הבלוג של אורי הייטנר

פרק כה, הפרק האחרון בספרי מלכים ובספרי נביאים ראשונים בכלל, הוא פרק השואה. הפרק מתאר את שואת ממלכת יהודה, חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש, אובדן הריבונות וההליכה לגלות. עשרים וששה פסוקים מתארים מאורעות תשעה חודשים נוראים, שעד היום העם היהודי מציין אותם בארבעה ימי צום; לציון תחילת המצור, נפילת חומות ירושלים חורבן הבית ורצח גדליהו בן אחיקם.

האסון הנורא מכל מגולם בתשעה באב, יום החורבן. לכאורה, רצח גדליהו הוא אירוע שולי שבשולי לעומת החורבן. ומדוע נקבע דווקא אירוע זה כיום צום לדורות, שמתקיים גם בחלוף 2,500 שנה?

גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם; שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן. למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? והרי בספר מלכים, הנסגר בפרק זה, קראנו על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?

דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.

דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של ניסיון לפתור מחלוקת בעם ישראל באמצעות רצח מנהיג.

יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו הייתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו. העניין אינו רבין האיש, העניין אינו דרכו של רבין, העניין הוא האלימות הפוליטית, הנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית, רצח ראש הממשלה.

הניסיון הנואל להפוך את יום השנה לרצח רבין ליום של הזדהות ממלכתית עם דרכו המדינית, ובעצם עם דרך מדינית שהולבשה עליו בדיעבד והייתה רחוקה מדרכו האמתית, הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,500 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין עשרים שנה אחרי הרצח.

למרות הנזק שנוצר בעשרים שנות הוזלת יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בליעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה – לעולם לא עוד.

****

11 שנה לפני החורבן, יהויכין מלך יהודה נכנע ללא קרב, נטש את עמו והלך, מובס, עם האליטות של הממלכה, לגלות בבבל. ספר מלכים מסתיים בשחרורו מהכלא והפיכתו מעין מנהיג אוטונומי בעל מעמד מלכותי בבבל. מעניין אם היה פטריוט יהודי אחד שהתייחס אליו כאל מנהיג.

* 929

* חגיגות הניצחון – הריגת המחבל בחברון, אחרי שנוטרל, מנוגדת לדרכו של צה"ל; לערכיו המוסריים ולטוהר הנשק. ההתנהגות מנוגדת לערכים עליהם התחנכנו וחינכנו בצה"ל, ועל אחת כמה וכמה הם מנוגדים לדרכו של צה"ל היום. חזקה על צה"ל שיחקור את הפרשה באופן יסודי ואם יעלה בכך צורך, העבריין יעמוד לדין וייענש.

מה שמעורר קבס הן חגיגות הניצחון והאליפות של חוגים מסוימים. יש!!! במשך שנים אנו מחלקים אלפי מצלמות לפלשתינאים המצלמים ללא הרף את פעילות צה"ל וסוף סוף הצליחו למצוא את מה שחיפשו וייחלו לו, את "האקדח המעשן" שיוכיח את צדקת הקמפיינים של "שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם ברחבי העולם ואת ההסתה ועלילות הדם נגד צה"ל ומדינת ישראל בשירות ה-BDS. יש!!! עכשיו נוכל להציג מה עושה צה"ל, מיהם חייליו הפושעים, מהי דרכו. זיקוקי די-נור!

לשמחה מה זאת עושה?

לפני שאתם קופצים לבריכת הניצחון בכיכר מלכי העיריה – תרגיעו!

דמותו של צה"ל היא התגובה הנחרצת של הרמטכ"ל, של שר הביטחון ושל ראש הממשלה. אם מה שקרה שם הוא אכן כפי שהוא מצטייר מן הסרטון – אין זו דרכו של צה"ל, אלא היפוכה המוחלט.

ובתמונה הכוללת, אל נשכח שהאירוע בו מדובר הוא פיגוע דקירה של מחבל, כהמשך של מתקפת הטרור שאנו בעיצומה.

* זאב זאב - שמעתי את דובר צה"ל, בראיון רדיו, מסביר שהסרטון של החייל היורה הוא אותנטי, לא ערוך. אני סומך על דובר צה"ל. אבל עד ששמעתי את הדברים מפיו, הערכתי שהסרטון ערוך. זאת תסמונת "זאב זאב". מי שאיבד אמון - קשה לו מאוד לרכוש אותו בחזרה.

* מנטליות פחדנית - לוחם אמתי אינו יורה באויב שאינו מהווה עוד סכנה, כשהוא פצוע ובידינו. אני מניח, שמי שיורה באויב כזה הוא פחדן, שצריך לכסות על כך שלא העז לירות במחבל בקרב. לוחם אמתי חותר למגע ומסכן את נפשו כדי לנטרל את המחבל בזמן הפיגוע. צ'יקמוק מוג לב מגיע לירות בפצוע אחרי הקרב. אני זוכר מילואים בתחילת האינתיפאדה בדיר-אל-בלאח. היינו מסתערים על מתפרעים מיידי אבנים ובקבוקי תבערה, עוצרים אותם, אוזקים אותם ומביאים אותם למעצר בממשל. ואז היו מגיעים כל מיני טבחים, מפקדונרים וג'ובניקים למיניהם ומתחילים לתת להם צ'פחות ובעיטות, כשידיהם אזוקות ועיניהם מכוסות בפלנלית. בלית ברירה, נאלצנו להעמיד שמירה על העצורים עד שיגיעו שב"כניקים לקחת אותם לחקירה, לא כדי שלא יברחו, אלא כדי להגן עליהם מפני ה"גיבורים".

* פורים שמח - בערב פורים התראיין ברדיו הרב של בריסל שדיבר על האבל הכבד בבריסל ועל הפחד בקרב הקהילה היהודית. בתום הראיון הוא בירך: "פורים שמח". זה מובן מאליו, הרי זה ערב פורים. יהודים נוהגים לאחל "פורים שמח", גם כאשר קשה, גם לנוכח מקרי אסון, אולי ביתר שאת בימים קשים.

