים הגדולים ביותר של הסוציאליזם הנאור בהיסטוריה: הקיבוץ, המושב, חברת העובדים, קופת חולים, ההסתדרות הכללית, המשביר המרכזי, הוצאת "עם עובד" וכו' וכו', הניפה את הדגל האדום וחגגה את האחד במאי. ואין מי שאני מזדהה עמם יותר מאותם חלוצים.

מצד שני, איני יכול להתעלם מן העובדה, שבשם הדגל האדום והסוציאליזם, נטבחו מיליוני אנשים בבריה"מ, בסין, בקמבודיה ועוד ודוכאו מאות מיליונים תחת משטרי הרשע והטרור הקומוניסטיים. איני יכול להתעלם מן העובדה שאויבי ישראל לאורך עשרות שנים נתמכו בידי אותם משטרים ולעתים הם עצמם הניפו אותו דגל אדום. אני יודע שמדובר בסילוף בוטה של הסוציאליזם, אך איני יכול להתעלם מכך שאותם פשעים נוראים נגד האנושות, נגד העם היהודי ונגד ישראל נעשו בשם הסוציאליזם.

וגם איני מתלהב מהרעיונות הרדיקליים, הממירים את הרעיון הנעלה של סולידריות בין הפועלים בכל העולם, להמרת הלאומיות במעמד, כך שהדגל האדום הוא תחליף לדגל הלאום, האינטרנציונל הוא תחליף להמנון הלאומי. אגב, בדרך כלל יהודים היו הראשונים לקפוץ על העגלות הקוסמופוליטיות הללו והראשונים להירמס תחת גלגלי המהפכה ששימנו בדמם. אני מאמין בלאומיות, ולמיטב הכרתי, רק במסגרת לאומית ניתן לממש את רעיונות הצדק החברתי והשוויון.

איני חוגג את האחד במאי, מעולם לא חגגתי את האחד במאי ובקיבוצי מעולם לא חגגו את האחד במאי ואף לא עלתה מעולם הצעה שנציין בצורה זו או אחרת את האחד במאי. מצד שני, איני מגנה את האחד במאי, איני יוצא נגד האחד במאי ואני אף חש אהדה וסימפטיה רבה כלפי החוגגים ומציינים את היום, במיוחד אם הם עושים זאת ברוח הציונות הסוציאליסטית, כפי שנוהגות תנועות הנוער הכחולות ותנועות הבוגרים שלהן.

* התפכחותו של משה סנה – משה סנה היה מנהיג ציוני חשוב, איש הציונות הכללית, שעבר לשמאל הציוני, והיה הרמ"א = ראש המטה הארצי של "ההגנה". לאחר קום המדינה, מסיבות שונות, חלקן כנראה פסיכולוגיות, הלך והשמאיל, הלך והקצין, הפך עבד נרצע של בריה"מ הסטליניסטית, לתועמלן ואידיאולוג אנטי ציוני ועמד בראש מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בשנות הששים החל סנה בתהליך הדרגתי של התפכחות – התפכחות מהתמיכה בבריה"מ וחזרה הדרגתית לציונות. הוא פילג את מק"י, והפלג שבראשו החל חוזר אט אט לציונות. המבחן היה במלחמת ששת הימים. בעוד רק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש), הפלג בראשות וילנר, תמכה במדינות ערב התוקפניות, בצו בריה"מ בעלת בריתן, הפלג בראשות סנה תמך בישראל והגדיר את המלחמה - מלחמת מגן צודקת.

התהליך נמשך בהדרגה עד יומו האחרון של סנה, ב-1972. סנה ביקר בחריפות את האנטישמיות של בריה"מ וגרורותיה ותמך במאבקה של ישראל. הוא היה לאיש שמאל ציוני.

אני קורא כעת את חלק ב' של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי, "אופטימי". אבנרי מספר על כישלון הניסיונות לרוץ ברשימה משותפת, שתכלול את מק"י בראשות סנה, עם "העולם הזה – כח חדש" של אורי אבנרי וגורמי שמאל נוספים.

הניסיון נכשל, לטענת אבנרי, בעיקר בשל מחלוקות אידיאולוגיות. אבנרי מגדיר בספרו את שיבתו של סנה לציונות, כחתירה לימין הלאומני...

אבנרי סיפר, שבשיחה עם משה סנה, הביע סנה התנגדות לנסיגה מהגולן, וזה היה מבחינתו של אבנרי עדות לתהום הרעיונית ביניהם.

אמנם באופן כללי אבנרי הוא לא ממש מקור אמין, וזו הפעם הראשונה שאני שומע שזאת הייתה עמדתו של סנה. אבל אני מודה ששמחתי לקרוא את הדברים, ואשמח עוד יותר לדעת שהם גם נכונים. אם הם נכונים, אין סמל מובהק מזה לחזרתו של סנה בתשובה אל חיק הציונות, לשיבתו אל הפטריוטיות הישראלית ולהתפכחותו ממארת המק"יזם.

במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* שיעור בשפת גוף - שפת הגוף של הפוסט ציונים: כשהפה שלהם פתוח, הם משקרים (אין להסיק מכך, כמובן, שכאשר הפה שלהם סגור הם דוברי אמת).

            * ביד הלשון

קנה סוף – בכל מבזק חדשות בגל"צ בשביעי של פסח, שודרו עדכונים מן השריפה ליד קיבוץ מעיין צבי, ושוב ושוב נמסר על שריפת קנה סוף.

זו בעיה כי קנה סוף אינו יכול להישרף. הוא אינו יכול להישרף, כי אין חיה כזאת. אין קנה סוף. יש קנה. יש סוף. אין קנה סוף.

הקנה, או ליתר דיוק הקנה המצוי, הוא צמח רב שנתי ששמו הלועזי הוא Phragmites australis. מקור השם העברי – במקרא ("מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ" ועוד) ובספרות חז"ל ("רך כקנה" ועוד).

סוּף הוא צמח שונה, ששמו המדעי הלועזי הוא Typha. גם מקור השם סוף הוא מקראי.

כיוון שהקנה והסוף הם צמחים הגדלים בסמוך למקווה מים, נוצר כנראה הקישור הלשוני ביניהם. ואולי כיוון שהם מוזכרים זה לצד זה בספר ישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו יט, ו).

אבל אלו שני צמחים שונים בהחלט.

אגב, ניתן למצוא את השגיאה הזאת גם בשירים. למשל, ב"בלדה על יואל משה סלומון" של יורם טהרלב: "לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף" וב"האיש ההוא" של נתן יונתן: "מקני הסוף כרת לו עפיפון".

* "מקור ראשון"

* עורך "הארץ" נגד BDS – עורך הארץ אלוף בן פרסם בגיליון שביעי של פסח מאמר מנומק נגד תנועת החרם על ישראל. יפה.

הכרתי את אלוף בן כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בשנות ה-90. באותם ימים "הארץ" היה רחוק מדמותו היום. הוא לא היה עיתון אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני כפי שהוא, אלא עיתון ציוני, שדגל בעמדות הצד ה"יוני" ("שמאל" מדיני) של המפה. ובתוכו, אלוף בן היה יחסית פחות יונה, קרוב יותר למרכז.

מתוך היכרות זאת, אני מאוכזב מכך שדווקא בתקופתו כעורך, הואצה הידרדרותו של העיתון לשפל שבו הוא נמצא. ותמהתי, האם האיש המיר את דתו, או שמא הוא כאסקופה הנדרסת בידי שוקן, המשלם את משכורתו.

שמחתי לקרוא את מאמרו של בן נגד החרם, אך... מה הוא בעצם כתב ולמי? כותרת המאמר הייתה "אל תתלהבו מהחרם". כלומר, המאמר הוא נגד מי שמתלהבים מהחרם, כלומר חבריו לעיתון, אנשי דבוקת שוקן ההולכת ומתרחבת. ומה היה המסר שלו? הוא לא שלל את הזוועה האנטישמית של החרם האנטי מוסרי, אלא הסביר למה טקטית החרם שגוי, כי הוא עלול להביא לתוצאות הפוכות מהמקוות.

המאמרים שלצדו, באותו עמוד, הם של מטיפים לחרם על ישראל - גדעון לוי וקרולינה לנדסמן.

* גרוע מהכחשת השואה - יום השואה קרב, ועמו הפרברסיה הדוחה של השוואת ישראל לנאצים, שהיא גרועה יותר מהכחשת השואה במובנה המילולי. נתנה את הטון, השנה, ח"כ זועבי, המשיך שגריר הרש"פ באו"ם, וב"הארץ" פתחה את העונה קרולינה לנדסמן. היא האשימה את העולם המערבי על כך שהוא מעניק סיוע כלכלי וצבאי לישראל ואינו נוקט כלפיה "סנקציות כלכליות ממשיות, חרמות או נידוי מאורגן".

ואיך היא מסבירה זאת? הקוד הוא "העולם שתק". ישראל היא נאצית, והעולם ששתק לנוכח מעשי הנאצים, שותק כעת לנוכח מעשי ישראל, וכך הוא ממרק את מצפונו כלפי העם היהודי. "המוטיבציה היחידה של העולם המערבי היא להשתחרר מהאשמה שעוברת מדור לדור...זה יכול לבוא על סיפוקו מהתבוננות בישראל מידרדרת לאלימות קולקטיבית. אולי התת מודע של העולם משווע לראות את היהודים לבושים במדי נאצים".

צפו גל של מאמרים ברוח זו בגיליונות הבאים של "הארץ" בהמשך השבוע, כבשנים שעברו.

