לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ·׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲŸ.

צרור הערות 13.4.16


* אנחנו נעבור – באיגרת ששיגר ללוחמי חטיבה 9, שהוקראה בפי הרמטכ"ל משה דיין במסדר סיום מלחמת סיני (6.11.56), כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".

 

מיצרי טיראן, נתיב השיט העובר בין האי טיראן וחופי סיני, מדרום למפרץ אילת, הם הקשר בין ישראל לבין ים סוף. איי טיראן וסנפיר מצויים בין חצי האי סיני וחצי האי ערב, והם מעבר ימי הכרחי מישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק.

 

יוטבת, המכונה טיראן, לא חזרה, כידוע, להיות חלק ממלכות ישראל השלישית. לחץ ברוטאלי משולב של ארה"ב ובריה"מ, כולל איום מפורש של בריה"מ לפעול בכוח נגד ישראל, אילץ את ב"ג להחלטה על נסיגה מסיני.

 

אחד הגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה, היה הפגיעה בחופש השיט של ישראל. הערבים, ובראשם רודן מצרים נאצר, לא בחלו בכל דרך לפגוע בישראל, כולל פגיעה כלכלית ומדינית, ומנעו מעבר כלי שיט ישראליים במפרץ אילת. הבטחת חופש השיט של ישראל הייתה אחת המטרות המרכזיות של המלחמה. ההישג הגדול של המלחמה, היה הבטחת חופש השיט של ישראל בהחלטת או"ם.

 

ההישג הזה החזיק מעמד עשר שנים, עד קריסתו ערב מלחמת ששת הימים. בין צעדי התוקפנות המצריים שדרדרו את המזה"ת למלחמה, החמור והמשמעותי ביותר היה חסימת מצרי טיראן. לא היה זה הקאזוס בלי (עילה למלחמה) היחיד שמצרים חצתה במודע, אך הוא היה הבוטה מכל.

 

יחיאל מוהר כתב, בעיצומה של תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, את השיר "אנחנו נעבור", שצמד "הדודאים" שר ללחנו של משה וילנסקי. השיר מבטא היטב את הנחישות של ישראל להגן על קיומה ועל חופש השיט שלה:

 

לכל המְצָרים יכולנו וגברנו

מכל המצרים יצאנו עם איתן.

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו,

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

 

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במצרי טיראן.

 

את כל המצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן.

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

 

אנחנו נעבור...

 

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת,

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן.

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

 

בהסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה מסיני, כולל מצרי טיראן וסנפיר. מצרים מצדה התחייבה להבטיח את חופש השיט של ישראל. יש לציין, שבעוד מצרים, מיום עלייתו של מובארק לשלטון, הפרה ברגל גסה כמעט את כל התחייבויותיה בהסכם השלום – היא קיימה בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, כולל פירוז סיני, ואת הבטחת חופש השיט של ישראל.

 

השבוע, בהסכם בין מצרים לסעודיה, החזירה מצרים את איי טיראן וסנפיר לשליטה סעודית. האיים הללו שייכים במקורם לסעודיה, והם הוחכרו למצרים ב-1950.

 

ישראל הייתה בסוד העניינים ונתנה את הסכמתה ואף את חתימתה למהלך, תמורת ערבויות לחופש השיט שלה. יש לציין שמערכת היחסים בין ישראל לסעודיה ולמצרים בתקופה האחרונה, לנוכח האירועים בארצות ערב ובעקבות איום הגרעין האיראני המסכן את ישראל וסעודיה, בעיקר כתוצאה מהסכם הגרעין האיראני, היא מערכת טובה של שיתוף אינטרסים.

 

עם זאת, המשמעות המדינית של המהלך, היא העברת השליטה על מצרי טיראן ועל המעבר הימי מישראל לאסיה ואפריקה מידי מדינה שחתומה עם ישראל על חוזה שלום, למדינה הנמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.  

 

ראוי היה שישראל תתנה את הסכמתה למהלך – אם לא בחוזה שלום בינה לבין סעודיה, לפחות בצעדים בוני אמון, כמו הכרה רשמית של סעודיה בישראל או פגישה גלויה משולשת של מנהיגי ישראל, מצרים וסעודיה. למרבה הצער, זה לא קרה, וספק אם ממשלת ישראל עשתה מאמץ בכיוון זה.

 

יש לציין, שסעודיה, המצויה בשכנות עם ישראל, היא מדינת אויב, שפלשה לישראל ביום הקמתה, ולא חתמה עמה בסיום המלחמה על הסכם שביתת נשק. סעודיה מימנה לאורך שנים את ארגוני הטרור. סעודיה הנהיגה את חרם הנפט על מדינות המערב שתמכו בישראל, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. סעודיה נתקה את יחסיה עם מצרים במחאה על הסכם השלום עם ישראל. סעודיה שותפה פעילה בכל פעולה בינלאומית נגד ישראל.

 

מן הראוי היה לנצל את הסיטואציה המדינית שבה נדרשה הסכמת ישראל למימוש אינטרס הדדי של סעודיה ומצרים, להישגים מדיניים משמעותיים. יש לקוות שלפחות במישור החשאי, השיגה ישראל הישגים בתמורה להסכמתה.

 

* אין בו דעת – ברני סנדרס נשאל בראיון האם לדעתו על ישראל לסגת לקווי 4.6.67. הוא השיב שאין לו דעה בנושא. אין לו דעה בענייני המזה"ת כיוון שאין לו שמץ של מושג ירוק בענייני המזה"ת (ואולי גם בנושאים אחרים). אבל הבורות המחפירה של מי שרוצה להיות מנהיג העולם החופשי אינה מפריעה לו לקבוע, שב"צוק איתן" התגובה הישראלית הייתה "בלתי פרופורציונלית", ולספר שישראל הפציצה בתי חולים והרגה 10,000 חפים מפשע. אוי לעולם שאפס כזה מתמודד על התפקיד הבכיר והרם ביותר שיש בו. אין לו דעה? אין בו דעת.

 

* אידיוטים שימושיים - אני מודה, שעד לאחרונה חשתי אהדה רבה לסנדרס ולמסריו הסוציאל דמוקרטיים. אך אני מסרב להיות אידיוט שימושי של ה-BDS ומי שמפיצים את תעשיית השקרים שלהם. אסור לנו, כיהודים, להתייחס בסלחנות לאדם כזה. יהודי התומך בו, כמוהו כאותם יהודים שמרוב להט יהודי אותנטי להביא צדק לאנושות, הפנו עורף לציונות, כלומר לעמם, ובחרו להיות חלק מתנועות המהפכה, שבסופו של דבר המיטו רק אסונות על האנושות ועל עמיהם.

 

אם יכרע ברך ויתנצל בפני מדינת ישראל והעם היהודי על דברי הבלע ועלילת הדם הנוראה שהשמיע בשבוע שעבר – שערי תשובה אינם ננעלים. בינתיים הוא רק אומר, להגנתו, שיש לו משפחה בישראל. אז מה? גם לגדעון לוי יש משפחה בישראל.

 

* בהלול השתדרג – עד לפני ימים אחדים, היה זוהיר בהלול יעד ללעג ולקלס בפיו הגס, המתנשא, הגזעני-קולוניאליסטי בדרכו, של גדעון לוי. הוא היה "ערבי טוב" כביטוי לערבי מתרפס, עלוב נפש, המרכין ראש בפני האדון הציוני. בן דמותה של לוסי אהריש, השנואה כל כך על הגדעון לויים למיניהן.

 

בהלול רק הביע תמיכה ("הבנה") במחבלים (בעצם אין דבר כזה) והפך באחת ליקיר רח' שוקן. הוא אמר את "המובן מאליו", כהגדרת לוי.

 

* בין בהלול לסמוטריץ' – בצרור הקודם הגדרתי את בהלול "תמונת ראי של סמוטריץ'". למה, בעצם? האם בהלול הביע התנגדות לכך שאשתו תשכב בחדר לידה לצד יהודיות? לא. אבל בהלול אמר על מחבלים פלשתינאים הבאים לרצוח יהודים שאינם מחבלים, כפי שסמוטריץ' טען שמבצעי הטבח בכפר דומא אינם טרוריסטים.

 

* משגב מודה לסמוטריץ' – דבריו הגזעניים של סמוטריץ' גונו מקיר אל קיר, כולל השרים מטעם סיעתו - בנט, שקד ואורי אריאל. אבל ברחוב שוקן הבעירו זיקוקים – כל אמירה כזאת היא שמן למדורה שהם מבעירים, והיא לכאורה הוכחה לאופן שבו הם מציירים את מדינת ישראל, במסגרת תעשיית השקרים שהם אמונים עליה. תמצת זאת אורי משגב, שסיים את מאמרו במשפט הבא: "תודה לך סמוטריץ' על שחשפת את הצביעות של החברה הישראלית". אין כל ציניות ב"תודה לך סמוטריץ'". זה חוק הרדיקלים השלובים, המזינים אלה את אלה ומפרנסים אלה את אלה, שנאמר: "חרא נדבק לחרא".

 

וקובי ניב אינו רואה הבדל בין ההפרדה בחדרי היולדות שמציע סמוטריץ' להפרדה בינינו לפלשתינאים שמציע הרצוג. שניהם גזענים, בעיניו. כל מי שאינו מציע חיסול המדינה היהודית גזען בעיניו.

 

* לא פחות ממהפכה – כנס "הלכה והכלה", בהובלת רבני "בית הלל", ובעקבותיו המסמך של עשרות מרבני הציונות הדתית הקורא לקבל ולהכיל בקהילה הדתית את הלהט"בים, הוא לא פחות ממהפכה.

