הבלוג של אורי הייטנר

בין משאות הנביא על עמי תבל, הוא חוזר לנבואה אחת על יהודה וירושלים; נבואת זעם.

ירושלים נמצאת על סף מלחמה קשה. הנהגתה דואגת לבצרה. אולם האליטה החברתית מתעלמת מהסכנה, וחיה חיי הוללות וזוללות. "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת, בַּיּוֹם הַהוּא, לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְהִנֵּה, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".

רק עשירי העם יכולים להרשות לעצמם את הנהנתנות היקרה הזאת, עם הבשר והיין. תחת שעשירי העם יהיו לאליטה משרתת, המגלה סולידריות עם שאר חלקי החברה, שיגלו דוגמה אישית וייטלו אחריות על עתידה, הם מנוכרים אליה, מנוכרים לסבלה, דואגים רק לעצמם ולהנאותיהם. זהו ביטוי לניוון חברתי. ניוון כזה הוא מתכון לתבוסה במלחמה הממשמשת ובאה. כך מתאר הרב עדין שטיינזלץ את אותה אצולה מנוונת: "ההאשמה מופנית כלפי השכבה האמידה, המרשה לעצמה לשחוט בקר וצאן. אפשר לשער כי תרבותם של נהנתנים אלו הייתה קוסמופוליטית ואולי אף מתבוללת. בשל זיקתם הרופפת לעמם ולארצם הם לא הצטערו, התריעו או התפללו על גורל העם, אלא המשיכו לחגוג ולספק תאוות גופם".

ישעיהו מפנה אצבע מאשימה גם כלפי כמה מבכירי הצבא: "כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד. מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ כָּל נִמְצָאַיִךְ; אֻסְּרוּ יַחְדָּו, מֵרָחוֹק בָּרָחוּ". אני משער שהמילה "כל" בראשית המשפט היא הגזמה, אולם הנביא מתאר מצב שבו קצינים בכירים בצבא ערקו, ברחו ערב המלחמה. מן הסתם, אותם קצינים נהגו להתרועע עם אותה אליטה נהנתנית ומנוכרת לעמה, אליטת ה"אָכוֹל וְשָׁתוֹ", והושפעה ממנה ומסולם הערכים המעוות שלה.

****

"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" – זהו ביטוי לחברה המתעלמת מן המציאות, מתעלמת מהסכנה וחוגגת את ההווה.

אנו נוהגים לדבר על ימי פומפיי האחרונים – אותה עיר רומית מצליחה ועשירה, שנקברה תחת הלבה שהתפרצה מהר הגעש הווזוב, תוך שאזרחיה מצויים בעיצומם של חיי שפע וחגיגות, בלי להיות מודעים לאסון המתרגש עליהם עוד מעט קט.

הטיטניק הייתה ספינת התענוגות המפוארת בעולם, שנחשבה חסינה מפני טביעה. במשט הבכורה שלה, עמוסה ידוענים, היא התנגשה בקרחון וטבעה, ועמה למעלה מ-1,500 מהחוגגים עליה, שחגגו עד הרגע האחרון, ולא הבחינו ולא ידעו שאלה רגעיהם האחרונים.

המציאות הזאת מזכירה את התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. שיכורים מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ומבושמים מהפסקת האש שנחתמה בתום מלחמת ההתשה, החברה הישראלית ומנהיגותה הייתה בטוחה שלעולם חוסן; שאחרי התבוסה שנחלו, למדו הערבים את הלקח ולא יתקפו עוד את ישראל. ההנהגה הצבאית הייתה שבויה בקונספציה, על פיה בלי שיתמלאו תנאים מסוימים, צבאות ערב לא יתקפו. וגם כאשר מכל עבר היו סימנים רבים למלחמה, ושולחנו של ראש אמ"ן היה עמוס במידע, שכל פרט ממנו חייב לאותת שהמלחמה בפתח ולחייב את צה"ל לפעול בהתאם, בזחיחותו הוא אפילו לא חשב להעביר את המידע לרמטכ"ל.

רבים התיאורים על הסימביוזה בין הבוהמה התל-אביבית הנהנתנית לבכירי צה"ל, ועל שחיתות של בכירים במערכת הביטחון ובראשם שר הביטחון, והם כל כך הולמים את הפסוק: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". 2,222 חיילים נפלו במלחמת יום הכיפורים.

