הבלוג של אורי הייטנר

מי ניצח במלחמת לבנון השניה? בשוך הקרבות, חיזבאללה התפארו בניצחונם. אנו הלקינו את עצמנו קשות, לנוכח הליקויים, המחדלים והכשלים הן בתפקוד צה"ל במלחמה, הן בתפקוד העורף והן בתפקוד הדרג המדיני. ירי הקטיושות על אזור הצפון נמשך במלוא עוזו עד הרגע האחרון של המלחמה ויצר תחושה של תיקו, במקרה הטוב. וכאשר הרמטכ"ל דן חלוץ אמר ש"ניצחנו בנקודות", חשנו בושה – צה"ל האדיר לא הצליח לנצח בנוק אאוט ארגון טרור.

היום, בחלוף שש שנים וחצי, הדברים נראים אחרת לגמרי. גבול שדימם ללא הרף במשך ארבעים שנה, שהיה גבול של טרור, הגבול המסוכן בגבולותינו, הוא היום גבול שקט לחלוטין כבר למעלה משש שנים. נסראללה אותו נסראללה, חיזבאללה אותו חיזבאללה וכנראה שגם הים אותו ים. אבל המכה הקשה שספג חיזבאללה יצר הרתעה אפקטיבית – המחיר שחיזבאללה שילם על תוקפנותו, הרתיע אותו מחידוש התוקפנות.

ניתן להסיק מכך שתי מסקנות. א. כפי שהוכח גם ב"חומת מגן" – ניתן לנצח את הטרור. ב. בניגוד למלחמה כוללת, במלחמה בעצימות נמוכה אין תמונת ניצחון ברורה, ולעתים רק בחלוף זמן, מבחן התוצאה מעיד האם היה ניצחון.

הפסקת אש אינה מטרת המבצע, אלא ניצחון, כפי שהשגנו מול חיזבאללה. אך בשל אי הוודאות בתום המלחמה האם היא הסתיימה בניצחון, כלומר האם ההרתעה אפקטיבית דיה, אני מציע אבן בוחן אחת משמעותית – שהפסקת האש תהיה ללא תנאי. כל עוד חמאס מעמידים תנאים להפסקת האש, יש להמשיך ולהכות בהם. נכונות להפסיק את האש ללא תנאי, תהיה אינדיקציה משמעותית לניצחון.

מבצע "עמוד ענן" מעלה מספר דילמות:

דילמת הכירורגיה – אף צבא מעולם לא הקפיד על הימנעות מירבית מפגיעה באוכלוסיית האויב כצה"ל, וצה"ל מעולם לא הקפיד על כך כבמבצע "עמוד ענן". הדילמה הבסיסית היא עקרונית: מצד אחד, מוסר הלחימה של צה"ל שולל פגיעה בבלתי מעורבים. מצד שני, זכות ההגנה העצמית מצדיקה פגיעה באויב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, שעה שהוא פוגע בנו.

אך מעבר לעיקרון, יש סוגיה פרקטית – תסמונת כפר קאנא. מטרת האויב היא לתמרן אותנו לפגיעה קשה באוכלוסייתו, שתיצור לחץ בינלאומי כבד על ישראל לסיים את המלחמה ללא ניצחון ותהיה שמן בגלגלי מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. לפיכך, האופן הכירורגי, של פגיעות ממוקדות במפקדי הטרור ותשתיות הטרור תוך מינימום פגיעה באזרחים, בזכות העליונות הטכנולוגית והמוסרית המוחלטת של צה"ל, משבשת את אסטרטגיית האויב והנה הישג ישראלי משמעותי. עם זאת, יש לזכור שהמטרה העליונה היא ניצחון באמצעות הרתעה. אם הדרך הכירורגית לא תקדם אותנו למטרה, אל לנו לדבוק בה.

דילמת המגננה – ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. מדינה הממגנת עצמה לדעת, וזו עיקר האסטרטגיה שלה, מזמינה תוקפנות ושוחקת את ההרתעה. לכן, יש טעם לפגם בהפיכת אמצעי מגן כ"כיפת ברזל" לכוכב המערכה. מצד שני, מדובר בהצלחה גדולה, מעבר לעצם ההגנה האפקטיבית על אזרחי ישראל. "כיפת ברזל" מעניקה אורך רוח לצה"ל להמשיך לפעול בעוצמה ולחיילים להילחם כשהם פחות מוטרדים מהמצב בבית. היא מונעת את תמונות הבריחה והפליטוּת שהאויב כה משתוקק לראותן. היא משבשת לאויב את האסטרטגיה המרכזית שלו – אסטרטגיית הירי תלול המסלול, אחרי ששברנו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות. ולכן, זו מכה קשה בעבורו. "כיפת ברזל" היא יותר מאמצעי מגן – היא אמצעי של הגנה אקטיבית, משמעותית ביותר לניצחון במערכה. ויחד עם זאת יש לזכור, שהעיקר הוא המענה ההתקפי.

