הבלוג של אורי הייטנר

ברומן הדיסטופי "1984", מתאר ג'ורג' אורוול מציאות עתידית, לכאורה, של "אוקיאניה" בשלהי המאה ה-20. למעשה, הוא תיאר באופן מדויק את המציאות בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי בימיו. אחד המשרדים החשובים במשטר באוקיאניה נקרא "מיניסטריון האמת". תפקידו – הפצת שקרים, שכתוב ההיסטוריה, כיבוס השפה, והחדרת "שִֹיחַדָשׁ" ומעוות לחיי האנשים במדינה.

"מלחמה היא שלום" הייתה אחת הסיסמאות של השלטון והמפלגה, בספר. ובמציאות, השלום היה אחת הבשורות הגדולות של משטרו המדכא של סטלין, המשטר שרצח מיליונים מבני עמו, ודיכא את רוח האדם של כל אזרחי בריה"מ והגוש הסובייטי. את בשורת ה"שלום" שלו הפיץ סטלין בכל העולם החופשי, מתוך מגמה ברורה להחלישו ולכרסם בו מבפנים, ומתוך הכרה בחולשות הדמוקרטיה. ואכן, בכל העולם נמצאו לו אידיוטים שימושיים, ובהם הטובים שבאנשי הרוח, היוצרים והסופרים, שנשאו את בשורתו – בשורת "השלום" ו"הדמוקרטיה העממית". גם בישראל.

הספר נכתב ב-1948, עשר שנים בדיוק אחרי שנחתם הסכם מינכן. בבריטניה לא היה מנגנון שקר ומיניסטריון אמת, אולם העם הריע בהמוניו למי שהבטיח לעמו, לאחר כניעתו להיטלר: "הבאתי שלום בדורנו". מעולם לא נהרגו ונרצחו מיליונים רבים כל כך כמו ב"שלום" הזה.

וגם היום, אנו רואים כיצד ארגונים המגדירים עצמם "ארגוני זכויות אדם" נלחמים נגד זכותה של דמוקרטיה להתגונן בפני טרור הרוצח באזרחיה, ומעניקים גב לטרור. ומה זאת אם לא אורווליאניות?

2,500 שנה לפני שכתב אורוויל את ספרו, כתב הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". הוי האומרים שלום למלחמה ומלחמה לשלום, שמים טרור לזכויות אדם וזכויות אדם לטרור.

גם בתחום החברתי מכבסת המילים האורוויליאנית עובדת שעות נוספות. חתירה לחברה המבוססת על ערכי שוויון וצדק מוצגת כ"קנאה, צרות עין, שנאת עשירים, טיפוח הבינוניות" וכו'. קראתי פעם עמדה נגד רעיונות השוויון בשם הרעיון של "איזהו עשיר – השמח בחלקו". אמר הטייקון להומלס: "קח ממני דוגמה. אני שמח בחלקי – שמח גם אתה בחלקך".

הוי האומרים לעוני "שוק חופשי", שמים עוול ל"ליברליות" וחזירות – ל"טבע האדם".

ישעיהו אינו מאמין ביד הנעלמה של השוק שבמקריות, כדרך הטבע, מאפשרת לקומץ טייקונים ליהנות כמעט מכל השפע בעוד רבים – חסרי כל. "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

מי שנוהגים כך, ממיטים חורבן על עמם. אם על פי ספרי מלכים החורבן הוא תוצאה של חטאים פולחניים, ישעיהו רואה בחטאים החברתיים, שבין אדם לחברו, את הבגידה בתורת ישראל ובאלוהי ישראל ואת הגורם לחורבן: "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה - וְהִנֵּה צְעָקָה". והתוצאה: "הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס".

* 929

האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את אורן חזן כשר או ראש ממשלה? נראה דמיוני, נשמע כחלום בלהות. אך שמא הנביא ישעיהו חושב שחטאנו כדי כך שאנו ראויים לעונש כזה? "וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם, וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם".

****

כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו: שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ. וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ.

הנביא מציג מציאות של מינויים פוליטיים, מינויי מקורבים, נפוטיזם: אדם ינסה למנות לתפקידי הנהגה את אחיו, את קרוב משפחתו. מה הכישורים של האיש? "שמלה לך", כלומר סמל מעמד ותו לא. אך השלטון הזה אינו באמת ממשלה, אלא "מכשלה".