 

הציונות הדתית נמצאת, מבחינת קבלת ההומואים, במקום מתקדם יותר מכפי שהיה הציבור החילוני לפני עשור.

 

אנו מרבים לשמוע על "ההקצנה הדתית", אבל אותה הקצנה היא ריאקציה של מיעוט קנאי, כנגד הזרם המרכזי ההולך ונעשה יותר פתוח, יותר ליברלי, יותר מתקדם. לא רק בתחום הזה, אלא גם במעמד האישה, ביחס לזרמים הלא אורתודוכסיים ועוד.

 

* חוויה תרבותית - לקראת פסח, נערך מפגש כותבים במיזם 929, מיזם לימוד התנ"ך. במרכזו היה שיעור על ספר ישעיהו בהנחיית דב אלבוים. אלבוים מצוין, אבל העיקר היה ההרכב – פשוט תענוג להתחדד על להביהם של חכמים כמו הרב בני לאו והרב יואל בן נון, ועוד כותבות וכותבים, חילונים ודתיים, רבה רפורמית לצד רבנים אורתודוכסים, צעירים ומבוגרים, לא רק בכבוד הדדי ובקשב, אלא בחכמה ובמצוינות. חוויה רוחנית ותרבותית יוצאת דופן.

 

* פעיל זכויות האדם – אחד המשתתפים במפגש היה יהודה גליק, אחד הפעילים המרכזיים בתנועת הר הבית וסמל המאבק. בסבב ההיכרות הוא הציג עצמו "יהודה, פעיל זכויות אדם". כפי שכבר כתבתי פעמים רבות, אני מתנגד למאבק של תנועות הר הבית לשינוי הסטטוס קוו במקום. אין כל עניין לישראל להוסיף קיסם למדורות מלחמת הדת ולהצית אש זרה. אבל גליק עצמו הוא אדם מתון, אוהב אדם, חף לחלוטין משמץ של שנאה לערבים (גם אחרי שערבי ניסה להתנקש בחייו ופצע אותו קשה), רחוק מהקנאים הקוראים לסילוק המוסלמים ומסגדיהם מהר הבית ואין כל ציניות בהגדרה שהגדיר את עצמו, כיוון ההוא באמת ובתמים רואה את מאבקו בעיקר כמאבק על חופש הפולחן ליהודים.

 

* איש עקרונות – כל הח"כים של המחנ"צ השיבו לשאלת "ידיעות אחרונות" שהם מתנגדים להצטרפות סיעתם לממשלה. הגדיל לעשות עמיר פרץ, שאמר שגם אם המחנ"צ יצטרף לממשלה, הוא לא יצטרף לממשלה הזאת. הרי הוא איש עקרונות. מה שמזכיר לי, שבבחירות 2013 פרש פרץ מסיעת מפלגת העבודה, כיוון ששלי יחימוביץ' סירבה להכריז מראש שלא תשב בממשלה בראשות נתניהו. הוא ערק ל"התנועה". שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה בחרה באופוזיציה. "התנועה" הצטרפה לממשלה ופרץ כיהן כשר.

 

* הקטל בדרכים בפרספקטיבה היסטורית - עברנו שבוע קשה מאוד של קטל בדרכים. אך אני רוצה להצביע על פרספקטיבה אופטימית בעניין זה. הסטטיסטיקה הישנה ביותר, שמצאתי על מספרי תאונות דרכים, היא משנת 1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים בתאונות דרכים. היו אז בסך הכל 2 מיליון נפש בישראל, ומספר המכוניות פר-קפיטה היה נמוך לאין ערוך מן הקיים היום. בהשוואה לימינו מדובר בכ-1,600 הרוגים מבחינת גודל האוכלוסיה, ובאלפים רבים מבחינת מספר המכוניות. הדבר מעיד על כך שהכיוון שבו אנו הולכים בנושא זה, הוא חיובי.

 

1967 לא הייתה שנה חריגה. אלה היו המספרים באותן שנים, והם ירדו באופן משמעותי. ב-2015, שהייתה שנה חריגה לרעה, שהייתה בה עלייה גדולה במספר ההרוגים, נהרגו 357 איש. בשנה שלפניה נהרגו 319 איש.

 

כל הרוג הוא עולם ומלואו. הסטטיסטיקה לא תעזור לאף משפחה שכולה. ויש לנו עוד הרבה מה לעשות ולשפר. אך בהיבט הרחב חשוב להכיר בדרך הארוכה שעשינו, בעיקר כדי לנסות להבין מה גרם לשינוי, לצורך לימוד ושיפור.

 

גורם אחד הוא תשתיות הכבישים – ובנושא הזה אנו נמצאים בתנופה בלתי רגילה של בניית תשתיות חדשות וחדישות בטוחות לאין ערוך. הדבר נכון הן במיזמי התשתיות הגדולים אך גם בסובות (כיכרות) כמעט בכל רחוב וכביש, עירוניים ובין עירוניים. זה חידוש המציל חיי בני אדם רבים.

 

גם כלי הרכב היום בטוחים לאין ערוך יותר מבעבר.

 

החקיקה קידמה מאוד את הנושא. בעבר לא היו חגורות בטיחות, אופנוענים לא חבשו קסדות. היה זה תהליך שארך שנים, של חובת חגורת בטיחות מלפנים, לאחר מכן מאחור – מחוץ לעיר, לאחר מכן מאחור גם בתוך העיר, לאחר מכן כסאות בטיחות לילדים וכן הלאה. בילדותי, נהגתי לשבת על הספסל האחורי, לא חגור, עם הפנים לאחור, קפצתי ו"עשיתי פרצופים" לנהג שמאחורינו. הילדים שלי כבר ישבו כל שנות ילדותם חגורים בכיסאות בטיחות ולאחר מכן בבוסטרים, בהתאם לגילם וגודלם הפיסי. זו אינה רק חקיקה, אלא גם מודעות וחינוך.

 

יש להעמיק את העשיה בכל התחומים האלה. יש עוד הרבה להשתפר. אך תמיד כדאי להכיר בכברת הדרך שעשינו, כי בלי הפרספקטיבה הזאת, אנו עלולים להתייאש, ללא כל הצדקה.

 

אגב, אנו אוהבים מאוד להלקות את עצמנו, אך השיפור אינו רק בתחום הזה, אלא בתחומים רבים בחיינו.

 

* שיפוט אנכרוניסטי - אין הצדקה עניינית להוצאת רחבעם זאבי – גנדי מקברו, כדי לדון במעלליו המיניים בלי לאפשר לו את זכות התגובה. שיפוט התנהגותו המינית בנורמות של ימינו אנכרוניסטית. ראוי לשבח את החברה הישראלית על כברת הדרך שעברה מן הימים שבהם מה שנתפס היום כהתנהגות אסורה, נתפס אז כמצ'ואיזם, בצבא ומחוצה לו. אך אין כל טעם בשיפוט אנכרוניסטי. כלומר, אין בכך טעם ענייני.

 

* וזהו סוף הזיכרון – בהגיע השוטרים לקחת לחקירה את ענבל אור, לאחר שזו חמקה ולא הגיעה לחקירתה, היא מיהרה להתקשר למד"א בטענה שאינה חשה בטוב. עכשיו היא תוכל  לומר, כמו בנימין בן אליעזר, שהיא חשה שלא בטוב ונמחקו לה כמה שנים וכמה מיליוני ₪ מן הזיכרון.

 

* דאבל פארקינג – חוויה מעצבנת שחוויתי השבוע. חניתי באחד החניונים של אוניברסיטת ת"א והפעלתי את יישומון "פנגו" לתשלום על החניה. בצאתי מהחניה, העברתי את הכרטיס, השער לא נפתח ונשלחתי לעמדת התשלום. התקשרתי באינטרקום למוקד והם "הודיעו" לי שלא שילמתי. מה לעשות? השעה 19:15. יש לי עוד שעתיים וחצי נסיעה הביתה. השער נעול. שילמתי שוב על החניה שכבר שילמתי עליה.

 

* מפסידים משהו – ביליתי יום שלם במוסך. המכונית בחדר ניתוח ואני בחדר ההמתנה. אני עם הלפטופ שלי – עובד, כותב, קורא. ואתי עוד שלושה אנשים, כל אחד עם המסך שלו. אין בינינו כל תקשורת. פעם, במקרה כזה הייתה מתפתחת בינינו שיחה. אין ספק שיש הרבה יתרונות למה שהטכנולוגיה והתקשורת העכשוויים מאפשרים לנו. חיסכון אדיר בזמן. יעילות רבה. אבל... אנחנו לא מפסידים משהו?

 

            * ביד הלשון

 

שאר ישוב – באחת הפינות הקודמות כתבתי על המושבה יסוד המעלה, שנהוג להגות באופן שגוי את שמה – "יסוֹד" במקום "יסוּד". יש יישובים ואתרים נוספים ברחבי הארץ שנהוג לשבש את שמם, ובתקופה הקרובה אקדיש לכך חלק מן הפינות.

 

מקובל להגות את שמו של מושב שאר ישוב - שְׁאָר יִשּׁוּב, מן המילה יישוב, מקום מיושב בידי אנשים. אך שם היישוב הוא שְׁאָר יָשׁוּב, על שם בנו של הנביא ישעיהו.