דילמת התקיפה הקרקעית – תקיפה קרקעית עלולה לעלות במחיר דמים כואב לכוחותינו, ועלולה לשחוק את הקונסנזוס הלאומי ואת התמיכה הבינלאומית. לכן, אם ניתן, עדיף להימנע ממנה. אולם כדי להימנע ממתקפה קרקעית, יש להרתיע את האויב מפניה. כדי להרתיע אותו, עליו להיות משוכנע לחלוטין שאנו רציניים בכוונתנו לתקוף. לכן, יש להמשיך ולהיערך לתקיפה קרקעית במלוא העוז, בתקווה שההיערכות תיצור הרתעה שתייתר אותה. אולם אם לא יהיה די באיום, לא יהיה מנוס ממתקפה.

דילמת הפצמ"ר שלמחרת – בסופו של דבר המבצע יסתיים בהפסקת אש. הניסיון שלנו מעיד שאחרי זמן קצר הפלשתינאים מתחילים לשחוק את הפסקת האש בשיטת מצליח. יורים פצמ"ר אחד. אחרי הסבל של הסיבוב האחרון, אנו חוששים מהסלמה, בסך הכל בגלל פצמ"ר. ואז נורים שני פצמ"ר, ואח"כ רקטת קסאם ובהדרגה חוזרים ל"משטר הסבבים". אם כך יהיה גם הפעם – המבצע היה מיותר. לכן, המבחן העיקרי של המבצע הוא הפצמ"ר שלמחרת; האם יהיה לנו העוז לבצע את הנחוץ – להגיב עליו במלוא העוצמה, בתגובה בלתי מידתית בעליל, בניגוד לשגיאות העבר. אם כך ננהג, ננצח במערכה.   

* "ישראל היום"   

            אופוזיציה אחראית

נכון לארבעת הימים הראשונים של מבצע "עמוד ענן", יש לציין לשבח את האופוזיציה;  מפלגת העבודה, "יש עתיד" ואפילו "קדימה", נוהגות כאופוזיציה אחראית. מה פירוש אופוזיציה אחראית? אופוזיציה לממשלה, שאינה אופוזיציה למדינה. אופוזיציה פטריוטית שבשעת חירום, במלחמת מגן שאין מקום לספק בצדקתה, במלחמת אין ברירה מובהקת, ניצבת לצד הממשלה, מאחורי צה"ל וכוחות הביטחון ומאחורי האזרחים באזורים המותקפים.

מדוע כתבתי "אפילו 'קדימה'"? כיוון שמאז ששאול מופז עשה את טעות חייו והתמודד בהצלחה על הכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של "קדימה", כל מהלכיו משדרים היסטריה והוא עושה את כל השגיאות האפשריות, והאחרונה בהן היא קמפיין הפטרייה ההיסטרי והפאתטי. והנה, גם הוא, כמו יחימוביץ' ולפיד, נוהג באחריות ובשיקול דעת, כיאה לראש אופוזיציה.

יש לקוות שכך תמשיך האופוזיציה לנהוג גם בהמשך המבצע, גם אם תהיה פעולה קרקעית, ולמיטב הכרתי אין מנוס מפעולה קרקעית.

            השמאל האוטומטי

מי שאינו נוהג כאופוזיציה אחראית זו מרצ, אבל האמת היא שאיש אינו מצפה ממנה לאחריות לאומית, אחרת היא לא תהיה מרצ.

התנהגותן האחראית של מפלגת העבודה, "קדימה" ו"יש עתיד" הן חדשות טובות עבור מרצ. מרצ ממתגת את עצמה כ"שמאל האמיתי", כשמאל היחיד. הקמפיין שלה נועד ליצור בידול בינה לבין מפלגות ה"מרכז-שמאל". אולם בתכנית המדינית אין הבדל בין "קדימה" למרצ, גם מפלגת העבודה שהרטוריקה שלה מאז ניצחון יחימוביץ' הרבה יותר מרכזית ומתונה, מצדדת ב"מתווה קלינטון" שאינו שונה מעמדות מרצ. והנה, במבצע הנוכחי, יש למרצ הזדמנות לבדל את עצמה. יש קהל בישראל, שבעבורו - התייצבותה של מרצ נגד המבצע הוא יתרון.

