הבלוג של אורי הייטנר

* החובה לשדר – צפיתי בתכנית "עובדה" על רחבעם זאבי - גנדי. המידע המזעזע שפורסם בתחקיר גרם לי לשנות את דעתי באשר לשידורה. חומרת הדברים מצד אחד, ומצד שני – רום מעמדו של גנדי והפיכתו למיתוס ממלכתי, מצדיקים את השידור.

כפי שנכון היה לחשוף את מעלליו של דן בן אמוץ אחרי מותו, כך נכון לחשוף את מעלליו של גנדי. אין כאן כל עניין פוליטי ומן הראוי שהדיון בעניין לא יהיה בהקשר הנדוש וחסר המשמעות של "שמאל" ו"ימין".

שיפוט של התנהגות מינית לפני חמישים שנה על פי הנורמות של היום הוא אנכרוניסטי ואינו מוצדק. אולם מה שנחשף בתכנית, ולא רק בהקשר המיני, מנוגד לנורמות מוסריות בסיסיות, שאינן קשורות לרוח התקופה.

* מעוררות סלידה – מי שמעוררים סלידה יותר מהמתייצבים להגנת גנדי כיוון שהוא משתייך למחנה הפוליטי שלהם, הן המתייצבות להגנת גנדי מאותה סיבה.

* הלוחם בשחיתות - בתחקיר "עובדה" על מעלליו המזעזעים של גנדי, הייתה גם אתנחתא קומית: הח"כ הצעיר אהוד אולמרט הלוחם ב... שחיתות.

* הנצחה במחלוקת – מאז ומתמיד התנגדתי לקביעת יום זיכרון ממלכתי לגנדי. אולם הסיבה לכך לא הייתה כלל קשורה לדמותו של האיש. זו הייתה עמדתי גם אילו היה מדובר באחד מל"ו צדיקים. חשבתי ואני חושב גם היום, שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום המציין את התייחדות עם ישראל עם כל חללי המלחמה על הארץ, ואין מקום להבדל בין אלוף וטוראי, בין שר ותינוק שנספה בפיגוע. לאורך השנים כתבתי על כך מספר מאמרים.

ואם רואים לנכון לקבוע יום כזה, אמרתי, עליו להתמקד בסיבה לקביעתו – רצח שר בישראל בידי מחבלים, ולא ב"מורשת גנדי", ולו כיוון שזו מורשת פוליטית ולא ממלכתית, ובעיקר כיוון שמרכיב מרכזי בה הוא תועבת הטרנספר.

אולם היום, כאשר יש קולות הקוראים לבטל את החוק בשל הגילויים המזעזעים בתחקיר "עובדה", איני מסכים אתם. יש חשיבות ציבורית רבה לפרסום העדויות ולדיון הציבורי על כך, אולם אי אפשר לבטל חוק על סמך תחקיר עיתונאי, ואילו הכרעה משפטית אינה אפשרית. הסיבות שבעטיין נקבע החוק – רצח שר בידי מחבלים, נותרו בעינן לאחר החשיפה כפי שהיו לפניה.

ברור שאופיו של יום הזיכרון יהיה שונה מכפי שהיה עד כה, בתכניו ובממדיו. הוא יצטמצם למינימום המתחייב מפרוטוקול החוק.

* לא מעניינו של בית המשפט - שופטי בית המשפט קיבלו את ההחלטה הנכונה, כאשר החליטו לא להתערב בריבוי התיקים בידי ראש הממשלה. אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב באופן שבו ראש הממשלה מממש את הסמכויות שהחוק מקנה לו. השופט מלצר, בדעת המיעוט, קבע שריבוי התיקים פוגע במשילות. אני מסכים אתו. זו דעתו כאזרח וזו גם דעתי כאזרח. אבל בית המשפט אינו מקום שבו שופטים אמורים להביע את דעותיהם הפוליטיות, אלא לפסוק על פי חוק. חברי הכנסת, העיתונאים, הציבור – אלה הגורמים שצריכים להיאבק נגד החלטות ממשלה שהם מתנגדים להן ונגד התנהלות הממשלה כשאינה לרוחם. בית המשפט אינו צד בעניין. ליאיר לפיד יש סיעה בכנסת, מפלגה הפועלת בקרב הציבור, יש לו נגישות מלאה לתקשורת, ואין זה ראוי שהוא ינסה לקדם את עמדותיו באמצעות בית המשפט העליון. חבל שבית המשפט לא דחה את העתירה על הסף, מלכתחילה.

ככל שבית המשפט יחזור להתמקד בתפקידיו המשפטיים וימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות, כך הוא יבצר מחדש את מעמדו בציבור, את אמון הציבור במערכת המשפט ואת שלטון החוק בישראל.

* ככל העולה על רוחם - נשיאת בית המשפט מרים נאור אמרה שהממשלה אינה יכול לעשות ככל העולה על רוחה. היא צודקת. אבל גם בית המשפט העליון אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. ואם אסור יהיה לבקר אותו, הוא באמת יעשה ככל העולה על רוחו, כמו כל גוף החסין מפני ביקורת.

* מייחל שתוכח חפותם - ישראל זינגר, ראש עיריית רמת גן, היה מורה שלי למתמטיקה ופיזיקה, בבית הספר "בליך". הוא היה מורה מצוין. אח"כ היה במשך שנים רבות מנהל בית הספר, ונחשב למנהל מצוין. כראש האופוזיציה במועצת העיר, הוא לחם בשחיתות ואף זכה בעיטור מטעם התנועה לאיכות השלטון. כל כך כל כך חבל שאף הוא נקשר למעשי שחיתות. יש צורך למצות את החקירה עד תום, ואני רוצה לקוות שתוכח חפותו.

