הבלוג של אורי הייטנר

* שידוד מערכות – מעבר לכיעור בדבריו של הרצוג על "אוהבי ערבים" והפגיעה בערביי ישראל, הביטוי הזה גם הסיט את הדיון מהמסר החשוב שהרצוג התכוון להציג, והוא הצורך בשידוד מערכות רעיוני, לנוכח התרחקות מפלגת העבודה מדרכה המסורתית – הפטריוטית, האקטיביסטית, הביטחונית, ההתיישבותית והיגררותה אחרי מרצ, הנגררת אחרי חד"ש, הנגררת אחרי זועבי, חד גדיא חד גדיא.

אי אפשר להסתפק בהצגת הבעיה, בלי להציג פתרון. הפתרון הוא חזרה לדרך המלך, דרך הישר. למשל, שמפלגת העבודה תאמץ כבסיס מצעה הרעיוני את מורשת רבין, כפי שביטא בנאומו האחרון טרם הרצח:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לדרך הפשרה הטריטוריאלית בניגוד לדרך הנסיגה המלאה.

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לבטא נכונות לוויתור כואב על חלקים בא"י כדי להבטיח רוב יהודי משמעותי במדינה יהודית דמוקרטית, ותפסיק לדבר על אקיבוש, כאילו אנו קולוניאליסטים בארץ לא לנו.

מן הראוי שמפלגת העבודה תנער חוצנה מגורמים רדיקליים המזיקים למדינת ישראל כמו "שוברים שתיקה" ודומיהם.

מן הראוי שמפלגת העבודה תניף את דגל ההתיישבות, ולא תיגרר אחרי גורמים המתעבים את ההתיישבות באשר היא, ובעיקר בגליל ובנגב, כפי שעשתה כשהצביעה נגד חוק ועדות הקבלה.

אלו רק דוגמאות למה שעל מפלגת העבודה לעשות כדי לחזור לעצמה.

* האובססיה של אלפר לביזוי השכול - רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אוהב במיוחד לבוז למשפחות שכולות. בעיניו, אותן משפחות היו צריכות להפוך לשונאות המדינה, שהרגה את בנם, כביכול, ואם אינן כאלו, הרי שהן מקדשות את המוות.

לאחרונה, כנראה לקראת יום הזיכרון הממשמש ובא, פרסם אלפר שורה של מאמרי נאצה גסים נגד משפחות שכולות, ובז להן על גאוותן בבן שנפל או באישה שנרצחה, לעג להן על שהן מאמינות בערכים שעליהם נלחם הבן. ובהנאה מרושעת זרה שתן על פצעיהן.

בעקבות תגובות חריפות שקיבל, הסביר רוגל אלפר את גישתו. הפעם הוא לא התחרע ספציפית במשפחה מסוימת, אבל הדברים שכתב מעידים בעד עצמם, ומסבירים באיזה עולם אפל חי האיש הרע הזה. רוב המאמר הוא ציטוטים של היטלר וגרינג, המסבירים את הצורך בהערצת המוות של החיילים, שהיא כמובן זהה, בעיני האיש הרע הזה, לתרבות השכול הישראלית. "זו תעמולה פשיסטית טהורה... ויש לחנך ילדים שטוב למות כך בעד ארצנו — כי אחרת הם לא יילחמו למען ארצם. כלומר, כפי שגרס היטלר, הילד היהודי בישראל 'חייב להבין שלאגו אין שום חשיבות בהשוואה לקיום האומה'. הפרט מממש את עצמו על ידי הקרבת עצמו בקרב, 'למען ארצו', עם חיוך על הפנים... ומובן שהאדרת המוות מייצרת השתוקקות אל המוות — הסוף הנאצל. מתברר ששאהיד בעברית זה פטריוט".

אגב, רוגל אלפר דווקא מעריץ את ה"שאהידים" הפלשתינאים רוצחי היהודים, תומך בהם בהתלהבות, ואף כתב מכתב התנצלות למחבל שירצח אותו, שבו השתומם על כך שלקח לו זמן כה רב עד שרצח אותו בצדק, כמי ששייך לעם אקובש.