מרצ נוהגת כשמאל אוטומטי. מהו שמאל אוטומטי? שמאל חסר חוש ביקורת, שלעולם לא יפתיע, לעולם לא יציב סימן שאלה על הדוגמות שלו. ההתייצבות של מרצ נגד המבצע, היא רפלקס מותנה. אם צה"ל נלחם, אנחנו אוטומטית נגד.

הבעיה היא, שאין למרצ כל הצעה אלטרנטיבית. אין למרצ כל מענה לשאלה למה הפלשתינאים תוקפים אותנו מעזה אחרי הנסיגה המלאה, ולכן אין להם כל פתרון אפשרי לבעיה הזאת.

במקום להציע פתרון, הם מדקלמים. מה הדקלום? מו"מ, הידברות, הידברות, מו"מ. מו"מ עם חמאס, הידברות באמצעות מצרים וכו'.

מו"מ על מה? על הפסקת אש. אבל אם האויב רצה בהפסקת אש, הוא לא היה פותח באש. הרי אין לחמאס תביעות כלשהן שבשל אי הענות להן הוא יורה על אזרחי ישראל. אז על מה המו"מ?

איני שולל עקרונית מו"מ עם חמאס. ואכן, סביר להניח, שהמבצע יסתיים בהסדר, כנראה בלתי כתוב; בהבנות שיביאו לשקט בגבול. מה יביא להבנות הללו? המכה הקשה לחמאס, שתביא את הארגון לתובנה שמחיר התוקפנות שלו כבד מידי, ואינו משתלם. מה שיביא להבנות ולהפסקת האש יהיה שיקום ההרתעה הישראלית.

ואז, כאשר ההרתעה והמכה יביאו להפסקת אש, תכריז מרצ חגיגית: "רואים? אמרנו לכם. מה שצריך היה מלכתחילה הוא הפסקת אש. אז בשביל מה הייתה שווה המלחמה הזאת, עם כל הסבל לשני הצדדים, כדי להגיע בסופה לתוצאה שקראנו לה מלכתחילה".

ויהיו טמבלים שיקנו את הסחורה הזאת.

            תיאוריית הקונספירציה

מראשית המבצע הולכת ונרקמת תאוריית קונספירציה, לפיה מדובר במהלך יזום על ידי הממשלה, סמוך לבחירות, כדי לחזק את "הליכוד ביתנו" ואת "עצמאות" בקלפי. על פי התאוריה, הממשלה מנסה להסיט את סדר היום של הבחירות מהנושא החברתי כלכלי אל הנושא הביטחוני, ולכן יזמה מלחמה מיותרת.

עובדה – כך נהגה גם הממשלה הקודמת. הבליגה לאורך כל הקדנציה ואז, שלושה שבועות לפני הבחירות יצאה למבצע "עופרת יצוקה". ועכשיו, שוב, הממשלה הנוכחית נוהגת כך. איפה היא הייתה ארבע שנים? למה היא נזכרה עכשיו?

יש לתיאוריית הקונספירציה הזאת כותרות, כמו "מלחמת שלום נתניהו" ומלחמת ה"עצמאות".

הבה נבחן את כל הטיעונים של התיאוריה הזאת. לשם כך, נתחיל דווקא בממשלה הקודמת. נכון, מבצע "עופרת יצוקה" היה סמוך לבחירות. אולם אותה ממשלה יצאה גם למלחמת לבנון השניה והפציצה את הכור הסורי, והפעולות הללו היו רחוקות מאוד מן הבחירות.

נכון, ממשלת "קדימה" הבליגה על המתקפות מרצועת עזה לאורך זמן רב. אך הסיבה לכך, הייתה הרצון של ראשיה לשכנע את עצמם ואת הציבור שההתנתקות לא הייתה טעות. לכן, הם ניסו להימנע ככל הניתן מהסלמה, וניסו בכל דרך להגיע ל"הודנא", ל"תהאדיה" וכו', אלא שהאויב הפר שוב ושוב את כל ההסכמים הללו. הפלשתינאים שזיהו את החולשה הסלימו עוד ועוד את תוקפנותם עד שהמצב שנוצר היה בלתי נסבל, ולא היה מנוס אלא לשבור את ההבלגה ולהורות לצה"ל להגן על אזרחי ישראל. זה היה מאוחר מידי; נכון, זה היה סמוך לבחירות, אך אי אפשר היה עוד להמתין.