אני מכיר גם את שמעון סויסה, ראש המועצה המקומית חצור הגלילית, שגם נגדו המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום. שמעון היה מנהל מתנ"ס חצור הגלילית במקביל לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן. גם במקרה הזה אני מייחל לכך שתוכח חפותו.

מצער להיווכח איך כל כך הרבה דמויות מרכזיות בשלטון המקומי מעורבות בשחיתות. על החברה הישראלית לנהל מלחמת חורמה בשחיתות.

* האיש הרע הזה – לפני חודשים אחדים, פרסם רוגל אלפר ביקורת טלוויזיה על ראיון עם איתמר בן גביר. הוא לא ידע את נפשו מהערצת אין קץ לאיש, אותו הגדיר כמהפכן ואנרכיסט. אנשים כבן גביר, שהנם תמונת הראי של אלפר, הם הפרטנרים שלו.

אולם דתיים, ימניים, מתנחלים, שהם גם אנשים מתונים, אוהבי אדם, ממלכתיים – שנואים עליו באופן מיוחד. כזה הוא נתן מאיר, שאשתו דפנה נרצחה במתקפת הטרור. בביקורת טלוויזיה על הסרט "בדרכה שלה", המתעד את התמודדותו של מאיר עם האסון הכבד שנחת עליו, ועם המטלה הכבדה של גידול ששה ילדים לבדו, השתלח אלפר בנתן מאיר, בפרץ נורא של שנאה, תיעוב ובוז. אגב, אין זו הפעם הראשונה שבה אלפר מיקד את שנאתו דווקא במשפחות שכולות. הוא עשה זאת יותר מפעם במאמרי נאצה נגד מרים פרץ, ששכלה את שני בניה. כנראה שהוא פשוט נהנה לפגוע בפגיעים ביותר, במשפחות השכולות, ודרכם בחברה הישראלית השנואה עליו, שהשכול הוא עצב רגיש כל כך בהווייתה. וכמו במקרה של מרים פרץ, בנוסף לביטויי השנאה, הוא גם גער בטלוויזיה על עצם פתחון הפה שנתנה לו.

נתן מאיר מסרב להפוך לשונא ערבים, מסרב להפוך לדורש נקם ובכך הוא הורס לאלפר את התיאוריה. נתן מאיר מוציא את בן הבליעל הזה מן הכלים. הנה לקט של ציטוטים מן הפשקוויל של אלפר: "השקפת עולמם המזעזעת, האבסורדית, המופרכת וההרסנית... גזען... נתן מאיר איננו פרטנר... הוא לא אח שלי... הוא לא יכול להיות פרטנר שלי לכלום...".

בדמוקרטיה הליברלית של החלאה, אסור היה לשדר את הסרט. בוודאי לא בפריימטיים. ואם כן – עם הדרכה צמודה, להסביר לקהל השוטים עד כמה נוראים הדברים שהם רואים. "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית וסנטימנטלית... האמירה הזאת מתקבלת בלב הפריים־טיים של ערוץ 10 כלגיטימית ומובנת מאליה..." וכן הלאה וכן הלאה.

נתן מאיר אינו הפרטנר של רוגל אלפר. הפרטנר שלו הוא תמונת הראי שלו, איתמר בן גביר. נתן מאיר אינו האח שלו. האח שלו הוא כנראה המחבל עם הסכין שירצח אותו, והרי הוא כבר פרסם מאמר שבו הוא הביע תמיכה ברציחתו, תמיהה על כך שטרם נרצח וביקש מרוצחו סליחה מראש על הכיבוש.

רוגל אלפר. האיש הרע הזה.   

* אמנות – למה נענשו החיילים שהציתו את הדגל הפלשתינאי? כי הם שכחו להגדיר את ההצתה כ"אמנות".

* דמגוגיה ביטחונית - אני חושב שהבנתי סוף סוף את החלטתו התמוהה של ליברמן להישאר באופוזיציה. הוא פשוט נהנה מזה. הוא נהנה להיות חף מאחריות על כתפיו, כך שיוכל לשמש כדמגוג ביטחוני פופוליסטי.

מצד שני... כך הוא נהג גם כחבר ממשלה וקבינט במלחמת "צוק איתן". לא, אז זה לא הסבר טוב.

* עימות בין אמת לשקר - בעימות בין הילארי קלינטון לברני סנדרס, תקף סנדרס את ארה"ב על תמיכתה בישראל. אחרי 7 שנים של עימותים בלתי פוסקים בין אובמה לנתניהו, מה שהיה לו לומר הוא ש"אי אפשר להתנהג כאילו נתניהו תמיד צודק" והאשים את הילארי קלינטון בחד צדדיות ובהתעלמות מהפלשתינאים. בקיצור - שקרן ובור.

לעומתו, הילארי קלינטון אמרה את האמת:  "אם יאסר ערפאת היה מסכים להצעה של אהוד ברק, כשבעלי ניסה להביא להסדר, היום היתה מדינה פלסטינית קיימת כבר הרבה שנים".

קלינטון נתנה נאום חוצב להבות על זכותה של ישראל להגן על עצמה. "ישראל לא הזמינה את מתקפת הטילים עליה", היא אמרה, "ישראל עזבה את עזה ונתנה את המפתחות לפלסטינים ועכשיו הם הפכו את השטח לאזור שממנו משלחים טילים שמגיעים אליהם מאיראן ועושים מארבים לחיילים ישראלים. החמאס - במקום לשקם את הכלכלה, החינוך והבריאות בעזה אחרי שישראל עזבה - הפך את המקום לאזור של טרור".

