מי צודקת
כישלון ניסיון הנפל להקים "גוש" של מפלגות "מרכז-שמאל" הוא חדשות טובות לחברה הישראלית. משטר הגושים, השבטים – הוא מתכון להקצנה ולקרע לאומי מיותר ומזיק.
הספין של ציפי לבני נחל כישלון. הסמס בשידור חי משלי לציפי בחדשות הערוץ השני, נראה בדיעבד במלוא פאתטיותו.
ציפי לבני מעוניינת בהקמת גוש עם מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' אינה מעוניינת בהקמת גוש עם "התנועה". מי מהן צודקת?
שתיהן צודקות. כל אחת משתיהן צודקת מזווית המבט שלה.
מאחר והדרייב של ציפי לבני הוא הסוגיה המדינית, היא צודקת בניסיונה ליצור גוש של המפלגות היוניות, כמשקל נגד למדיניות הליכוד.
מאחר והדרייב של שלי יחימוביץ' הוא חברתי כלכלי, היא צודקת בסירובה ליצור גוש עם מפלגות בעלות דרך הפוכה לשלה בנושא המרכזי בעבורה, כשהמכנה המשותף שלהן הוא הדרך המדינית הדומה; והרי מטרתה היא להעמיד את הסוגיה החברתית מעל המדינית בסדר היום הציבורי.
שלי יחימוביץ' נהגה בפזיזות כאשר הגיבה בחיוב, בסמס נמהר בשידור חי, לקריאה של ציפי לבני. טוב שהיא התעשתה.
לפיד במרכז
אחרי כל חוסר ההערכה שביטאתי כלפי לפיד בחודשים האחרונים, אני חייב לציין שבניגוד ללבני ויחימוביץ', הוא נהג בימים האחרונים באופן אחראי יותר וכיאה למנהיג של מפלגת מרכז. הוא לא נסחף למשטר הגושים. הוא היטיב לציין שמשמעות המשטר הזה, היא חיבור לחנין זועבי כאל שותפה לגוש, וזה כמובן אבסורד. הוא היטיב להיזהר מאמירות גורפות נגד הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו.
הטעות היחידה שלו, הייתה הצהרתו שלא יכנס לבד לממשלה של הליכוד והמפלגות הדתיות. מה ההיגיון בכבלים הללו? האם הוא נותן לציפי לבני זכות וטו על החלטות מפלגתו? אם היא תחליט לא להצטרף לממשלה, היא תמנע את הצטרפותו לממשלה? אם "קדימה" או "עם שלם" יעברו את אחוז החסימה ויצטרפו לממשלה, הוא יוכל להיאחז בכך שהוא לא לבד... אם לא, יש לקוות שימצא סולם לרדת מן העץ הזה.
שיח הסיגרים
מידי שבוע, בקידוש ליל שבת, אני לוגם לגימה קטנה של תירוש. בזה מסתכמת השתיה "החריפה" שלי.
מעולם לא הכנסתי סיגריה לפי, לא כל שכן סיגר.
אני סולד מסיגריות ואלכוהול. יותר מכך, אני סולד מתרבות של עישון ושתיה. עוד יותר מכך אני סולד מתרבות של נהנתנות, סביב סיגרים ואלכוהול. ומאחר ואני מצפה ממנהיגי ישראל לשמש דוגמה חינוכית, אני סולד מהתנהגות נהנתנית שלהם, סביב תרבות הסיגרים והאלכוהול.
לפיכך, קשה לי לומר שששו בני מעיי למקרא התיאורים על התנהגותם של נתניהו וברק. ולמרות היותי אזרח בעל מודעות פוליטית ותקשורתית מפותחת וחרף ניסיוני – מקרא הדברים בהחלט עשה לי משהו, גרם לי לאנטגוניזם כלפי השניים, על אף שזיהיתי בקלות את הדמגוגיה הפופוליסטית שבדברים.
ועל אף כל הדברים האלה, את האנטגוניזם הזה אני חייב להעמיד בפרופורציות. ומכאן, מספר הערות שלי בעקבות שיח הסיגרים: א. אני שופט את ההנהגה על פי החלטותיה ולא על פי הרגלי העישון שלה. ב. עישון סיגרים אינו מעיד על שיקול דעת לקוי. ג. המופת של קבלת החלטות נכונות בעת משבר הוא צ'רצ'יל, שהסמל המסחרי שלו היה הסיגר. ד. דרכם הביטחונית של נתניהו וברק התאפיינה במתינות וזהירות, יותר משל כל צמרת ביטחונית אחרת, מאז ימי יצחק שמיר. אולי אפילו מתינות יתר. ולכן, כאשר סיפורי הסיגרים אינם באים כביקורת על אורח חיים נהנתני, אלא על שיקול דעת ביטחוני, ברור לי שמדובר בספין שקרי, פופוליסטי ודמגוגי.
לא השתכנעתי.
הנער המופרע
40 שנה דימם גבול לבנון ותושבי הצפון היו לבשר תותחים, תחילה של פת"ח ואח"כ של חיזבאללה. מזה שש שנים וחצי, הגבול שקט לחלוטין והתושבים נהנים משקט ושלווה. הגורם לשינוי, הוא מלחמת לבנון השניה.
מלחמת לבנון השניה הייתה עתירת כשלים, ליקויים ואפילו ביזיונות, אבל במבחן התוצאה – היא הצלחה גדולה. והעיקר הוא התוצאה.
שני האישים האחרונים במערכת הפוליטית הישראלית שאני רוחש להם כבוד ושאני חפץ ביקרם הם אולמרט ועמיר פרץ. אולם את הקרדיט המגיע להם, יש לומר בקול צלול וברור. אולמרט ופרץ הם האחראים לכשלים ולליקויים, אך הם האחראים להחלטה הנכונה לפתוח במלחמה והם האחראים להצלחה.
והנה, קם לו בחוצפה אופיינית הפייגלין, אחת התופעות הנתעבות בפוליטיקה הישראלית, ומעליל עלילת דם נוראה על אולמרט, כאילו פתח במלחמה מיותרת ושלח לשווא 120 ישראלים אל מותם, מתוך שיקולים פוליטיים אישיים. אין זה מפתיע - בזמן המלחמה, הסית מנכ"ל תנועתו "מנהיגות יהודית" מיכאל פואה לעריקה מהמלחמה בשירות "צבא הגירוש".
עלילת הדם הזאת, כל כך אופיינית לשמאל הרדיקאלי, כמו גם ההסתה לעריקה. תמיד זיהיתי את הדמיון הרב בין השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי – חוק הרדיקאלים השלובים.
יותר ויותר מצטייר פייגלין כנער המופרע של הליכוד, שמנהיגיו מנסים להסתיר אותו, אך הוא מביך אותם שוב ושוב באמירות והתנהגויות חמורות. וזה עוד לפני הבחירות, בטרם החל לכהן בכנסת. שוב ושוב נאלצים מנהיגי הליכוד לנסות לנקות אחריו.
זו תוצאה ישירה של שיטת הפריימריס – שיטה של אובדן שליטה, המאפשרת השתלטות עויינת של גורמים קיצונים ונחושים על המפלגות הגדולות. לנוכח הצלחותיהם של פייגלין ומרב מיכאלי, הניסיונות הללו ילכו ויגברו בעתיד. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תתעשת, ותשליך את שיטת הפריימריס לפח האשפה של ההיסטוריה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