וכך היה גם הפעם. ממשלת נתניהו קיבלה גבול שקט יחסית, בזכות הישגי "עופרת יצוקה". בהדרגה המצב בגבול הלך והידרדר. ממשלת נתניהו הבליגה, ותגובותיה היו מינימליסטיות. הסיבה לכך, היא שבניגוד לתדמיתו, נתניהו הוא ראש הממשלה הזהיר וההססן ביותר בהפעלת צה"ל בעשרות השנים האחרונות. הפלשתינאים הריחו חולשה, והסלימו. נתניהו שגה, כאשר אחד המסרים המרכזיים שלו במערכת הבחירות, היה השקט היחסי בגבול והטענה, שבניגוד לקודמו אין לו יד קלה על ההדק. הפלשתינאים הבינו שיש להם חסינות עד הבחירות, כיוון שמי שזה המסר שלו, לא יצא לפעולה צבאית גדולה בתקופת הבחירות. אבל הם הרחיקו לכת. הם הלכו והסלימו את התוקפנות, עד שהביאו את ישראל למצב בלתי נסבל, שלא אִפְשֵׁר המתנה נוספת וחייב את הממשלה להורות לצה"ל להגן על אזרחי ישראל.

הטענה שהמבצע הוא למטרות בחירות מגוחכת, מאחר והיא מנוגדת לחלוטין לאסטרטגיית הבחירות של נתניהו.

יתר על כן, יש לזכור שממשלת "קדימה" איבדה את השלטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה". מפלגת העבודה, בראשות שר הביטחון אהוד ברק, ספגה את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיה, בבחירות הסמוכות ל"עופרת יצוקה". ושמעון פרס הפסיד לנתניהו בבחירות שבהן, בזכות רצח רבין, ניצחונו היה מובטח, מיד אחרי מבצע "ענבי זעם". מסתבר, שמבצע צבאי סמוך לבחירות אינו ערובה לניצחון. נתניהו, שפעמיים ניצח בבחירות את הממשלה המכהנת, מיד אחרי מבצע צבאי, יודע זאת היטב. איזה אינטרס יש לו לסכן את הניצחון שמובטח לו, על פי כל הסקרים?

לגבי טענת האג'נדה הביטחונית, לעומת האג'נדה האזרחית – בחירות 2009 היו לחלוטין סביב אג'נדה מדינית-ביטחונית, כך שלא היה כל עניין "לשנות אג'נדה" לפני הבחירות. בבחירות הנוכחיות, אכן האג'נדה הייתה אזרחית יותר מבכל מערכת בחירות מאז מלחמת ששת הימים ואני מאמין שהאג'נדה החברתית תהיה שיקול מרכזי בעבור הבוחר גם אחרי מבצע "עמוד ענן". אולם העובדות הן, שהמטרה של נתניהו הייתה להרדים את הסוגיה הביטחונית הפלשתינאית (הוא התמקד באיום האיראני) ומי שכפה את האג'נדה הביטחונית על ישראל, היו הפלשתינאים, שיזמו את ההסלמה של השבועות האחרונים.

אני חסיד של העברת כובד המשקל מן הסוגיה המדינית לסוגיה החברתית. אני בכוונה מדגיש – הסוגיה המדינית, לא הביטחונית. כבר עשרות שנים אין בישראל דיון חברתי כלכלי, וכל הפוליטיקה הישראלית משועבדת למחלוקת על מיקום הגבול, תוך התעלמות מן התוכן של המדינה שבתוך הגבולות. זאת, אף שהמחלוקת המדינית היא מחלוקת עקרה, כל עוד אין לנו פרטנר לשלום, ואין לנו פרטנר לשלום.

אולם גם אם האג'נדה המובילה היא מדינית, וגם אם היא חברתית כלכלית, אין היא פותרת אותנו מהחובה להגן על המדינה, על ריבונותה ועל אזרחיה, מול האיומים הביטחוניים הנובעים ממציאות היותנו מוקפים באויבים שטרם השלימו עם קיום המדינה.

תאוריית הקונספירציה הזאת שגויה מעיקרה. אין לה כל בסיס בעובדות. אך יותר מכך, היא מרושעת. המחשבה שממשלת ישראל – כל ממשלה שהיא, תיזום הכנסת מאות אלפי אזרחים למקלטים, תחשוף חצי מדינה לירי טילים, תסכן את חייהם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל, כתרגיל בחירות, מעידה בעיקר על מי שממציאים אותה ומפיצים אותה וגם על מי שמאמינים לה. אותם אנשים הם או מנוולים או פסיכופטים או עונים על שתי ההגדרות.