* המאור הקטן - הילארי קלינטון אינה המאור הגדול, אולם מבין המועמדים לנשיאות ארה"ב היא הטובה ביותר.

* כמה זה "המונים"? - סימון צימרמן היא יועצת המועמד לנשיאות ברני סנדרס לענייני... יהודים. ואותה יועצת, שאמורה ליצור יחסי אמון בין המועמד ליהודי ארה"ב, מכנה בחוצפתה ובבורותה את ראש ממשלת ישראל – "רוצח המונים".

כמה המונים? כנראה 10,000 חפים מפשע, כפי שהעליל על ישראל סנדרס, לצד האשמותיו נגד צה"ל שהפציץ בתי חולים במבצע "צוק איתן".

יש לקוות שיהודי ארה"ב יתייצבו בהמוניהם נגד האוטואנטישמי השקרן ועלוב הנפש הזה.

* תסמונת הש"ג – בעקבות הביקורת הציבורית על סנדרס, על שמינה ליועצתו לענייני יהודים את סימון צימרמן, שהגדירה בחוצפתה את ראש ממשלת ישראל "רוצח המונים", הוא השעה אותה מתפקידה. האם הוא ישעה גם את עצמו, לאחר שהעליל על מדינת ישראל שהרגה 10,000 חפים מפשע והפציצה בתי חולים ברצועת עזה?

* מיהו מחבל? – יש הבדל מוסרי בין פעולה נגד חיילים לפעולה נגד אזרחים. אולם אני שמעתי את הראיון המקורי עם זוהיר בהלול בגל"צ, ולא זה מה שהוא אמר. הוא כינה את המחבלים הפלשתינאים "לוחמי חופש" והצדיק את מאבקם נגד ישראל. הוא השווה בינם לבין דאעש וג'בהת אל נוסרה, שאף הם פוגעים הן באזרחים והן בצבא, ופגיעתם בצבא היא מלחמה בשדה הקרב ולא דקירת חייל. האבחנה שלו הייתה בין ארגונים אלה שהם מחבלים, בלי קשר לאופי פעולה זה או אחר שלהם, לבין לוחמי החופש הפלשתינאים.

המראיינים הפעילו ממש לחץ כבד עד שהצליחו לחלץ ממנו אמירה מהוססת מאוד שרוצחי משפ' פוגל הם מחבלים. רק לאחר הביקורת שספג, דבריו הוצגו רק כאבחנה בין פגיעה באזרחים לפגיעה בחיילים.

דקירה של חייל אינה פעולת גרילה כמו תקיפת מחנה צבאי, או התנגשות של ממש בין כוח גרילה ליחידה צבאית. יש לזכור מהו אופייה של מתקפת הטרור הפלשתינאית. מדובר במתקפת טרור של רצח יהודים, שבהם הנרצח הוא היהודי המזדמן לידי המחבל – אזרח או חייל, גבר או אישה, מבוגר או ילד. כך שהאבחנה שעשה בהלול לא נועדה, אלא לטהר את שרץ הטרור.

* חגיגה של דמוקרטיה - איני יכול ללכת לישון, כי אני ממש במתח - מי ינצחו בבחירות הדמוקרטיות בסוריה, שכנתנו. כנראה שלא נדע את התשובה עד שיגיעו קולות הימאים.

... שלא לדבר על קולות הנרצחים.

* עם הפנים למחר -  בוועידת אצבע הגליל, נערך מושב תחת הכותרת "של מי הקרקע הזאת?" שיוחד למחלוקות בין קריית שמונה לבין מטולה וכפר גלעדי בנוגע להפשרת קרקעות חקלאיות לצורך בניה למגורים בעיר. האמת היא שהבעיה נפתרה, בפשרה שהשיגו הצדדים לאחרונה, אך עובדה זו לא הפריעה להוציא את כל הדם הרע, ההדדי, את כל התסכולים הישנים בין קריית שמונה להתיישבות הכפרית.

במושב שקדם לו, נערך פאנל בהשתתפות ראשי רשויות מקומיות באזור, ממובילי "אשכול הגליל המזרחי" – אשכול משותף של ראשי 18 רשויות מקומיות, כפריות ועירוניות, יהודיות וערביות, שהחליטו לקחת יחד אחריות אמתית לקידום האזור, ולהסיט את האנרגיות שבמשך עשרות שנים בוזבזו לשווא על מלחמות פנימיות מיותרות, לפעולה משותפת לקידום האזור. לסוגיית הקרקעות ניתנה תשובה ברורה – בכל מקום שיש צורך בבניה למען התפתחותו של יישוב עירוני, יהודי או ערבי, המועצה האזורית תקצה לו את הקרקע הנחוצה. היה הבדל משמעותי בין שיח המנהיגים עם הפנים למחר, לשיח העסקנים עם הפנים לאתמול. אני בטוח שהרוח החדשה תחלחל כלפי מטה, גם לציבור הרחב (למרות שתמיד יהיו מי שיעדיפו לחרחר שנאה ולדוג במים עכורים).

אני גאה בכך שמי שמנהיג את המהלך האזורי ומשמש כיו"ר אשכול הגליל המזרחי, הוא ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה. בכך הוא מנחיל את רוח הגולן לאזור כולו.