 

* "חדשות בן עזר"
נכתב על ידי הייטנר , 13/4/2016 00:32   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, חינוך, כלכלה, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


צרור הערות 10.4.16


* לא יירתע לעמוד איתן - כוונת רובה ממוקדת בפניו של משה יעלון – זו תמצית קמפיין ההסתה הפשיסטי נגד שר הביטחון. אבל משלה את עצמו כל פשיסט החושב שהוא יצליח להפחיד את יעלון. מכל המנהיגים הפוליטיים הפועלים היום בישראל, יעלון הוא המוכשר ביותר, האמיץ ביותר, החזק ביותר, הישר ביותר והמתאים מכולם לראשות הממשלה. יותר מכל מנהיג אחר היום בישראל, נאמן יעלון לדרך הציונית השפויה, המרכזית, המוסרית, השקולה, שאינה מתלהמת ואינה נגררת אחרי שיח הזנבות של השמאלימין הפנאטי. יעלון הוא מנהיג שאינו נסחף אחרי פופוליזם דמגוגי זול משיקולי פריימריז. כפי שהוא לא היסס, בשרתו כרמטכ"ל, להתנגד להתנתקות, כשהיטיב לתאר בדייקנות את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו על אף הצטיינותו במיגור מתקפת הטרור הקודמת, כך הוא לא יירתע לעמוד היום איתן מול הרוח הרעה המנסה לערער על ערכי החברה הישראלית ועל הנורמות של צה"ל, ולהפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית פרועה, גם במחיר פגיעה בקריירה הפוליטית שלו.

 

* רוח רעה - רוצים דוגמית לרוח הרעה שיש מי שמנסים להשליט על החברה הישראלית? הנה, דברים שנכתבו בעקבות תמיכתי במשה יעלון:

 

"הייטנר, תמיד היית שמאלן תבוסתן.

לכן גם לקחו אותך לכתוב ב-'ישראל היום' בכדי שתהלל כת נתניהו הזגזגן.

אתם השמאלנים הבוגדניים מיעוט נכחד הולך ונעלם.

וטוב שכך!"

 

* חגיגות בית השוקן נמשכות – השמאל הרדיקלי לא זכה מעולם לעדנה, כמו זו שהעניק לו "החייל היורה" והאספסוף התומך בו. החגיגות ברח' שוקן בעיצומן. צבי בראל מודה בכך: "השמאל נזקק ל'חייל היורה' שיגרום לו לחזק את חוליותיו הרופפות". רגע גילוי הלב הנדיר הזה מובלע בתוך פשקוויל הסתה אנטישמי נגד מדינת ישראל, המוקעת כולה ברוח המסר המרכזי של חגיגות שוקן: הצגת המדינה וצה"ל בדמותו של "היורה". "מה שקורה בחברון לא קורה רק בחברון, ואגדת טוהר הנשק היא לא יותר מאגדה... שבויים הרוגים ... נערה עם מספריים מרוססת מטווח אפס. ... שדות הקטל שמעבר לקו הירוק... דברים איומים קורים וכי אלפי בני אדם לא 'מוצאים את מותם' סתם כך ..." וכו' וכו' וכו'.

 

חלק מן השקר הוא סיפור המצלמה. אלפי מצלמות נמסרות בידי "בצלם" לידי פלשתינאים המצווים לתעד כל מה שזז. במשך שנים, לבטח מיליוני שעות צילום תרו לשווא אחרי "אקדח מעשן" שיוכיח את עלילת הדם הקולקטיבית על צה"ל, מדינת ישראל והעם היהודי, ברוח "שוברים שתיקה", BDS, גדעון לוי ושות'. ובסופו של דבר, גם כאשר הצליחו למצוא מה שחיפשו באובססיה מטורפת במשך חמישים שנה, היא לא הורידה ולא העלתה דבר. הרי עוד בטרם צה"ל ידע על קיומו של הסרטון, כבר נערך תחקיר מבצעי לחייל שסרח, תוצאותיו היו העברתו לחקירת מצ"ח ומעצרו. כל זה לא ישנה את הנראטיב השקרי, הן של הימין הרדיקלי והן של השמאל הרדיקלי על אודות מצלמת "בצלם" ותפקידה, כביכול, באירוע. בראל: "המצלמה של עמאד אבו שמסיה, שנכנסה לכל סלון ישראלי והציגה את הירייה הבודדת שפיצחה את ראשו של א־שריף... מצלמה שהבהירה הבהר היטב, שמה שקורה בחברון לא קורה רק בחברון, ושאגדת טוהר הנשק היא לא יותר מאגדה".

 

עוד בטרם נרגעו חגיגות בית השוקן מ"היורה", סיפק להם הח"כ הגזען סמוטריץ', בציוצו הדוחה והמגעיל, מתנה נוספת, שי לחג לקראת פסח, המאפשר להם להשתמש גם בו לעלילת דם נגד "היהודים". כך, למשל, מעליל רוגל אלפר: "רוב הציבור היהודי מצדד בעמדתו. ... ברור לגמרי שרוב היהודים לא רוצים לגור עם ערבים ולא רוצים ללדת אתם. על מה הוויכוח פה בכלל? אין זה אלא שהמגזר המכונה 'המרכז' לא אוהב שהאמת נאמרת. זו בעיניו טעות טקטית. הוא מעדיף שהיא תשכון במחשכים, בשקט". אבל הרי רוב מוחלט של הציבור הישראלי גינה את סמוטריץ', ואיך מתמודד אלפר עם העובדה הזאת? "זה רק בגלל שהם צדקנים שמקפידים על תקינות פוליטית מנותקת מהמציאות... סמוטריץ' לא מאתגר את גבולות החברה היהודית בישראל. היהודים מדירים ערבים. דו־קיום זה מיתוס שקרי. סמוטריץ' מאתגר רק את גבולות התקינות הפוליטית כאן. רוב היהודים גזענים. סמוטריץ' במיעוט רק מהבחינה הזו שהוא אומר בגלוי את מה ש'המרכז' עושה בפועל". לפני חודשים אחדים פרסם אלפר, זה שכתב מאמר תמיכה ואהדה מראש למחבל שידקור אותו וירצח אותו, מאמר הערצה וסגידה לתמונת הראי שלו איתמר בן גביר, ושיבח אותו על היותו "מהפכן אנרכיסט". כאשר מדבר אלפר בבוז וסלידה על "המרכז", כוונתו לכל מה שבתווך בין בן גביר לבינו. "המרכז" הזה הוא צדקן, שקרן, צבוע...

 

כל המערכת הפוליטית, ובראשה מנהיגי מפלגתו של סמוטריץ' נפתלי בנט, אורי אריאל ואיילת שקד גינו את סמוטריץ' והוקיעו את דבריו הגזעניים. בנט הזכיר בהודעתו ש"חביב אדם שנברא בצלם" וציין שאחת היא אם הוא יהודי או ערבי. אבל אלפר לא ייתן לבנט לקלקל לו את החגיגה. "המחלוקת האידיאולוגית בין בנט לסמוטריץ', שממצבת את בנט כ'מרכז', היא תרמית גדולה. בנט ההיי־טקיסט מרעננה לעומת סמוטריץ' המתנחל מקדומים. זה הכל קוסמטיקה, דיכוטומיה מזויפת. ... התפקיד ההיסטורי של סמוטריץ' הוא למרכז את בנט, למרות ששניהם גזענים ופשיסטים". סמוטריץ' לא מאתגר את גבולות החברה היהודית בישראל. היהודים מדירים ערבים. דו־קיום זה מיתוס שקרי. סמוטריץ' מאתגר רק את גבולות התקינות הפוליטית כאן. רוב היהודים גזענים. סמוטריץ' במיעוט רק מהבחינה הזו שהוא אומר בגלוי את מה ש'המרכז' עושה בפועל".

 

* יצר הרע - אני שומע את כל הדיבורים על כך ש"סמוטריץ' אומר את מה ש'כולם' חושבים". איני בוחן כליות ולב ואיני יודע מה "כולם" חושבים. אגב, איני מכיר את "כולם". אבל אני יודע שלכל אדם יצר רע ומקומות אפלים בנשמתו. מהותם של התרבות האנושית, החינוך, הערכים, המוסר, הנורמות, לתת לנו כלים להתמודד עם אותם יצרים. מלחמה לנו ביצר הרע. סמוטריץ' הגזען הוא יצר הרע הקולקטיבי שלנו. מלחמה לנו ביצר הרע!

 

* די לגזענות – בעקבות דברי הבלע הגזעניים של סמוטריץ', אני שב ומספר את הסיפור שכבר פרסמתי לפני 3.5 חודשים: חברי פרופ' יזהר בן שלמה הוא גניקולוג בכיר בבית החולים "פוריה". לפני ימים הגיעה אליו יולדת, ובפיה בקשה חריגה. היא ביקשה שערבים לא יטפלו בה. יזהר נעץ בה מבט חודר והשיב לה: "סבא שלי נרצח בשל היותו יהודי. אני לא אתן יד לגזענות. במחלקה הזאת אין כל אבחנה בין רופא יהודי וערבי. לא טוב לך? את יכולה ללכת לבית חולים אחר".

 

היולדת לא הלכה לבית חולים אחר. רופא ערבי יילד אותה, במזל טוב. לרך הנולד ולאם שלום.

 

* תמונת הראי של סמוטריץ' - כאשר זוהיר בהלול הצטרף למפלגת העבודה, בירכתי על הצעד. לפני הבחירות המקדימות, המלצתי לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו. ראיתי בו אנטיתזה להקצנה במגזר הערבי, שביטויה הוא קרטל הלאומנות הערבית, "הרשימה המשותפת". קיוויתי לראות בו מנהיג מתון ושפוי במגזר הערבי, הדוגל בדו-קיום והשתלבות במדינת ישראל. לא ציפיתי ממנו להגדיר עצמו כציוני. ציפיתי ממנו לקול של מתינות והשתלבות. כמה רבה האכזבה, כאשר בהלול משמיע מתוך "המחנה הציוני" את קולה של הרשימה המשותפת.