            המרוויח המיידי

למרות שאין שחר לתאוריית הקונספירציה, אין זה אומר שתוצאות הבחירות לא תושפענה מן המבצע. אולם מאחר ויש עוד חודשיים עד הבחירות, מוקדם לשער האם תהיה להן השפעה, ומי ייהנה ממנה.

אולם בשבוע הבא תתקיימנה הבחירות המקדימות במפלגות הגדולות, ואפשר להצביע כמעט בוודאות על מרוויח אחד מן המבצע – עמיר פרץ. עמיר פרץ מזוהה עם ההחלטה על ייצור "כיפת ברזל", עליה התעקש ואותה כפה על המומחים שהתנגדו לה. היום, גם מתנגדי המערכת מודים בטעותם. הצלחות המערכת גדולות מאוד, ומאפשרות חופש פעולה נרחב לצה"ל במערכה.

פרץ ואנשיו מקפידים להעביר את המסר המזהה בינו ובין "כיפת ברזל". בעוד בעבר פרץ היה מזוהה כמוביל סדר היום החברתי במפלגת העבודה, בעידן יחימוביץ' הוא איבד את היתרון הזה. וכאשר עיקר הביקורת הנמתחת על יחימוביץ' היא אודות חוסר ניסיונה הביטחוני מדיני, עמיר פרץ מתהדר בניסיונו כשר הביטחון. אם בעבר, דווקא היותו שר הביטחון היה עקב אכילס בתדמיתו הציבורית, בשל האופן הכושל של ניהול מלחמת לבנון השניה, והפדיחה של המשקפת המכוסה הייתה הסמל של כישלונו – הרי בדיעבד, מלחמת לבנון, על כל כשלי התנהלותה, מצטיירת כהצלחה רבתי, שהביאה ליותר משש שנות שקט מוחלט, בגבול שדימם במשך 40 שנה. ואת מקום המשקפת תפסה "כיפת ברזל" כסמל המסחרי של פרץ.

אם לצרף לכך את ברית המנגנון של פואד, פרץ ועיני, מול מנהיגותה עוקפת המנגנון של יחימוביץ', אני צופה לעמיר פרץ הצלחה בפריימריס, אולי אפילו זכיה במקום הראשון, שיעמיד אותו במקום השני ברשימה, מיד אחרי שלי יחימוביץ'. הצלחה זו תציב אותו בעמדת זינוק למלחמת התשה נגד יחימוביץ', מאחר ועמיר פרץ מעולם לא ויתר על חלומו להנהיג את מפלגתו ואת המדינה.

            הבריז לאולמרט

ביום חמישי שעבר, כך טוענים המקורבים והעיתונאים, אמור היה אהוד אולמרט להכריז על חזרתו למערכת הפוליטית ועל החלטתו להתמודד בבחירות. בשל פרוץ מבצע "עמוד ענן", הוא דחה את ההכרזה. כעת, טוענים הפרשנים, ספק אם הוא יתמודד, כיוון שהמבצע טרף את תכניותיו.

איני יודע האם מבצע "עמוד ענן" טרף את תכניותיו של אולמרט, אבל מי שבטוח הבריז לו הוא ברק אובמה.

אולמרט המתין עם החלטתו עד הגיע תוצאות הבחירות בארה"ב. ניצחונו של אובמה, אמור היה להיות התשתית של אג'נדת הבחירות שלו. המסר המרכזי של אולמרט, היה הקרע בין ישראל לארה"ב, בשל מערכת היחסים הגרועה בין נתניהו לאובמה, בעיקר לנוכח תמיכתו של נתניהו ברומני. אולמרט העביר מסר, שהקרע הזה הוא שבר אסטרטגי לישראל, ומאחר והוא, כביכול, היחיד שיכול לנצח את נתניהו, הוא היחיד שמציב אלטרנטיבה לשבר הזה. הוא מיודד עם אובמה. בניגוד לנתניהו, לו יש ידיד בבית הלבן.

בתשדיר הבחירות שהפיקה לו אילנה דיין (בתכנית "עובדה"), הוא שאל בלעג: "אנחנו יכולים בלי האמריקאים? מי יספק לנו את המטוסים שיתקפו באיראן? מי יספק לנו את הפצצות?" המסר הסמוי של השאלות הללו, היה שהאמריקאים לא ישתפו פעולה עם נתניהו נגד איראן, ואילו אתו הם ישתפו פעולה.