* אצלנו זה יהיה אחרת - ועידת אצבע הגליל השניה הייתה חלק מכנס מחקרים חדשים של הגליל וסביבותיו, של המכללה האקדמית תל-חי. גם אני הרציתי בכנס הזה, על מחקר שערכתי, מטעם המכון לחקר הגולן, על הנושא "קצרין – בירת הגולן". במחקר אני מתאר את החזון האזורי שהניע את היישובים הכפריים בגולן ליזום ולדחוף את הקמת קצרין כעיר המחוז האזורית, בשילוב אזורי מופתי, המנוגד בתכלית למערכות היחסים בין עיירות הפיתוח והקיבוצים, שבאותן שנים היו בנקודת רתיחה. "אצלנו זה יהיה אחרת", הייתה תובנה מרכזית בקרב הנהגת הגולן ומייסדי קצרין.

במחקר, בחנתי את מימושו של החזון מהקמת קצרין (1977) עד שנת 2000, וכן הצגתי תובנות אקטואליות על התקופה שלאחר מסגרת המחקר. האופן בו נמסרו ברוח טובה ובהסכמה מלאה אדמות המועצה האזורית, כולל אדמות חקלאיות של יישובים, לקצרין (ובשנים האחרונות גם לכפרים הדרוזים), מבטא את השוני המהותי בין הגולן לאזורים אחרים. עם זאת, לא הכל ורוד. אמנם המצב בגולן טוב מאשר באזורים אחרים, אך קיים פער לא מבוטל בין החזון ליישום בפועל.  

* מחקרי הגליל – יומיים וחצי נערך כנס מחקרי הגליל במכללת תל-חי. בהתאם לנטיית לבי, הלכתי למושבים שעסקו בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. שמעתי הרצאות רבות על מחקרים מרתקים. מכולם אציין לטובה את הרצאתו של חוקר המערות ד"ר ינון שבטיאל, על מערכת מסתור שנתגלתה בגליל התחתון, מתקופת המרד הגדול ומה שמפתיע יותר – מתקופת מרד בר כוכבא. עד כה לא היה ידוע על השתתפות הגליל במרד בר כוכבא. הממצאים החדשים פורצי דרך - הם מעידים, שתושבי הגליל השתתפו במרד, או לכל הפחות בהיערכות למרד. המערכת התת קרקעית לשעת חירום תוחזקה עוד כמאה שנה לאחר המרד.

ומה הכעיס אותי בכנס? ד"ר גיורא גודמן מן המכללה האקדמית כנרת הרצה על פעולות הכתר והחיפוש של הצבא הבריטי בכפר גלעדי ובתל-חי באוקטובר 1945 ויוני 1946. אף שאני מכיר את הפרשה, היה מעניין לשמוע את הדברים בפירוט הזה. ובתום ההרצאה, במשפט האחרון, הפטיר המרצה משהו על ... הדמיון בין אירועי כפר גלעדי להתנהגות צה"ל ב"הפגנות" בבלעין.

איני מכיר את גודמן, מעולם לא שמעתי עליו עד הכנס, ובדבריו עד אותו משפט, לא היה משהו שירמוז על הדברים שיאמר בסוף. אך איני יודע איך – כנראה למדתי לזהות את הטיפוסים האלה; בשלב מוקדם מאוד של ההרצאה הבנתי לאן הוא חותר. כמובן שלא הצטרפתי למחיאות הכפיים למרצה.

* אבי ההתיישבות בגולן - לפני כעשרים שנה, גיליון יום העצמאות של העיתון "נקודה" הוקדש לבחירת פרס ישראל אלטרנטיבי. העיתון פנה לשורה של כותבים, וביקש מהם לכתוב מי ראוי בעיניהם לפרס ישראל על מפעל חיים.

אני כתבתי על יהודה הראל, חבר קיבוץ מרום גולן, אבי ההתיישבות בגולן, מי שהנהיג לאורך שנים רבות את ההתיישבות בגולן בלי לשאת בתואר רשמי כלשהו. עד היום, בגיל 81, השפעתו רבה מאוד, תרומתו גדולה ומוחו הפורה והיצירתי אינו מפסיק להגות רעיונות לטובת החברה הישראלית בכלל וההתיישבות בגולן בפרט. יהודה הקים את תנועת "הדרך השלישית" וכיהן מטעמה בכנסת.

השבוע התבשרנו שיהודה הראל הוא חתן פרס מוסקוביץ' לציונות. ברכות חמות ליהודה, הראוי כל כך לפרס.

* טעם המערכה – ב-15 באפריל, מלאו 80 שנה לפרוץ מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט (1936-1939). אופס. עשיתי עכשיו עבירה חמורה; מעשה שלא יעשה. עברתי על חוקי הפוליטיקלי קורקט. אסור לכתוב "מאורעות" אלא רק "המרד הערבי הגדול". נכון, היה זה גם מרד בשלטון הבריטי, אך גם מאורעות דמים נגד היהודים. מה רלוונטי יותר לנו כיהודים? למה עלינו לאמץ את הסיפר הערבי, את הטרמינולוגיה הערבית?

הייתה זו המלחמה הרביעית – אירועי הדמים הרביעיים של הערבים נגד... אקיבוש? ה"נכבה"? נגד נוכחות יהודית בארץ ישראל. קדמו להם מאורעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921) ותרפ"ט (1929). במאורעות הללו התנפלו ערביי ישראל על היישוב היהודי, מתוך רצון לעקרו ולהשמידו. 600 יהודים נרצחו במאורעות.

תגובת היהודים הייתה בעיקרה העמקת האחיזה היהודית בא"י, העמקת ההתיישבות ובעיקר חומה ומגדל, בידול המשק היהודי ופיתוח משק מודרני לתפארת שהותיר הרבה מאחור את המשק הערבי המפגר, הקמת נמל ת"א העצמאי, שאינו תלוי ברצונם הרע של הערבים, חיזוק מוסדות המדינה שבדרך כולל כוח המגן העברי. לעומת זאת, החברה הערבית התפוררה, התרסקה, נסוגה עשרות שנים אחור ולמעלה מ-5,000 ערבים נהרגו, רובם בחיסולי חשבונות ומלחמות כנופיות פנימיות.