 

בהלול הוא תמונת ראי של סמוטריץ' (רק בעברית רהוטה ויפה יותר).

 

* צביעות – מאמר המערכת של "הארץ" יצא בכותרת "איילת שקד מסוכנת לדמוקרטיה", בו הותקפה שרת המשפטים בחריפות בשל ביקורתה על בית המשפט העליון. אילו מדובר היה בעיתון שבאופן עקבי מגן על בית המשפט העליון ופסיקותיו, יכולתי לכבד את דבריו, אף שאיני מסכים אתם. אולם זו צביעות. "הארץ" תוקף בחריפות רבה את בית המשפט העליון, הן במאמרי המערכת והן במאמרי הדעה של העיתונאים המבטאים את עמדת המערכת. בית המשפט העליון מוקע כמשת"פ של הכיבוש, כמכשיר ההתנחלות. באיזו ברוטליות הותקף בית המשפט העליון כשדחה את העתירות נגד חוק החרם, נגד קניית בתים בשייח' ג'ראח, נגד חוק ועדות הקבלה ועוד. בית המשפט הוקע כגזעני, כמתיישר באופן אוטומטי אחרי מערכת הביטחון ועוד.

 

"הארץ" הוא העיתון האחרון שיכול להציג עצמו כמגן על בית המשפט העליון ולהטיף מוסר למבקרי בית המשפט.

 

* לא בכל מחיר - כאשר נתניהו התנצל בפני הטורקים על פיגוע "מרמרה" שהם ביצעו נגדנו, היה זה רגע של חרפה לאומית. בעקבות ההתנצלות, החריפה טורקיה את מדיניותה האנטי ישראלית והרודן הטורקי החריף את מסע ההסתה נגד ישראל. כעת עומדת ישראל, במסגרת הסכם הנורמליזציה עם טורקיה, לשלם פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע. איזה אבסורד!

 

אני בעד נורמליזציה עם טורקיה. אני בעד יחסים נורמליים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם מדינה מזרח תיכונית חזקה, שעד עלייתו לשלטון של ארדואן הייתה בעלת ברית קרובה של ישראל. אולם לא בכל מחיר.

 

תמורת הסכם נורמליזציה, הייתי מוכן לוותר על התנצלות טורקית על פיגוע "מרמרה" ועל תשלום פיצויים לפצועים הישראליים. אבל ההתנצלות הישראלית והפיצויים שנשלם – זה מחיר בלתי נסבל ובלתי מוצדק.

 

במו"מ עם טורקיה, על ישראל לעמוד על כך שטורקיה תשים קץ לתמיכתה בטרור. אולי העובדה שלאחרונה היא עצמה הפכה להיות יעד טרור, הופכת דרישה זו לאפשרית, אך חשוב לעמוד על כך שזו לא תהיה מראית עין, אלא הפסקה מוחלטת של התמיכה בחמאס.

 

אסור לישראל לאפשר לטורקיה כל מעורבות בענייני עזה. אני בעד הקלת הסגר הימי על רצועת עזה ככל שהדבר אפשרי מבחינה ביטחונית, אך בשום אופן אין לעשות זאת בהקשר של ההסכם עם טורקיה, ולתת לארדואן פרס על תוקפנותו.

 

אני בעד יחסים נורמליים עם טורקיה, אך כנראה שאלה אינם אפשריים כל עוד שולט בטורקיה אחמדיניג'אד הטורקי.

 

* שברו את הכלים – חברי הכנסת נגוסה ואמסלם מהליכוד, קיבלו על עצמם לשלם מחיר כבד – עונש חמור של סתימת פיותיהם לאורך כל מושב הקיץ. הגדרתי זאת "קיבלו על עצמם", כיוון שזו האמת. הם מודעים לכך שקואליציה אינה יכולה לתפקד כאשר חבריה מחרימים את ההצבעות, בוודאי כשזו קואליציה של 61 ח"כים. הם מסכימים עם העונש ומקבלים אותו באהבה. הם פעלו במודע, מסיבות ערכיות וציוניות, כדי לכפות על הממשלה לבצע את החלטתה להעלאת שארית יהדות אתיופיה, ולמנוע את ניסיונה להתחמק מכך בתירוצים תקציביים.

 

אנו רגילים לח"כים הפועלים למען האינטרס האישי שלהם וכאן אנו רואים ח"כים שפגעו במודע באינטרס שלהם, למען האינטרס הלאומי. ישראל היא מדינה ציונית, שייעודה ומטרת העל שלה היא קיבוץ גלויות, ובפרט, העלאה ארצה של יהודים במצוקה. כאשר המדינה בוגדת בייעודה, ראוי לשבור את הכלים.

 

אני מצדיע לחברי הכנסת נגוסה ואמסלם ששברו את הכלים.

 

* מתקרבן – האנס הסדרתי סרבן השיקום לא קיבל הנחת סלב. עכשיו הוא מתקרבן. "מקורבי קצב" שולפים, איך לא? את השד העדתי - מפלטו של הנבל.

 

* קמפיין הקורבן - קמפיין הקורבן של האנס הסדרתי מנגן על "מה, מענישים אותו על כך שהוא אינו מודה, על מה שהוא טוען שלא עשה"? לא. הוא נענש לשבע שנות מאסר על המעט שהוכח שעשה ולא חלה עליו התיישנות. לא מדובר על עונש נוסף, אלא על בקשה לקיצור העונש. יש סיבות שבעטיין ראוי ללכת לקראת אסיר ולקצר את עונשו. אם הוא הפנים את חומרת המעשה, אם הוא הביע חרטה, אם הוא התנצל בפני קורבנותיו. האנס הסדרתי בחר לא לעשות כן וזו זכותו המלאה. אבל שלא יבקש את קיצור עונשו. והעיקר – הוא סרבן שיקום. עבריין מין סדרתי המסרב לקבל טיפול שיקומי, הוא אדם מסוכן.

 

טענה נוספת בקמפיין הקורבנות היא ש"איבדנו את החמלה". במה עדיף האנס הזה על כל אנס אחר? אדרבא, בשם החמלה נפתח את שערי בתי הכלא, ונשחרר את כל הפושעים לחופשי... בעוד במידת הדין חייב להיות שוויון מוחלט, במידת הרחמים והחמלה אין מקום לשוויון. אין להשוות את מידת החמלה שראוי לה אדם משולי החברה, שהמר עליו גורלו והוא חטא, לאדם רב כוח ושררה, האיש החזק במדינה, שניצל את כוחו כדי לאמלל ללא כל חמלה את קורבנותיו.

 

* על אזרחי – על פי פרסומים, האנס הסדרתי לא יערער, כיוון שאינו רוצה להגיע לבית המשפט לבוש בגדי אסיר. בעניין הזה, אני יכול להבין ללבו. אכן, יש מידה של השפלה בהליכה במקום אזרחי, בין אזרחים, במדי אסיר.

 

כמובן שיש לנהוג בו בדיוק כמו בכל אסיר. לדעתי, יש לאפשר לכל אסיר, כאשר הוא מגיע לבית המשפט, ללבוש בגדים אזרחיים.

 

* האנטישמיות הנחותה ביותר - האנטישמיות הבזויה והנחותה ביותר, היא אנטישמיות של יהודים. יש להם אובססיה להוכיח שהם "לא נגועים". כזהו המנוול סנדרס, המעליל לקראת פסח עלילת דם נוראית נגד מדינת היהודים. סנדרס, היוצא נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל, מעניק גב לטרור. אם יהיה הנשיא, חלילה, זו תהיה סכנה לאנושות. אוי לה לאמריקה, ששני דמגוגים שלוחי רסן וחסרי אחריות הם מועמדים רציניים לנשיאות ארה"ב.

 

* אי שפיות זמנית - נקווה מאוד שתבוסתו של טראמפ בוויסקונסין היא תחילת הסוף של פרשת הדמגוג הגזען, שתהפוך לאפיזודה של אי-שפיות זמנית של העם האמריקאי.

 

* לצחוק - האם לצחוק או לבכות?

במקרה הזה, ההמלצה שלי היא לצחוק.

קשקוש הזוי שקראתי בפייסבוק:

"עזה היא גטו שנשלט בידי קבלן משנה של ממשלת ישראל".

 

* הבשר המחורבן - מה אנו יכולים ללמוד מפרשת הבשר המחורבן? זו התוצאה של חשיפתנו ליבוא פרוע של מוצרים חקלאיים, וליצירת מצב המחייב את חקלאי ישראל להתחרות עם התוצר הזול של העבודה הזולה וחסרת המודעות האיכותית, הסביבתית והבריאותית של העולם השלישי.

 

* הפרזנטור – ח"כ לשעבר שמואל פלטו שרון הוא הפרזנטור של "תערוכת ישראל", שתתקיים בחול המועד פסח בגני התערוכה. מהו פרזנטור? ידוען המעורר הזדהות של הצרכנים, ובאמצעות ההזדהות עמו תקודמנה המכירות של המוצר שהוא מייצג. ונשאלת השאלה, מה הופך את פלטו שרון לדמות המעוררת הזדהות? אין הוא אלא פושע, נוכל בינלאומי. ההזדהות היא עם הכסף שלו, מתוך עיוורון לכך שהוא השיג את הכסף בדרכי עבריינות ושחיתות.