בדבריו הנוראים של אלפר, הייתה גם אתנחתא קומית. האיש הגס ומשולח הרסן הזה כתב: "אין ימניות בלי וולגריות. הזלזול וגסות הרוח הם חלק אינטגרלי מהשקפת העולם הזאת". ו"ימניות", אליבא דאלפר, היא גם גישתה של שלי יחימוביץ', למשל, שהיא בעיניו "נאציונל-סוציאליסטית" כיוון שאינה תומכת בפיגועי הטרור של המחבלים, שהנם לוחמי חירות.

* מהגרועים במכחישי השואה - אלפר יכול, כמובן, לקחת אינספור ציטוטים מצ'רצ'יל, למשל, שהעלה על נס את ההקרבה של הלוחמים בהיטלר; אותם לוחמים שקיימו את הבטחתו לעמו – דם, יזע ודמעות, אך בזכותם המפלצת הנאצית הובסה.

אבל אלפר בוחר לצטט את היטלר, כי האובססיה שלו היא להציג את ישראל כנאצית, כמקובל על הגרועים במכחישי השואה.

* כפיות טובה – האיחוד האירופי מממן את ארגוני ה"שמאל" הרדיקלי. ומה יש לגדעון לוי לומר על האיחוד האירופי? "האיחוד האירופי, למשל, העלוב לא פחות, מוצא צידוקים לחוסר המעש שלו". מהו חוסר המעש? "ישראל ממשיכה בשלה כי היא יכולה להמשיך. ... את ישראל איש לא עוצר". איך האיחוד האירופי צריך לעצור את ישראל? את אחד ממאמרי ההשתלחות שלו באובמה, על שהוא עבד נרצע של ישראל ושל ההון היהודי בארה"ב, למשל, הוא הכתיר בכותרת "אנא, בכוח". כלומר, הוא התחנן בפני אובמה שיפעיל כוח נגד ישראל.

*בין אלפר לויינינגר - מה ההבדל בין רוגל אלפר וגדעון לוי לאוטו ויינינגר? שבניגוד אליו, אין בהם היושרה והאומץ ללכת עד הסוף בדרך שלהם, ולממש אותה.

* בליסטראות על בית המשפט - נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת אברהם אברהם קיבל את עתירתם של תושבים מעפולה נגד רשות מקרקעי ישראל, ופסל מכרז קרקעות לבניית בתי מגורים בעפולה הצעירה, בשל שחיתויות ואי סדרים שהיו כרוכים בו - פגמים מהותיים בהליכי המכרז, ניסוח עמום ומטעה של תנאיו והחמור מכל - תיאום מחירים פסול בין מציעים.

כל הזוכים במגרשים היו ערבים ישראלים. עם פרסום ההחלטה של בית המשפט, הסתערו ח"כים מן הרשימה המשותפת על בית המשפט והחלו מיידים בו בליסטראות מילוליות.

בדמוקרטיה, אין מוסד החסין בפני ביקורת, כולל בית המשפט (והזוכים במכרז הודיעו שיערערו על ההחלטה בעליון,  וזו כמובן זכותם שאינה ניתנת לערעור). אולם יש הבדל בין ביקורת עניינית ומכובדת, לבין התנפלות שלוחת רסן של פוליטיקאים, המאשימים את בית המשפט בגזענות. לדידם, על שלטון החוק ומערכת המשפט להגן על שחיתות, אם זו שחיתות של ערבים או הנהנים ממנה הם ערבים. אם שלטון החוק נאבק בשחיתות כזאת, זו גזענות. הנה כמה ציטוטים של הח"כים הערבים: "החלטה מבישה ברוח ההפרדה של סמוטריץ'... להתיישר לפי שאגות השנאה של המפגינים שלא רצו ערבים בעפולה... מערכת המשפט מפלה בין יהודים לערבים... השופט החליט לעצור את 'נהירת הערבים' לעפולה... מביש... מניעים גזעניים ותו לא... הפרדה גזעית..." וכן הלאה. השתלחות פרועה.

מי שהיטיב להסביר את מה שעומד מאחורי ההשתלחות, היה ח"כ באסל גטאס, בתגובתו: "אנו בני הארץ הזו, בעלי המולדת ובעלי המקום". במילים אחרות, הוא אינו מכיר בבית המשפט של מדינת ישראל, כיוון שאין הוא מכיר במדינת ישראל. הוא רואה בערבים את בעליה של הארץ, ולכן אין בה מקום למדינה היהודית ומוסדותיה אינם לגיטימיים בעיניו. כל שאר נימוקי הביקורת ריקים. טיעונו של גטאס, הוא העומד מאחורי המתקפה כולה.