זמן קצר לאחר פרוץ המאורעות, פרסם ב"דבר" משה בילינסון, שאז היה רופא ופובליציסט, ממנהיגי הסתדרות העובדים ותנועת העבודה והיום הוא בית חולים על שם רבין, את מאמרו "טעם המערכה".

"... היסטוֹרית-העמים איננה אידיליה. היא היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת. ושבעתים אנוּס להיאָבק העם אשר אָבדה לוֹ עצמאוּתו, ועליו לכבּוֹש מחדש את מקוֹמוֹ, והכּוֹחוֹת  הקיימים עוֹמדים לוֹ מנגד. כּל עם העוֹלה על הבּימה ההיסטוֹרית, השוֹאף לעצמאוּת, הרוֹצה להיוֹת נוֹשׂא היסטוֹרי ואדוֹן לגוֹרלוֹ, אין לוֹ אלא לקבּל על עצמוֹ את גזירת ההיאָבקוּת הזאת. וישׂראל – פּי שבעים ושבעה.

הציוֹנוּת, משמעה: עצמאוּת ישׂראל. שיבת ישׂראל לארצוֹ אין לה דמוּת אחרת מאשר דמוּת הציוֹנוּת. מכּאן: הכרת ההיאָבקוּת. לא חיים שלווים, לא חיים שקטים אלא עמידה בּשער. בּמידה שהציוֹנוּת חדלה להיוֹת חלוֹם וחזוֹן רחוֹק, בּמידה שהציוֹנוּת לוֹבשת צוּרה מוּחשית של מפעל כּבּיר, בּמידה שהציוֹנוּת מגלה לעיני כּל את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּה ואת הכרח-החיים המניע אוֹתה – בּה בּמידה הוֹלכת וגוֹברת ההתנגשוּת עם כּוֹחוֹת אחרים, בּה בּמידה הוֹלכת וּמתאכזרת ההתקפה עלינו. בּעוֹצם ההתקפה – עדוּת לעוֹצם הציוֹנוּת. בּעקשנוּת ההתקפה – עדוּת לכוֹחוֹ של הישוּב העברי, עדוּת לתפקיד המכריע אשר לוֹ בּגוֹרל הארץ.

אם חשב מישהוּ, כּי תהליך היסטוֹרי כּבּיר זה יכוֹל להיבּצע תוֹך עבוֹדה שקטה, תוֹך יצירה שלֵוה, תוֹך היאבקוּת עם הטבע בלבד – הרי שלא העריך את שיבת ישׂראל לארצוֹ בּכל גַדלה וערכּה מתוֹך מסכת הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים המעוּניינים בּארץ-ישׂראל, ועליו לעמוֹד עתה על טעוּתוֹ...

... עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה".

* גיבורת מגילת רות - בזכות יוזמה של אזרחית, שונה הכיתוב על השילוט ברחוב רות המואביה בירושלים מ"אשתו של בועז, סבתא של דוד המלך", ל"גיבורת מגילת רות, אם סבו של דוד המלך". וטוב שכך.

ומעניין שהעיוות הזה היה דווקא בשמה של גיבורת מגילת רות, או אחת משתי גיבורות המגילה, שהרי דווקא במגילה זו, באופן חריג בתנ"ך, מוגדר אבימלך כ"איש נעמי" ולא, כמקובל, להיפך ("בת יפתח", "אשת נבל הכרמלי" וכו').

* ריח הזבל, ניחוח חציר - במשך שנים רבות בניתי רשימת תפוצה של מאות חברים, המקבלים את מאמריי, ומדובר בלמעלה ממאמר ביום. בשל מגבלות הרשת, הן מחולקות לקבוצות משנה. החל ביום ג' האחרון - הרוב המוחלט של המיילים חוזרים אליי. בדקתי, ומסתבר שאדון גוגל החליט להגדיר אותי כ"דואר זבל". בלי שום התרעה, הודעה, בדיקה - פשוט הגדיר וזהו. כתבתי לו ונראה מה תהיינה התוצאות. בינתיים חבריי המודאגים החלו לחפש את שמי במודעות האבל בעיתונים. לא, זה לא אבל, זה זבל.

            * ביד הלשון

חוקוק – אני ממשיך בהצגת יישובים ואתרים בארץ שמקובל לשבש את שמם. קיבוץ חוקוק מכונה, לרוב, גם בפי חבריו, חוּקוּק, כלומר, שני שורוקים. ההגיה הנכונה היא חוּקוֹק, כלומר אחרי הקו"ף מופיע חולם (במקרא – חולם חסר, אך בכתיב מלא נאיית בחולם מלא).

חוּקוֹק, בצפון מערב הכנרת, היא עיר עתיקה, עוד מימי המקרא – תקופת ההתנחלות ועד אחרי תקופת המשנה והתלמוד. היא מופיעה בתנ"ך בספרים יהושע ודברי הימים. הציטוט מיהושע: "לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי, לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם, וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן. וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה, אַזְנוֹת תָּבוֹר, וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב, וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם, וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ".

שמה של חוקוק השתמר בשם הכפר הערבי הסמוך יאקוק. לצד תל חוקוק העתיקה, הוקם ב-1945 הקיבוץ של הפלמ"חניקים חוקוק.