* הפרוטוקולים של זקני וושינגטון - גדעון לוי כתב פשקוויל נאצה נגד חברי הסנאט האמריקאי שקראו להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, אותה הגדיר "מדינה חצופה". והוא הסביר מה עומד מאחורי המכתב: הסנטורים הם "כספומט לכל גחמה של הלובי היהודי". זו השתלחות בסגנון שלא יבייש אף ביריון אנטישמי וניאו-נאצי.

* בלט בהעדרו – רוב מוחלט של חברי הסנאט, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, חתומים על מכתב לנשיא אובמה בתביעה להגדיל באופן משמעותי את הסיוע הביטחוני לישראל. צעד זה הוא אות לידידות האמיצה בין העמים והמדינות, החוצה את המפלגות.

בקומץ שלא חתמו על המכתב, בלט הסנאטור היהודי ברני סנדרס. אני בז לפוליטיקאים יהודים הקופצים בראש להפגין את עוינותם למדינה היהודית.

* המדמנה – מפלגת הלייבור תחת הנהגתו של קורבין הפכה למדמנה נאלחת של אנטישמיות והכחשת שואה. כל אדם נאור, דמוקרט וסוציאל-דמוקרט בעולם החופשי, חייב להוקיע את התופעה.

* אתנחתא קומית – מנהיג מפלגת הלייבור קורבין הודיע על השקת תכנית למאבק באנטישמיות ובגזענות בתוך מפלגתו. זאת בדיחה. תנאי ראשון למלחמה באנטישמיות בלייבור היא הדחתו של קורבין, המנהיג האנטישמי.

* שוני מהותי – השופט מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, כתב בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאחרונה, "תם ולא נשלם, פרקי חיים":

"לא אחת אני נשאל כיצד אני, שהייתי חבר בתנועת מחתרת שפעלה נגד שלטון זר, מתייחס  אל פלשתינאים המתנגדים לכיבוש הישראלי. ברמת הפרט אני יכול להבין אדם שאינו רוצה לראות טנקים של צבא אחר מול ביתו, אך ברמה הלאומית אני רואה שוני מהותי.

הבריטים היו כאן שלטון זר. סברתי שהם מעלו בהתחייבות שלהם, בהצהרה שנתן הלורד בלפור, ומדינת ישראל קמה כדין, מכוח זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארצו ועל פי כללי המשפט הבינלאומי. ב-1967 לא ביקשנו שמדינות ערב יתקפו אותנו, ולא הזמנו את הירדנים להפגיז את ירושלים. להיפך, הזהרנו והתרינו, ומכאן שאשמת המלחמה, שבמהלכה כבשנו שטחים, מוטלת עליהם".

ללמדך שגם כשמדובר במשפטן דגול כשמגר, אין טיעון טוב יותר מהשכל הישר.

* הישראלי המכוער - הנערים שהפריעו לשידור הראיון עם הפקח בכינרת, הזכירו לי את אראל מרגלית.

* הרווחנו - אני שמח על הפארסה המביכה של צו ההריסה לשחזור הצריף ההיסטורי של אום ג'וני. הרי ברור שהצריף לא ייהרס. הבעיות הבירוקרטיות תוסדרנה. אבל הרווחנו חשיפה תקשורתית חסרת תקדים לסיפור אום ג'וני.

            * ביד הלשון

עדי היסוד נחרימה – לכבוד האחד במאי אקדיש את הפינה להמנון מעמד הפועלים הבינלאומי "האינטרנציונל", או ליתר דיוק, לתרגומו לעברית.

התרגום לעברית הוא של המשורר אברהם שלונסקי. האמת היא ששלונסקי תרגם מתרגום – השיר נכתב צרפתית במקור, בשנות ה-80 של המאה ה-19, ואילו שלונסקי תרגם אותו מן התרגום לרוסית.

התרגום הוא נפלא, מעיד על כשרון השפה יוצא הדופן של שלונסקי.

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל.

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה

לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,

מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

ויש לשיר בתים נוספים. בשנות ה-80 ועידת ההסתדרות אימצה את תרגומו העדכני של חיים חפר. על המילים להן אייחד את הפינה: עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, שמר חפר בגרסתו.

רבים שרים בטעות "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה". אולם שלונסקי שר נַחְרִימָה.

מה פירוש נַחְרִימָה? נטיל עליו חרם? נחרים אותו כפי שמחרימים סחורה? להחרים, בלשון התנ"ך, פירושו להשמיד, להחריב.

חרם פירושו – חורבן, השמדה. בני ישראל נדרשו להשמיד את עמי כנען. כך מוגדר הציווי: "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם".

ולמה בחר שלונסקי בביטוי "נחרימה" ולא "נחריבה"? כי "נחריבה" אינו מתחרז עם "נקימה".

לא בכדי, תומכי החרם על ישראל (BDS) ותומכיהם בתוכנו, עושים זאת מתוך כמיהה לחורבנה.