הדבר חזר על עצמו בימי אוסלו העליזים. שוב, אותה זחיחות, אותה אטימות, אותן חגיגות ואותה דבקות בקונספציה תוך התעלמות מכל האזהרות ומכל המזהירים, שהולעגו כמשביתי שמחות ונביאי זעם. "תמו מאה שנות טרור" התרברב שמעון פרס בזחיחות יהירה, או ביהירות זחוחה. למעלה מ-1,500 ישראל נרצחו ונהרגו בפיגועי הטרור שבעקבות הסכם אוסלו, בידי המחבלים שיובאו לארץ בהסכם. "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".

****

מדינה חמה

איצטדיון ענק מתמלא ראשים

איש אל איש נדבק

וכולם לשים

מסביב נמשך קרנבל אדיר

להקת חמציץ שוב הקליטה שיר

ושרים שרים קרנבל אדיר

עד שלא רואים עד שאין אויר

ותמיד קדושים ותמיד סגולה

מלאי אסון מלאי תפילה

ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט

אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.

אקורדיון ישן מילל התן

ורועה קטנה שקפאה בזמן

ובכל הגוף מתפשט חזון

והלב זקוף ועכשיו המנון

וטקסים טקסים על כל הר וגיא

כי לעם נבחר אין דקה של פנאי

ותמיד קדושים ותמיד סגולה

מלאי אסון מלאי תפילה

ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט

אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.

וככל שפחות שמחים

כך יותר חוגגים

ככל שפחות שמחים

כך יותר חוגגים.

האזור מוכה האזור באש

לא תמצא פינה בלי קריין לוחש

מדינה חמה מדינה קטנה

מה צורחים כולם ארבעים שנה

בא עוד יום של חול יום סתמי בכלל

תנו שלא יחלוף עם הפסטיבל

מדינה יפה למה את בוכה

כבר כל כך עצוב מכאב השמחה

ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט

אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.

וככל שפחות......

ושרים שרים קרנבל אדיר

עד שלא רואים עד שאין אוויר

מדינה יפה למה את בוכה

כבר כל כך עצוב מכאב השמחה

ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט

אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.

מילים: אורן נאמן. לחן וביצוע: מירון מינסטר.

****

אמר הבעל שם טוב:

כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם.

נמצא: או הוא צריך לעולם או העולם צריך לו.                                                                                                                             

קל מאוד להיתפס לניהיליזם אגואיסטי. "החיים קצרים", "חיים רק פעם אחת", ולכן "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". אם בלאו הכי אנחנו כענן כלה וכאבק פורח, האם לא עדיף להעביר את הזמן המוגבל שלרשותנו ב"להעביר את החיים בכיף", שהרי מחר הכל עלול להסתיים ללא התראה, בתאונת דרכים, בפיגוע או באסון טבע?

השפעתו של האדם על אורך חייו מוגבלת מאוד, אך השפעתו על אורח חייו כמעט מוחלטת. מודע למגבלות כוחו ויכולת השפעתו, אחראי האדם לכך שהעולם שבו הוא חי יהיה טוב וצודק יותר, על מנת לתת משמעות לחייו. האנושות, ככלל, אינה יכולה למנוע אסונות טבע. אין היא יכולה להשפיע על תהליכים קוסמיים שעלולים, אפילו, להביא לחורבן טוטאלי. אבל היא יכולה לעשות את העולם למקום טוב וצודק. האדם הבודד אינו יכול להשפיע על האנושות כולה, אך כל אדם יכול, בגבולות השפעתו ויכולתו, לתרום את תרומתו לכך שהעולם יהיה צודק וטוב יותר.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א) – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. על הפרט לקחת אחריות, ככל יכולתו, לא רק על ה"אני, כאן, עכשיו", אלא על החברה שבתוכה הוא חי ועל עתידה, גם אחרי שהוא עצמו יעבור מן העולם. השאלה מי אני בסך הכל – חציר יבש וציץ נובל, מנוגדת למסר הזה, שהרי אמנם לא עליי לגמור, אבל אין אני בן חורין "לשחק ראש קטן", אלא עליי לפעול כאילו העולם מוטל על כתפיי, ואני נושא באחריות לעתידו. השפעתי מוגבלת, אך ככל שהיא קיימת, איני רשאי להיבטל ממנה.