* אבו מאזן ראוי לשבח - נכון שבנאומו באו"ם אבו מאזן העליל על ישראל שהיא הורסת לפלשתינאים את האקלים, אבל מצד שני הוא לא ציין שישראל משתמשת בדם של ילדים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.

* המסכה של טראמפ - חבר המתגורר בארה"ב העיר לי, שדמותו של דונאלד טראמפ, כפי שאני מצייר אותה בכתיבתי, אינו דמותו האמתית, אלא הדמות שהוא מגלם לצרכים אלקטורליים בלבד.

יתכן שהוא צודק, איני יודע. אני יודע מה שרואות עיניי. עיניי רואות ביריון, דמגוג, גזען ומיזוגן. האם זו מסכה? אולי. אך אם כן, זו המסכה שהוא בחר לעטות על פניו, וגם זה מעיד על משהו.

* שטריימל למען השלום – עזר ויצמן היה חסיד של הברית בין מפלגת העבודה לחרדים. הוא טען, שבראש סדר העדיפויות יש להעמיד את הנושא המדיני - השגת השלום, ולשם כך יש לגייס את החרדים לתמיכה במהלכים המדיניים, במחיר קבלת רבות מדרישותיהם בנושאי דת ומדינה. בלשונו הציורית הוא אמר: "אני מוכן לחבוש שטריימל למען השלום".

המחלוקת שלו הייתה בעיקר עם אנשי מרצ ובראשם שולמית אלוני, שהציבה בראש סדר היום אג'נדה אנטי דתית, וסירבה להפריד בין אג'נדה זו, בשם זכויות האדם והאזרח, לבין האג'נדה המדינית.

חלפו למעלה מעשרים שנה, וציפי לבני חזרה על אותו משפט, באותו הקשר.

בתגובה לדברים שכתבתי השבוע בפייסבוק, ייחס אחד מחבריי את הביטוי לשולמית אלוני. כשהעמדתי אותו על טעותו, חבר אחר שלח לי קישור למאמר באתר "מידה" שבו הביטוי מיוחס לאלוני. בדקתי ב"גוגל" ומסתבר שהשגיאה הזאת השתרשה, וחזרה פעמים רבות.

ובכן, זו טעות. שולמית אלוני מעולם לא אמרה זאת, מעולם לא חשבה כך, כל חייה נאבקה נגד הגישה הזאת, ובמידה רבה הביטוי הזה נועד לנגח אותה ואת גישתה. מי שאמר זאת הוא עזר ויצמן.

* הפלמ"חניקית – בקיבוץ רביבים שבנגב, הלכה לעולמה בגיל 90 רחל סבוראי, בת קיבוץ עין חרוד, לוחמת הפלמ"ח, ידידתו הקרובה של מאיר הר ציון, הצעיר ממנה בשבע שנים שהלכה עמו לטיול לפטרה; אוהבת ארץ ישראל, אוהבת התנ"ך, אוהבת הקיבוץ וקנאית לערכיו ולעקרונותיו, סיירת ואשת עט.

רחל הייתה כל חייה נאמנה למורשת הקיבוץ המאוחד ולדרכו של טבנקין. היא הייתה מנאמנות הגולן בתנועה הקיבוצית, ובתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לא הרפתה מראשי התנועה ומראשי מפלגת העבודה ותבעה מהם מחויבות להתיישבות בגולן. היא כתבה על כך מאמרים ומכתבים למערכות העיתונות הקיבוצית והייתה פעילה במועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.

יהי זכרה ברוך!

* מתלמידיו של אהרון – יחד עם מאות אנשים, ליוויתי היום את מורדי שטיין לדרכו האחרונה, בקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.