 

* מתי קם הליכוד? – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם זלמן שובל, לרגל צאת ספר זיכרונותיו "דיפלומט". הראיון מרתק ואני משוכנע שגם הספר, כיוון ששובל עמד בכמה מצמתי ההחלטות הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה, בעיקר בשתי הקדנציות שלו כשגריר ישראל בוושינגטון.

 

אבל בסיפור אחד זכרונו קצת בגד בו. שובל מספר על הקמת הליכוד, מהתלכדות של כמה מפלגות ימין–מרכז, ובהן "הרשימה הממלכתית" שהוא כיהן מטעמה בכנסת. הפרטים נכונים, אולם שובל כתב שהדבר היה לאחר מלחמת יום הכיפור. זו טעות, הליכוד קם חודשים אחדים לפני המלחמה.

 

* רועה רבנו - בני ציפר, "הארץ": "... התרבות היהודית שונאת ערבובים בין גבוה לנמוך. בנצרות, דייג מהכנרת יכול להיות שליח אלוהי ונגר יכול להיות אביו של ישו". לידיעתו של ציפר – ביהדות רועי צאן יכולים להיות אבותינו, רבנו ומלך ישראל חי חי וקיים, רועה אתונות – ראשון המלכים, בולס שקמים – נביא, סנדלר, קפר ופועלי בניין – חז"לים.

 

* גאוות הגולן - לקצרין, בירת הגולן, יש הרבה יותר במה להתגאות מאשר בניצחון באיזה ריאליטי מטופש ומפוקפק.

 

* צל"ש לתלמידים – לפני ימים אחדים התקשרו אליי מביה"ס "לאו-בק" בחיפה. כיתות י' שלהם יוצאים לטיול שנתי בגולן, וביקשו שארצה בפני תלמידים על ההתיישבות בגולן. כמה זמן? שאלתי, ונעניתי שכיוון שזאת הפעילות האחרונה ביום הזה, אין שעת גג, ולכן אזרום ככל שהשיחה תזרום.

 

כיוון שיש לי קצת ניסיון ואני יודע מה זה ילדים בני 16 לאחר יום של טיול רגלי, הנחתי שתהיה שיחה של עשרים דקות, וקיוויתי שיהיו גם נערים שאצליח לעניין. להפתעתי, נערך מפגש ממושך, שבו ארבעים הילדים ישבו בקשב רב, סקרנים, שאלו שאלות, זרמו אתי וזרמתי אתם. בתום השיחה הצצתי בשעוני, ונדהמתי לגלות שחלפו שעה ו-40 דקות.

 

* ביד הלשון

 

מלחמת השחרור - בתכתובת שקיימתי לאחרונה עם היסטוריון, הוא העיר את תשומת לבי לכך, שהביטוי "מלחמת השחרור" שבו אני נוהג להשתמש, אינו מקובל היום, ונהוג לומר "מלחמת העצמאות". יש לציין שמדובר בהיסטוריון ציוני לעילא ולעילא, רחוק מאוד מהפוסט היסטוריונים האנטי ציונים.

 

אני יודע זאת, כמובן. ואכן, עד לאחרונה, במשך שנים נהגתי לומר ולכתוב "מלחמת העצמאות", כמקובל היום. זהו באמת אחד משמותיה של המלחמה והוא מבטא אמת לאמתה – זו המלחמה שבה מדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, עם ישראל היה לעם עצמאי. כמובן שזה שם ראוי לחלוטין.

 

הבעיה היא, שגם השם הזה כבר אינו לגמרי "פוליטיקלי קורקט". וכמובן לא מלחמת הקוממיות – השם שבן גוריון ניסה להטמיע בשיח הישראלי, לביטוי תקומת ישראל באותה מלחמה וברוח דברי התורה, ספר ויקרא: "וַאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". גם מלחמת תש"ח יצאה מהאופנה, שהרי תש"ח זה קצת יותר מדי יהודי.

 

אז איך נהוג לכנות את המלחמה? מלחמת 1948. שם נייטרלי, מהאו"ם, שאין בו אף אמירה שתיחשד כציונית או פטריוטית מדי, רחמנא לצלן. אבל יש מי שהנייטרליות הזאת אינה מספקת אותם, והם מאמצים את המושג "נכבה".

 

גם אני איני נייטרלי. אני לא מהאו"ם. אני ציוני ופטריוט, ולאחרונה חזרתי להשתמש בשם הרחוק ביותר מהרעל הפוסט ציוני: מלחמת השחרור. המלחמה שבה עם ישראל השתחרר, ומעם נרדף, מושפל, מדוכא וגולה היה לעם חופשי בארצו. המלחמה שבה שוחררה ארץ ישראל משלטון זר והייתה לארצו של עם ישראל, במדינתו הריבונית. כן, אני מכיר את המנטרות השחוקות ש"אפשר לשחרר רק אדם, אי אפשר לשחרר אדמה", אלא שלא שמעתי את בעלי המנטרה הזאת מסתייגים מהארגון ל"שחרור" פלשתין.

 

אז מי שרוצה – מוזמן לעקם את האף. אני מכנה את "מלחמת 48'" בשם עליו גדלתי בילדותי – מלחמת השחרור. ואני מקווה שכך ינהגו גם אחרים.

 

* "חדשות בן עזר"
נכתב על ידי הייטנר , 10/4/2016 00:42   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, טריוויה, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, קליטה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


צרור הערות 6.4.16


* גאה להיות ישראלי – אני גאה להיות אזרח במדינה שיש לה צבא עם נורמות מוסריות וערכיות כשל צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי באיגרת הרמטכ"ל.

 

אני גאה בצה"ל שבראשו עומד מפקד ערכי ומוסרי, שכתב את האיגרת הזאת.

 

אני גאה בעליונות המוסרית שלנו על אויבינו, שהיא מכפיל כוח בניצחוננו על האויב, ומרכיב משמעותי ביכולת קיומנו בתוך ים של עוינות ושנאה.

 

אני גאה בשר הביטחון וברמטכ"ל שעומדים כחומה בצורה מול הדמגוגים הפופוליסטיים המנסים להפוך את צה"ל למיליציה שתאמץ את נורמות המזה"ת.

 

* גיבור ישראל – אביגדור קהלני, שחירף את נפשו ועמד בראש כוח מצומצם מאוד, שאיבד רבים מחייליו ומפקדיו, ונלחם בגבורה עילאית בקרב פנים אל פנים עם אויב בסדר כוח גדול לאין ערוך ובלם אותו – הוא גיבור ישראל.

 

רועי קליין, שזינק על רימון שהושלך לעברו וחירף את נפשו כדי להציל את חיי חייליו הוא גיבור ישראל.

 

ופתאום, בשבוע האחרון, אני שומע על גיבור ישראל חדש... מי שירה בראשו של אויב פצוע, שרוע על האדמה, שכבר לא יכול להזיק, דקות ארוכות אחרי שנוטרל. באמת... גבורה עילאית. אומץ למופת. איזו זילות של המושג גבורה. איזו עליבות. צבא שזה יהיה אתוס הגבורה שלו, לא ינצח באף מלחמה. כזהו אתוס גבורה של צבא מובס.

 

* עוד ססמולני - בניגוד להתהדרות ה"שמאל" הקיצוני והתלהמות ה"ימין" הקיצוני, חקירת מצ"ח של החייל היורה לא החלה בעקבות סרטון "בצלם", אלא בעקבות תחקיר צה"לי, שערכו מפקדיו של החייל. המג"ד, שהעיד בבית הדין שאינו מאמין לחייל, הוא סא"ל דוד שפירא. שפירא, חובש כיפה סרוגה גדולה, בוגר ישיבת מרכז הרב, הוא האיש שכאשר שמע על הטבח בישיבת מרכז הרב, רץ למקום והסתער לבדו, בנשקו האישי, על המחבל וחיסל אותו. כלומר, בניגוד ל"גיבור ישראל" שירה בניחותא בראשו של מחבל גוסס ששכב על הכביש מתבוסס בדמו, מדובר בגיבור אמתי, שחתר למגע תחת אש וחירף את נפשו בקרב עם מחבל חי, בעת פיגוע.

 

זה לא יעזור לו. מבחינת תומכיו של "גיבור ישראל" מוג הלב, שפירא מתויג עכשיו לצד משה יעלון, יהודה גליק וחנוך דאום כ"יא-מחבל מניאק ססמולני לך תאכל בתחת בעזה".

 

* אש זרה - פרשת "שמיני": נדב ואביהוא מתו כיוון שחרגו מהוראות פתיחה באש.

 

* השתולים של "שוברים שתיקה" - חשוב שהדיון על פרשת החייל היורה יתמקד בראש ובראשונה בפן המוסרי, הערכי, אך גם בעניין ההסברתי אין לזלזל. הרי אותו חייל גרם נזק נורא למדינת ישראל. הוא כאילו אושש את עלילות הדם על ישראל של גולדסטון, "שוברים שתיקה", גדעון לוי ומועצת זכויות האדם. ההתייצבות הברורה של צמרת המדינה וצה"ל, שהציבה תהום ברורה בין צה"ל וערכיו לבין המעשה, הייתה חשובה מאוד, קודם כל בצד הערכי-מוסרי, אך גם בצד המדיני-הסברתי. הפופוליזם הדמגוגי של בנט, ליברמן ושות', היה משת"פיוּת עם BDS ו"שוברים שתיקה". הם יודעים זאת, אך השיקול הפופוליסטי והרווח האישי חשוב יותר מטובת המדינה.