והנה, ערב הכרזתו של אולמרט, יצאה ישראל למבצע "עמוד ענן". אולמרט נוכח מיד, שאובמה אינו משחק את התפקיד אליו לוהק בקמפיין שלו. אובמה התייצב ללא סייג לצד ישראל והעניק גיבוי מוחלט להחלטות ממשלת נתניהו, למבצע המגן ולזכותה של ישראל להגן על ביטחונה ועל שלום אזרחיה.

אז מה יהיה הקלף החדש של אולמרט בבחירות? הולילנד?

            פניה החדשים של המפד"ל

אני רואה בדיכוטומיה בין דתי לחילוני את אחת הרעות החולות של החברה הישראלית. באופן אישי, אני מסרב להגדיר עצמי על פי המגירות הללו. וכמובן שאני שולל את הדיכוטומיה הדתית / חילונית בפוליטיקה ורואה בה אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית. איני אוהב את החלוקה בין מפלגות דתיות (שאף מגדירות עצמן ככאלו) לבין המפלגות החילוניות (שלרוב אינן מגדירות עצמן ככאלו) ורוצה לראות מפלגות כלל ישראליות.

כל צעד המערער את הדיכוטומיה הזאת, הוא צעד חיובי בעיניי. אני מעריך מאוד את הצבתו של הרב שי פירון במקום השני ב"יש עתיד" ואת הצבתה של עליזה לביא הדתיה במקום ריאלי במפלגה זו. אני מקווה שדתיים יבחרו למקומות ריאליים בליכוד ובמפלגת העבודה. זה לא יהפוך את המפלגות החילוניות הללו לכלל ישראליות, אך זה יקדם אותן להיות כאלו.

מאחר והמפלגות הדתיות, להבדיל מן המפלגות החילוניות, מגדירות את עצמן ככאלו, ובשל אופיין השמרני, הרבה יותר קשה לראות חילונים המשתבצים ברשימותיהן. והנה, בבחירות המקדימות בבית היהודי, נבחרה איילת שקד למקום השלישי. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המפד"ל ושל כל המפלגות הדתיות בישראל, שחילוני נבחר מטעמם, ועוד במקום כה גבוה. לא, אין זה הופך את הבית היהודי (המפד"ל) למפלגה כלל ישראלית. זו עדין מפלגה דתית אורתודוכסית. ובכל זאת, זהו התקדמות גדולה וצעד גדול לתיקון משמעותי.

בימים של מאבק נגד הדרת נשים, גם בחירת אישה למקום השלישי במפלגה דתית, ועוד אישה חילונית, היא בהחלט בשורה מרעננת לחברה הישראלית.

המהפך הזה לא היה מתחולל לולא האיש שיזם והוביל אותו – אורי אורבך. בדרך כלל איני חסיד גדול של שיטת הפריימריס, אבל לנוכח הסטגנציה הפוליטית שאפיינה את הציונות הדתית, היה זה צעד חשוב של דמוקרטיזציה במגזר. והנה, מי ששילם את המחיר של הדמוקרטיזציה, הוא דווקא אורי אורבך, שראוי היה להיבחר לפחות למקום השני, והוא נדחק למקום הרביעי, שבחיבור עם האיחוד הלאומי, עלול להידחק למקום 7-8, הספק ריאלי. אם כך יהיה, נאבד את אחד הח"כים האיכותיים ביותר בכנסת, שלצד היותו ח"כ מצוין, גם נשאר "מענטש", אדם ענו וצנוע, ולא פחות חשוב – אדם בעל חוש הומור אמִתִי, בעיקר הומור עצמי.  

* "חדשות בן עזר"

            שליחותו הציבורית של כחלון

כשישאלו אותי חבריי הליכודניקים בעד אני ממליץ להם להצביע בפריימריס, השם הראשון, ללא היסוס, יהיה משה כחלון. אופס... כבר לא.

דווקא הוא? מכל הגלריה של סיעת הליכוד, דווקא הוא, מכולם, היה צריך לפרוש? דווקא הטוב שבהם? חשוב שאדם ככחלון יישאר בפוליטיקה הישראלית. הוא ראוי להיות שר האוצר ובעתיד אולי אף ראש הממשלה.

כחלון הוא שר מצטיין, שקבע יעדים מרחיקי לכת ועמד בהם. הוא גם מנהיג נושא בשורה חברתית שונה מדרכו של הליכוד בעידן נתניהו. כחלון מאמין בסודלידריות חברתית ודוגל במדינת הרווחה.