בכנס מחקרי הגליל הזכיר ד"ר ינון שבטיאל את בית הכנסת העתיק בחוקוק, והיטיב לבטא את השם. זה לא הפתיע אותי, כיוון ששבטיאל מקפיד על קלה כחמורה בהגיית העברית. אולם הוא בהחלט חריג.

מושב שלם בכנס הוקדש למיזמי שיקום ושחזור ביסוד המעלה, ובכל המושב, אף מרצה אחד לא אמר פעם אחת יסוּד. כולם אמרו, תמיד, יסוֹד.

לעומתם, קרן נויבך עסקה בימים האחרונים, בתכניתה "המילה האחרונה", בסוגיה של סגירת בית ספר של חב"ד במושבה, ודווקא הקפידה לבטא נכון את השם. את השגיאות היא השאירה לתוכן דבריה. 

* "חדשות בן עזר"

בוועידת אצבע הגליל השניה, שנערכה בשבוע שעבר במכללה האקדמית תל-חי, הוקדש מושב לנושא: של מי הקרקע הזאת? הדיון עסק בסוגיית הקרקעות שבמחלוקת בין קריית שמונה לבין קיבוץ כפר גלעדי ואיכרי מטולה. האמת היא שבשני הסכסוכים כבר הגיעו הצדדים לפשרה מוסכמת, מה שלא הפריע למתדיינים למרוט איש את שערות ראשו של רעהו, בפאנל ובקהל, בדיון נוקב וכואב, שהעלה בשני הצדדים כאבים רבים מן העבר.

יש צדק בדברי שני הצדדים. הסוגיה מורכבת ויש בה פנים לכאן ולכאן. אך, בעיניי, הכל נובע משאלה אחת, שאלת הזהות האזורית. כשאנחנו אומרים "אנחנו" למה אנחנו מתכוונים? האם ל"אנחנו קריית שמונה", "אנחנו כפר גלעדי", "אנחנו מטולה" או ל"אנחנו הגליל". ברגע שהזהות היא אזורית, סוגיית הקרקע אינה מוקד לסכסוכים, אלא אמצעי לפתרונות, לטובת הכלל.

הוועידה נערכה במסגרת כנס מחקרי גליל ה-18. במושב מוקדם באותו יום אני השתתפתי. הרציתי על מחקר שערכתי לאחרונה מטעם המכון לחקר הגולן, שכותרתו: "קצרין – בירת הגולן". המחקר סוקר את החזון האזורי של הגולן כאזור כפרי שבמרכזו יישוב עירוני, ועל התפיסה של הנהגת היישובים שיזמה את הקמת קצרין ושל מייסדי קצרין, על אודות אופי מערכת היחסים האזורית בין העיר והיישובים. בהמשך, המחקר סוקר את אופן מימושו של החזון מהקמת קצרין ועד שנת 2000.

אילו היה עליי לתת כותרת משנה למחקר, היא הייתה "אצלנו זה יהיה אחרת". קצרין קמה ב-1977, בשנים שבהן השסע והמתח הפוליטי והעדתי בישראל היה בשיאו, והמוקד שלו היה המתח בין עיירות הפיתוח והקיבוצים סביבם. המתח הזה הגיע לנקודת רתיחה בבחירות 1981. כעבור שנה, פרסם עמוס עוז את ספרו "פה ושם בארץ ישראל, בסתיו 1982". אחד הפרקים בספר נקרא "העלבון והזעם". עוז ישב בבית שמש, שוחח עם תושבים והעלה את דבריהם על הכתב. הם אמרו דברים קשים מאוד על הקיבוצים, מתחו ביקורת חריפה, חלקה בצדק וחלקה שלא בצדק. עוז, מצדו, לא ייפה את הדברים ולא התווכח אתם, אלא הציף אותם כמות שהם, כחומר למחשבה לקוראים. במחקר עצמו, ציטטתי אמירות רבות מן הספר, הממחישות את תמונת המצב. כאן אזכיר דווקא משפט אגבי, שעמוס עוז עצמו כתב כמסיח לפי תומו: "כמעט עשרים שנה לא הייתי בבית שמש".

עמוס עוז היה באותם ימים חבר קיבוץ חולדה. המרחק בין חולדה לבית שמש הוא עשרים ק"מ, בדיוק כמרחק בין אורטל לקצרין. עוז לא היה פלאח העובד בשדה מצאת החמה עד צאת הנשמה, אלא איש העולם הגדול, המרבה בנסיעות בארץ ובעולם. אך עשרים שנה הוא לא ביקר בבית שמש. משפט מדהים זה ממחיש את הפער והשסע.

ובשיאה של אותה תקופה הוקמה קצרין. חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שיזמו את הקמת קצרין ונאבקו על הקמתה, היו מודעים למערכת היחסים הזאת והבינו את מהות האיום שבהקמת יישוב עירוני בתוכם. אולם הם עשו זאת, מתוך אמונה ש"אצלנו זה יהיה אחרת". בראיונות שקיימתי עם פרנסי היישוב באותה תקופה ומקריאת החומר הארכיוני של התקופה, התפיסה הזאת, המסר הזה, האמונה הזאת, בולטים מאוד.

****

ההתיישבות בגולן קמה כהתיישבות כפרית חקלאית, של קיבוצים ומושבים, מתוך כוונה לקבוע עובדות התיישבותיות שתעצבנה את גבולה של ישראל ויכלילו בתוכה את הגולן.  יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, תיאר את המוטיבציה שלו בראיון למחקר: "הגולן היה אמצעי. המטרה הייתה חידוש תורתו של טבנקין, הקיבוץ המאוחד, הגשמת הציונות הסוציאליסטית ושלמות הארץ באמצעות התיישבות". טבנקין עצמו, מייסד תנועת הקיבוץ המאוחד ומנהיגה לאורך עשרות שנים, קרא להקים בארבעת הימים הראשונים אחרי המלחמה ארבעה קיבוצים של התנועה בשטחים ולאחר מכן קרא להקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה.