 

* שמחת בית השוקן – מי שלא קרא השבוע את "הארץ" לא ראה שמחה מימיו. החייל שירה במחבל הפצוע, העניק ל"שמאל" הרדיקלי את המתנה הגדולה לה ייחל 50 שנה – "אקדח מעשן", לכאורה, לאופן שבו "שוברים שתיקה", "הארץ" ושות' מציגים את צה"ל והמדינה. לא חשוב שמדובר בחריג שבחריגים, שפעל בניגוד לערכי צה"ל, לדרכו של צה"ל, למוסר הלחימה של צה"ל, לפקודותיו של צה"ל. לא חשוב שכל שרשרת הפיקוד מהרמטכ"ל ומטה יצאו נגד המעשה. לא חשוב שהצמרת המדינית – ראש הממשלה ושר הביטחון, יצאו נגד המעשה. לא חשוב שהיורה מצוי בחקירה ועל פי תוצאותיה יעמוד לדין ועל פי תוצאות המשפט ייענש. לא חשוב, שבניגוד לטענת הכזב, התחקיר שהוביל למעצרו קדם להפצת הסרטון ולא קשור אליו כלל. לא חשוב, שאפילו אלה שגיבו אותו, לא הצדיקו את המעשה, אלא ניסו לטייח אותו בטענה שהוא חשש, כיכול, שהמחבל נושא חגורת נפץ. אמנם זהו שקר, אבל הוא מעיד על כך שגם להם ברור שירי במחבל פצוע מנוגד לדרכה של המדינה.

 

אבל כל אלה זוטות. העיקר שיש במה להיאחז בהסתה נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד מפקדי צה"ל ולוחמיו, נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה.

 

וכך, לאורך כל השבוע, חוגג "הארץ" מדי יום בארבעה חמישה מאמרים לפחות, של עיתונאים מאושרים המריירים את תיעובם למדינת ישראל, ומנפנפים בחייל היורה כדגל להתהדר בו.

 

הנה, דוגמית קטנה מצבי בראל: "הצבא שלו [של אייזנקוט. א.ה.] ושל קודמיו הצמיח את הרוצח בחברון, ואת 'דוד הנחלאווי'. הוא הרג והורג ילדים, מרוקן מחסניות על ילדה חמושה במספריים והופך אלפי פלסטינים לחסרי בית. את כל אלה הוא עושה בנוחות בשם 'ערכיה של המדינה'. ... לישראל יש ממילא צבא צייתן שערכיו אינם באמת מתחרים בערכיה המעוותים של המדינה".

 

בכל המאמרים הללו החייל הוא כמובן "רוצח". הם יודעים שאין בית משפט בעולם שבסיטואציה כזו היה מרשיע ברצח, אבל בהשתמשם בביטוי הזה, הם מכינים את עצמם להשתלחות במערכת המשפט והצגת תוצאות המשפט כ"טיוח", שכן הם כבר פסקו וגזרו את דינו, וכעת על בית המשפט להתיישר עם גזר דין האספסוף.

 

עוזי ברעם הבהיר את הדברים היטב: "אין שום דבר סתום באירוע שבו הרג חייל צה"ל מחבל פצוע. מה יש כאן לחקור? החייל עשה את מה שעשה ללא פרובוקציה וכנראה ללא חשד כלשהו. הוא פשוט חשב שהערבי הוא בן מוות. כנוע, קשור, עם סכין או בלעדיה —- אחת דתו למות". ואם אין צורך לחקור, ברור שגם אין צורך בראיות במשפט ולכן אין צורך גם לשפוט. האספסוף של רחוב שוקן כבר פסק וגזר. ועל פי ניתוחו המלומד של ברעם, הוא לא הרג מחבל אלא "ערבי". סתם, ערבי כנוע.

 

וב. מיכאל, לאורך מאמרו השתמש שוב בשוב, ואי אפשר היה שלא לחוש את האושר המפעפע מכל הקשה על מקלדתו, בביטוי "החייל הרוצח", כאילו שהוא היה זקוק לאירוע כדי שחיילי צה"ל יוצגו בידיו כרוצחים. ובסוגריים הוא מסביר מדוע הוא חרץ את הדין: "אני יודע: הוא עדיין לא הועמד לדין. אין זה ראוי לכנותו כבר עתה 'רוצח'. אבל אני רק מיישם עליו את אשר למדתי מצדיקי הימין. הם הרי מעניקים לפלסטינים תוארי 'רוצח', 'מחבל' ". כלומר, ה"ימין" הוא כל מי שמגדיר את לוחמי החופש – מחבלים.

 

מזמן לא באה לידי ביטוי כה מובהק הברית הבלתי כתובה בין קיצוני השמאל לקיצוני הימין – איך הם מסייעים אלה לאלה, מפרנסים אלה את אלה, מעצימים אלה את אלה. חוק הפנאטים השלובים.

 

* אקיבוש משכיט - ביום שישי התפרסמה ב"הארץ" כתבה ובה ציטוטים מפרוטוקולים של ישיבות ממשלה, שבהן בן גוריון, שרת, גולדה ושרים אחרים הביעו זעזוע כבד ממעשי רצח ואונס של חיילים כלפי ערבים, עד כדי כך שב"ג שקל מהסיבה הזאת לא לבטל את עונש המוות.

 

בראשית שנות המדינה, נעשו פשעי מלחמה נגד הערבים, שהיום אי אפשר להעלות על הדעת שאפס קצהם היה קורה. צה"ל היה צבא מוסרי בהחלט ב-1948, הרבה יותר מוסרי ב-1967, אבל היום הוא מוסרי לאין ערוך וללא השוואה. היום, מה שאריק שרון ומאיר דגן עשו ברצועת עזה, לא יעלה על הדעת. גם לא פרומיל ממה שנעשה אז. איך ניתן להסביר את זה? פשוט, הכיבוש משחית.

 

* הוא זכאי? – כמו לכל אזרח, גם לאריה דרעי קיימת חזקת החפות. עם זאת, כדאי לזכור שגם כאשר הוכחה אשמתו, דרעי עדיין היה "הוא זכאי".

 

כאשר דרעי קורא "לשים גז" בחקירה, איני יכול שלא להיזכר בסיבוב הקודם, שבו במשך שנים הוא שיבש את החקירה, שתק בחדרי החקירות, לא בחל בכל סחבת, ואח"כ התבכיין על עינוי הדין המתמשך...

 

בלי קשר לחשדות החדשים, שאין לי מושג מה הם, אני שב ומביע את התנגדותי למינויו של דרעי כשר בממשלה בכלל, ובמקום הפשע, משרד הפנים, בפרט. הטענה שהוא החזיר את חובו לחברה נכונה – ולכן הוא אינו יושב עוד בכלא, אלא הנו אדם חופשי. אולם אין בכך כדי להפוך אותו ראוי להיות מנהיג ציבור במדינת ישראל. בדיוק כפי ששופט שלקח שוחד יהיה אזרח חופשי אחרי שיחזיר את חובו לחברה, אך לא יוכל לחזור להיות שופט, כך הדבר כאשר מדובר במנהיגות ציבורית.

 

בוודאי שכך הדבר, כאשר אין המדובר במי שמעד באופן חד פעמי, אלא באנשים כמו דרעי ואולמרט, שבמשך עשרות שנים השחיתות והפשע היו אורח חייהם.

 

ואף על פי כן, אני מתנגד לעתירות לבג"ץ נגד מינויו של דרעי. אין כל בעיה חוקית במינוי, ובית המשפט אינו צריך להתערב במה שנעשה על פי חוק. בית המשפט אינו בייביסיטר של הציבור הישראלי, ואינו תחליף לדיון ציבורי, פוליטי, תקשורתי.

 

* קשר שתיקה - מה משותף לדרעי והרצוג? זכות השתיקה.

 

* מוסר של גנבים – בתגובתו על הפרסום על הבדיקה (חקירה?) המתנהלת בעניינו, האשים הרצוג את הליכוד ופעילים מתוסכלים בהכפשתו. תלונות – אמת או שווא, בנושאי בחירות פנימיות במפלגה, אף פעם אינן מגיעות ממפלגה יריבה. האמירה על הליכוד, נועדה לנסות ללכד מאחוריו את השבט, ומעידה בעיקר על הלחץ שבו הוא נמצא. כוונתו האמתית הייתה ל"פעילים המתוסכלים", כלומר ליריביו במפלגה.

 

למי הוא מתכוון? את השיימינג הוא עשה באמצעות בן כספית, שהצביע, בשם "מקורבי הרצוג" על משה קלוגהפט, יועצו האסטרטגי של ח"כ אראל מרגלית, המאותת על כוונתו להתמודד נגד הרצוג. כעת ברור על מי איים הרצוג ב"בעיטה".

 

בתכנית "הכל דיבורים" כבר עמד מרגלית בחקירה צולבת של קרן נויבך ויואב קרקובסקי, האם הוא עומד מאחורי העברת המידע למשטרה?

 

בראש סולם הערכים של עולם הפשע, עומדת הנאמנות. לא הנאמנות לחוק, למדינה, לטובת הציבור, לערכים, לדרך, אלא ל"ארגון". בתחתית סולם הערכים של עולם הפשע ניצב ה"שטינקר", המלשן. בנורמות של העולם התחתון, שולה זקן הייתה דמות מופת כל עוד שכבה על הגדר למען הסנדק. ברקע שהפלילה אותו היא שטינקרית בזויה.

 

בחברה מתוקנת, חושף שחיתות ראוי לשבח.