כאשר שמעתי את הראיון, לא יכולתי שלא להיזכר בעלילה השפלה שרדפה לאורך שנים את חנן פורת. בעקבות הטבח במערת המכפלה, הביע חנן פורת זעזוע עמוק ואמר שהפשע זעזע אותו יותר מפיגועי מחבלים ערבים שרצחו יהודים, כיוון שלזעזוע מעצם הרצח  מתווספת החרפה שהדבר נעשה בידי יהודי. ובאותו יום הוא צולם מאחל "פורים שמח", ומיד החל מחול שדים שקרי ומכוער, בטענה שהאיחול "פורים שמח" מבטא שמחה על הטבח.

והנה, העלילה הזאת הופיעה שוב ב"ידיעות אחרונות" של ערב שבת, אם כי לצד אמירה מסייגת, שלאורך כל השנים "טען חנן פורת" שהצילום היה קטוע ומגמתי. הדברים הוצגו במסגרת ידיעה על כך שינון מגל צייץ בטוויטר אחרי פרסום הידיעה על הרג המחבל המנוטרל בחברון "פורים שמח יהודים", ובעקבותיו היה גל של ציוצים כאלה בימין.

האם מגל קשר את האיחולים לתמונות הקשות? אילו עשה כן, לבטח הדברים היו נאמרים בכתבה. לא, הוא פשוט איחל "פורים שמח".

לא פעם ולא פעמיים היו פיגועי טרור נגד יהודים בישראל ערב פורים. למשל, הטבח בדיזנגוף סנטר בפורים 1996 בו נרצחו 13 ישראלים ו-125 נפצעו וכעבור שנה הפיגוע בקפה אפרורפו שבו נרצחו שלוש ישראליות ונפצעו 45. וגם אז יהודים איחלו זה לזה, ואף ביתר שאת, "פורים שמח!"

* הטרור הטוב – הטרור הג'יהאדיסטי מכה באירופה כפי שהוא מכה בישראל. דבוקת שוקן נלחצת – הדבר עלול לפגוע בתדמית הטרור הטוב, זה שמכוון נגד אזרחי ישראל. לכן, הנראטיב שלהם בימים האחרונים הוא קמפיין נגד התובנה שיש קשר בין הטרור הטוב והטרור הרע, באמצעות הלעגת הטענה הזאת, הצגתה כ"תעמולה", "התנשאות" ובעיקר "שמחה לאידה של אירופה". הרי זה ברור, כפי שכתב אורי משגב –"בשני מקומות בעולם נרשמה שביעות רצון עם היוודע דבר הפיגועים הרצחניים בבריסל: במעוזי דאעש והמדינה האיסלמית ובישראל". מן הסתם, בעוד ימים אחדים נתחיל לקרוא אצל כותבי הדבוקה על חשבון הנפש שאירופה צריכה לעשות עם עברה הקולוניאליסטי ועל אטימותה לסבלם של הערבים בלה בלה בלה אבל כעת זו שעת חירום; יש להתגייס מיד נגד הסכנה שתדמית הטרור הטוב תפגע. ולכן, קודם כל יש להבחין בין הטרור של הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית נגד ישראלים לקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית נגד אירופאים. גדעון לוי, תומך הטרור נגד ישראלים הגדיר אותו "אמצעי של אין ברירה, מכשיר בידי החלשים למימוש מטרותיהם הצודקות מאין כמותן".

* נגד הצלבנים - האם יש הבדל בין הטרור נגד אזרחי ישראל לטרור נגד אזרחי אירופה? ברור שכל תומכי הטרור נגד אירופה תומכים בטרור נגד ישראל, אך לא כל תומכי הטרור נגד ישראל תומכים בטרור נגד אירופה, וחלקם אף טורחים לצאת נגדו ולגנות אותו. מה ההבדל?

בקרב רוב הערבים הישות הציונית היא נטע זר במזרח התיכון – פלישה קולוניאליסטית אירופית למזרח הערבי. לכן, יש לגרש את הישות הזאת חזרה לאירופה, כהמשך לגירוש הקולוניאליזם הצרפתי, האיטלקי, הבריטי וכו'. הטרור של דאעש באירופה הוא ניסיון לכבוש את אירופה ולהכות בה בביתה. ה"מינימליסטים" תומכים בטרור שנועד לגרש את "הצלבנים" מהמזה"ת והם חוששים שפגיעה בצלבנים באירופה מסכנת אותם, בחינת "תפסת מרובה לא תפסת". המקסימליסטים תומכים במתקפה נגד "הצלבנים" באירופה.

* כוננות גרעינית – כוננות באירופה מפני טרור גרעיני. האירופאים מתחילים להבין שלקנאי האיסלם הג'יהאידסטים אין עכבות גם מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. אולי זה יעורר מחשבה שניה בעולם החופשי, באשר להסכם הגרעין האיראני. הרי אף אחד אינו מאמין באמת שיש דבר כזה "גרעין לצרכי שלום" במדינה כמו איראן, ולכן כל פתרון לבעיית הגרעין האיראני, המאפשר את המשך המיזם, מסכן את שלום העולם.

* נגד הילרי קלינטון – מאמר המערכת של "הארץ" ערב שבת הוא פשקוויל נאצה נגד הילארי קלינטון, באשמה הנוראה: תמיכה בישראל. לכאורה, הפשקוויל עוסק גם במועמדים הרפובליקאים, אבל הקורא הנבון מבין מי אכזבה את הכותבים ונגד מי הם יוצאים.

הם תקפו אותה על כך שלא החרימה (כפי שעשה סונדרס) את ועידת איפא"ק. איפא"ק הוא השדולה הפרו ישראלית בארה"ב, גוף המבטא את הקונצנזוס האמריקאי של תמיכה בישראל; תמיכה בישראל, לא בצד זה או אחר בוויכוח הפוליטי בישראל. אולם "הארץ" מגדיר את הארגון "ארגון יהודי ימני". ההגדרה הזאת אינה צריכה להפתיע, במאמר בו השמאל הקיצוני הרדיקלי בישראל מכונה "המחנה ה... מתון (!) בישראל". איזו חוסר מודעות...