כחלון הליכודניק הוא סוציאליסט, רחמנא לצלן? לא. אבל הגישה המסורתית של תנועתו, הייתה שונה מן הקפיטליזם הקיצוני שהיא מקדשת היום. הגותו החברתית של זאב ז'בוטינסקי, דגלה במדינת רווחה מתקדמת ומרחיקת לכת מאוד. הלוגו שהתנוסס בראש עיתונה של תנועת החירות, העיתון "חירות", שיצא לאור עד אמצע שנות השישים, היה: "לשלמות המולדת * לקיבוץ גלויות * לצדק סוציאלי * לחירות האדם". לאן נעלמה המחויבות של הליכוד לצדק חברתי? משה כחלון הוא אולי היחיד בליכוד שעוד נאמן לדרך זו. והנה, גם הוא הולך.

הישגו הגדול ביותר הוא הרפורמה בענף הסלולר. בנחישות רבה הוא הלך ראש בראש נגד הטייקונים, בעלי ההון הגדולים, ובהתערבות של המדינה הבטיח את האינטרס הציבורי, האינטרס של אזרחי ישראל.

בנאומו בכנסת השתבח ראש הממשלה, בצדק, בהישג הזה של ממשלתו, אך הוא הוסיף שזאת הוכחה שהדרך להיטיב עם החברה ועם האזרחים היא הדרך הקפיטליסטית, דרך התחרות החופשית. הוא צודק, אך גם טועה ומטעה.

הוא צודק, כיוון שבאמת הרפורמה שהנהיג כחלון מבטאת את דרך התחרות המיטיבה עם הצרכנים. אולם הוא טועה ומטעה, כיוון שרק התערבות המדינה אפשרה את קיומה של תחרות הוגנת, לטובת האזרחים. כל עוד המדינה לא התערבה, לא הייתה תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל פרוע שבו קומץ החזקים ביותר שולטים וקובעים את כללי המשחק, או ליתר דיוק את העדר כללי משחק, על גבם של הצרכנים ובמימונם. בג'ונגל החזירי, שבו רדיפת הבצע היא שם המשחק, האזרח הוא כלי להעשרת החזקים שבחזקים.

אין סתירה בין מדינת רווחה לבין משק חופשי ותחרותי. המחלוקת אינה על עצם התחרות, אלא על השאלה את מי נועדה התחרות לשרת, את הכלל (בעלים, מנהלים, עובדים, ספקים וצרכנים) או את בעלי ההון בלבד. זה לב המחלוקת בדיון החברתי כלכלי בישראל, ובמחלוקת הזאת כחלון מייצג קו שונה בתכלית מן הקו של נתניהו ושטייניץ.

מדוע החליט כחלון לפרוש, או לקחת פסק זמן, מן החיים הפוליטיים? תלי תלים של פרשנויות נשמעו ביומיים האחרונים. אולם אם לקבל כפשוטו את ההסבר של כחלון, שפשוט נמאס לו, זהו הסבר מאכזב מאוד.

"לא דבקתי בכיסא", צוטט כחלון. אכן, איננו אוהבים את הדבקים בכיסא. מיהם הדבקים בכיסא? מי שמשנים את עמדותיהם ואת עורם כשבשבת בהתאם לשיקולים כיסאולוגיים. מי שכשלו אך אוחזים בשררה כבקרנות המזבח. מי שמילאו שנים רבות מאוד תפקידים מרכזיים, ואינם מוכנים לפנות את המקום לחילוף משמרות בין דורי. כחלון עקבי ונאמן לדרכו, מצליח בתפקידו, צעיר שעוד נכונו לו עלילות. ניתן לצפות מאדם ככחלון לדבוק – לא בכיסא, אלא בשליחותו הציבורית.

כיצד ינצל כחלון את פסק הזמן שנטל מן הפוליטיקה? אם ינצל את קשריו ואת המוניטין שלו כדי לעשות לביתו ולהתעשר, כפי שעשו לפניו נתניהו וברק, הוא יאבד את עולמו. הוא הדין, אם ינסה לנחות בג'וב מפנק, כפי שניסה לעשות שלום שמחון. יש לקוות, שעם פרישתו מן החיים הפוליטיים, ימצא כחלון דרכים אחרות להמשך שליחותו הציבורית למען החברה הישראלית.