מורדי היה, בעיניי, התגלמות המושג פלורליזם. הוא לא היה "סובלן", במובן שהוא היה "מוכן לסבול" קיומם של זרמים שונים וגישות שונות ביהדות. הוא לא היה "פתוח" במובן שהוא היה מוכן לקבל אותם. הוא היה פלורליסט במובן זה, שהוא ראה ברכה בריבוי הגישות, הדעות והזרמים ביהדות; ברכה לעם היהודי, ברכה לתרבות היהודית, ברכה ליהדות. ברכה של ריבוי ומגוון המשפיע רֹב שפע תרבותי ויצירתי, ומבטיח בכך את המשך צמיחתה של היהדות.

לא בכדי הוא מצא את מקומו דווקא בארגון התחדשות "חילוני", קיבוצי – מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. בקרב חברי המכון הוא חש בית והם ראו בו בן בית. עיקר פועלו היה בקרב הציבור החילוני, אך לא כמיסיונר, ולא כמי שבא אל עגלה ריקה כדי למלא אותה, אלא כשותפי אמת ליצירת ההמשכיות היהודית.

מורדי היה איש רוח ואיש חינוך ממדרגה ראשונה – העמיד דורות של תלמידים, הפליא להעשיר מהידע הרב תחומי, רחב היריעה והעמוק בכל תחומי היהדות וההיסטוריה. הוא הפליא לרתק כמורה, כמנחה וכמרצה, והכל במזג טוב ועדין, ברוח טובה, בהומור משובח ובחיוך.

כהיסטוריון, שהתמחה בעיקר בתקופת בית שני, מורדי ידע שהיהדות מעולם לא הייתה מונוליטית, אלא תמיד היו בה זרמים ופלגים רבים. ומצד שני, הוא ידע שכאשר הריבוי היה למוקד של מלחמה וקנאות, הוא היה הרסני. התודעה הזאת שמשה נר לרגליו בכל עשייתו החינוכית והציבורית, במכון "שיטים", באגף לחינוך התיישבותי ובקיבוצו.

הכרתי את מורדי במסגרת פעולתי בתחום ההתחדשות היהודית, היו בינינו שיתופי פעולה בתחום, הערכתי והוקרתי אותו.

שלוש שנים נלחם מורדי במחלת הסרטן, ובחול המועד הוא נפטר, בגיל 62. הניח אישה, חמישה ילדים ועשרה נכדים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוצו, על פסגת הגלבוע, לנוכח הנוף המרהיב של עמק המעיינות ועמק יזרעאל, סמוך לחוות טורבינות הרוח שעל הגלבוע.

מורדי היה מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה.

יהי זכרו ברוך!

* תמונות נוף הגולן – במהלך הפסח (ושמא גם אחריו?) מוצגת בפארק הוולקני אביטל, ממזרח להר אביטל בצפון הגולן, תערוכת מרהיבה של צילומי נוף הגולן, שצילמו צלמי הגולן. התערוכה היא לזכרו של רונן גלבוע, חבר עין זיוון, דמות מרכזית בקהילת הגולן ובעיקר בענף התיירות בגולן ובעצמו צלם חובב, שנפטר במפתיע לפני כשנתיים. התמונות מציגות את טבע הגולן בעין העדשה של הצלמים תושבי הגולן, כולל בני נוער – תמונות מקסימות של הנוף הגולני עוצר הנשימה.

הפארק הוולקני, הנמצא בתוך מחצבה סורית ישנה, מציג וממחיש את התופעות הוולקניות של הגולן, שהנו אזור געשי. מומלץ במיוחד לבקר בו בשעות הערב (בתיאום) ולצפות בחיזיון האור-קולי.

            * ביד הלשון

קן תפילותיי הנידחות – מזה חודשים אחדים, מרכיב מרכזי בעונג שבת שלי, והשבוע זה היה עונג השבת והחג, הוא האזנה לתכניתו של יואב קוטנר בשבת ב-13:00 בגל"צ על אריק איינשטיין. התכנית היא ביוגרפיה מפורטת של אריק איינשטיין, הכוללת את כל החומר המוקלט שלו לאורך השנים.

יש לו זמן, לקוטנר. הוא מתקדם לאט לאט, משמיע הכל, את כל הגרסאות של הכל השירים. הוא מסביר ומשמיע הקלטות וראיונות עם איינשטיין. לאחר חודשים של שידור הוא הגיע השבוע רק ל-1980, לתקליט "חמוש במשקפיים".