ובכן, "הארץ" מגנה את הילרי קלינטון על כך שהופיעה בפני השדולה הפרו ישראלית בוושינגטון. היא מואשמת ב"התרפסות בפני ממשלת ישראל". והפשע החמור ביותר שלה, הוא שהיא "אפילו הזכירה את גולדה מאיר... כדוגמה ומופת". והרי על פי רצח האופי השיטתי של גולדה, היא "מהאחראיות המרכזיות להעדר שלום".

רמת האהדה של "הארץ" למנהיגים הוא ביחס הפוך לרמת תמיכתם בישראל.

* קרן אור באפילה - אני מרבה לבקר את "הארץ", אבל תמיד שמח לכל נקודת אור בעיתון. כך נפתחה ב"הארץ", כן ב"הארץ", ידיעה: "אחרי חמש שנים בהן משטר אסד טובח מאות אלפים מבני עמו, המועצה לזכויות אדם גינתה דווקא את ישראל על התעללות והפרת זכויות האדם של הדרוזים שמתגוררים ברמת הגולן".

יפה. ותיקון - לא משטר אסד טובח בבני עמו, אלא בסוריה מתבצע טבח הדדי, ולא של שני צדדים, אלא במלחמת הכל בכל.

* נפגשים בשביל ישראל – מדי שנה נערך מסע בשביל ישראל (תרתי משמע) לזכר חללי אסון המסוקים, ביוזמה וארגון משפחת אפנר, ששכלה באסון את בנה אבי, ובשיתוף עם המדרשה ב"אורנים", "צו פיוס" וקק"ל. מדובר במסע לאורך השביל, מאילת ועד שאר ישוב. קבוצה של כמה עשרות אנשים משתתפת לאורך כל המסע, ועוד מאות או אולי אלפים משתתפים בקטעים שונים, לכמה ימים או ליום אחד.

המייחד את המסע הוא ההרכב האנושי שיש בו: חילונים, מסורתיים ודתיים, אנשי שמאל וימין, עירונים, קיבוצניקים, מושבניקים ותושבי התנחלויות, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, אנשים מכל רחבי הארץ. הרעיון הוא שילוב של מסע ושיח. בכל יום יש לטיול מדריך ידיעת הארץ ומנחה תוכן. מנחה התוכן עורך סדנה בקבוצות, בעיצומו של היום, סביב נושא מסוים, שעליו מתקיים שיח מכבד, גם אם נוקב.

מדי שנה אני מנחה תוכן של יום או יומיים. איני מסתפק בסדנה, אלא בכל עצירה, לאורך היום, אני מקריא טקסטים הנוגעים לנושא שלי ומעלה שאלה או שתיים, שההולכים יוכלו להתחבט בהן בדרך. יום רביעי היה יום ההנחיה הראשון שלי השנה. ההליכה הייתה באזור בית גוברין. הנושא שבחרתי היה "מגילת אסתר – מגילת הגלות". בדף המקורות הצגתי טקסטים מתוך המגילה ולכל טקסט הצמדתי שאלות, המנתחות באמצעות סיפור המגילה את משמעות הגלות. בעצירות לאורך ההליכה, הצגתי טקסטים שאינם קשורים למגילה, אלא עוסקים באופן כללי בסוגיה של גלות מול תודעת מולדת.

* לכאוב אותך ושוב להתאהב - סיימתי את היום בשירו של אהוד מנור "ללכת שבי אחריך", שכמו בשירים אחרים שלו, "אין לי ארץ אחרת", "יליד הארץ" ועוד, מבטא תודעת מולדת אמתית - דבקות בלתי מותנית בארץ, בטוב וברע.

אהוד מנור אינו מציג את החיים בארץ כפיקניק. את "ללכת שבי אחריך" הוא כתב בתקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה, מלחמת יום הכיפורים ושלוש שנים אחרי נפילת אחיו יהודה במלחמת ההתשה. הוא אינו מסתיר את הכאב: זו לא רק "ארץ זבת חלב ודבש" אלא "ארץ של חלב מרור ודבש". הוא כותב לארץ "לכאוב אותך". הוא מכנה את אדמת הארץ "הנוראה והיפה הזאת". אולם המסר שלו הוא "לכאוב אותך ושוב להתאהב", כי זו ארצנו ו"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". כי אנחנו נושאים "חלום מבטן, מדורות", ובחלקנו נפלה הזכות להגשימו.

הקדשתי את השיר לכבוד מלחינתו, נורית הירש, שנבחרה לכלת ישראל לזמר עברי. הפניתי את תשומת לב האנשים, לכך שמנגינת השורה הראשונה בפזמון, "ללכת שבי אחריך" זהה, ולא בכדי, לשורה "עוד לא אבדה תקוותנו", מן ההמנון הלאומי שלנו.

* 2.5 מיליון – בסדנה, כדרכי, עברתי בין קבוצות הדיון, ישבתי לצדן והאזנתי, כמעט בלי להתערב. הדיונים היו מרתקים. באחת הקבוצות, למשל, המשתתפים בחנו את השאלה האם יהדות ארה"ב חיה בגלות? יש הטוענים שגלות היא מצב תודעתי, ומי שאינו חי בתודעה של גלות, שאינו חש בגלות – הוא אינו בגלות. האמנם?

בקבוצה אחרת, סיפר אחד מהולכי השביל, שחגג באותו יום את יום הולדתו השבעים, על ילדותו בפולין בשנות החמישים המוקדמות. הוא טען שלא חש בכל אנטישמיות, ולא הייתה לו כל תודעה יהודית וכל משמעות ליהדותו. אולם ב-1956, בתקופת המרד ההונגרי בברית ורשה, שלצדה הייתה תסיסה פוליטית גם בפולין, לפתע הם חשו שהקרקע בוערת תחת רגליהם, מעצם עובדת אי היציבות הפוליטית ומיהרו לעלות לישראל. הנה, זו התגלמות הגלות.