            אפשר לפטר את הקופירייטר

אם יחליט אולמרט לחזור לחיים הפוליטיים כדי להתמודד על הנהגת המדינה, אין ליריביו כל צורך בקופירייטרים, להובלת קמפיין נגדו. יש להם תעמולת בחירות מעולה ואפקטיבית, מן המוכן.

הקופירייטרים של הקמפיין שלהם מלומדים ביותר – חבר השופטים בראשות השופטת מוסיה ארד. תעמולת הבחירות שלהם מצויה במאות עמודי פסק הדין וגזר הדין של אולמרט. ואף שזכה אולמרט כבפיס בהרכב קל ומקל באופן קיצוני, די בכתוב בפסק הדין שכתבו, כדי להבהיר מדוע האיש פסול לכהונה ציבורית.

אם ירוץ אולמרט לבחירות, ניתן יהיה לקרוא בכל יום פסקה אחרת מפסק הדין. ניתן לקרוא מפסק הדין שהרשיע את אולמרט בעבירה פלילית חמורה. אפשר לקרוא מגזר הדין, בו הסבירו השופטים מדוע בחרו להקל עליו ושהעבירה עליה הורשע מצדיקה, בעצם, עונש של עבודות שירות. אבל כתב האשמה הציבורי הקשה ביותר, מצוי דווקא בסעיפים עליהם זוכה אולמרט מחמת הספק, בעיקר בפרשת טלנסקי.

יש לקוות שאולמרט יחסוך זאת מעצמו ומאיתנו.

            אצבע על ההדק

בנאומו בכנסת השתבח נתניהו במצב הביטחוני של ישראל ובשקט היחסי ב-7 שנות כהונתו, בשתי הקדנציות, והדגיש שאצבעו אינה קלה על ההדק. בכך, ניסה להתמודד עם ההפחדות מפני הרפתקנות צבאית שלו, כביכול, בנושא האיראני, ובהזדמנות חגיגית זאת גם לרדת על אהוד אולמרט, המאיים להתמודד נגדו, ולרמוז שאצבעו הייתה קלה על ההדק והוא הוציא את ישראל למלחמות מיותרות.

דבריו אלה של נתניהו בלתי הוגנים, כפויי טובה ואינם נכונים.

הם בלתי הוגנים, כיוון שנתניהו כראש האופוזיציה תמך בהתלהבות בצעדיו המלחמתיים של אולמרט – מלחמת לבנון השניה, הפצצת הכור הסורי ומבצע "עופרת יצוקה".

הם כפויי טובה, כיוון שהפעולות הללו הן הגורם להרתעה, לשיפור המצב הביטחוני ולשקט הביטחוני בתקופתו של נתניהו. נתניהו ראוי לשבח על ששמר על ההישגים הללו, אך ללא פעולות הממשלה הקודמת, הוא היה יורש מצב ביטחוני אחר לגמרי, שהיה מחייב אותו להחלטות שנחסכו ממנו.

הם אינם נכונים, כיוון שהאצבע לא הייתה קלה על ההדק. מבצע "עופרת יצוקה" בוצע אחרי 8 שנות הבלגה על ירי של אלפי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, ובעיקר - שלוש שנים של מטווח בלתי פוסק לאחר ההתנתקות. הוא בא אחרי כישלון של הפסקות אש, תהאדיות והודנות למיניהן. ההחלטה על מלחמת לבנון השניה הייתה מחויבת המציאות, כיוון שאף מדינה אינה יכולה להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה ופגיעה באזרחיה ובצבאה. הבעיה במלחמת לבנון הייתה באופן התנהלותה, אך זו לא ביטאה אצבע קלה על ההדק, אלא להיפך – הססנות, בִּרְבּוּר, גרירת רגליים, העדר חתירה למגע, ובשל כך המלחמה התמשכה והתארכה.

אין לי עניין ללמד סנגוריה על אולמרט. אני רואה בו אדם מושחת ומדינאי כושל ובדרכו המדינית – סכנה. אבל יש מקום להגינות, וראוי לשבֵּחַ גם את המרים ביריבינו הפוליטיים, על מה שראוי לשבח. עצם היציאה למלחמת לבנון, על כל הבעייתיות שבהתנהלותה, והמכה הקשה שספג חיזבאללה, הביאו ללמעלה משש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם כמעט ארבעה עשורים. תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" פחות טובות, אך הן צמצמו באופן משמעותי את ירי הטילים. והשמדת הכור הסורי היא תרומה אסטרטגית אדירה לביטחון ישראל.

* "חדשות בן עזר"