בעיניי, תקליט זה הוא אחת מפסגות יצירתו של אריק ופסגת יצירתו של שותפו לתקליט מיקי גבריאלוב. התקליט הוא שילוב של שירי משוררים עם שירים מקוריים של אריק. בין שירי המשוררים, שלושה שירים של ביאליק: "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב" ו"הכניסיני". וכל ההקדמה הזאת נועדה לשיר "הכניסיני".

בגרסתו של אריק איינשטיין, ללחנו של מיקי גבריאלוב, הוא שר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קֵן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

קֵן, עם קו"ף בצֵרה. אולם זו טעות. יש לשיר: קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. קַן, עם קו"ף בפַתח.

בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על עברית יפה והגיה מדויקת של המילים. פה ושם היו לו שגיאות. לעתים מכוונות, כמו בפרודיה "אבישג", בה הוא שר "אני מוכרח להיות איתֵך", וכדי להעצים את הפרודיה, הוא הגזים ושר "איתֵייך".

אולם השגיאה הזו צורמת במיוחד, כיוון שזה שיר של ביאליק. אחד היפים בשיריו של ביאליק. והרי לא היה פרפקציוניסט כביאליק שהקפיד על כל תו ותו.

קַן היא צורת הסמיכות של קֵן. כמו זְקַן לזָקֵן. אנו אומרים זָקֵן, אך בסמיכות זְקַן-השבט. זְקַן-השבט הוא הזָקֵן של השבט. אנו אומרים קֵן, אך בסמיכות קַן-תְּפִלּוֹתַי. קַן-תְּפִלּוֹתַי הוא הקֵן של תפילותיי.

שגיאה כזו אינה הולמת את אריק איינשטיין.

מסתבר, שבראיון לגל"צ סמוך ליציאת התקליט, אריק איינשטיין דיבר על כך. הוא אמר שהטעות הייתה מכוונת, מתוך חשש שהמאזינים לא יבינו את המילה קַן. הוא אמר שזו טעות שהוא מתחרט עליה, ובשל הטעות הזאת אינו שלם עם התוצאה. 

* "חדשות בן עזר"

בדומיה / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.4.16

את פינתי הערב אקדיש לזכרו של הגיטריסט המחונן יוסי לוי, במלאת שלושים למותו הפתאומי.

יוסי לוי היה שכן שלי. הוא גר בבניין שליד ביתי. לוי היה מורה מבוקש ופופולרי מאוד לגיטרה. בעבורנו הוא היה הידוען של השכונה. הוא ניגן בהרכב של רוני וייס עם עמי פרנקל על הבס ופפו לוי על התופים, שליווה את תכניתו הפופולרית של ירון לונדון "עלי כותרת". היה זה בתקופה החד-ערוצית של הטלוויזיה, וכך כל עם ישראל צפה בו פעמיים או שלוש בשבוע בתכנית, תמיד מאחורי משקפיים כהות, בשל פציעתו הקשה באחת מעיניו במשחק מסוכן בחומר נפץ בגיל 11. הוא הופיע באופן קבוע גם בתכניתם של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי" וניגן בכל פסטיבלי הזמר, פסטיבלי הילדים, פסטיבלי החסידים, הפסטיבל המזרחי, תחרויות הקדם אירוויזיון ואף באירוויזיון שהתקיים בישראל, ובהחלט היה גאוות השכונה.

יוסי לוי היה מעבד ואף הלחין מעט שירים, אך בראש ובראשונה גיטריסט דגול, אפשר לומר – מיתולוגי. הוא ליווה בגיטרה דורות של אמנים. אציין רק את הבולטים שבהם: אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, שלישיית "החלונות הגבוהים", אסתר עופרים, שלמה ארצי, יוסי בנאי, ששי קשת, אריק לביא ועוד רבים וטובים. הטובים שבזמרים רצו אותו בהקלטותיהם, ובצדק. יוסי ניגן בדרך כלל על גיטרה קלסית, לעתים על גיטרה חשמלית. הוא הופיע לאורך שנים במופעים רבים, הצגות ומחזות זמר. למרות שלא גוייס לצה"ל בשל פציעתו, התנדב במשך שנים לשרת במילואים כגיטריסט בתזמורת חיל האוויר. מאז שנות ה-80 הוא המעיט בהופעות, והתמקד יותר בהוראת מוסיקה ונגינה, אך לא חדל לגמרי להופיע. רק לפני חודשים אחדים הוא ליווה מופע של חבורות זמר בשירי דוד זהבי, בהנחיית אליהו הכהן. לפני חודש, הלך יוסי לוי לעולמו, בן 72.