המציאות כל כך קשה, שאיש אינו רוצה כלל לקחת אחריות ב"מכשלה" הזאת. לא רק הזית והתאנה עושים לביתם – אפילו האטד, בעל השמלה, מוותר על התענוג: "יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה. לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם".

התוצאה העגומה היא אנרכיה.

****

וַיֹּאמֶר יְהוָה: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, וַיהוָה פָּתְהֵן יְעָרֶה. בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים.

המציאות המרומזת כאן היא של אווירת פתיינות, שחיתות מינית, באמצעות לבוש ותכשיטים שנועדו לפתות ולסובב את הראש. במציאות כזאת, שאלת הסיבה ומסובֵב, אינה חשובה, אם כי בקוד התקופה מאשים הנביא את המסובבת, את האישה. אופייני לתקופה שבה המשפט הבא הוא איום: "עַמִּי... נָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ".

אני מציע לדלג על המסר המיזוגני, הנובע מרוח התקופה הפטריאכלית, ולחפש את המסר הרלוונטי לימינו: סלידה מנורמה תרבותית שבה הפאר, הלבוש והתכשיטים הם העיקר, ולא התוכן, הרוח והערכים; תרבות ראוותנית ומתגרה.

* 929

* נגד דרכו של צה"ל – התגובה המיידית והנחרצת של צה"ל והדברים הברורים והחד-משמעיים של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, לנוכח הירי במחבל הפצוע, הם הביטוי לערכיו של צה"ל ולחריגותו הקיצונית של המעשה. כיוון שכל פעילות צה"לית מחייבת תחקיר יסודי, אין ספק שהפעולה הנחרצת של צה"ל הייתה נעשית באותה מידה גם ללא הסרטון. ואכן, שר הביטחון סיפר שהתחקיר קדם לשידור הפרסום הסרטון, שרק אושש את מסקנותיו החמורות.

אבל להקת הצבועים, עוכרי צה"ל חייליו ומפקדיו, שוללי זכות ההגנה העצמית של ישראל ותומכי הדה-לגיטימציה שלה, חוגגים מאז יום חמישי את "ניצחונם". אותו חייל נתן להם את המתנה הטובה ביותר שיכלו לחלום עליה, ואיזו שמחה! רחוב שוקן צהל ושמח ולשוברים היתה אורה ושמחה וכבוד ויקר. וגדעון לוי מרייר בעונג: "הרצח הזה הוא השגרה... הוצאות יומיומיות להורג... זהו הקוד האתי של צה"ל... אלו ערכי צה"ל".

תוצאות החקירה והמשפט שבעקבותיה יקבעו את גורלו של החייל. אבל דבר אחד איש לא יוכל לקחת ממנו: הוא גיבורם ההיסטורי של הגדעון לוי'ם למיניהם. עשרות שנים הם חיכו לרגע הזה.

* כותרת שקרית - הכותרת הראשית של "הארץ" ביום ראשון טענה שנתניהו ריכך את תגובתו על הריגת המחבל בחברון. לטענת העיתון, הודעתו של נתניהו במוצ"ש שונה ומרוככת מתגובתו ביום ה'. האמנם?

ביום ה' אמר נתניהו: "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות הפתיחה באש". ובמוצ"ש: "ההתקפות על צה"ל כצבא לא מוסרי כפי שבאו לידי ביטוי בסוף השבוע האחרון הן מקוממות והפוכות מן האמת. צה"ל הוא צבא מוסרי שלא מוציא איש להורג. חיילי צה"ל בולמים בגופם התקפות טרור רצחניות על אזרחי ישראל והם ראויים לכל גיבוי. אני סומך על צה"ל שיקיים בדיקה יסודית, אחראית והוגנת כפי שהוא נוהג תמיד".