באחת הקבוצות, איני יודע איך, הדיון הפליג לדיון הפוליטי השבלוני, עם "אקיבוש" וכל זה. ואחד המשתתפים חזר פעמיים על המנטרה שאיננו יכולים להמשיך לשלוט על 2.5 מיליון פלשתינאים. לא רציתי להתערב בסדנה, בוודאי כאשר היא סטתה מהנושא, אבל חשבתי על המספר. 2.5 מיליון. המספר הזה כולל את תושבי רצועת עזה. הנה, נסוגונו עד גרגר החול האחרון, עקרנו את כל יישובינו עד הבית האחרון, גירשנו את כל הישראלים עד היהודי האחרון החי והמת ו... לא זו בלבד שקיבלנו בתמורה טילים על אזרחי ישראל, זה עדיין... אקיבוש.

* די לניג'וס – לפני שנים אחדות השתתפתי בכנס בתנועה הקיבוצית, שכותרתו הייתה בתי כנסת בקיבוץ, אך הוא עסק באופן כללי במקומה של היהדות בתרבות ובקהילה הקיבוצית. היה זה יום מעניין וחשוב, שעסק בנושא מהותי לחיינו. במליאת הסיכום, ביקש את רשות הדיבר איזה טמבל שעשה את כל הדרך מעין גדי ליום העיון בתל-אביב, רק כדי לומר שכל מה שדנו כל היום לא חשוב, כי מה שחשוב זה רק להפסיק את הכיבוש. אני מניח שרוב המשתתפים בכנס אינם רחוקים ממנו בדעותיהם, אך הבעת פני הקהל הייתה של "די לניג'וס".

בעקבות האירוע, פרסמתי ב"ידיעות הקיבוץ" מאמר תחת הכותרת "אקיבוש", שבו לעגתי לאלה שאימצו מנטרה, סיסמה, שטובה לכל עת ולכל נושא, מסדרת להם את העולם, נותנת להם הסבר לכל בעיה ופתרון לכל קושי. סיסמה המשחררת אותם מחשיבה, מבחינה עצמית, שהרי ברור - כל דבר רע נובע מ"אקיבוש" והפתרון לכל בעיה היא "די לאקיבוש".

אני שמח שהסטרט-אפ הלשוני שהצעתי (בהשפעת "הססמולנים" שהמציא דורון רוזנבלום) קנה שבת בשיח הישראלי.

ביום רביעי התפרסם ב"הארץ" מאמר של עוזי ברעם: "אקיבוש לא ימסמס את הכיבוש" (אגב, גם אורי משגב התייחס במאמרו באותו יום ל"אקיבוש"). במאמר מופיע, בין השאר, המשפט הבא: "המלה אקיבוש נהפכה אולי למעין פולקלור במסדרונות החינמון".

"החינמון". עוזי ברעם, שמיום הקמת העיתון "ישראל היום" ועד לפני כשנתיים כתב בו באופן קבוע, אובססיבי לעיתון בצורה מטורפת, כמי שצריך להיטהר בפני הברנז'ה על חטאו הקדמון. הוא אפילו אינו מזכיר בשמו את העיתון ממנו התפרנס במשך שנים.

כיוון שגם אני בעל טור ב"ישראל היום", אני יכול להעיד, שמספר פעמים כתבתי במאמריי "אקיבוש", וכשיצא העיתון מצאתי שבאיות המילה נפלו שתי טעויות מצערות, ונכתב "הכיבוש". אבל איך יוכל עוזי ברעם לסיים מאמר בלי לסנוט בעיתון שבו הוא כתב במשך שנים?

* שנאת חינם – בעקבות הקמפיין של צה"ל למבצע החזרת ציוד צבאי, מופצת בפייסבוק פרודיה על החזרת ציוד של הקיבוץ הנמצא בידי החברים. פרודיה מוצלחת ומצחיקה מאוד, שהפכה לוויראלית בקרב הקיבוצניקים.

גם אני העליתי אותה בדף הפייסבוק שלי, ומיד עליתי על מארב של מחרחרי שנאת חינם. "שהקיבוצניקים יחזירו את האדמות שקיבלו"... "שהקיבוצניקים יחזירו את מאות המיליארדים שקיבלו".

באותו יום, קראתי טיוטת מחקר על עמידת אשדות יעקב ורמת הכובש במלחמת השחרור (וכמובן שהם מייצגים עוד מאות קיבוצים שהיו בקו החזית). המחקר התמקד בעיקר בהמשך ההתנהלות המשקית בעיצומה של המלחמה, בימים שבהם הקיבוץ היה תחת אש, חברות וחברים נהרגו, רמת הכובש הייתה כבושה בחלקה בידי האויב. זאת, לצד ההגנה על הקיבוץ, שהייתה בעיקרה בידי חברי הקיבוץ עצמם, שהדפו את התקפות האויב. הנה, דוגמה קטנה הנוגעת לרמת הכובש: "ברשימה של מזכיר הקבוץ חיים דן שפורסמה ב'מבפנים' הוא מתאר את ההפגזה הקשה על הקבוץ ב-20 באפריל בה נהרגו ארבעה חברים. בדבריו הוא אינו מתמכר לאבל אלא מדגיש בעיקר את המאמץ לשמירת המשק: 'הלולניות ממשיכות בעקשנות לשמור על בעלי הכנף... הרפתנים בשבילי עקיפין שונים מגיעים אל הרפת הגלויה לעמדות האויב... במאפיה ממשיכים לאפות לחם'. יש בדברים אלה רצון ברור לומר לכולם – חברי רמת הכובש עמדו במבחן. ואכן, כוחה של רמת הכובש מתבטא במאמץ לקיום המשק בכל תנאי ובנכונות של החברים לקבל הנהגה סמכותית השולטת על כל תחומי החיים כולל האישיים ביותר".

כמה רשעות ובורות כרוכים בשנאת החינם כלפי הקיבוץ, פרי באושים של הסתה מתמשכת.