 

הבה לא נתבלבל. השאלה החשובה והמעניינת אינה מי דיווח למשטרה וגרם לפתיחת הבדיקה / חקירה, אלא האם יש אמת בחשדות. אם הם נכונים, כלל אין זה משנה מי עשה את השירות החשוב לציבור ודיווח למשטרה.

 

אם יתברר שהרצוג נקי, ושמישהו תפר לו תיק כדי לפגוע בו פוליטית, או אז השאלה החשובה תהיה מי העבריין שעשה כן.

 

כל עוד אנו בשלב הבדיקה / החקירה, זה ממש לא מעניין. הדבר היחיד שמעניין, הוא האם הרצוג פעל בניגוד לחוק ובצורה מושחתת.

 

* חדשות הבידוד המדיני – משלחת פרלמנטרית של אינדונזיה ביקרה בשבוע שעבר בישראל, כחלק מתהליך מואץ, בחודשים האחרונים, של התחממות היחסים בין המדינות, בדרך לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל למדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר בעולם.

 

נשיא יוון ערך ביקור ממלכתי בישראל ומכריז על ברית אסטרטגית בין המדינות. יש לזכור שכאשר השמאל הרדיקלי עלה לשלטון ביוון, רבים מאתנו, ואני בתוכם, העריכו שהתוצאות שמו קץ לברית הנרקמת בין המדינות. בפועל הברית אך התהדקה, ומאז נערך ביקור של ראש ממשלת יוון, ביקור נוסף של ראש הממשלה עם מרבית שרי ממשלתו ועכשיו ביקור הנשיא.

 

ישראל וסין מתקדמות בדיונים על כינון אזור סחר חופשי.

 

בקיצור, לאלון ליאל, שהצליח לסכל את מינוי שגריר ישראל בברזיל, יש הרבה עבודה.

 

* יום היסטורי – פסיקת בג"ץ, המחייבת להכיר בגיורים אלטרנטיביים לרבנות, היא חג גדול למדינת ישראל, לעם היהודי, לציונות, ליהדות, לדמוקרטיה. החלטה זו מחזקת את ישראל כמדינה דמוקרטית, אך בראש ובראשונה היא מחזקת אותה כמדינה יהודית ציונית, המחוברת לעם היהודי בגולה, הנלחמת בהתבוללות, פתוחה למי שמעוניינים להצטרף לעם היהודי, ומשחררת את היהדות מלפיתת המיעוט החרדי הקנאי שהשתלט על הרבנות ומתנכל לרוב הגדול המקיים באופן שונה את יהדותו.

 

הדבר המגוחך ביותר הוא האמירות המוזרות של החרדים, שהפסיקה "מפלגת את העם". איזו חוסר מודעות. בעיניהם, אחדות העם, פירושה שכל העם ייכנע באופן אחיד לתכתיביהם.

 

כעת יש לפעול לביטול החרפה, שבה מאות אלפי יהודים שעלו לישראל מחבר העמים אינם מוגדרים כיהודים.

 

* הפרטת הגיור – קצת סדר בבלגן. פסיקת בג"ץ בעניין הגיור, לא עסקה דווקא ברפורמים או קונסרבטיבים, אלא בעתירה של שני בתי דין חרדיים, מחמירים אפילו יותר מהרבנות החרדית הראשית, שהרבנות לא אישרה גיורים שלהם, בשל המונופול. לעתירה הצטרף ארגון "עתים" – ארגון אורתודוכסי, דתי לאומי, הפועל לגיור על פי ההלכה, לא על פי תכתיבי המונופול החרדי. פסיקת בג"ץ הייתה שקהילה יהודית מוכרת רשאית לגייר.

 

כמובן שכך הדבר כאשר מדובר בזרמים גדולים וותיקים ביהדות, כמו התנועה ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי) והתנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי). למעשה, החלטת בג"ץ היא הפרטת הגיור הממלכתי.

 

איני חסיד גדול של ההפרטה ואני דווקא מאמין בממלכתיות. אולם הממלכתיות ראויה כאשר היא פועלת על פי ייעוד הממלכה. כאשר הרבנות הראשית נשלטת בידי חרדים שאינם ציונים וחותרת תחת חוק השבות, החוק שהוא ליבת מהותה של ישראל, טוב עשה בג"ץ שהגן על חוקת המדינה מפני מי שחותרים תחתיה, ופועלים נגדה בתוקף השתלטותם העוינת על הרבנות הראשית.

 

יש לפתוח את שערי העם היהודי למי שבחרו באמת ובתמים לקשור את גורלם עם העם היהודי ותרבותו. בשום אופן לא אוכל להסכים שמי שרוצה להיות יהודי כמוני, לא יוכל להתקבל לעם היהודי ולמדינת ישראל, כי יהודים אחרים, שחלק מיהדותם היא השתמטות מהגנה על קיומה של מדינת היהודים, סגרו בפניו את השער. זהו אבסורד אנטי ציוני. כל יהודי לאומי, כל ציוני, חייב להתקומם נגד האנומליה הזאת ולשבח את בית המשפט העליון שהגן על הציונות מפני מתנגדיה.

 

* אין חסינות מפני ביקורת – אין כל הצדקה למתקפה על שרת המשפטים בעקבות ביקורתה על פסיקות בג"ץ. בדמוקרטיה אין גוף חסין מפני ביקורת, כפי שאין גוף שהוא מעל החוק, כולל בית המשפט העליון. מותר למתוח עליו ביקורת ובוודאי שמותר לשרת המשפטים למתוח עליו ביקורת. מי שאינו מסכים עם ביקורתה של שקד, שיתווכח עמה, לא עם חופש הביטוי שלה.

 

שקד השמיעה ביקורת עניינית, מנומסת, לא מתלהמת; הייתי תומך בזכותה לבקר את בית המשפט גם אילו חלקתי על דעתה, אך אני מסכים אתה.

 

* רק חול וכולירע – "ימין ושמאל רק חול וכולירע". הפסוק האלמותי הזה מ"גבעת חלפון אינה עונה" היה הכותרת ליום ההנחיה שלי במיזם "נפגשים בשביל ישראל", עמו צעדתי ביום שני מזיכרון יעקב, דרך יער עופר לפארק עופר.

 

הנושא היה שמאל וימין והמטרה שלי הייתה לפחות לסדוק במקצת את החלוקה המחנאית הזאת. בסדנה, הוצאתי את מעגלי השיח לניווט בשדה הרעיוני פוליטי, כשהם חמושים ב"מפה אילמת". ציידתי אותם בדף מקורות ובו ארבעה טקסטים, בלי לציין את זהותם של הכותבים. על המשתתפים היה לציין על כל טקסט האם הוא טקסט ימני או שמאלני, האם כתב אותו איש שמאל או איש ימין ולנסות להגדיר על פי הבנתם את הטקסט, מה זה שמאל ומה זה ימין.

 

בתום הסדנה הופתעו משתתפיה לשמוע, שארבעת הכותבים הם שני כותבים, שכל אחד כתב שני טקסטים. אלא שכל אחד כתב טקסט אחד שהם הגדירו כ"ימני" ואחר שהם הגדירו כ"שמאלני". הכותבים הם יצחק טבנקין – ממורי הדרך של תנועת העבודה, מייסד ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, שהיה סוציאליסט אדוק מהאגף השמאלי של תנועת העבודה ואיש ארץ ישראל השלמה – לא רק מן הים הירדן אלא מן הים על המדבר, ועל דרך זו חינך את הקיבוץ המאוחד, שהאמין ודגל בה לאורך עשרות שנים. השני הוא העיתונאי נחמיה שטרסלר, ליברטיאן וקפיטליסט קיצוני ובעל דעות יוניות קיצוניות, שהבוז והשנאה שהפגין בטקסט אחד כלפי המתנחלים והציונות הדתית מתחרה עם הבוז והשנאה שהפגין בטקסט האחר כלפי ה"חברתיים", כהגדרתו. אז מה זה שמאל? ומה זה ימין?

 

חלק מן המשתתפים לקחו זאת לתובנה, הנכונה כשלעצמה, שאין קשר בין ימין ושמאל מדיני וחברתי. אדם יכול להיות איש ימין חברתי ושמאל מדיני ולהיפך. אולם אני חותר למקום אחר; לתובנה שמדובר בהגדרות שאבד עליהן כלח, ומחנות שאינם רלוונטיים עוד. המציאות המורכבת שבה אנו חיים מחייבת פתרונות מורכבים, ואלה אינם נמצאים בקצוות הקיצוניים, הפשטניים, הסיסמאתיים משמאל ומימין. עצם החלוקה המחנאית הזאת גורמת להקצנה, ולשיח קצוות שבו פנאטים משני הצדדים נותנים את הטון. השיח הזה הרסני ומפלג, כפי שנוכחנו ב"דיון" על פרשת החייל היורה, בשבועיים האחרונים, שהינו התגלמות ההקצנה ואובדן השפיות.

 

את היום הקדשתי לזכרו של אהרון מגד, שהלך לפני שבוע וחצי לעולמו. לבד מהיותו סופר דגול, הוא גם גילם בעיניי את איש הרוח האמתי, המשוחרר מן הכבלים של "שמאל" ו"ימין" ולכן אינו מדקלם את סיסמאותיהם אלא מבטא גישות עצמיות, ברוח שביל הזהב הציוני. איש שסלד מהקיצוניות בשני הצדדים ויצא נגדה בעקביות.

 

* העונש לסוטה מן העדר - חוקרת הספרות נורית גוברין, הביוגרפית של אהרון מגד, פרסמה במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מאמר מרתק על מגד, שבו היטיבה לתאר בקצרה קריירה של שמונים שנות כתיבה ולפענח את סודם.