 "הכל צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות, ג', י"ט) – גם זה עיקר מרכזי ביהדות. הכל צפוי? יתכן, אך על כך הרי אין לנו השפעה. זה לא בידינו ולכן גם לא מענייננו, אבל נתונה לנו הרשות לעצב את חיינו ואת החברה בה אנו חיים. וגם אם איננו יודעים אם מחר לא תגהק האדמה ותמחה את יצירתנו, מוטלת עלינו האחריות לפעול לכך שהחברה תהיה טובה וצודקת.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. [...] לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין).                                                             

לעולם יראה אדם עצמו כאילו... המילה "כאילו" מדגישה את העובדה שהאדם אינו יודע האם באמת במעשהו הוא מכריע לכף זכות או לכף חובה את העולם, ובכל זאת, עליו לחיות כאילו מעשהו הבודד מכריע את חייו ואת חיי העולם. האחריות האישית הזו, היא הנותנת טעם ומשמעות לחיים.

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ט'). תכלית חייו של אדם היא תיקון עולם. גם אירועים קוסמיים אדירים כמו רעידות האדמה וצונאמי, שלא נעשו בידי אדם, אינם פוטרים אותו מאחריות להתייחס אל העולם כאל פיקדון הנתון בידיו, ולראות עצמו כאילו אם יקלקל אין מי שיתקן אחריו.

חיים פעם אחת? נכון. החיים קצרים? אמת. ודווקא לכן, דווקא כיוון שהאדם הוא כצל חולף וכחרס הנשבר, עליו להימנע מגישה ניהיליסטית ואגואיסטית. מן הראוי שאדם יראה עצמו כחלק מחברה וכחלק משרשרת דורות, ויראה כשליחות את תרומתו, ככל יכולתו, להפיכת העולם למקום שטוב לחיות בו. לא, הפרט אינו יכול להשפיע רבות על דמותו של העולם כולו, אך הוא יכול להשפיע על דמותה של החברה שבה הוא חי, ובכך הוא תורם תרומה משמעותית לתיקון עולם.

****

"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" – זה השילוש של האני, כאן, עכשיו. זה העכשוויזם.

מהו עכשוויזם? תפיסת עולם שאין בה דחיית סיפוקים. אני רוצה כאן ועכשיו, ולא אכפת לי המצב, ולא אכפת לי המוצב, ואין ראיה רחבה, ואין בחינה לעומק. עכשיו! משיח עכשיו! שלום עכשיו! הר הבית עכשיו! עכשיו עכשיו עכשיו! (הוראת בימוי: ללוות את קריאת ההעכשיו ברקיעת רגל).

עכשיו. כאילו אין מחר.

אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת.

****

ולא אסיים מאמר על הפסוק "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", בלי להזכיר את המכתם הנכון כל כך: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר דיאטה.

ב-49 השנים מאז מלחמת ששת הימים, מנהיגי תנועת העבודה ייצרו שתי דרכים אסטרטגיות.

היו, כמובן, תכניות ורעיונות רבים. טבנקין דגל בשלמות הארץ, בן גוריון קרא לנסיגה מהירה מכל השטחים זולת הגולן וירושלים ולאחר מכן הוסיף גם את גוש עציון וחברון, מפ"ם קראו לסגת מהשטחים חוץ מירושלים ורצועת עזה, משה דיין הטיף לפשרה פונקציונלית, "השמיניה" דיברו על מו"מ עם אש"ף ונסיגה מרוב השטחים, שמעון פרס פינטז על מזרח תיכון חדש ועוד ועוד. אולם רק שתי דרכים הפכו לנדבכי מדיניות אמתיים, שהשפיעו לאורך שנים על המציאות ועיצבו את תפיסתה של תנועת העבודה. רק שני מנהיגים, ביובל השנים הללו, יכולים להיחשב באמת כאסטרטגים ומעצבי דרך.

האחד הוא יגאל אלון. הוא לא היה ראש הממשלה, לא שר הביטחון ובמלחמת ששת הימים גם לא סגן ראש הממשלה או שר החוץ. אולם הוא היה שר רב השפעה ובעיקר אדם חכם ומנוסה, שהקשיבו למוצא פיו. כבר במהלך המלחמה, הוא עיצב את תכנית הפשרה הטריטוריאלית הקרויה על שמו, תכנית אלון. תכנית זו הייתה הפתעה גדולה, כיוון שאלון דגל כל חייו בשלמות הארץ, חינך על שלמות הארץ, ביקר בחריפות את בן גוריון על כך שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות ושהסכים לשביתת נשק בקווים שנקבעו. ודווקא הוא היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית.

תכניתו לא עלתה מעולם לדיון בממשלה ולא זכתה לאישור רשמי משום גורם מדיני. אולם למעשה, היא זו שעיצבה את מדיניות החוץ, הביטחון וההתיישבות של ממשלות אשכול, גולדה ורבין עד המהפך, את דרכה של מפלגת העבודה באופוזיציה – אפילו בהנהגתו של שמעון פרס, שהיה יריב אישי, פוליטי ואידיאולוגי מר של אלון, וגם בממשלת רבין השניה ועד החזרה לשלטון בימי ברק.