* יומנו של מגלומן - לפני שבועיים פרסם בני ציפר את המאמר האחרון בטור הפרובוקטיבי שלו ב"הארץ" ובו הוא הודיע על החלטתו להפסיק את פרסום הטור. בשבוע שעבר הוא החל לפרסם יומן אישי בעמוד הראשון של מוסף התרבות והספרות, בעריכתו. צריך להיות מגלומן ואקסביציוניסט של ממש, כדי לפרסם בעיתון יומן אישי. אבל אף אחד לא ייפול מן הכיסא לשמע החדשות שבני ציפר הוא מגלומן ואקסביציוניסט. (אבל אני מודה שזה מעניין).

* אזור הרעש - בהיותי נער בכיתה ט', וכבר אז "תולעת ספרים", קראתי בשקיקה את ספרו של אהרון מגד "על עצים ואבנים". החיוך לא מש משפתיי לאורך כל הקריאה. אין זה מן הטובים בספריו של מגד, לטעמי, אך כל כך נהניתי שרצתי לקרוא את "חדוה ואני", "החי על המת", "מחברות אביתר", "היינץ ובנו והרוח הרעה" ומיד כשיצאו מיהרתי לקרוא את "עשהאל", "מסע באב", "הגמל המעופף ודבשת הזהב" וכן הלאה. אהרון מגד הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. ברבים מספריו הייתה נימה ארס-פואטית, שהכניסה את הקורא לעולמם של הסופרים והספרות, המתואר בהרבה אירוניה, לעתים סרקזם חד ומושחז.

לצד כתיבתו הספרותית, לאורך השנים הוא הרבה להתבטא בענייני המדינה, במאמרים לעיתונים, בראיונות לתקשורת האלקטרונית ובספרים כמו "אזור הרעש". אני חש קרבה לעמדותיו הפוליטיות, המבטאות דבקות בציונות, דרך האמצע המתונה בהגשמתה, פתיחות, סובלנות, מתינות, והתנגדות להקצנה של ה"ימין" וה"שמאל" כאחד. מגד תקף במקביל את מגמות ההתקרנפות ב"ימין" וההתגמלות (מן המילה גמל) ב"שמאל".

במאמר "קבר רחב הזונה" (4.4.80) הוא סיפר על אירוע שמאל רדיקלי בתמיכה בסרבנות, בהשתתפות כ-200 איש, באולם "בני ברית" בת"א, אליו הלך: "אני באתי לשמוע, להבין".

להלן כמה קטעים מן המאמר: "יש משהו דומה בין עולם-מושגים זה ובין עולמם של אנשי 'גוש אמונים' – למרות היותם אויבים זה לזה, למרות שהראשונים במערב והאחרונים במזרח: עיוורון הצבעים. אצל 'גוש אמונים' הוא נובע מהסתנוורות – בפני איזו 'שמש גדולה' של אש-דת – וכאן, מתוך החלוקה החותכת לשחור-לבן. בשניהם – מחיקה של כל שלל הגוונים והאפשרויות שבאמצע, שבמציאות סבוכה כשלנו אי אפשר כלל לחיות בעדיהם.

... הוא [ישעיהו ליבוביץ'] אומר, לקול צחוקם ותשואותיהם של הנאספים: 'לעם היהודי אין עניין להניף את דגל ישראל על קבר רחב הזונה!'

'קבר רחב הזונה'? – אני שומע ואינני צוחק לבדיחה. האין הוא מרגיש שבקריקטורה (זולה, לדעתי) זו, הוא מתקלס לא רק באנשי 'ארץ ישראל השלמה' (שאני רחוק מהם) – אלא גם ביהודה הלוי ('לבי לבית אל ולפניאל מאוד יהמה'), במיכ"ל ובמאנה, בביאליק ובטשרניחובסקי – ועד לצעירי המשוררים כאן, שבשבילם – כאשר אינם עוסקים בהכרזות פוליטיות – יריחו, הירדן, הם חלק מזיכרון היסטורי עשיר באמוציות, לא פחות מתל-אביב ונתניה?

האמנם רק מאז נעשינו 'כובשים ומדכאים' הכריזו עלינו מלחמה 'עד חורמה' כל העמים הערביים, ממרוקו עד כוויית? האין בזה לפחות שמץ של דמגוגיה?

אחר כך אני שומע, בדבריו של מתי פלד ... משפט כמו 'ליל הבדולח של חלחול'.

הו, 'ההבדל הקטן'! מה יכולים אנו לטעון נגד האו"מ, בהחלטות על 'הציונות הגזענית'? מה אנו יכולים לטעון נגד אש"ף, המכריז בעולם שישראל היא 'נאצית'?

שהרי לולא 'ההבדלים הקטנים' – שבאסיפה זו לא מצאתי זכר להם – כולנו רשעים, כולנו רוצחים, כולנו משמידי עם".

ובמאמר "על השנאה" (4.3.83) הוא דיבר על השנאה היוקדת של הקנאים מימין ומשמאל (למשל, הוא הגיב על מאמר של יצחק לאור בכתב העת לשירה "חדרים"): "כמות השנאה ועוצמתה... נפנוף מסנוור בשקרים. כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף מילים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.

ההגזמה כשלט-הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש'שלום עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת-החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה'טיים' עליו ואמור עוד יותר...

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא".

ולאחר ביקור בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן (9.5.80): "אני חושב על כך שאנו שוכחים כמעט, שאחת ההצדקות הגדולות לציונות הייתה שהיא באה להפריח שממות מבלי לדחוק רגלי אחרים. זוהי זכות טבעית, או 'זכות אלוהית', שגם המתנגדים לה נאלצו להכיר בה. זוהי זכותם של נערן ויתר יישובי בקעת הירדן, אותה בקעה שהייתה ערבת-מלח לא-נושבת, עד לבואם אליה" (זאת לצד התנגדותו להתיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים).

במסגרת מחקר שאני עורך, אני מרבה לקרוא בעיתון "למרחב" – ביטאון תנועת אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד, משנות החמישים והשישים. אהרון מגד ערך לאורך שנים רבות את המוסף הספרותי של העיתון, "משא". איזו רמה של מוסף ספרותי! היום אי אפשר לחלום על כזה מוסף, אך גם מוספי שאר עיתוני התקופה אינם מתקרבים לרמתו.