כל מי שקורא בהגינות את שתי ההודעות, יודע שכותרת "הארץ" מגמתית ושקרית. האם בניגוד להודעתו ביום ה', אמר נתניהו כעבור יומיים שמה שהתרחש בחברון מייצג את ערכי צה"ל? שאינו מצפה מחיילי צה"ל לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות הפתיחה באש"? ודאי שלא. דבריו במוצ"ש רק מחזקים את דבריו ביום ה'. הוא שב ואמר שצה"ל צבא מוסרי שאינו מוציא איש להורג, כלומר המעשה של יום ה' אינו מייצג את ערכי צה"ל. ולכן, ההתקפות על צה"ל מקוממות והפוכות מן האמת. וכנגד מי שמפקפקים בבדיקה של צה"ל, נתניהו אמר שהוא סומך על צה"ל שיקיים את הבדיקה היסודית, האחראית וההוגנת כפי שהוא אכן נוהג תמיד.

ונשאלת השאלה – מדוע הכותרת של "הארץ" סילפה את דברי רוה"מ? בעצם, השאלה הזו כבר אינה צריכה להישאל...

* יהודה גליק מבטא את דעתי - יהודה גליק, מנהיג המאבק על הר הבית, רחוק מדעותיי הפוליטיות. אני מתנגד למאבק שלו הוא מקדיש את חייו. אני חושש שהמאבק הזה מסוכן. אבל גליק הוא אדם הגון ומתון. כן, אדם בעל אידיאולוגיה קיצונית יכול להיות מתון, כפי שאדם בעל אידיאולוגיה מתונה יכול להיות קיצוני.

בדברים שכתב בעקבות הריגת המחבל הפצוע, הוא היטיב לבטא את עמדותיי: "מבחילים ומגעילים ריקודי השמחה לאיד על הדם כנגד צה"ל בעקבות התנהלות החייל. מבחילים לא פחות, אלו שמרוממים את מעשהו ואולי להפוך אותו לגיבור... אסור לירות למוות באדם ששוכב מנוטרל גם אם הוא ערבי מחבל".

* הריגה או רצח?  - הריגה היא פשע חמור מאוד שהעונש עליו כבד מאוד. אבל הריגה אינה רצח והעונש עליה אינו העונש על רצח. חומרת הריגתו של המחבל הפצוע היא העובדה שהדבר נעשה שש דקות לאחר הפיגוע. זה הרבה זמן. הוא ראוי לעונש כבד. התמיכה בו היא ביזיון – בושה לתומכים בו ובושה לחברה הישראלית. ועדין, מדובר במעשה שנעשה בזירת הפיגוע, דקות אחדות אחרי הפיגוע, במחבל שניסה לרצוח יהודים לפני דקות אחדות. רצח הוא מעשה מתוכנן בדם קר. אף בית משפט בעולם לא ירשיע את החייל ברצח, במקרה כזה. אלה המגדירים את המעשה כרצח יודעים זאת, אך הם משתמשים בביטוי כדי שיוכלו להאשים את בית המשפט ב"טיוח".

* מנהיג אמת - מנהיגות אמת היא היפוכו של הפופוליזם הזול. בכל צומת בין מנהיגות אמת לפופוליזם זול, יעלון בוחר במנהיגות אמת.

* לראשות הממשלה - הרמטכ"ל בוגי יעלון התנגד להתנתקות וצפה בדייקנות רבה את תוצאותיה. הוא עמד על דעתו והדבר עלה לו בהדחה, למרות הצטיינותו בניצחון על מתקפת הטרור הידועה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה".

גם היום יעלון מתנגד לפתרונות קסם של "זבנג וגמרנו" ולרפואות אליל - נוסח ההתנתקות ונוסח "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם". גם היום הוא עומד על דעתו, מתוך אמונה בצורך לשמור על ערכי צה"ל, ערכי היהדות והציונות, ערכי הדמוקרטיה, גם במאבק בטרור; המאבק המתמשך על הארץ, או בלשונו: "מלחמת השחרור טרם הסתיימה". וגם היום הוא משלם מחיר - מחיר של הסתה פופוליסטית של פוליטיקאים דמגוגים מאותגרי טוקבקים.

מבין הגלריה הפוליטית בישראל, יעלון הוא המתאים ביותר, בעיניי, לראשות הממשלה.

* דיג במים עכורים - המוקיון הדמגוג אורן חזן יודע להריח טוקבקיזם אספסופי וממהר לדוג במים עכורים. הוא נודד בין ההפגנות למען החייל היורה, כאיזה טריבון עממי, והתקשורת הצהובה, שוחרת הסקנדלים, ולכן בונה מוקיונים כמותו, דוחפת לפיו מיקרופונים כדי להדהד את דברי ההבל שלו, כאילו אמר משהו ראוי לשידור.