תכניתו של אלון התבססה על הפרדה בין אזורים הצפופים באוכלוסיה פלשתינאית מהם הציע אלון לסגת, לבין אזורים שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית והם חיוניים לביטחון ומבטיחים גבולות בני הגנה, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח, גוש עציון, דרום הר חברון ומסיבות לאומיות גם ירושלים השלמה וסביבותיה, שבהם הוא ראה אזורי ריבונות והתיישבות ישראליים, שיעצבו את גבולות הקבע של ישראל, בכל הסדר שלום עתידי.

האסטרטג השני הוא אהוד ברק. ברק, כראש הממשלה, על דעת עצמו, ללא דיון בקבינט, בממשלה או במפלגתו, השליך לפח האשפה את תכנית אלון, את מצע מפלגת העבודה ואת דרכה ההיסטורית, עקף מ"שמאל" את מרצ והציע נסיגה מלאה מכל השטחים. מרגע שתכניתו הוצעה, היא הפכה להיות "התכנית היחידה ואין בלתה", כדברי ברק, והיא הייתה לקונצנזוס במפלגת העבודה ובכל מה שקרוי "מרכז שמאל". שונאי ברק במפלגת העבודה נוהגים לכנות את תכניתו "מתווה קלינטון", כדי שיהיה להם קל יותר לעכל את תמיכתם בה. אהוד אולמרט וציפי לבני, בממשלת "קדימה", הלכו בדרכו של ברק והציעו הצעות דומות (אפילו מרחיקות לכת יותר). ואפילו נתניהו, במו"מ עם קרי, הציע הצעות קרובות יותר לדרך ברק מאשר לדרך אלון.

דרכו של ברק היא היפוכה הגמור של דרך אלון. נקודת המוצא של אלון הייתה זכותנו על ארץ ישראל כולה. כל אימת שהוא הציג, בכתב ובע"פ, את תכניתו, הוא פתח בהצגת היסוד המוסרי שלה – זכותנו על ארץ ישראל. לכן, ועקב העובדה שאותם שטחים שוחררו במלחמת מגן צודקת, שבה ישראל התגוננה מפני התוקפנות הערבית - הרעיון המרכזי של התכנית היה זכותנו להחזיק בשטחים. מכאן הוא הציע הצעה נדיבה, לוותר על חלקים מארץ ישראל משיקולים דמוגרפיים – הבטחת צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושימוש באותם שטחים כקלף מיקוח לשלום. נקודת המוצא של ברק הייתה הפוכה – נסיגה מכל השטחים. עד כדי כך, שכיוון שעל אחוזים מעטים מן השטח יושבים גושי התיישבות יהודית צפופים ועתירי אוכלוסיה, שאין אפשרות מעשית לעקרם, הוא הציע תמורתם נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", או בלשונו "חילופי שטחים". כל ה"לאווים" של אלון, שבהם דבק רבין עד יומו האחרון וחזר עליהם בנאומו האחרון בכנסת, בו הציגם כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הפכו ל"הנים" של ברק – בקעת הירדן, חלוקת ירושלים וכו'.

מכל בחינה שהיא, תכנית אלון טובה מתכנית ברק, כיוון שהיא מבטיחה את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל. אולם ברק הציג יתרון בולט לתכניתו – אין פרטנר לתכנית אלון, ורק בדרכו ניתן להגיע לשלום. אולם המציאות הוכיחה, שגם לתכניתו אין פרטנר. היא נדחתה על הסף כשהוצעה בידיו ובידי אולמרט. ואפשר לומר שהתמזל מזלה של ישראל שהתכנית נדחתה.

דרך ברק לא קידמה כהוא זה את השלום ואף המיטה עלינו מתקפת טרור עקובה מדם. היא ריסקה את הקונצנזוס הלאומי, העמיקה את הקרע בעם ובמובן המפלגתי, דחקה את מפלגת העבודה לשוליים. שום דבר טוב לא יצא מהדרך הזאת – לא שלום, לא ביטחון; שום הישג לחברה הישראלית ושום תועלת למפלגת העבודה.

הגיעה השעה לשידוד מערכות אמתי במפלגת העבודה. לא הצהרות חמורות על "אוהבי ערבים", אלא חזרה לדרך אלון, דרך הריאליזם המדיני ביטחוני, שאפיינה תמיד את תנועת העבודה.