אולם במהרה התברר שהמוני העם בארץ ובתפוצות וצעירי התנועה הקיבוצית אינם שותפים להתלהבות ואינם מתייצבים לדגל. בהדרגה התברר שרק התיישבות עירונית תוכל להביא את המסות הגדולות. ודובר על מסות גדולות הרבה יותר מאלו שבאו עד כה לקצרין.

הראשון שהציע להקים עיר בגולן היה יגאל אלון כבר ב-1968. ראש הממשלה אשכול הציע ליישב את קונייטרה הנטושה במתכונת שבה הוא יישב את לוד ורמלה לאחר מלחמת השחרור. המתכנן עוזי גדור, בתכנית פיתוח הגולן השניה שלו, 1969, הציע הקמת עיר בגולן, במקום שבו אכן הוקמה קצרין. אולם רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, הדיבורים הללו היו מעשיים.

הפינוי הטראומתי של היישובים בתחילת המלחמה, הביא את המתיישבים לתובנה שהם קטנים וחלשים מדי ויש לבסס את ההתיישבות ולהעצים את כוחה באופן משמעותי. בכינוס של הנהגות היישובים מיד בשוך הקרבות, הוגדרו היעדים לימים הבאים והדרישות מן המדינה, ובראשם יישוב מרכז הגולן והקמת עיר הגולן. כבר בנובמבר 1973, שבועות ספורים לאחר המלחמה, ועדת השרים להתיישבות אישרה את הקמת "מרכז עירוני תעשייתי" בגולן וביולי 1974 החליטה על מיקום קצרין.

מאז ועד הקמת קצרין ב-1977, יישובי הגולן דרשו, תבעו, לחצו, מחו, והעמידו בראש מעייניהם את הקמת קצרין ואת המאבק למימוש מהיר ככל הניתן של ההחלטות. הם גייסו את התנועות ההתיישבותיות למאבק – תנועות קיבוציות תבעו את קידומה של הקמת עיר... לא היה כדבר הזה. הם הקימו את גרעין קצרין, במתכונת של גרעיני התיישבות לקיבוצים ומושבים. אפילו כנס היסוד של גרעין קצרין התקיים בבית הקיבוץ המאוחד. ועד יישובי הגולן שימש מעין תנועה מיישבת של קצרין.

סמי בר לב, הרוח החיה של הגרעין וראש המועצה המקומית קצרין מהקמתה ועד לפני שנתיים, העלה על נס, בראיון למחקר, את שיתוף הפעולה בין קצרין והיישובים, וכך גם ראשי המועצה האזורית ויו"רי ועד יישובי הגולן לאורך השנים.

יישוב מרכז הגולן והקמת קצרין היוו שינוי מהותי בצורת ההתיישבות בגולן. לכתחילה, ההתיישבות נעשתה בגוש צפוני וגוש דרומי, כשהגוש הצפוני היה מחובר למועצה האזורית גליל עליון והדרומי למועצה האזורית עמק הירדן. כיוון ששתי המועצות הללו הן קיבוציות, הקיבוצים היו מחוברים אליהן באופן חזק יותר. השינוי נועד ליצור את קצרין כבירת הגולן, כמרכז הגולן, ושינוי האוריינטציה של כל היישובים מן המועצות השכנות, פנימה, לגולן, כאזור אחד ומאוחד. המהפך הזה לא היה פשוט, ועד היום הוא לא הושלם לגמרי.

****

שיתופי הפעולה בין קצרין והיישובים בשנים אותן חקרתי, היו רבים ומגוונים. את כולם הזכרתי במחקר, אך לכמה מהם הקדשתי פרקים שלמים. לוועד יישובי הגולן, הארגון שדחף להקמת קצרין ולאחר מכן היה לאורך השנים הגורם המשותף המרכזי, שניהל מאבקים משותפים והיה הגורם הדומיננטי בגיבוש חזון "קצרין בירת הגולן" והגשמתו. ל"ארץ הגולן" שבשתי תקופות ארוכות היה העיתון המשותף של ועד יישובי הגולן ושתי המועצות, המריץ את מגמות אחדות הגולן, הצליף במי שלא קידם את האחדות, היווה מדורת השבט של הגולן כולו וגיבש סיפֵר (נראטיב) כלל גולני משותף. לחברה לפיתוח הגולן, שפעלה באותן שנים ושאר שיתופי הפעולה הכלכליים, שאף הם ראו לנגד עיניהם יצירת מערכת קשרים שונה מאוד מזו שהייתה באותם ימים במפעלים האזוריים של הקיבוצים וערי הפיתוח.