יהי זכרו ברוך!

* י"ד החזקה - בתקופת מלחמת יום הכיפורים ואחריה, הולנד הייתה הידידה הקרובה ביותר של ישראל. יותר מכל מדינה אחרת, היא עמדה עמידה איתנה ואמיצה מול חרם הנפט הערבי, במשבר האנרגיה של 1973-1974. היחסים בין העמים והמדינות היו של הערצה הדדית.

ובקיץ 1974 נערך בגרמניה המערבית טורניר גביע העולם בכדורגל. כל הישראלים אהדו בהתלהבות את הולנד והעריצו את כוכבה האגדי יוהן קרויף, שהלך השבוע לעולמו. הולנד עלתה לגמר ושיחקה נגד גרמניה. באותה תקופה, עוד לא הייתה קיימת התופעה של ישראלים האוהדים את גרמניה. גרמניה הייתה ארצם של המרצחים. האווירה בישראל באותו משחק, הייתה כאילו ישראל עלתה לגמר והיא משחקת נגד אויב נורא. רחובות הערים היו שוממים, ומכל המרפסות הציצו מכשירי הטלוויזיה בשחור לבן. וכאשר יוהאן נסקנס הבקיע את שער היתרון, נשמעה צהלת שמחה אדירה מכל הבתים. אנחנו בדרך לניצחון ההיסטורי. אבל מה לעשות? בסוף הפסדנו... בקנבאואר ניצח את קרויף. לא, גרמניה ניצחה את הולנד, אך קרויף היה הגדול מכולם. והוא היה משלנו!!!

על ההזדהות הטוטלית שלנו עם הולנד וקרויף, ירדו יוצרי הספר הסאטירי "zoo ארץ zoo?": "אנציקלופדיה לגדולי היהדות – יוהן אליהו קרויף, בנם של משה ונחמה קרויפמן. בן למשפחת חלוצים ידועה מהעיירה אייאקסל שבפלך ווהלין.

סבו מצד דודו, מנחם-פנדל, הוא המכדרר מלובלין 'בעל הדריבל'. ואילו דודו מצד סבו, ששיחק בקבוצה צ'כית, זכה לכינוי 'הגולים מפראג'.

אביו של יוהן היה חייט עני וממנו ירש את בעיטת המספריים. משפחת קרויפמן הייתה פעילה מאוד ברחבת ה-16 של העיירה והיו ממארגני הפוגרום הראשון בהפועל קייב.

בגיל שבע נתפס יוהן הקטן בנבדל בין קודש לחול והורחק מביתו. הוא פנה לישיבת 'שערי שוויון' ומשם פרש למקצוענות.

יוהן הקטן מעולם לא שכח את זיקתו ליהדות והוא מקפיד ללבוש את חולצה מספר י"ד, סימן ליד החזקה ולזרוע הנטויה המוציאה אאוטים מן הארץ.

עליו נאמר 'יותר מששומר יוהן קרויף את השבת, שומר פרנץ בקנבאואר את יוהן קרויף'.

יוהן קרויף – עוד תרומה של היהדות לתרבות העולם".

            * ביד הלשון

תורכיה או טורקיה? – איך נכון לכתוב, תורכיה או טורקיה?

כשעמדתי על דעתי (מאז חלפו כמה ימים) נהוג היה לכתוב תורכיה, ולכך התרגלתי.

היום מקובל יותר לכתוב טורקיה.

הכיתוב תורכיה הוא תעתיק הכתב הערבי, שהיה נהוג בתורכיה עד המהפכה של אתא טורק.

הכיתוב טורקיה הוא תעתיק הכתב הלטיני, הנהוג בטורקיה מאז המהפכה.

עד לאחרונה, מתוך הרגל, נהגתי לכתוב תורכיה. אולם לאחרונה התאמתי את עצמי למקובל והתחלתי לכתוב טורקיה.

(ואין בכך כל רמז לכך שבכוונתי להתאים את עצמי למקובל ולכתוב "פלסטינים" ולא "פלשתינאים", כיוון שכאן זו אינה רק הכרעה לשונית אלא אידיאולוגית. כבר כתבתי על כך בעבר, ולאחרונה שמחתי לגלות שזו גם הכרעת האקדמיה ללשון עברית).

פרמשתק - לזכרו של אהרון מגד, אני מביא בשנית את הרשימה הזאת מתוך פינתי "ביד הלשון":

* באחת הפינות האחרונות כתבתי על כפל המשמעות של המילה זיון – חימוש ויחסי מין.

כתב לי קורא: "בתקופה שלאחר מלה"ע השניה, בעיצומו של הדיון על האוריינטציה לבריה"מ או לארה"ב, התבטאה חברה ותיקה באספה, בעין חרוד: 'הזין הסובייטי הוא חזק ואדום'".

האמת היא שזו לא הייתה סתם חברה, אלא חבֵיירה.

* כתבה בתגובה המשוררת חוה פנחס כהן: "ובכל זאת חסר באוצר המילים העברי, ביטוי פחות עממי ומגוחך ויותר טבעי ורומנטי לאיבר חביב של גבר עברי".

דווקא יש מילה כזאת, תלמודית – פַּרְמַשְׁתָּק.

את המצוקה שביטאה חוה פנחס כהן, ביטא אהרון מגד בספרו "הגמל המעופף ודבשת הזהב", בתארו את מצוקת המתרגם הנדרש לתת שם עברי לאיבר זה: "ואיך אמצא שם עברי

נוסף לאבר עצמו, הדרוש כאן כל כך - לאחר שכבר כיניתי אותו זוקפן, זוקרן, חדרן, קדחן, פוקקן, נקניקון, חוטר, ציץ, ניצן, ואפילו מגדל-עוז, מקל-שקד ועציון-גבר? והלא ראבּלה יש לו לא פחות מ-38 שמות חיבה לאותו אבר רעבתן שיש לו לאדם!"

והמשפט האחרון מחזיר אותנו לתלמוד, ברמזו לדבריו של ר' יוחנן במסכת סוכה: "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו – רעב".