* "ידיעות הקיבוץ"

בכל מאמר ונאום שבו הציג את תכניתו לפשרה טריטוריאלית – תכנית אלון, הקפיד יגאל אלון לפתוח אותו באמירה, שהיסוד המוסרי של התכנית הוא זכותנו על ארץ ישראל. הוא לא דיבר על "כיבוש", אלא כאשר התייחס לשנים שבהן יהודה ושומרון היו תחת שלטון ירדני.

לפיכך, הבסיס של התכנית היה זכותה של ישראל לריבונות ולהתיישבות בשטחים ששחררה במלחמת ששת הימים. אגב, המושג "שחררה" הוא שהיה שגור על פיו של אלון.

מתוך נקודת מוצא זאת, הוא הגה כבר בעיצומה של המלחמה את תכניתו לפשרה טריטוריאלית. אמנם הוא חינך כל ימיו על שלמות הארץ, ברוח הקיבוץ המאוחד, ומאז מלחמת השחרור הוא קונן על כך שישראל לא שחררה את יהודה ושומרון ולכן טען שרק במלחמת ששת הימים הסתיימה מלחמת השחרור. אולם כיוון שבניגוד לציפיותיו המוקדמות, הפעם הערבים נותרו בשטחים שישראל כבשה, הוא מיהר להבין את משמעות הדבר, והציע נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים ומסכנים את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה. אולם הוא תבע ריבונות והתיישבות יהודית באזורים שאינם מסכנים את הרוב היהודי – בקעת הירדן כולל המורדות המזרחיים של השומרון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, הר חברון ועוד. לב תכניתו הייתה העמידה ללא פשרות על גבולות בני הגנה, כלומר על כך שבקעת הירדן במובנה הרחב והגולן יהיו שטחים ישראליים.

הוא פעל יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, הקים את קריית ארבע וקבע את בית השרד שלו במזרח ירושלים, כחלק מתפיסתו שיש לעמוד על ריבונות ישראל על ירושלים וסביבותיה.

אלון היה הראשון שקרא לספח את הגולן לריבונות ישראל, להקים עיר ישראלית בגולן כדי להבטיח התיישבות מאסיבית וסייע בכל מאודו להתיישבות. את שכר המתיישבים הראשונים בגולן, הוא שילם מתקציב משרד העבודה שבו עמד.

מי שיקרא את הביוגרפיה המצוינת שלו, שכתב אודי מנור, יקרא את כל אלה וייחשף לדרכו זו של אלון. הוא גם ילמד, שאלון האמין בכל לבו בשלום, האמין שניתן לשבור את הסרבנות הערבית ולהגיע לגורמים מתונים בצד השני שיהיו מוכנים לשלום עם ישראל, בתנאים שהיו מקובלים עליו, קרי תכנית אלון. אולם הוא גם אמר, שאילו הברירה הייתה סיפוח כל יהודה ושומרון על הערבים שבה, למרות הסכנה הדמוגרפית, או נסיגה לקווי 4 ביוני 67', הסכנה הגדולה ביותר היא הנסיגה. הוא גם אמר, שאם המשמעות של ישיבתנו על הגולן היא ויתור על השלום עם סוריה, יש לוותר על השלום עם סוריה. וכאשר בגין חתם על הסכם קמפ-דיוויד, הסכם המסגרת לשלום עם מצרים, הוא – המאמין הגדול בשלום, נמנע בהצבעה בכנסת, בשל התנגדותו לעקירת היישובים הישראליים בסיני.

כל העובדות הללו, המופיעות בספרו של מנור, אינן מוזכרות במאמר הביקורת של אדם רז "יונה בנוצות של נץ". מאמרו של רז מעוות לחלוטין את דמותו של אלון ואת השקפת עולמו, ומציג אותו כסוג של יוסי ביילין. הרמז היחיד לדרכו האמתית, היא בכותרת "יונה בנוצות של נץ", כאילו הניציות שלו הייתה תחפושת. ובעצם, רז הוא המעטה על אלון את תחפושת "שלום עכשיו".

בדבר אחד אני מסכים עם רז – בשבחיו לספר ובהצגת חשיבותו הרבה להבנת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. אך מעבר לכך, כנראה שקראנו שני ספרים שונים, ביוגרפיות של שני אנשים שונים.

אני ממליץ בחום על ספרו של מנור, בעיקר למי שקרא את מאמרו של רז, והכיר דמות רחוקה כל כך מדמותו האמתית של אלון. 

* "הארץ" ספרים