על הליכוד לבחור האם להיות בדמותו של יעלון או של אורן חזן.

* המשתמט – ידו של צה"ל אינה תקיפה דיה, הפטיר המשתמט מצה"ל יצחק יוסף (הרב הראשי ובנו של). כאשר בני גילו חרפו נפשם על הגנת המדינה במלחמת יום הכיפורים, וכ-2,222 מהם נפלו ועוד למעלה משבעת אלפים נפצעו, הוא המית עצמו באוהלה של השתמטות. מי הוא שיטיף לנו מוסר?

* אלפר נוזף באירופה - בערב שבת מאמר המערכת של "הארץ" נזף בהילרי קלינטון על שהעזה לתמוך בישראל והביע יאוש מהסיכוי שארה"ב "תציל את ישראל" מאקיבוש. ביום ראשון חזר על כך רוגל אלפר, והפעם נזף גם באירופה. האירופאים, מאשים אלפר, "לא יכפו את סיום הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. הציבור האירופי מתנגד לכיבוש. ולכן המשטרים זורקים לו פירורים: חרם קטן על מוצרים מההתנחלויות, איום קטן במהלך במועצת הביטחון". כנראה שהדבר היחיד שיספק אותו, הוא הקמת קואליציה בינלאומית למלחמה לישראל, שמטרתה לשים קץ לתופעה השנואה עליו כל כך. התופעה השנואה עליו אינה אקיבוש אלא מדינת ישראל. איך השקרן מגדיר את מדינת ישראל? "דמוקרטיה ליהודים בלבד". ומהו בהגדרתו של מכחיש השואה הזה צדק ישראלי? "מה שכבר מכונה בריש גלי 'חברתי־לאומי', עם האסוציאציה הנציונל־סוציאליסטית של ההגדרה הזאת".

* חוק פופוליסטי מזיק - לעולם לא ימצאו 90 ח"כים שיתמכו בהדחת ח"כ. גם נתניהו, שלא הצליח לגייס אפילו 61 ח"כים שיתמכו בחוק, ומעניין כמה מן ה-59 שהצביעו בעדו באמת תומכים בו, יודע זאת. לשם מה, אם כן, הוא דחף את החוק המיותר הזה, שאינו שווה את הנייר עליו הודפס? סתם, כדי להפגין שרירים בחקיקה פופוליסטית. ומה תהיה התוצאה? הוספת שמן למדורת השסעים בחברה הישראלית, נזק תדמיתי לישראל וחוק שאינו מפאר את ספר החוקים של ישראל, בלשון המעטה.

* הטיה תקשורתית - כותרת ב"הארץ": יו"ר המזכירות הפדגוגית החדש – איש חינוך מוביל בזרם הממלכתי דתי. ובמשפט הראשון של הכתבה מופיע המשפט "תושב ההתנחלות אלון שבות". ואני רק שאלה. האם תתכן כותרת כמו: יו"ר המזכירות הפדגוגית החדש – איש חינוך מוביל בזרם הממלכתי, ובמשפט הראשון של הכתבה יופיע המשפט "תושב ההתנחלות אלון הגליל"?

* פגיעה בהפרדת הרשויות - התנגדתי ואני מתנגד למתווה הגז ואני מסכים עם חלק ניכר מן הביקורת נגדו (בלי הנימה האפוקליפטית המוגזמת שנלוותה אליה). אך התנגדתי לעתירות לבג"ץ בנושא ואני שולל את התערבות בג"ץ – לא בשל תוכן הפסיקה, אלא על אף תוכן הפסיקה. אני רואה באקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי בפסיקה זו, פגיעה בהפרדת הרשויות ובדמוקרטיה, וביכולת של הממשלה למשול. משילות אינה היכולת של הממשלה לפעול על פי דעתי, אלא היכולת שלה לממש את מדיניותה. הדמוקרטיה מאפשרת לאזרחים דרכי מאבק רבות נגד מדיניות הממשלה – מאבק פרלמנטרי בכנסת, השמעת קול באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, הפגנות, עצומות. בית המשפט אינו צריך לעסוק בסוגיות הללו.