* "חדשות בן עזר"

* קומץ יהודים - מכל חדשות הימים האחרונים, החשובה והמשמעותית ביותר היא הידיעה על עלייתם של היהודים מתימן. מה כל כך משמעותי בזה? כולה קומץ יהודים עלו לארץ... אכן, וזה בדיוק לב העניין. זה ייעודה של מדינת ישראל; לצאת מגדרה כדי להגיע לקומץ יהודים בגולה הנידחת ביותר ולהעלותם הביתה, לארץ ישראל.

* בין פייסנות לפיוס – בניתוח פשטני, ניתן לראות את גישתו הפייסנית של אובמה כלפי קובה כביטוי נוסף לגישתו הפייסנית כלפי הקנאות האיסלמיסטית ואיראן. הניתוח הזה עשוי להיות משותף למתנגדי דרכו של אובמה כמו לתומכיה וסביר להניח שהוא עצמו רואה זאת כך.

אולם ניתוח עמוק יותר, בראיה רחבה ובפרספקטיבה היסטורית, יבחין בין הפיוס והפייסנות. בתקופת המלחמה הבינגושית, בין בריה"מ והגוש הסובייטי לבין ארה"ב והעולם החופשי, קובה הייתה שלוחה קיצונית של בריה"מ בעורפה של ארה"ב, ולכן היא הייתה אויב מר. 25 שנים לאחר התמוטטותה של בריה"מ והתמוטטות הגוש הסובייטי, אין כל סיבה לארה"ב לראות בקובה אויבת. יש לתמוה על כך שחלפו שנים רבות כל כך ורק עכשיו ארה"ב משתחררת מהדוגמטיות האנכרוניסטית של העוינות לקובה. לכן, מדיניותו של אובמה כלפי קובה מוצדקת וראויה לשבח.

לא כן, מדיניותו כלפי הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית בכלל ואיראן בפרט. האויב מספר 1 של האנושות ושל העולם החופשי היא איראן, והקנאות האיסלמית השיעית והסונית כאחד. מדיניותו הפייסנית והנאיבית של אובמה כלפי האיסלמיזם היא שחזור מדיניותו הפייסנית של צ'מברליין כלפי היטלר.

ובמקום שבעורפו של אובמה ינשוף בן דמותו העכשווי של צ'רצ'יל, ניצב שם הדמגוג הגזען טראמפ.

* הבטחות בחירות – טרם בחירתו לנשיאות ארה"ב, התחייב ג'ורג' בוש הבן להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים. בוש הבן היה הנשיא הידידותי ביותר שהיה לישראל, אך את ההתחייבות הזאת הוא לא קיים. הוא לא היה הראשון שהבטיח ולא הראשון שלא קיים.

המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, טראמפ וקרוז, התחייבו בנאומיהם בוועידת איפא"ק להעביר את השגרירות לירושלים. איך עלינו להתייחס להבטחה? קודם כל, טוב שהיא נאמרה. חשוב שהנושא יהיה על סדר היום, חשוב שתהיה הבטחה שניתן יהיה לתבוע את פרעונה מהנשיא שיבחר. העובדה שבעבר ההתחייבויות הללו הופרו, אינה אומרת בהכרח שגם הפעם הן תופרנה. אולם אי אפשר להתעלם מכך שזו חזרה על הבטחה שהופרה שוב ושוב. לא מן הנמנע שכך יהיה גם הפעם.

מטרידה במיוחד הצהרתו של טראמפ, במסיבת עיתונאים, שעל ישראל לשלם על הנשק שהיא מקבלת מארה"ב. כל נשיאי ארה"ב, מאז קנדי ועד אובמה, שסיפקו נשק לישראל, עשו זאת כביטוי למערכת היחסים המיוחדת בין המדינות וכביטוי למחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל. אף נשיא לא התייחס לביטחונה של ישראל כאל ביזנס. הצהרתו זו של טראמפ, היא אחת ההצהרות האנטי ישראליות הקיצוניות ביותר שנשמעו אי פעם מפי מועמד לנשיאות ארה"ב. בניגוד לנאומו המתוכנן בוועידה, האמירה הזאת היא ספונטנית, שלא הייתה לו שהות להתכונן לה, והיא ביטאה את רגשותיו האמתיים, והם מטרידים, מטרידים מאוד.

* מעורר את רגשותיו של גדעון לוי - פשקוויל הנאצה התורן של גדעון לוי הוא נגד איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית בארה"ב, האשמה בפשע הנורא נגד האנושות – התמיכה האמריקאית, מקיר לקיר, בישראל. ובמאמר, מבלי משים, הוא גם יוצא מן הארון: "מאחורי החנופה הזאת, שיותר ויותר אמריקאים מתחילים לתהות על קנקנה, מסתתרות גם מחשבות כבושות, שסופן שיתפרצו. לא כל עדת החנפים לישראל בסנאט ובקונגרס עושים זאת בנפש חפצה. אימת איפא"ק משתקת אותם. היא גם משתקת עיתונאים. זה לא יוכל להחזיק מעמד לנצח. זה עלול גם לעורר רגשות אנטישמיים". "עלול לעורר רגשות אנטישמיים" מעיד לוי על עצמו ועל רגשותיו. ולא בכדי, לוי, שבאופן קבוע מגנה בחריפות את ארה"ב, על כל ממשליה, בגין תמיכתם בישראל, מקפיד "לרמוז" שהכל בשל הכסף היהודי השולט במעצמת העל.

* יש סיבה - אם למישהו היה ספק, מתקפת הטרור על אירופה היא בגלל אקיבוש.

* בשירות החזירות – ראש הממשלה משקיע מזמנו וממרצו ומפעיל את אנשיו, בשירות החזירות, כדי לסכל את חוק שכר הבכירים ולאפשר את המשך חגיגות החזירות.

על שר האוצר כחלון להבהיר לנתניהו, החותר בהתנהגותו תחת ההסכמים הקואליציוניים, שמשמעות הדברים היא שרוה"מ יצטרך לחפש עשרה ח"כים חדשים לקואליציה.