פרק נוסף הוקדש ל"נופי גולן". בית הספר "נופי גולן" אמור היה להיות גולת הכותרת של השילוב האזורי המיטבי, של חזון קצרין בירת הגולן. הוא אמור היה לשרת את כל ילדי הגולן, לפחות מן המגזר החילוני. במידה רבה הוא הגשים זאת, כבית הספר של קצרין והמושבים. אולם בחירת הקיבוצים להמשיך ללמוד בבתי הספר הקיבוציים "הר וגיא" ובית ירח, מנעו את הגשמת החזון במלואו. הנימוק שלהם היה הרצון להמשיך לחנך את ילדי הקיבוצים על רעיונות הקיבוץ והסוציאליזם על מנת שישובו להגשים בקיבוצים את חייהם כבוגרים. אולם ההחלטה נתפסה בקרב שאר תושבי הגולן כבדלנות והתנשאות. העובדה שגם לאחר הפרטת הקיבוצים הם המשיכו ללמוד מחוץ לגולן, העצימה את התחושה הזאת. למיטב הכרתי, לאו דווקא כחוקר, אלא כתושב הגולן וכחבר קיבוץ, לא היה דבר שפגע בחזון האזורי של הגולן, יותר מההחלטה הזאת. לדעתי, עדין ראוי לחולל שינוי בנושא זה.

****

תקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 הייתה תקופה קשה מאוד לגולן. איש מאתנו אינו רוצה לחזור אליה, חלילה. אולם בכל הקשור לאחדות הגולן – זו הייתה התקופה המוצלחת ביותר. הקשרים בין כל המגזרים – חילונים ודתיים, קיבוצים ומושבים, צפון הגולן ודרומו, היישובים וקצרין, היו ההדוקים ביותר בכל ימי ההתיישבות בגולן. ניתן להבין זאת – ציבור נוטה להתאחד מול פני סכנה, כאשר החרב מונפת מעל ראשו. אנו מכירים זאת מן החברה הישראלית בעתות מלחמה. האיום על הגולן לא היה שונה בין קצרין והיישובים, האידיאולוגיה והמוטיבציה לא הייתה שונה, המטרה הייתה זהה. מרמת ההנהגה הבכירה ביותר – "ראשי הגולן" כפי שכונה הפורום הבלתי רשמי של יו"ר הוועד וראשי המועצות, דרך מאות הפעילים מכל המגזרים ועד הנוער מכל סוגי ההתיישבות, פעלו יחד בהרמוניה.

לאחר המאבק, המציאות הגולנית הלכה והשתפרה מבחינה דמוגרפית, קהילתית, חינוכית וכלכלית באופן מרשים ביותר. אולם מבחינת מערכת היחסים בין קצרין והיישובים, חלה התקררות והתרחקות. כיוון שמחקרי מסתיים בשנת 2000, לא התמקדתי בסיבות לכך, אולם מן הראוי שנחולל שינוי בנושא.

בקרב כל המרואיינים קיימת הסכמה כללית, שמערכת היחסים האזורית בין קצרין והיישובים הרבה יותר טובה ממקומות אחרים, אך הרבה פחות טובה מן החזון של "קצרין בירת הגולן". צמצום הפער הזה הוא אתגר גדול לכולנו.

****

אמר יהודה הראל בראיון למחקר: "האידיאולוגיה שלי בנושא עיר הגולן נוצרה במנרה, סביב היחסים הנוראיים בין קריית שמונה וקיבוצי הגליל העליון. זכרתי את הפגנת אחד במאי שלנו, הקיבוצים, בקריית שמונה. אנחנו, המעסיקים, צעדנו על הכביש, ובמדרכה עמדו הפועלים שלנו וצעקו: 'קומוניסטים, לכו לרוסיה!' כבר אז הרגשתי שיש בעיה.

הייתי נחוש מאוד שכאן זה לא יקרה; שהיחסים יהיו שונים. הרעיון הזה הוליך אותי מהרגע הראשון שעסקנו בנושא, עוד לפני הקמת קצרין. דיברנו על כך, עסקנו בכך".

ואכן, כאן זה לא קרה. מערכת היחסים הייתה ונותרה שונה לחלוטין. נושא הקרקעות שהיה מוקד לקרע באזורים רבים, היה מוקד לשיתוף בגולן. הן סמי בר לב, והן ראשי המועצה האזורית, סיפרו איך המועצה האזורית העבירה ברוח טובה, בשמחה, ללא מחלוקות, קרקעות לקצרין.

ועם זאת, גם היום, כמעט חמישים שנה לראשית ההתיישבות בגולן וכמעט ארבעים שנה להקמת קצרין, יש לנו עוד הרבה לאן ללכת ולאן להתקדם, כדי להיות באמת ובתמים אזור מופת, מבחינת מערכות היחסים בין צורות ההתיישבות בתוכנו, ובפרט בין קצרין ויישובי המועצה האזורית.

המעוניינים לקבל את המחקר במלואו, מוזמנים לפנות אליי במייל.

* "שישי בגולן"

מתוך רצון ליצור לגיטימציה ל"שוברים שתיקה", מצייר אותם יגאל פרנקל, במצג שווא, כבני דמותן של "ארבע אימהות". בכך הוא גורם ל"ארבע אימהות" עוול נורא.

האם "ארבע אימהות" התרוצצו ברחבי העולם, במסע מתוקשר מעיר לעיר וממדינה למדינה, מקמפוס לאולם תרבות, במימון של גורמים עוינים, כדי להעליל עלילות נוראות על צה"ל, על קציניו וחייליו? האם "ארבע אימהות" שירתו בחוד החנית של קמפיין דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכותה להגנה עצמית?

"ארבע אימהות" ניהלו מאבק ציבורי דמוקרטי מכובד, למען דרך שבה האמינו, למען רעיון שאותו רצו לקדם. אפשר להסכים אתן או לחלוק עליהן, אך זו מהותה של הדמוקרטיה – להיות מגרש לקידום רעיונות, לנהל מחלוקות, להוביל מאבקים ציבוריים.

לעומתן, "שוברים שתיקה" מנצלים לרעה את הדמוקרטיה כדי לקעקע אותה מבפנים. פעולתם היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. 

* "ידיעות הקיבוץ"