החלטות בג"ץ בנושא הפרטת בתי הסוהר וחוק המסתננים עסקו בסוגיות של זכויות האדם. כאשר מדובר בפגיעה בזכויות האדם, תפקידו של בית המשפט לבחון את הפגיעה ולהתערב. אפשר לחלוק על פסיקת בג"ץ בסוגיות אלו, אך עצם התערבותו בהן, היא מהות תפקידו כרשות השופטת. המקרה של מתווה הגז שונה – זוהי סוגיה של מדיניות כלכלית, וסוגיות כאלו אינן עניינו של בית המשפט.

על אף התנגדותי לעצם ההתערבות המשפטית, אני מקווה שמעז ייצא מתוק, והמתווה יתוקן.

* מיזוגנות בתקשורת – אני מעריך מאוד את אהוד יערי, ורואה בו את הטוב בפרשנים לענייני המזה"ת בתקשורת הישראלית. המעבר שלי מצפיה בחדשות בערוץ 1 לערוץ 2 הייתה ביום שבו הוא עבר מהערוץ הממלכתי למסחרי. במחלוקת בינו לבין דנה וייס, שאף היא עיתונאית מצוינת, מהטובות בארץ ואני מעריך אותה מאוד, ב"אולפן שישי", אני מצדד בגישתו של יערי, על המלחמה של האסלאם בעולם המערבי.

אבל התנהגותו של יערי כלפי דנה וייס בתכנית, הייתה בלתי נסבלת. יערי נהג באדנות, בשחצנות וביהירות בביטויי הזלזול בה ובידיעותיה. הוא לא היה מדבר כך אל אמנון אברמוביץ', שאף הוא יושב שנים רבות בפאנל כמומחה להכל אף שאין הוא מומחה לשום נושא, למרות שהם חלוקים בדעותיהם לעתים קרובות. התנהגותו הייתה פשוט סקסיסטית, התנשאות על דנה וייס בתור אישה, שככזאת אין לה מילה בענייני ביטחון. התואר "יאכנע" שהדביק לה, חסר כל הקשר שאינו מגדרי גרידא.

יערי אינו יחיד בין בכירי התקשורת הישראלית. שמעון שיפר, בחוצפתו, כינה את ח"כ ברקו "בהמה", ובמקרה זה דווקא מדובר במומחית ממדרגה ראשונה בתחומה. וזכורות לרע התבטאויותיו הסקסיסטיות של חתן פרס ישראל נחום ברנע כלפי שלי יחימוביץ'.

ריבוי המקרים, מעיד על תרבות הרווחת כנראה בצמרת התקשורת, ומן הראוי שהחברה הישראלית תוקיע אותה.

* כפי שדווח אצלנו לראשונה - דיווח של עמית סגל בחדשות ערוץ 2: אישיות פוליטית בכירה מעורבת בפרשיית שחיתות. מיהו אותו אישיות בכירה? ראש הממשלה? נשיא המדינה? יו"ר הכנסת? שר בכיר? איזה מידע משמעותי קיבלנו מהידיעה הזאת, שאינה אומרת דבר? לא קיבלנו כל מידע, ורק כל הפוליטיקאים בישראל הפכו לאלתר לחשודים בכוח, בימים שעד הסרת צו איסור הפרסום. איזו תועלת יש לפרסום, מלבד היכולת של הערוץ, לאחר שהפרשה תצא לאור, להוסיף את המשפט "כפי שדווח אצלנו לראשונה".

* התנקשות בשלטון החוק – רבות מדובר על שלטון החוק, על ערעור שלטון החוק, על האמון בשלטון החוק. אין שלטון חוק במקום שאין אמון במערכות האכיפה והמשפט. הקמפיין התקשורתי המתוזמר היטב והממושך, שנועד לקעקע את אמון הציבור בהרשעות של רומן זדורוב בידי כל הערכאות ששפטו אותו על פי ראיות ודיני הראיות, והמשך הפצת שמועות, ו"עדויות מפתיעות" שכבר נחקרו והופרכו לחלוטין, הוא התנקשות בשלטון החוק בישראל, למען מולך הרייטינג.