* תלונות שווא - מפכ"ל המשטרה אלשיך העלה על סדר היום הציבורי סוגיה נכבדת – תופעת תלונות השווא בנושא הטרדות מיניות כאמצעי לחיסול חשבונות. הוא הציג פתרון בעייתי ולקוי – אי טיפול בתלונות אנונימיות, שעלול לפגוע פגיעה חמורה במאבק בתופעת הפגיעות המיניות וביכולת לחשוף אותן ולהגיע לעבריינים.

בוויכוח השטחי והפרסונלי המאפיין אותנו, מיד התחלקנו לשני מחנות – תומכי המפכ"ל ומתנגדיו. המתנגדים הכחישו את התופעה או המעיטו בחומרתה והתומכים הכחישו את הבעייתיות שבפתרון או המעיטו בנזקו. והדיון גלש לתחומים בלתי ענייניים – רודפיו של אלשיך בעוון הכיפה שעל ראשו מצאו "הוכחה" להתנגדותם וכריאקציה מגיניו חשו חובה לגבות אוטומטית את החלטתו ואמירתו, ללא שיקול דעת.

תלונות השווא פוגעות קשות במאבק נגד הטרדות מיניות. נשים המעלילות על גברים הטרדות מיניות, בוגדות בחברותיהן שאכן נפגעו. יש להוקיע אותן ואת התופעה. אולם תלונות אנונימיות אינן בהכרח תלונות שווא. יש לעודד נשים להתלונן בגלוי וחשוב יותר – ליצור אווירה שבה אישה לא תחוש איום מעצם תלונתה. אך לתלונות אנונימיות יש להתייחס כאל מידע מודיעיני המחייב בדיקה, כיוון שהמטרה – מניעת פשע, מחייבת בדיקת כל מידע.

הדרך להתמודדות עם תלונות שווא צריכה להיות באמצעות ענישה של מתלוננות שווא. יש להגדיר מהי תלונות השווא. יתכן שמה שנתפס בעיני אישה מסוימת כהטרדה, אינו זהה למה שהחוק מגדיר כהטרדה. זו אינה תלונת שווא. יתכן שתלונה לא תביא לידי כתב אישום מחוסר הוכחות – זו אינה תלונת שווא. תלונת שווא היא עלילה שנתפרה במזיד נגד מישהו מטעמי חיסול חשבונות, נקמנות, רצון לפגוע בו, למנוע את קידומו או לסייע לקידומו של אחר. תלונה שתוכח ככזאת מחייבת ענישה של המתלוננת, בין השאר בשל פגיעתה במלחמה נגד הטרדות מיניות.

* יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית – לילותיי האחרונים הוקדשו לקריאת ספר חדש, ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, שכתב ד"ר אודי מנור. זו ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

הספר מתמקד בתקופה שבה הסתיימה הביוגרפיה שכתבה על אלון אניטה שפירא – מלחמת השחרור. החלטתה של שפירא "להרוג את הגיבור" צעיר ויפה בתש"ח בטענה שכל חייו מאז הן החמצה, נראית הזויה כאשר קוראים את קורותיו, עשייתו והשפעתו על מדינת ישראל בשנים 1949-1980, בהן עוסקת הביוגרפיה. אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, שלא מונה לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ושלא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.

זו ביוגרפיה דעתנית מאוד, עם אג'נדה, שלא עם כולה אני מסכים, ובמאמרֵי ביקורת שאכתוב על הספר אעמוד על המחלוקות שלי עם המחבר. אך אני ממליץ לכל מי שיש לו עניין לא רק בהיסטוריה של מדינת ישראל, אלא גם בחשיבה קדימה על דרכה, לקרוא את הספר.

* מגילת הגלות – מגילת אסתר היא מגילה עם "האפי-אנד" מובהק. עם שעמד בפני השמדה ניצל מן הגזירה ונפרע מאויביו. מי שיזם את ההשמדה נתלה על העץ. מי שהיה סמל לעם הנרדף מונה למשנה למלך. וליהודים הייתה אורה ושמחה וכבוד ויקר.

הכל נכון, אבל אני רוצה להשמיע כמה דברי כפירה. באופן מהותי, לא היה זה "האפי-אנד", כיוון שהמצב הבסיסי לא השתנה. המגילה אינה מסתיימת בגאולה אלא בגולה. היא מקבלת את הגולה כנתון, ושיא ההצלחה בה היא הגעה של מנהיג יהודי לתקרת הזכוכית של מס' 2. אבל המצב הבסיסי נותר כשהיה – עם מפורד ומפוזר בתפוצות הגולה. עם שעצם קיומו הפיסי תלוי בפור – גורל, שהוטל בידי מאן דהוא, או בכך שבמקרה אסתר הגיעה אל המלך ביום טוב, והוא סימן לה שהיא יכולה להיכנס אליו אף שלא הוזמנה, ולא ציווה להמיתה. הן היא מראש הבינה שעצם הליכתה למלך ללא הזמנה היא הימור, ולקחה את הסיכון "ובאשר אבדתי אבדתי". התמזל מזלה והיא יכלה להתחנן על עמה...

אני קורא ומלמד את מגילת אסתר בקריאה ביקורתית, קריאה ציונית. קריאה על פיה הפתרון של העם היהודי הוא להיות עם עומד ברשות עצמו במדינתו העצמאית, במולדתו. כל פתרון אחר, אינו גאולה, אלא במקרה הטוב "יום עסל" ברשות זרים, שעלול כהרף עין להפוך ל"יום בסל".

            * ביד הלשון

* מורדוכי – איך אנו מבטאים את השם מרדכי? מָרְדְּכַי, כלומר עם שווא בדל"ת. ההגייה נשמעת כמרדֶכי. אולם הניקוד במקור הוא: מָרְדֳּכַי, עם חטף קמץ מתחת לדל"ת. החטף קמץ נשמע כחולם, ולכן ההגיה הנכונה של השם היא מורדוֹכי.

כקורא המגילה בקיבוצי, אורטל, אני מקפיד על כך.

* "חדשות בן עזר"