כאשר החלטתי להקדיש לזכרו את הפינה, רציתי להשמיע שיר שבו תבלוט במיוחד נגינתו. את השיר הזה חיפשתי בשתי הפקות של אמנון ברנזון שבהן הוא ניגן. האחת היא "השטן ואשת האיכר" – בלדות ושירי עם מכל העולם, שהניבה כמה נכסי צאן ברזל לזמר העברי, ובהם "העגורים", "ליושינקה" ו"הגיטרה של פדרו". השניה, שבסופו של דבר בחרתי שיר מתוכה, היא המופע "הלוך הלכה החבריא" – מופע של שירי מחאה וחירות שכתבו דיסידנטים,  מתנגדי משטר בבריה"מ, שתורגמו לעברית בידי יעקב שבתאי. המופע, בהפקתו של ברנזון ובניהולה המוסיקלי של דרורה חבקין, הוצג ב-1969 והניב תקליט מקסים. שרו בו, בין השאר, אמנון ברנזון, דודו אלהרר וליאור ייני. ליאור ייני היה הסולן של ההצלחה הגדולה ביותר של ההצגה, שירו של ייבגני יבטושנקו "בדומיה".

ליאור ייני הוא אחד הזמרים הטובים ביותר בתולדות הזמר העברי, בעל איכויות קוליות יוצאות דופן, שבאות היטב לידי ביטוי בשיר הזה. ובכל זאת, אני מזמין אתכם להתאמץ ולהאזין לגיטרה המלווה את ייני, עליה פרט יוסי לוי. אפשר ללמוד מהאזנה זו איזה גיטריסט דגול הוא היה, ומדוע כל האמנים ביקשו שילווה אותם.

המשורר ייבגני יבטושנקו היה מתנגד משטר, חברו ושותפו של חתן פרס נובל אלכסנדר סולז'ניצין במאבק נגד הדיכוי הסובייטי. יצירתו החשובה ביותר של יבטושנקו הייתה הפואמה "באבי יאר", שבה סיפר את סיפור הטבח ההמוני שערכו הנאצים בעיר האוקראינית ב-1941, שבה הוצאו להורג למעלה ממאה אלף יהודים וצוענים. בפואמה חשף יבטושנקו לא רק את הטבח עצמו, אלא גם ביקר את המשטר הסובייטי שהעלים עין ולא נקף אצבע. שירו צונזר, ורק לאחר עלייתו של גורבצ'וב לשלטון הותר להדפיסו במלואו, כמעט 25 שנים לאחר כתיבתו.

לאחר התמוטטות בריה"מ והרמת מסך הברזל, עזב יבטושנקו את רוסיה ועקר לארה"ב, שם הוא מלמד שירה וקולנוע באוניברסיטאות.

שירו "בדומיה", שאותו תרגם, כמו את כל שירי המופע, המשורר והסופר יעקב שבתאי, הוא שיר געגועים של אסיר ועובד כפיה לאהובתו. הוא שואל את עצמו האם היא זוכרת אותו, האם היא חושבת עליו, האם זוכרת היא לילות אהבה? מה שמחזיק אותו, הוא התקווה והאמונה שאולי זוכרת היא לילות אהבה.

בדומיית עלי שלכת

על פני שדות היום גווע.

האם במשעולים היא מהלכת?

העוד זוכרת היא לילות אהבה?

מתוך הגן שירה זורמת,

וקול גרמושקה עצובה.

האם בחוט זהב היא עוד רוקמת?

העוד זוכרת היא לילות אהבה?

לאט לאט תיסוב שבשבת.

על גדות הנחל ערבה.

האם צוחקת היא, או נעצבת?

העוד זוכרת היא לילות אהבה?

הכפר נרדם מיום הפרך.

אי שם כוכב אחד כבה.

אולי עומדת היא אל מול הדרך?

אולי זוכרת היא לילות אהבה?