* דובוני לא-לא – אנרגיית רוח היא התגלמות האנרגיה הנקיה והידידותית לסביבה. "הירוקים" הקיצונים נאבקים נגדה, בטענה שלהבי הטורבינות עלולים לפגוע בעופות. אותם קיצונים הם דובוני לא-לא פנאטים, המתנגדים לכל דבר. כמו בכל אידיאולוגיה, הפנאטים מקלקלים את השורה ומזיקים לעניין עצמו.

* אנשי השחור לבן – התכנית "המזנון" ברשת ב' – תכניתו של יואב קרקובסקי, הקדישה אייטם לביוגרפיה החדשה של יגאל אלון ואירחה את הביוגרף ד"ר אודי מנור. משום מה, על חשבון זמן ההעמקה ברעיונותיו המורכבים של אלון, הועלו לשידור דניאלה וייס וצלי רשף, כאילו חסרים לנו קרבות רחוב של הפלקטים הללו; הם ויורשיהם. אבל היה דבר מה חשוב באירוחם – הרדידות של סיסמאות השחור-לבן שהם מייצגים, רק מבליטה את גדולתו של אלון וכמה חסרה היום דרכו העמוקה, הרצינית, המורכבת.

* הקושאן שלנו – היה הייתה פעם מדינה שענתה לשם סוריה. ופעם פעם, סוריה גם שלטה בגולן. כשסוריה שלטה בגולן, הגולן היה בסיס לתוקפנות רצחנית יומיומית נגד ישראל, נגד תושבי הצפון. ב-30 בינואר 1959, התכנסה מועצת הביטחון לדיון על תלונת ישראל נגד קע"ם (הקהילה הערבית המאוחדת - האיחוד בין מצרים וסוריה באותן שנים) בגין התוקפנות הרצחנית מסוריה נגד תושבי הצפון. יש לציין, שהיה ידוע שלא תהיינה תוצאות מעשיות לתלונה, כיוון שבאותה תקופה ארה"ב ובריה"מ התחרו ביניהן על לב הערבים וישראל באמת הייתה מדינה מבודדת. אולם חשוב היה להעלות בפני העולם ולהביא לידיעת דעת הקהל העולמית את האמת על הקורה לאורך הגבול עם סוריה.

בנאומו, מחה נציג קע"ם עומר לוטפי על השימוש שעשה שגריר ישראל אבא אבן במונח "ים כינרת". כדרכם של הערבים עד היום להכחיש את הקשר שלנו לארץ ישראל, הוא טען שאין שם כזה. זו המצאה ציונית. "מה זה הכינרת? ישראל הופכת הכל לישראלי!" הוא רטן.

אבא אבן לא התנצל ולא מצמץ וביקש שוב את רשות הדיבור. הוא עלה לדוכן, וקרא פסוקים מן התנ"ך, מ"במדבר" ומ"יהושע" בהם מוזכר ים כינרת. "אם מקור זה אינו מספיק", אמר אבן, "איני יודע מה זה 'מקור'".

וכבר אמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל, כאשר נשאל מה הקושאן שלנו על א"י: "התנ"ך הוא הקושאן שלנו".

* המילה הנפוצה – פייסבוק מחשבת למשתמשיה את המילה הנפוצה ביותר בפוסטים שלהם. המילה הנפוצה ביותר בפוסטים שלי היא: ישראל. מפתיע? אותי לא.

* ביד הלשון

שלט הגיבורים – בדברי ההספד שכתבתי בשבוע שעבר על הסופר אהרון מגד, ציטטתי מספרו "אזור הרעש" את הפסקה הבאה:

"ההגזמה כשלט-הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש'שלום עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת-החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה'טיים' עליו ואמור עוד יותר...

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא".

מה פירוש שלט הגיבורים? האם המדובר בשלט-רחק המפעיל אותם מרחוק? האם מדובר בשלט חוצות, המלווה אותם בכתובת מאירת עיניים: זהירות גיבור לפניך?

שלט בַּהקשר התנ"כי פירושו - מגן.

הפסוק בשיר השירים (ד', ד') מבהיר זאת בדרך התִּקבולת:

כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו

כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים.

הביטוי הנאה מופיע גם בשירו של אורלנד "עץ הרימון":

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

* "חדשות בן עזר"