 

במאמר היא התייחסה גם לעמדותיו הפוליטיות, וגם אותן היטיבה לתאר: "אהרון מגד היה אדם אמיץ, שלא נרתע מהשמעת דעות שאינן מקובלות. על כך לקה לא פעם מ'ימין' ומ'שמאל'. הוא היה אדם מעורב וציוני גאה. במאמריו ובמסותיו בעיתונות, שכונסו בארבעה ספרים, השמיע בגלוי ובמפורש את קולה של ישראל השפויה".

 

מדויק. אגב, גוברין היא שהכניסה את המילים "ימין" ו"שמאל" למירכאות, כפי שאף אני נוהג, ואני בטוח שבכך היא ביטאה גם את דרכו של מגד, שסלד מהאוטומטיות המחשבתית המאפיינת את מי שמסגרו עצמם במחנות הללו.

 

מגד היה איש המיינסטרים הציוני ברוח תנועת העבודה הציונית, וסרב להיכנע לתכתיבי המיליֶה הספרותי, שמשנות השבעים החל לפתח סלידה כלפי הערכים הללו. על כך הוא נאלץ לשלם מחיר: הברנז'ה "הענישה" אותו. שני מאמרים באותו עמוד מיטיבים לתאר זאת.

 

בני ציפר כתב: "... על כך שמגד הלך כביכול קצת ימינה, הוא נענש. למשל, כשפרס אמ"ת היוקרתי נשלל ממנו בתרגיל מכוער", והוסיף בגילוי לב: "אני מודה: באותן שנים הייתי בעצמי חלק מהעדר הצדקני שרדף את הסוטים מדרך הישר של השמאל".

 

רות אלמוג כתבה הספד מרגש ויפהפה על מגד הסופר והאדם. היא תיארה את הידידות ביניהם: "היה נעים להיות במחיצתו. הוא היה איש שיחה מרתק ותמיד למדתי ממנו משהו חדש. הוא קנה שביתה בלבי...". יפה מאוד. אבל... המשך המשפט הוא "...עד שהפוליטיקה התערבה והרחיקה אותי ממנו. לא עוד הבנתי אותו והחיים לקחו אותנו למקומות אחרים". מי זו אותה גברת "פוליטיקה" שהתערבה? הרי בכל זאת, אין המדובר בפוליטיקאי, מדובר בסופר, שהיה ונשאר אותו אדם ש"היה נעים להיות במחיצתו", אותו "איש שיחה מרתק". מן הסתם, גם רות אלמוג "הענישה" את מגד, על כך שלא נכנע לתכתיבי הפוליטיקה "הנכונה" בברנז'ה.

 

הסיפור על פרס א.מ.ת. אותו הזכיר ציפר, הוא משנת 2002. הוועדה המקצועית של פרס א.מ.ת. היוקרתי, המליצה להעניק את הפרס בקטגוריית הספרות לס. יזהר ואהרון מגד. אריאל הירשפלד, חבר הוועדה שהיה בדעת מיעוט, והציע לצרף ליזהר את דליה רביקוביץ', פעל לסיכול החלטת הוועדה והפעיל גורמים פוליטיים המעורבים בפרס, והם ביטלו את בחירתו של מגד. הטענה המוזרה הייתה שמגד נבחר מסיבות פוליטיות (!) כדי לאזן את בחירתו של ס. יזהר.

 

כעבור שנה זכה מגד בפרס ישראל לספרות עברית.

 

* הקונפורמיזם של העדר - מיד כשסיימתי לכתוב את ההערה הקודמת, הדלקתי את הרדיו, והאזנתי לראיון של יצחק לבני עם מגד, לפני כ-15 שנה, בתכנית "בין שישי לשבת". בראיון העיד מגד על חבריו מה"שמאל", שציננו את היחסים עמו כיוון שלא הלך בתלם הקונפורמיסטי שלהם, ובעיקר כיוון שאינו מבטא שנאה כלפי אנשי הימין, המתנחלים והציונות הדתית, ואף הביע סימפטיה כלפיהם, למרות שהוא חלוק על האידיאולוגיה שלהם. הוא סיפר, שכאשר הוא אומר דבר חיובי על איש ימין או על מתנחל, מיד משתרר סביבו שקט של מבוכה, או שמתנפלים עליו.

 

נדמה לי, שאין כמו העדות הזאת, כדי להסביר מדוע רוב מוחלט בקרב האמנים מרוכזים באותה דבוקה אידיאולוגית צרה. פשוט, מחיר הסטיה הוא הלעגה והקנטה. למגד היה האומץ לא להיסחף בזרם. הוא אמר בראיון, שאינטלקטואל צריך להטיל ספקות, לפקפק. הוא צודק, אך למרבה הצער הספקות שרבים מן האינטלקטואלים מתהדרים בהצגתם, אינם אלא  דקלום קונפורמיסטי של דעת העדר.

 

* ביד הלשון

 

* יסוד המעלה – הפתעה לטובה הייתה לי כשצפיתי ביומן בערוץ הראשון, בערב שבת. בכתבה יפה על האביב בצפון, היטב הכתב (שאת שמו שכחתי) לבטא את שם המושבה יסוד המעלה: יְסוּד המעלה ולא בשגיאה השגורה יְסוֹד. שמה של המושבה בת ה-133 לקוח מפסוק מספר עזרא: "כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל" (עזרא, ז',ט'), כלומר תחילה העליה מבבל. חלוצי העליה הראשונה שהקימו את המושבה, ראו עצמם כשבי ציון בתום גלות בבל.

 

* "חדשות בן עזר"
נכתב על ידי הייטנר , 6/4/2016 00:01   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, פרשת השבוע, ציונות, שחיתות, משפט, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 


׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ£ ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ§׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ    ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ£ ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲž׳²ֲ²ײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג‚¬ֲšײ²ֲ¬׳³ג€™׳’ג‚¬ֲžײ²ֲ¢׳³ֲ³ײ²ֲ³׳³ג€™׳’ג€šֲ¬׳’ג€žֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ג„¢׳³ג€™׳’ג€šֲ¬ײ²ֲš׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲš׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ¬׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ»׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲœ׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ³׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ³׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ³ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ²׳³ֲ²ײ²ֲ²׳²ֲ²ײ²ֲ
דפים:   1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  23  24  25  26  27  28  29  30  31  32  33  34  35  36  37  38  39  40  41  42  43  44  45  46  47  48  49  50  51  52  53  54  55  56  57  58  59  60  61  62  63  64  65  66  67  68  69  70  71  72  73  74  75  76  77  78  79  80  81  82  83  84  85  86  87  88  89  90  91  92  93  94  95  96  97 98  99  100  101  102  103  104  105  106  107  108  109  110  111  112  113  114  115  116  117  118  119  120  121  122  123  124  125  126  127  128  129  130  131  132  133  134  135  136  137  138  139  140  141  142  143  144  145  146  147  148  149  150  151  152  153  154  155  156  157  158  159  160  161  162  163  164  165  166  167  168  169  170  171  172  173  174  175  176  177  178  179  180  181  182  183  184  185  186  187  188  189  190  191  192  193  194  195  196  197  198  199  200  201  202  203  204  205  206  207  208  209  210  211  212  213  214  215  216  217  218  219  220  221  222  223  224  225  226  227  228  229  230  231  232  233  234  235  236  237  238  239  240  241  242  243  244  245  246  247  248  249  250  251  252  253  254  255  256  257  258  259  260  261  262  263  264  265  266  267  268  269  270  271  272  273  274  275  276  277  278  279  280  281  282  283  284  285  286  287  288  289  290  291  292  293  294  295  296  297  298  299  300  301  302  303  304  305  306  307  308  309  310  311  312  313  314  315  316  317  318  319  320  321  322  323  324  325  326  327  328  329  330  331  332  333  334  335  336  337  338  339  340  341  342  343  344  345  346  347  348  349  350  351  352  353  354  355  356  357  358  359  360  361  362  363  364  365  366  367  368  369  370  371  372  373  374  375  376  377  378  379  380  381  382  383  384  385  386  387  388  389  390  391  392  393  394  395  396  397  398  399  400  401  402  403  404  405  406  407  408  409  410  411  412  413  414  415  416  417  418  419  420  421  422  423  424  425  426  427  428  429  430  431  432  433  434  435  436  437  438  439  440  441  442  443  444  445  446  447  448  449  450  451  452  453  454  455  456  457  458  459  460  461  462  463  464  465  466  467  468  469  470  471  472  473  474  475  476  477  478  479  480  481  482  483  484  485  486  487  488  489  490  491  492  493  494  495  496  497  498  499  500  501  502  503  504  505  506  507  508  509  510  511  512  513  514  515  516  517  518  519  520  521  522  523  524  525  526  527  528  529  530  531  532  533  534  535  536  537  538  539  540  541  542  543  544  545  546  547  548  549  550  551  552  553  554  555  556  557  558  559  560  561  562  563  564  565  566  567  568  569  570  571  572  573  574  575  576  577  578  579  580  581  582  583  584  585  586  587  588  589  590  591  592  593  594  595  596  597  598  599  600  601  602  603  604  605  606  607  608  609  610  611  612  613  614  615  616  617  618  619  620  621  622  623  624  625  626  627  628  629  630  631  632  633  634  635  636  637  638  639  640  641  642  643  644  645  646  647  648  649  650  651  652  653  654  655  656  657  658  659  660  661  662  663  664  665  666  667  668  669  670  671  672  673  674  675  676  677  678  679  680  681  682  683  684  685  686  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)